יהלום קרלוטה

לסיימון פרינגדון היו תוכנית ביחס לשלוט כריסטי היפה... ושרלוט לא ידעה כלל שהיהלום היקר מפז שענדה סביב צווארה ביום חתונתה שווה יותר ממה שחשבה...
סיימון לא זיהה את תמימותה של שרלוט אלא שכבר מאוחר מדי והוא לקח אותה למיטתו ללילה של תשוקה ללא נקיפת מצפון! מה יקרה כאשר שרלוט תגלה שהיהלום אותו ענדה הוא המניע היחיד של סיימון לנישואים?

1
אחוזת פרינגדון, אולד ליסהם

רודי הגיע אל דלת חדר החולה והרים את ידו הפנויה כדי להקיש עליה בדיוק כאשר שמע את קולו הנמוך והמתון של גיסו ועצר כדי להקשיב.

"אז מה בדיוק אתה רוצה שאעשה?" שאל סיימון.

"אני רוצה שתנסה לאתר את מריה בל-פרינגדון, אחותי," ענה קולו של סר נייג'ל.

המום, סיימון אמר, "אבל הרי אחותך נפטרה, לא? האם היא לא הלכה לעולמה בגיל צעיר מאוד?"

"זו היתה מרה, אחותה התאומה של מריה. הן נולדו בשנת 1929 – הייתי אז בן שלוש – כך שמריה תהיה עכשיו באמצע שנות השבעים שלה, אם עודה בחיים..."

סקרנותו של רודי התעוררה והוא עמד במקום, אוזנו צמודה אל הדלת.

"ראיתי אותה בפעם האחרונה בנובמבר 1946. למרות שהיתה אז רק בת שבע-עשרה, היא היתה בהיריון מחוץ לנישואים. למרות לחץ ההורים, היא סירבה לנקוב בשם האב, ואחרי מריבה נוראה, במהלכה היא הואשמה בהמטת חרפה על המשפחה, היא פשוט עזבה ונעלמה בלי להשאיר עקבות. ההורים שלנו רחצו את ידיהם ממנה, ושמה מעולם לא הוזכר יותר. כאילו מעולם לא התקיימה. אבל במרס 1947 היא כתבה אלי בחשאי, אמרה שילדה תינוקת. המכתב נשא חותמת דואר של לונדון – היא חיתה בוויטצ'פל – אבל ללא כתובת. גייסתי כמה כסף שרק יכולתי – הייתי אז בקולג' – וחיכיתי מתוך תקווה שהיא תיצור קשר שוב, אבל היא לא, וזו היתה הפעם האחרונה ששמעתי ממנה. לאחר מות הורי עשיתי כמה ניסיונות לאתר אותה, אבל ללא הצלחה. הייתי צריך להמשיך לנסות, אבל איכשהו עזבתי את זה. אני מניח שחשבתי שאחיה לעד ויש לי עוד המון זמן... עם זאת, הרופא אינו מסכים אתי. פסק-הדין שלו הוא שנותרו לי שלושה חודשים לחיות לכל היותר, כך שלפתע נעשה לי דחוף לאתר את מריה או את הבת שלה."

"רוצה לספר לי למה?" שאל סיימון.

"כמובן, נערי," אמר סר נייג'ל לנכדו. "זכותך לדעת.

"אם אתה רוצה לפתוח את הכספת שלי, אתה יודע את המספר. תוציא את תיבת התכשיטים מעור שנמצאת שם..."

נשמע רחש של תנועה ואז סר נייג'ל המשיך, "בגלל זה. הדבר נודע בשם אבן קרלוטה. במאה הארבע-עשרה האבן ניתנה לקרלוטה בל-פרינגדון על ידי אציל איטלקי שהיה מאוהב בה עד טירוף. במשך דורות האבן עברה לבת המשפחה הבכירה ביום-הולדתה השמונה-עשר. מרה – שנולדה עם מום בלב – נפטרה כילדה, כך שהיהלום הזה צריך לעבור למריה, וממנה לבתה. למרות שחלפו שנים רבות מאז, אני חושב שזהו עיוות הדין שדורש תיקון בטרם מותי, לכן אני מקווה שתמצא אותה."

