משיכה אובססיבית

בובה

איבדתי את זה לגמרי. באותו הרגע, לא ממש הבנתי מה קרה והתקשיתי לנשום. הבטתי בעיניו הבוערות והרגשתי שהחספוס והשתלטנות שלו גורמים לי להתרגשות. למשך שנייה אחת הייתי מוכנה להפקיד את כל השליטה בידיו. זו הייתה הפעם הראשונה שנדלקתי והתחרמנתי מאובייקט במשימה אליה נשלחתי. התחשק לי כל כך לשכוח מי אני ומדוע אני כאן.

אלכס

הערת בי חיית פרא ואהבתי את זה. אהבתי לשחק במשחקים שלך, רק שלא ידעתי שאני הצעצוע בסיפור הזה. את אוהבת כאב, הוא העונג הגדול ביותר שלך, ואני אתן לך את מה שאת משתוקקת לו כל כך. את הרי זוכרת שתמיד נתתי לך את כל מה שרצית. מילאתי כל גחמה וסיפקתי כל עונג, עד הקצה. את האובססיה שלי. אני מטורף, ואת הפכת אותי לכזה.

זו לא הייתה אהבה, זו הייתה התמכרות, אובססיה לא בריאה. משחק שאין בו מנצחים.

הקריאה על אחריותכם בלבד!

אוליאנה סובולבה היא סופרת בז'אנר הרומנטי האפל. ספריה מככבים באופן קבוע ברשימות רבי־המכר.

משיכה אובססיבית הוא רומן ארוטי, מטריף חושים ומתעתע. זכויות ההקרנה נרכשו על־ידי Oda film production והספר יעובד לתסריט ויוקרן על מסך הטלוויזיה.

עד כה תורגמו לעברית ויצאו לאור בהוצאת דיווה, ספריה: ג'וקר וטרילוגיית לכודה, אשר כבשו את הקוראים וזכו לאהבת הקהל. 

פרק 1

מאשה. רוסיה. שנת 1997.
אלוהים, איזה קור, הגשם לא פסק והרוח חדרה לעצמות. פעם אהבתי את הסתיו ואת החורף, אבל באותו הרגע רק רציתי להתחמם. חיכיתי להגיע למחסה שלי, העשוי מארגזי קרטון, שם יהיה לי הרבה יותר נעים. הוצאתי גפרורים מכיס המעיל הענק והקרוע שלי ולקחתי דף אחד מערמת המודעות שהייתה מונחת לצידי. עיניי צדו מייד את הטקסט המוכר: "אנו פונים לעזרת הציבור לאיתור נערה נעדרת. מריה סבירידובה. בת חמש־עשרה. סימני היכר — נקודת חן על הלחי הימנית. כל היודע על מקום הימצאה, נא להתקשר בטלפון..."

הצתי את הדף והתבוננתי בשמחה בנייר הנשרף. קרעתי את כל המודעות שראיתי, לפחות בשכונה שלנו. כבר מעל לשנה, בכל לילה, הייתי תולשת את פיסות הנייר העלובות האלה, שכנראה נתלו על־ידי העובדים הסוציאליים מבית הספר. לא רציתי שימצאו אותי, כי לא רציתי לגור בפנימייה. העדפתי להישאר לחיות ברחוב.

הצועני לא הביא היום אוכל והבטן שלי קרקרה מרעב. ליתר דיוק, הוא הביא כמה פירורים זעומים, האכיל אותי ונשאר רעב בעצמו. אבל זה לא הספיק לי וידעתי שלא אירדם מרוב רעב בלאו הכי.

ליד השוק היו זורקים לעיתים קרובות אוכל רקוב למחצה, ואם הכלבים המשוטטים עדיין לא לקחו הכול, אולי אזכה במעט לחם סובין יבש ומעופש, בקליפת תפוז או בחתיכת נקניק. הבטן שלי התכווצה בכאב ופי התמלא בריר. סבתא תמיד הייתה קונה נקניק "רזה" בשבילי. לעצמה היא לא הרשתה כלום, אבל היא עשתה בשבילי את כל מה שהייתה יכולה.

חיטטתי בכיס שלי ומצאתי בדל סיגריה, אפילו שלושה, אחד מהם היה מוצלח במיוחד — אורכו היה כמעט מחצית מהסיגריה! הבטתי בו, גלגלתי אותו בידיי והחלטתי שאשאיר אותו למחר, היום אסתפק בבדל קטן ביותר. עישנתי את שארית הסיגריה עד הפילטר, חרכתי את האצבעות וכיביתי את הבדל ביריקה על הקצה שעדיין בער.

