טרילוגיית לכודה 3 - לכודה בשקר

אזהרה – הטרילוגיה מכילה תכנים אפלים שעלולים לגרום להפרעות שינה, יובש בפה, פעימות לב מוגברות והתמכרות קשה לכתיבה של הסופרת.

נסטיה

חלומי הגדול והיפהפה ביותר היה לשוב הביתה, אך לחיים יש נטייה לשנות את בני האדם עד כדי כך שתוך חודשים ספורים אתה יכול להפוך לאדם אחר לגמרי. אני כבר לא נסטיה הקטנה שנחטפה, זו שהאמינה בצדק, חיפשה לראות את הטוב בעולם. הנסטיה הזו איננה עוד. היא מתה אי שם בחולות של עמק המוות. יכולתי לומר במדויק באיזה יום ושעה ליבה פסק מלכת. אך האם יכולתי לתאר לעצמי שהסבל שלי רק מתחיל ושלא יהיה לו סוף?

עדנאן

כשלקחתי אותה בכוח, כשפרצתי לתוכה בכל תשוקתי המטורפת, חלק בי עדיין האמין שגם את הנפש אפשר להשיג. במוקדם או במאוחר היא תהיה שלי במלואה. רק שנערת החורף הקטנה שלי לא מסרה את נפשה ויהי מה. שנאתי את מה שהיא גרמה לי להרגיש, והשנאה הזו החליפה גוונים; גוון אדום עז כמו דם, לפעמים אפור כמו המוות ולפעמים שחור אפל כמו לילה נטול כוכבים במדבר. עד מתי אהיה לכוד בשקר החן והבל היופי?

אוליאנה סובולבה היא סופרת רבי המכר בז'אנר הרומנטי האפל.

לכודה בשקר הוא החלק השלישי בטרילוגיית לכודה, וזו הפרשנות שלה לסיפורי אלף לילה ולילה.

ספרה ג'וקר יצא גם הוא בהוצאת דיווה וזכה לאהבת הקהל.

*טריגר חטיפה וקיום יחסים שלא בהסכמה.

פרק 1

כשבהיתי מבעד לחלון המטוס לא האמנתי שזו המציאות של חיי. הרגשתי את רעידות המנועים רגע לפני שיתעוררו לחיים במלוא עוצמתם ויקחו אותי אל ביתי כשאני מותירה מאחוריי את כל הזוועות והאימה. רק את הכאב לא יכולתי להשאיר מאחור. הוא השתלט על כל חלקה בגופי, כרסם בעצמותיי מדי יום כמו חיית טרף מורעבת וחסרת רחמים.

עד לא מזמן חלומי הגדול והיפהפה ביותר היה לשוב הביתה, אך לחיים יש נטייה לשנות את בני האדם, לשנות את כל מה שחשבו על נכון ולא נכון, את כל מה שידעו על מהו אושר, עד כדי כך שתוך חודשים ספורים אתה יכול להפוך לאדם אחר לגמרי. אני כבר לא נסטיה הקטנה שנחטפה מביתה, זו שהאמינה בצדק, חיפשה לראות את הטוב באנשים ובתוך כך גם למחול לעצמה ולאחרים. הנסטיה הזו איננה עוד. היא מתה אי שם בחולות של עמק המוות. יכולתי לומר במדויק באיזה יום ושעה ליבה פסק מלכת. אך האם היא יכלה לתאר לעצמה שהסבל שלה רק התחיל אז ושלא יהיה לו סוף? היא גססה כשאצבעותיה לפתו את ארגז העץ הקטן בחוזקה, ממאנות לשחרר, והפסיקה לנשום כשגופתו של אהובה נלקחה ממנה ונמסרה לקרובי משפחתו. הדבר היחיד שבאמת מנע ממנה לחצות את נקודת האל־חזור היו דבריה של המכשפה על התינוק. רק המילים האלה החזיקו אותי בחיים ושמרו עליי שלא אאבד את עצמי לדעת.