"אני אעשה כמיטב יכולתי, אבל ברגע זה ידי מלאות במיזוג האמריקני, ואני צריך להיות מחר בניו-יורק. עם זאת, אם אתה רוצה שאתרכז במציאתה של מריה, אז אני אשלח מישהו אחר לארצות-הברית במקומי," הציע סיימון.

"לא, לא... אתה נדרש שם. המשא-ומתן נמצא בשלב מאוד עדין ואני לא רוצה שהוא יתמוטט עכשיו."

"במקרה זה, כדי שלא נבזבז זמן, אני אשכור חוקר פרטי כדי שיתחיל מיד בחקירות. מובן שזה ייעשה בחשאיות גמורה," אמר סיימון.

"בסדר גמור, נערי. למעשה, אני רוצה שכל העניין הזה יישמר בסוד. אף לא מילה לאיש," הזהיר סר נייג'ל.

"אפילו לא ללוסי?"

"אפילו לא ללוסי. ראשית, אני אעדיף שרודי לא יידע דבר, ושנית, אני מבין שאחד החברים שלה הוא עיתונאי, לכאורה. אני לא רוצה שהסיפור הזה יגיע למדורי הרכילות. הם תמיד מנפחים את הסיפורים האלה ללא אבחנה, ואני אכעס מאוד אם יהיה אפילו רמז לשערוריה."

יגיע לעריץ הזקן הזה אם זה כן יגיע למדורים אלה, חשב רודי בנקמנות. הוא היה שמח לראות את סר נייג'ל, את הנכד היקר שלו ואת כל משפחת בל-פרינגדון סופגים מהלומה אחת או שתיים.

"בכל מקרה, ישתלם לנקוט זהירות," אמר סיימון, "להסתיר את הסיבה לחקירה הזו עד שנהיה בטוחים שהגענו אל האדם הנכון."

"אתה צודק, כמובן. אבן קרלוטה יקרה מפז, ולא הייתי רוצה להסתכן ולמסור אותה לאיזה מתחזה ששמה עין על האבן."

השתררה דממה ואז סיימון אמר בהרהור, "אין כמעט על מה להסתמך, ואפשרי בהחלט, ואפילו סביר, שמריה שינתה את שמה. עם זאת, הטכנולוגיה המודרנית תקל עלינו..."

"בוקר טוב, מר ברדשו." קולה ההחלטי של האחות גרם לרודי להסתובב וכמעט לשמוט מידיו את הספרים שהחזיק. "אתה עוזב?"

הוא התעשת ואמר, "לא, למעשה, בדיוק עמדתי לדפוק על הדלת."

המבט הכחול הקפוא שלה גרם לו אי-נוחות והוא הוסיף, "חשבתי שאולי סר נייג'ל ישן, ולא רציתי להפריע לו אם כן."

"מר פרינגדון הגיע לבקר אותו מיד אחרי ארוחת הבוקר. אני חושבת שהוא עדיין שם." בכך היא נבלעה בחדר הסמוך.

רודי קילל את מזלו על שנתפס והקיש על דלתו של החולה.

"יבוא," קרא סר נייג'ל.

רודי נכנס פנימה במרץ, מנסה ליצור את הרושם שזה עתה הגיע.

סר נייג'ל, שישב זקוף במיטה, שעון על כרים, לא נראה מרוצה לראותו, בעוד שסיימון שלח לעברו מבט חד מעיניו הירוקות ונד בראשו.

רודי הבליע את כעסו במאמץ והחזיר לגיסו במנוד ראש.

הוא תמיד הרגיש מאוים בשל יפי-תארו של סיימון, גבריותו ואווירת הסמכותיות והעוצמה שהקרין, מרגיש שהוא תמיד מספר שתיים.

הוא סב אל הגבר שהיה במיטה ושאל בחביבות, "מה שלומך היום, סר נייג'ל?"

"טוב עד כמה שאפשר, תודה."

השד הזקן היה תמיד מנומס, חשב רודי בעלבון. למרות העובדה שהיה נשוי כבר שלוש שנים לנכדתו של סר נייג'ל, הרי שהוא עדיין לא גילה כלפיו את הידידות ששמר לשאר בני המשפחה.