רוח החלה ליילל וחשבתי בעצב על כך שרק באביב ובחורף שעבר ישנתי בחדרי הקטן והצפוף וסבתא הכינה לי תה פטל. היא מתה. אני לא יודעת למה, היא פשוט מתה וזהו. היא מעולם לא נראתה לי זקנה ואפילו לא חשבתי על להישאר לבד, ולפתע, היא הלכה ממני מהר כל כך.

לא היה לי אף אחד אחר חוץ ממנה. אבא שלי נטש אותנו עוד לפני לידתי, ואימא נפטרה בלידה. הייתה לי רק תמונה שלה על הקיר ואת הסיפורים של סבתא. היא נותרה עבורי מישהי זרה ומרוחקת. אי אפשר לאבד משהו שמעולם לא היה לך, לכן לא הבנתי את הרחמים ואת השאלות המוזרות: "איך את בלי אימא?" כמו כולם, אלא איך?

חיי הרחוב התחילו עבורי בפתאומיות. לא תיארתי לעצמי שאהיה מסוגלת לנשוך את ידה של העובדת הסוציאלית, לתקוע לה ברכייה בבטן ולהימלט כל עוד נפשי בי — אבל זה מה שעשיתי. לא היה קל להתרגל לחיי השגרה של נערה משוטטת, והיה קשה עוד יותר להילחם על המקום שלי בעליית הגג של בניין נטוש בנוי למחצה, אבל הצלחתי לעשות את זה.

כנראה שכבר אז הבנתי שיש לי שליטה בגברים, בינתיים בצעירים ביותר, כמו הצועני. ברגע שהגעתי ל"משפחה" שלנו, הוא מייד שם עליי עין. בבית הספר תמיד אמרו שאני ילדה יפה, היו מצלמים אותי לעיתים קרובות לעיתוני בית ספר למיניהם ואפילו למגזינים, אבל כל זה נותר בחיים הקודמים.

בחיים האלה, הדבר הראשון שעשיתי היה לגזוז את השיער בסכין חלודה ולכרסם את הציפורניים. לא רציתי שיראו בי בת. לולא הצועני שהטיל מורא על כולם, כל מי שרק רצה היה מזיין אותי, אבל הוא לא הרשה. הוא לקח אותי תחת כנפו ואחר כך לימד אותי ללכת מכות.

ב"קופסאות", כך קראנו למתחם המאולתר שלנו, התגורר איתי סבה, בעל הכינוי "סמור". הוא היה צעיר ממני בשלוש שנים בערך, אבל נחשב לגור חייתי ביותר. בהתחלה רבנו ונלחמנו על כל סנטימטר, אבל אחר כך התחברנו והפכנו לידידים קרובים. לפני שבוע הסמור נדרס על־ידי בן זונה שיכור, ואני נשארתי לבדי, אם אפשר לקרוא לזה ככה.

הייתה לנו כנופייה שלמה של בני נוער חסרי בית. התגודדנו בקבוצה גדולה בעליית הגג, והצועני פיקד על כולנו. לא היה לי מושג בן כמה הוא היה, הוא נראה בן שמונה־עשרה בערך, אבל יכול להיות שהיה בוגר יותר או צעיר יותר.

הכינוי הזה דבק בו מכמה סיבות — בגלל העגיל באוזן, משום שהיה תמיד מלוכלך ובגלל שערו המתולתל. מי יודע? אולי הוא באמת היה צועני, לא בדקתי את קורות חייו. הוא נתן לנו עבודה, לחלקנו עבודה מהסוג הנקי יותר, ולאחרים — מהסוג המלוכלך ביותר, ומדי יום היינו מתפזרים בשכונה בחיפוש אחר השלל הנחוץ לנו. הצועני היה נותן לנו כיוונים, ומקבל על זה את החלק שלו.

הוא היה מוכר את מה שבזזנו, ומביא לנו אוכל וקצת כסף. היום לא הביא כלום, רק חזר מוכה, מלא בחבלות ובסימנים כחולים, ואמר שהבוגרים יותר לקחו לו את כל הכסף. אבל לי הוא דאג והביא כמה פרוסות לחם, וכך, כולנו הלכנו לישון רעבים.