באותם ימים איבדתי אחיזה, הייתי צל של עצמי. נעתי בקושי ואכלתי משהו רק מפני שהזקנה הכריחה אותי והלכה אחריי לכל מקום עם צלחת וכף. כמה חודשים של כאב בלתי פוסק, כמה חודשים של רצון עז למות העברתי תחת עינה הקפדנית והדואגת של ג'אבירה. היא לרגע לא התכוונה לאפשר לי לקבל את מבוקשי.

"עדנאן לא היה מניח לך למות. הוא לא החזיר אותך מהעולם הבא רק כדי שתהרגי את ילדו. בקרוב תרגישי בבעיטות הראשונות, תרגישי את ליבו ונפשו. בתוכך מתחולל הנס הכי מיוחד בעולם... ג'אבירה הזקנה הייתה נותנת הרבה בשביל להרגיש, ולו רק פעם אחת, איך זה להיות אם. אך אללה העניש אותה ולא נתן לה ילדים. המכשפה הזקנה עשתה יותר מדי דברים רעים בעולם הזה."

רק המחשבות על הילד שברחמי שמרו על חיי. הייתי מניחה את ידיי על בטני, עוצמת את העיניים וחושבת על כמה הוא יהיה דומה לעדנאן וכיצד אביו היה גאה רק מלדעת על קיומו. ומייד לאחר מכן, בתמימותי, הייתי נזכרת שאף אחד לא צריך עכשיו את התינוק הזה ובטח לא אותי... כמה טעיתי. שכחתי לחלוטין עם מי אני מתעסקת כאן, מי הם בני משפחת קאדיר.

אחיו הגיעו מאוחר יותר באותו ערב. פרצו למחנה שהקים ריפאט יחד עם אנשיו כאילו היה זה השטח שלהם, כאילו עכשיו הכול מותר להם. ג'אבירה דחפה אותי לתוך המערה במהירות, החביאה אותי מאחורי ארגז עץ גדול והסיטה יריעת בד להסתיר את האזור שבו הייתי.

"שלא תעזי להוציא את האף שלך. אוכלי הנבלות האלה הגיעו לכאן לא סתם, הם רוצים לזרוע הרס וחורבן." האמנתי לה כי היא מעולם לא טעתה. אבל גם ידעתי בעצמי איזה מין אנשים אחיו של עדנאן. כבר נתקלתי באחד מהם בעבר.

"באנו לקחת את מה ששלנו לאחר מות אחינו."

"קחו כל מה שתמצאו, רק שאין כאן שום דבר. עיקר רכושו היה בכפר ובקהיר." נשמע קולו של ריפאט.

"אל תשקר לנו. כל הציוד והנשקים שלו נמצאים כאן."

"וגם הסוס שעולה הון תועפות."

"הסוס כבר נלקח על ידי אדון סלים."

"מה אתה אומר? אבל אנחנו יודעים שיש כאן עוד סוס, טהור אף יותר מהסוס ההוא. איפה אתה מסתיר אותו, ריפאט?"

"לא נשאר כאן שום דבר שהיה שייך לעדנאן."

"והסוס הלבן?"

"הסוס הלבן ניתן במתנה למישהו אחר." הצחוק הלגלגני שנשמע גרם לצמרמורות לחלוף בגופי.

"מתנה למי? לשרמוטה? לכלבה הרוסייה שאחי הביא ברוב חוצפתו לבית אביו? אגב, איפה היא? גם אותה אני אקח. היא הייתה החפץ של אחי, נכון?"

"אל שיתא הייתה ארוסתו."

"עזוב שטויות, ארוסה. לא התקיים טקס אירוסין והיא גם לא התאסלמה כך שמדובר בסך הכול בחפץ שעובר לבעלות של משפחת קאדיר. קדימה, תביא לנו את הבחורה."

"היי, ראיס, לא נראה לך שאתה מגזים? רוצה לעצמך גם את הזונה וגם את הסוס?!"

"למה, מה הבעיה?"

"תבחר אחד מבין השניים." אימה פשטה בגופי וחסמתי את פי בשתי ידיי כדי שלא יוכלו לשמוע את ההתנשפויות המבוהלות שלי.