רודי הסתיר את כעסו והמשיך, "לוסי רצתה להחזיר לך את הספרים שהשאלת לה, כך שהיא ביקשה ממני לעבור כאן בדרכי העירה."

"מה שלום הנערה היקרה?"

"ההתקדמות שלה מצוינת מאז שהיא חזרה הביתה."

במאמץ, סר נייג'ל אמר, "תשב, בבקשה!"

רודי, שמעולם לא הרגיש נוח באחוזה, אמר, "תודה, אבל אני חייב לצאת לדרך. כפי שסיימון יגיד לך, אנחנו שקועים עד צוואר בבנק. מלבד העבודה הרגילה, יש לנו פגישות ערב המתוכננות לשבועות הבאים. ואני תמיד חייב לחזור הביתה. ברגעים כאלה אני מצטער שוויתרתי על הדירה שלי."

זו היתה תלונה ידועה ומוכרת.

יותר מדי לילות שבילה בעיר עוררו את חשדותיה של לוסי בכך שהוא מנהל רומן נוסף, והיא לחצה עליו לוותר על הדירה השכורה שלו.

בהוכיחו שיש לו צד אנושי, סיימון אמר, "אני חייב לטוס לניו-יורק מחר, כך שאם אתה צריך להישאר בעיר באחד הלילות בשבועיים או השלושה הבאים, אתה מוזמן להשתמש בדירה שלי בהיעדרי."

"זה יעזור לי מאוד."

"אני אתן לך את המפתחות לפני שאעזוב."

"תודה. טוב, אני חייב לרוץ," אמר רודי.

"תמסור ללוסי את אהבתי," אמר סר נייג'ל.

"בסדר."

כשראשו מלא בדברים שזה עתה שמע, רודי סגר את הדלת מאחוריו ומיהר לרדת במדרגות.

הוא נאלץ לעבוד למחייתו, חשב בזעף, שעה שהזקן הזה מדבר על מתן יהלום שערכו לא יסולא בפז. קרוב לוודאי שייתן אותו למישהי שמעולם לא פגש, אם יתברר שהמריה הזו מתה.

זה פשוט לא הוגן.

בדרכו ללונדון, רודי חשב על הסוגיה. חייבת להימצא דרך להפוך את זה ליתרון עבורו...

נניח שיצליח לאתר את מריה ואת צאצאיה לפני שסיימון יחזור מארצות-הברית. הדבר יעניק לו יתרון, ויספק כמה אופציות מעניינות ומלאות תקווה...

אם ייכשל בזה, הוא יוכל להרוג שתי ציפורים באבן אחת – הוא יצליח לעשות הון מכך ולפגוע בהם בחזרה – באמצעות מכירת הסיפור לעיתונות.

הסיפור הזה חייב להיות שווה לפחות כמה אלפים. "משפחת אצולה..." "מסך סודיות..." "יהלום שמשקלו בזהב..." הוא כבר ראה את הכותרות. "ברונט על ערש דווי מחפש יורשת הרה שנעלמה מבית המשפחה בשנת 1946..."

סיימון, שהביט בו בחריפות כזו, אולי יחשוד במקור המידע, אבל כל עוד הוא וסר נייג'ל לא יוכלו להוכיח דבר...

רודי הצטחק בציפיה.

אבל למרות שהיה שמח לראות את השניים מתפתלים, הרי שהאינסטינקט אמר לו שהאופציה הראשונה טובה יותר, כך שהוא ינסה להתחיל בה.

כך-או-כך, מה ששמע במקרה יאפשר לו לנגח את משפחת בל-פרינגדון, משפחה שאף-אחד מבניה לא חשב שהוא מספיק טוב בשביל לוסי...

וול-סטריט, ניו-יורק

מקץ עשרה ימים קיבל סיימון פרינגדון דיווח מהחוקר הפרטי שלו:

הצלחתי לקבוע שזמן קצר אחרי שעזבה את בית המשפחה, מריה בל-פרינגדון שינתה את שמה למרי בל.

לאחר שבדקתי במסמכים גיליתי שבמרס 1947, במחוז ווייטצ'פל, מרי בל אחת רשמה את לידתה של בתה, אמילי שרלוט, האב אינו ידוע.

הכתובת שניתנה היתה שדרת בולד 42.