הצועני הבטיח שלמחרת תהיה לו משימה מעניינת יותר בשבילנו, ובטוח נצא מזה מנצחים. האמנתי לו, למי יכולתי להאמין, אם לא לצועני? הוא שמר עליי. למה? אני לא יודעת. לא היינו לא חברים ולא זוג. אין סיכוי, לא הייתי נותנת לו להתקרב אליי, אבל הוא גם לא ניסה. הייתה לו את "סנאית" בשביל זה — זונה קטינה שהייתה מעבירה אצלנו את הלילה לפעמים כשהסרסור שלה היה מתהפך עליה. היא הייתה משלמת לצועני בגופה. לא קינאתי וממש לא היה אכפת לי, אך הוא, לעומת זאת, קינא מאוד בכל מי שהיה סביבי, כולל הסמור המסכן. אבל אני בעצמי הייתי מוכנה להרוג כל אחד בשביל הידיד הקטן שלי, כך שאף אחד לא נגע בו. סבה הקטן... לא בכיתי עליו, המוות היה משהו רגיל ויומיומי עבורי, וראיתי אותו לעיתים קרובות מאוד, בעיקר ברחוב — החל מחיות משוטטות, דרך אלכוהוליסטים חסרי בית ולפעמים גם חלק מאיתנו.

המודעות נשרפו מהר והאש כמעט שלא חיממה את ידיי הקפואות. מישהו הזיז את הקרטון וראיתי את הפרצוף של הצועני.

"ילדה, יש לי עבודה בשבילך. אני יכול להיכנס?"

הוא נכנס למקום המגורים הלא סטנדרטי שלי, והשתופף מעל האש.

"את עוד תעשי כאן שרפה."

"קר לי."

"אני הייתי יכול לחמם אותך," הוא גיחך, אבל ידעתי בוודאות שזה לא יתקדם מעבר לרמיזות האלה.

"תחמם את הסנאית שלך, או שהיא לא נותנת?"

הצועני חייך.

"היא כן נותנת. אבל אני בקטע שלך. את יפה."

ידעתי את זה גם בלעדיו, ליתר דיוק, ידעתי את זה בזמנו, עכשיו לא הייתי בטוחה בזה כל כך. השיער שלי מזדקר לכל הכיוונים, ואני רזה כמו שלד ונטולת קימורים. נוסף על כך, אין לי ציצי, והמחזור בא והולך מתי שבא לו. פעם הייתי יפה — השיער שלי היה זהוב וארוך בצבע דבש, וסבתא הייתה קולעת אותו לצמות, והיו לי עגילי זהב באוזניים. קברתי אותם בחצר, כדי שלא יגנבו לי אותם או יתלשו אותם ממני יחד עם האוזניים. רק העיניים הירוקות שלי מזכירות מעט את מי שהייתי.

"מה אתה צריך?"

"באו היום איזה טחונים מחו"ל, לבית ממול. הם חוגגים שם חתונה1. תתלבשי נורמלי ותשתלבי בחבורה שלהם. תדפקי כמה ארנקים בלי שאף אחד ישים לב."

"קלי קלות."

"לא הבנת אותי, ילדה, את תתלבשי כמו בת, כבר מצאתי לך בגדים. אף אחד לא ישים לב, הם שותים עד אובדן הכרה שם. את לא תלכי לבד, אני אהיה איתך ואשמור עלייך מלמטה."

התבוננתי בצועני בעיון, עיניו הבריקו והשפה התחתונה שלו רעדה בעצבנות. הוא נראה נלהב מהשלל האפשרי.

"איזה טחונים מחו"ל?"

"איזו זונה התחתנה עם גרמני, אז כל החברים שלו באים."

"הבנתי. תביא את הבגדים ומשהו לאכול, אני גוועת מאתמול, הפירורים שהבאת לי לא נחשבים."

אני יודעת שאני מתחצפת קצת בדרישות שלי, אבל לי היה מותר. אחרים היו חוטפים ממנו על דיבור כזה, אבל הוא לא אמר לי על זה כלום.

"תאכלי שם. את שומעת איזה קולניים הם? בדקתי וכל הדלתות שם פתוחות לרווחה."

הצועני חזר לאחר כמה דקות והביא איתו שקית בגדים. הורדתי את המעיל, רועדת מקור, וראיתי אותו בוחן אותי. עיניו השחורות נצצו בחשכה.

"תסתובב, אידיוט."