"למה שאני אבחר בין זה לזה? אתה לקחת את כל הזהב. יאללה, ריפאט? איפה הבחורה? תביא אותה לכאן שנוכל להסתכל על הצעצוע של אחינו, נמשש אותה, נריח אותה, נבין סוף סוף מה כל כך מיוחד בכלבה." ליבי הלם בפראות ומרה טיפסה לגרוני ואיימה להתפרץ. לא היה לי לאן לברוח. למערה היה פתח אחד שדרכו ניתן היה להיכנס או לצאת וגם אם אברח, לא אצליח לשרוד במדבר בעונת הסופות. נשמתי בכבדות והצמדתי את ידי לבטני שכבר תפחה מעט בניסיון להרגיע את עצמי. הייתכן שריפאט ימסור אותי? הייתכן...

"ראיס, קח את הסוס ותלכו מכאן, גם אתה, סלים. אין לי מה עוד לתת לכם!"

"תביא את הבחורה, ריפאט! עזוב אותך מהשטויות. לא הגענו עד לכאן רק כדי לחזור בידיים ריקות או שאולי אתה מחפש צרות? שמנו לב שהצבא שלך הידלדל ואתה חסר הגנה. גם אתה, כמו אחינו, מוכן לקבור את אנשיך בחול רק בשביל הזונה הרוסייה?"

"אין כאן שום זונה רוסייה. יש כאן את ארוסתי, רעייתי המיועדת. היא כבר התאסלמה ומחר תהיה שלי. איקראם יוכל לאשר את דבריי."

"מה...?" גיחך ראיס. "אתה עושה צחוק מאיתנו, ריפאט? מה זה כל זיבולי השכל האלו?"

"אני לא צוחק. האישה הזאת עומדת להיות רעייתי החוקית והחתונה תתקיים מחר. אתם מוזמנים להיות נוכחים. סליחה על שלא הספקתי לשלוח הזמנה רשמית."

"אתה כנראה חושב שאפשר לעבוד עלינו. שמעת אותו, סלים? עכשיו הוא רוצה להתחתן עם הרוסייה. אתה תקשיב לי טוב, ריפאט. אנחנו ניקח אותה עכשיו, איתנו. היא עדיין לא אשתך כך שהכול נשמע לי הוגן. אתה תוכל להתחתן עם מישהי אחרת או שאחרי עדנאן לא נשארו לך נשים? אין יותר שאריות שתוכל לקחת לעצמך?" ראיתי את ג'אבירה נדרכת והבנתי את הסיבה. האחים התגרו בריפאט בכוונה והכול יכול להסתיים במאבק עד מוות.

"הייתי רוצה לתת לכם אותה, אך, לצערי, אני לא יכול. היא נושאת את ילדי ברחמה. בשביל מה לכם אישה הרה? וזה גם לא לפי דרכנו; לקחת אישה מאחיכם לאמונה ועוד אישה שכבר שותפה לאמונה זו."

"תראו אותו, אתה זריז, אחי. הגופה של עדנאן עדיין לא התקררה והיא כבר פתחה את רגליה בשבילך?"

"אני מבין את כאבכם וצערכם, אך אנא התייחסו לרעייתי לעתיד בכבוד. במוקדם או במאוחר תזדקקו לאנשים ובכפר שלי יש לוחמים. למה להרוס קשרי חברות, ראיס?" דממה השתררה למשך זמן מה, הרגשתי את הדמעות נקוות בעיניי. פחדתי וכל עוד הנבלות האלה היו כאן, לא יכולתי להירגע.

"אתם יכולים לקחת את הסוס. לרעייתי לא יהיה צורך במתנות מגברים אחרים. אני מסוגל לקנות לה סוס בעצמי. שאמאל, תביא להם את שלג." עצמתי את עיניי בחוזקה... לא רציתי לתת להם את הסוס. אהבתי אותו, נקשרתי אליו, הוא היה מתנה שקיבלתי מעדנאן. ליבי דאב.