המשכתי לחקור וגיליתי שבשנת 1951 אותה מרי בל התחתנה עם גבר בשם פול ינסי, שמאוחר יותר אימץ את בתה.

אמילי ינסי התחתנה עם גבר בשם בולטון בשנת 1967; עם זאת, הנישואים הסתיימו בגירושים עשר שנים מאוחר יותר. בשנת 1980 ילדה אמילי בת, ואביה נרשם בתעודת הלידה כלא ידוע. אמילי נפטרה מקץ שישה חודשים. התינוקת, ששמה שרלוט, אומצה על ידי מר וגברת כריסטי..."

בייסווטר, לונדון

"איך אני נראית?" שרלוט היתה עצבנית באופן שלא היה אופייני לה. שמלת השיפון בצבע הלילך, שנקנתה בחופזה במהלך הפסקת צהרים של חצי שעה, נראתה סבירה בחנות. עכשיו, בנקודה הגבוהה ביותר שלה, החצאית הא-סימטרית נראתה קצרה יותר מכפי שזכרה, והמחשוף היה נמוך מאוד.

שותפתה לדירה התבוננה בפניה המלבבים דמויי הלב שהיו ממוסגרים בתוך ענן שיער כהה ומשיי ובעיניה האפורות המאירות וענתה, "כל-כך יפה שזה מחליא."

"לא, באמת."

"אני רצינית. הייתי הורגת שיהיו לי עצמות לחיים כמו שלך ושיער מתולתל טבעי כזה, שלא לדבר על האוזניים שלך. תמיד האמנתי שאוזניים נחמדות הן דבר סקסי."

"האוזניים שלך בסדר גמור," אמרה שרלוט בחריפות.

"האוזניים שלי בכלל לא בסדר. הן גדולות נורא, והתנוכים כל-כך ארוכים שאני נראית כמו כלב ספנייל. בעוד שהאוזניים שלך קטנות וצמודות, ואין לך בכלל תנוכים."

"וזה מטרד. זה מקשה עלי לענוד עגילים. אבל אם נחזור לעצם העניין. התכוונתי לשמלה. היא בסדר?" שאלה שרלוט.

"בסדר? אני מקווה רק שלמסכן אין לב חלש..."

שתי הנערות היו שותפות לדירה מאז שרלוט פתחה ערב אחד את דלת הדירה, לפני כשנתיים, ומצאה לפניה נערה גבוהה וגרומה עם שיער בלונדי קוצני ופנים צרים ונבונים.

"הרגע באתי לבקר את מייסי בדירה ליד," הכריזה הנערה. "היא אמרה שיש לך דירת שני חדרים ושאת חושבת להשכיר אחד מהם."

"אני בהחלט חושבת על זה," הודתה שרלוט בזהירות. ואז, מתלהבת ממראה הנערה, "תיכנסי... כמו שאת רואה, חדר המגורים לא גדול," המשיכה בזמן שהנערה נכנסה בעקבותיה לחדר נעים עם חלון עגול עתיק. "אבל חדרי השינה לא רעים, ויש חדר רחצה סביר ומטבח גדול למדי." היא פתחה את הדלתות בעודה מדברת.

"מבחינתי זה גן-עדן אחרי דירת החדר העלובה בה חייתי בששת החודשים האחרונים."

ואז, כשעיניה הכחולות סקרניות, הנערה שאלה, "למה את רוצה להשכיר חדר? במקומך הייתי מעדיפה לחיות לבד."

"הייתי מעדיפה," הודתה שרלוט בכנות. "אבל אין לי הרבה ברירות."

"הבנתי ממייסי – דרך אגב, אנחנו עובדות באותה חברת נסיעות – שיש לך חנות ספרים בקומה התחתונה."

"אני רק שוכרת את החנות, אבל עד שהמכירות לא ישתפרו, יהיה לי קשה למצוא כסף לשכר הדירה. אני זקוקה לעזרה," אמרה שרלוט.

"כמה עזרה?"

לאחר רגע מחשבה, שרלוט נקבה במספר שנחשב בעיניה לסכום הוגן.

"טוב, אם את חושבת שנסתדר, אז הבעיה שלך נפתרה. אני אשלם את חלקי בשכר הדירה מראש, אני מבטיחה שלא אלכלך את חדר הרחצה או את המטבח – אני לא בעניין של בישול – ואני אבלה כמה שיותר בחדר שלי."