הוא באמת הסתובב, כמה מעניין. הורדתי את המכנסיים ואת החולצה. איזה קור כלבים היה. פתחתי את השקית ולבשתי את מה שהיה בה בלי להסתכל על מה אני לובשת. משכתי את שמלת הצמר מעל הראש, מתחתי את הגרביונים על הרגליים הקפואות שלי, ולבשתי את הסוודר על השמלה. לסיום, נעלתי נעליים. בתחתית השקית נחו שפתון ומראת כיס.

"אפשר כבר לראות?"

"אפשר, רק בלי צחוקים."

הוא הסתובב וכבר התכוננתי להשליך אותו מהמאורה שלי, אבל הוא לא צחק, עיניו המשיכו להבריק בעניין.

"מה אמרתי? יפה."

הבטתי במראה. השיער צמח קצת, אבל עדיין היה קצר, הפרצוף שלי לא היה מלוכלך והשפתון היה דומה לכתם אדום על העור החיוור. מה יפה כאן בעיניו? לא ברור.

"בואי."

הרגשתי מוזר בבגדי הנשים והייתי מוגבלת בתנועות שלי. הרגשתי זרות כשהחזקתי את ידו, ולכן ניתקתי את ידי מאצבעותיו החמות והלכתי קדימה.

החתונה באמת הפכה למסיבה שיכרות פרועה ומלאה בקטטות, בשירים ובריקודים חסרי מעצורים. הכלה רקדה על השולחן, החתן לא נראה כלל בסביבה והצועני צדק — השתלבתי בהמון וחמקתי לתוך הדירה בלי שיבחינו בי, אך נתקעתי בכניסה. מייד הבחנתי בחפצים של האורחים מחו"ל — מעילים אופנתיים ונעליים יקרות שעמדו בשורה2. דחפתי את ידי לכיס אחד המעילים ומצאתי בו ארנק. שלפתי אותו, הסתרתי בתוך הסוודר ופניתי לגשש בכיס אחר.

באותו רגע יד ענקית ומנומשת נחתה על מפרק כף היד שלי ולחצה בחוזקה.

"מה את חושבת שאת עושה, לעזאזל?"

הסתובבתי וראיתי את פניו האדומות מאלכוהול של אחד האורחים. שפמו היה ג'ינג'י ועיניו שתויות. הכיתי את הגבר באף בעזרת המצח, בדיוק כפי שהצועני לימד אותי. הדם ניתז והוא אחז בגשר אפו והחל לצרוח.

מיהרתי לברוח במדרגות בעודי מצמידה את הארנק לחזי. קבוצה גדולה של אנשים נהרה אחריי כשרצתי לחצר, והצועני כבר הבין שתפסו אותי על חם. מישהו תפס את עורפי מאחור. הצלחתי לחמוק, אבל נפלתי לתוך הבוץ. הצועני התנפל על התוקף שלי שאחז בקרסולי בלפיתת מוות. הכול התרחש כמו בהילוך איטי, להב סכין הבזיק בידיו של הצועני והוא דקר את אחד הגברים בצד גופו. צרחתי, אבל מייד תפסו אותי והצמידו אותי לאספלט. שרטתי אותם וניסיתי להימלט, כולם צרחו כמו מטורפים. גברים שיכורים זועמים הכו את הצועני ברגליים ובבקבוקים ריקים, ופניו הפכו בהדרגה לעיסה מדממת. נכנעתי והבטתי במתרחש בעיניים מזוגגות עד להגעת המשטרה.

האזיקים נסגרו על ידיי והשוטרים הכניסו אותי לניידת בבעיטות ובחבטות בראש. הצמדתי את פניי לחלון והבטתי לעבר האספלט מכוסה הבוץ שעליו שכב הצועני ללא ניע. כעבור כמה שעות, במסגרת החקירה, יגידו לי שהוא מת ושזו הייתה תאונה מצערת. לבני הזונות שהיכו אותו עד מוות לא עשו כלום.

בתחנת המשטרה מצאו איכשהו סמים בכיס המעיל שלי, ואחרי שאמרו שמצאו טביעות אצבע שלי על הסכין, טפלו עליי גם את האשמה בגין פציעת הגבר ההוא. נגזרו עליי עשר שנות מאסר.