"ששששש!" פקדה עליי ג'אבירה. "שייקחו מה שירצו וילכו. העיקר ששום קרב לא יתקיים עכשיו. ריפאט לא יעמוד בזה, אין לו מספיק אנשים."

חלפו כמה שעות עד שהם עזבו את המקום, לאחר שסעדו את ליבם עם ריפאט ולקחו כל מה שהיה שייך לעדנאן כולל הפגיון והנרתיק. כשנותרנו לבד ג'אבירה ואני הבטנו זו בזו ואז היא הושיטה את ידה אליי, סייעה לי לקום מהרצפה והובילה אותי אל מחוץ למערה. נשמתי את האוויר הצח כשהרוח ייבשה את דמעותיי. אחר כך היא השאירה אותי לבד, איתו. לא יצא לנו לשוחח הרבה בעבר, רק במקרים הבודדים בהם היה צורך בכך. לא ידעתי מה לומר באותו רגע ולכן רק לחשתי, "תודה."

"תודה לא תספיק כאן. מחר הם ישלחו לכאן מישהו מאנשיהם או יחזרו שוב בעצמם." הוא הפנה את מבטו לעברי, עיניו השחורות בהקו.

"אז מה... מה לעשות?" מחצתי את ידיי זו לזו עד כאב.

"חתונה." הוא אמר בקול קודר, "או לברוח... אבל אם יבינו ששיקרתי, הם ירדפו אחרייך וייקחו אותך בכוח. ואז, אלוהים איתך, אני לא יודע מה הם יעשו לך... סביר להניח שישפילו אותך, יגרמו לך לאבד את התינוק ואפילו יאנסו. הם אוהבים לאנוס בקבוצות." הוא הסתובב לעבר המדורה והושיט את ידיו השחומות לעבר הלהבות. "אני לא אכריח אותך להמיר את דתך. נשבעתי לעדנאן להגן עלייך גם במחיר חיי, והגיע הזמן לעמוד מאחורי ההבטחה הזאת. אני לא רואה שום דרך אחרת להציל אותך. לא הם ולא כל המשפחה של עדנאן יאפשרו לך לחיות בשקט. האימהות שלהם היו מוכנות להרוג אותך עוד אז. אין לדעת מי שם לך את הרעל."

לא ידעתי מה להשיב לו. הייתה בי אדישות מוחלטת לגורלי, לחיי, וכל מה שייחלתי אליו היה ללכת אחרי עדנאן אל תעתועי המדבר ההם. אבל ג'אבירה דאגה להשאיר אותי עם הראש מעל המים ושמרה שלא אשקע לאפלה שאפפה את מחשבותיי לאחר מותו של עדנאן.

"אני לא מתעקש. תחשבי על זה, יש לך זמן עד הבוקר. אם תחליטי שלא, אז כבר אחשוב על מקום להסתיר אותך." הוא הלך לעבר הלוחמים שישנו באוהליהם והותיר אותי ליד המדורה. בהיתי בלשונות האש שרקדו והתפתלו זה סביב זה בעודם הופכים את הקרשים לאפר. גם בתוכי נותר רק אפר וכל שרציתי היה להתפזר עם הרוח ולהיעלם.

"תסכימי, אל שיתא. זו הדרך היחידה שלך לשרוד ולהציל את התינוק. האחים רק יבתרו אותך לחתיכות. הם יאנסו אותך בזה אחר זה עד שתפילי ואחר כך, כשיימאס להם, הם יזרקו אותך באחד הכפרים שלהם לשעשע ולבדר את אנשיהם." המכשפה הזקנה ניגשה למדורה ונעצה סביבה מקלות עם קצוות מפוצלים כקלשונים.

"אני לא יודעת מה לעשות, ג'אבירה. אני לא רוצה כלום, רק להירדם ושלא יכאב."

"תתעוררי! החיים ממשיכים, בתוכך ומסביבך!"

"אין יותר חיים, ג'אבירה, את לא מבינה? את רק מנסה לעורר בי איזושהי תחושה של מחויבות כדי שאשרוד. אבל אין בי אותו! והכול מסביבי ריק וכאן," הצמדתי את ידי לחזי, "יש רק תחושה של חוסר משמעות ואפסות." לא רציתי להסכים ולבגוד בכך בעדנאן. העדפתי שיסתיר אותי איפשהו ואם זה לא יצליח, אז כנראה זה גורלי. אם לא תישאר לי ברירה אשסף את גרוני במו ידיי.

"אני אקח אותך לקהיר, ואחר כך אחזור ואוריד לבן זונה הזה את הביצים, כדי שלהבא לא יעז להסתכל על מה ששייך לי."

"ואם הוא יהרוג אותך?" לא שמתי לב שחשבתי בקול. עדנאן הרחיק אותי מחזהו והתבונן במעמקי עיניי.

"אז מה? זה מה שאת רוצה, נכון? או שאת פוחדת שאם אמות המצב שלך יהיה גרוע יותר מעכשיו כשאת איתי?" על אף דבריו הכועסים, אצבעותיו המשיכו ללטף את שערי בעדינות, מגען שונה מהמבט היוקד שריצד בעיניו הירוקות ושהחל לעורר בי חשש.

"זה יכול להיות יותר גרוע?" מבטו התחדד ופילח אותי כתער.

"כן, אל שיתא, יכול להיות גרוע יותר, אבל לא הייתי רוצה שתגלי זאת."

"למה? מה זה משנה לך איך תמות זונה רוסייה ומטונפת?" הוא צמצם את מבטו, הטה את ראשו לעבר הכתף והתבונן בפניי כאילו ניסה לפענח בהן משהו.

"כן משנה לי," פרקי אצבעותיו ליטפו בעדינות את לחיי. "ואת לא תמותי עד שלא אניח לך למות. ואת... את לא שרמוטה." הוא הסיט קווצת שיער מפניי ואז ליטף את שערי בידו הגדולה והרחבה. צמידים עם סמלים כלשהם שבוודאי היו בעלי חשיבות עבורו צלצלו על מפרק ידו.

"אז מי אני?"

"האישה שלי..."

ועכשיו לא הייתי שייכת לאיש. חשבתי ובאותו רגע הרגשתי את בטני נמתחת מבפנים החוצה, משהו התגלגל ברוך אינסופי עמוק בפנים ודגדג כמו כנפי ציפור זעירה. הצמדתי את ידי למקום והרגשתי את התינוק בועט שוב.

"אני אף פעם לא משקר, אל שיתא. יש לי מספיק שליטה כדי להרשות לעצמי להגיד אך ורק את האמת." התרוממתי על המרפק והסמקתי מעט כשמבטו ירד לעבר חזי ונדלק שוב.

"אני אהיה לאשתך באמת." הוא הטיל אותי על הפרוות, הביט בעיניי בתהומותיו הירוקות והמכשפות.

"אני נשבע שלא תתחרטי על כך לעולם. נתחתן וניסע לרוסיה, נסטיה. תציגי אותי בפני הורייך." הנפתי את זרועותיי ונצמדתי במהירות לחזהו. דמעות של אושר פרצו ממני, והוא צחק. "אני מאושר, נערת קרח שלי. אללה עדי, מעולם לא הייתי מאושר כל כך."

בבוקר שבו הוא התכונן והתלבש לקראת התקיפה המדוברת, חשתי שוב בפרץ של אימה מהפרידה הקרבה. סידרתי את הגלבייה על חזהו, העברתי את אצבעותיי על הרקמה שעל צווארונו וניסיתי לדחות את הקץ עד כמה שניתן.

"אני רוצה ילד ממך." והשפלתי את מבטי. הרגשתי את הסומק פושט בלחיי, והוא הכריח אותי להביט בעיניו וגיחך. מיליוני שדים ריצדו במבטו.

"אם את רוצה, אז יהיה ילד. כשאחזור, אנחנו נתחיל לעבוד על זה במרץ."

בבוקר הסכמתי להינשא לריפאט. הייתי נחושה לשרוד וללדת את ילדו של עדנאן כפי שהוא רצה... כפי שאני רציתי.