בובה. ישראל. שנת 2009
"תתפשטי!" הרוסית של הסרסור הייתה גרועה מאוד. לא הבנתי למה הוא התעקש לדבר בשפה הזו, הרי הוא יכול היה לדבר עברית, כי הבנתי את השפה מעולה. העברתי זמן רב במדינה הזאת, אבל לא בתור זונה. הורדתי מגופי באיטיות את מכנסי הג'ינס הקצרים והמלוכלכים ואת החולצה חסרת הצבע. נותרתי לעמוד רק בתחתונים המפוקפקים בצבעם ובניקיונם, והבטתי בו בבוז. המרוקאי הארור הזה חשב שהוא אלוהים או משהו, ונראה היה לו שהוא יחליט מה יקרה לי הלאה. הוא פשוט לא יודע שלא אעביר בבית הבושת המסריח שלו ברחוב אלנבי יותר מלילה אחד. אמצא דרך להימלט או שימצאו אותי.

אבל מי רוצה למצוא אותי ולמה? אם זה יקרה, ייתכן שהסיבה תהיה לדפוק לי כדור בראש, ואולי גם לסרסור, מחשש שאמרתי לו יותר מדי.

"נטשה יפה, יפה מאוד."

אנחנו, הרוסיות, תמיד "נטשה" בשבילם, ולא משנה מאיפה: מרוסיה, מאוקראינה או ממולדובה, הכול אותו הדבר. השם הזה גילם את סטריאוטיפ הזונה הרוסייה והפך למילת גנאי.

"לך תזדיין," אמרתי לו בעברית וחייכתי. הוא קפא בתדהמה וליטף את שפמו באצבעותיו השמנות.

"למדת מילים לא טובות, נטשה. צריך להעניש אותך."

"וואלה? מה אתה אומר!"

גבותיו התרוממו שוב בפליאה מהיכרותי את הסלנג הישראלי. הוא הקיף אותי שוב כמה פעמים, נראה אובד עצות וכבר החל להתעצבן.

"אני צחי ואת הזונה שלי, מבינה? אמכור אותך ללקוחות טובים ונעשה הרבה כסף יחד. איך קוראים לך?"

"נטשה," צחקתי וירקתי לרצפה ללא בושה, "ואמרתי לך — לך תזדיין!"

אגרוף ענק חלף במרחק סנטימטר מפניי — הוא לא הכה אותי, וידעתי שגם לא יכה. עליתי לו יותר מדי כסף. הוא קנה אותי בתחנת דלק באילת בשלושים אלף שקל במזומן.

אחרי סבב מהיר של מכירות פומביות, שלוש בחורות נמכרו לסרסורים כמו סחורה. העסק התרחש מתחת לאף של השוטרים. לקוחות התחנה תדלקו את הרכבים וקנו נשנושים בדרך לעיר הנופש, בזמן שמטרים ספורים מהם, בחדר השירותים, נעשה סחר בבני אדם של "נטשות" רוסיות, אבל אף אחד לא שם עלינו זין. ישראל היא מדינה דמוקרטית. חלומו של דוד בן־גוריון התממש עוד בארבעים ושמונה3.

"רות, קחי את הזונה הזאת שתתקלח ותחליף בגדים, אסולין יבוא היום והוא אוהב חדשות," אמר הסרסור הזועם לאישה מבוגרת שנכנסה לחדר הקטנטן.

"אז, אסולין..." זה שם משפחה נפוץ בישראל, וייתכן שהוא פשוט סוטה ששייך לאותה העדה, ואולי... אולי זה אותו אסולין שאיתו הייתי אמורה להיפגש לפני שנתיים. רק שאז לא הייתי רוסייה זונה, אלא... לא משנה. פשוט הייתי אדם אחר לחלוטין. אני תמיד שונה, רק שאי־שם, עמוק בתוכי, הייתה מתעוררת לפעמים אותה מאשה סבירידובה שחלמה לשתות תה פטל חם. היא חשבה שאולי היא תתעורר בדירת שני החדרים הקטנה שלה בשנת 1996 והכול יהיה כמו פעם.

ברוסיה בכלל, ובתקופות צנע כמו בשנות ה־90 בפרט, לא היו מקיימים אירועי חתונה באולמות או במסעדות. לעיתים קרובות היו מתאספים לטקס הרשמי במוסד ממשלתי (מעין משרד פנים לרישום אוכלוסין), ואז חוגגים, אוכלים ושותים בבית של אחת המשפחות.

בתרבות הרוסית מקובל תמיד להוריד נעליים בכניסה, גם כשמתארחים.

הכוונה לציטוט המיוחס לבן־גוריון: "כאשר יהיו לנו גנב יהודי, זונה יהודייה ורוצח יהודי, נדע שיש לנו מדינה"