שרלוט הגיעה להחלטה מהירה ואמרה, "נשמע לי בסדר גמור."

"נפלא! דרך אגב, שמי סוג'ור מקפדיין. אבל אל תקראי לי סוג'ור, אחרת אני ארצח אותך."

שרלוט חייכה ושאלה, "אז איך לקרוא לך?"

"סוג'ו."

"מתי את רוצה לעבור לכאן, סוג'ו?"

"מחרתיים."

שרלוט נדה בראשה והיא הוסיפה, "אני חושבת שזה יסתדר, אבל אם לא...?"

"בואי נגיד שכל אחת צריכה לתת לשניה הודעה מראש של חודש?" הציעה שרלוט.

אבל זה הסתדר ושתי הנערות הפכו לחברות טובות. למרות שהחנות החלה לשאת פרי ושרלוט יכלה להרשות לעצמה לשלם לעוזרת, היא הניחה לסוג'ו להישאר בדירה.

היא אמרה יותר מפעם אחת, "כאשר תרצי שאעזוב, רק תגידי."

אבל ביודעה שתתגעגע לנערה השניה ולחוש ההומור הנפלא שלה, שרלוט שמחה להשאיר את הדברים כמות שהם...

"עם מי את יוצאת, דרך אגב?" שאלה סוג'ו. ואז קולה הפך ללחישה, "האם זה עדיין איש המסתורין?"

שרלוט ניסתה להיראות תמה ואמרה, "אני לא יודעת למה את מתכוונת."

"אני מתכוונת לזה שאת כל-כך לחוצה בגללו."

"אני בכלל לא לחוצה," הכחישה שרלוט.

"נו, באמת! במשך ימים את מסתובבת עם כוכבים בעיניים, ואני מוכנה להישבע שהרגליים שלך לא נוגעות בקרקע, אבל את לא מספרת עליו כלו... אני מניחה שזה הוא."

"כמובן שזה הוא!" אמרה שרלוט בתרעומת.

"נו, אז ספרי."

"אין מה לספר."

"שטויות! יש לך הבעה של אשה שעומדת על סף התאהבות. אני רוצה לדעת אם לעצור בעדך או לדחוף אותך קדימה."

"את חייבת לעשות אחד משני הדברים האלה?"

"כמובן. לשם מה יש חברים? אז איך קוראים לו? פול? דיוויד? ג'רמי?"

שרלוט נכנעה ואמרה, "רודולף."

סוג'ו פרצה בצחוק. "שם קצת נחנחי, רודולף" – היא שיבשה את השם קצת – "אלא אם אתה אייל צפוני."

"החברים שלו קוראים לו רודי."

"טוב, מה הם יכולים לעשות? כל דבר עדיף על רודולף. איך הוא?"

"די מיוחד. הוא – "

"את מסמיקה!" קראה סוג'ו. "אלוהים, את ממש מאוהבת."

"רוצה לדעת או לא?" שאלה שרלוט בהבעת ייאוש.

"כולי אוזן... איזה ביטוי עצוב! אבל דברי."

"הוא רזה ובערך בגובה שלי – "

"תהיתי למה את נועלת כל הזמן נעליים שטוחות. בהיר או כהה?"

"יש לו שיער שחור מתולתל ועיניים חומות."

"יפה-תואר?"

"כן."

"סקסי?"

"מאוד."

"עשיר?"

"הוא לבוש היטב ויש לו מה שהוא מתאר 'דירת רווקים' במייפר."

"אז הוא בטוח לא עני. היית בדירה שלו?"

"לא."

"אני מניחה שהוא הזמין אותך. כן, אני רואה שכן. מה הוא עושה?"

"גיליתי, די באקראי, שהוא עובד באחד מבנקי המסחר המובילים."

סוג'ו שרקה. "הוא לא אחד מאותם מנהלים, במקרה?"

"לא נראה לי. אבל הוא הגיע לעמדה די בכירה, בהתחשב בכך שהוא רק בן עשרים-ושש."

"אז מה שם המשפחה שלו?"

"ברדשו. הוא נמצא באנגליה רק שלוש שנים. הוא אמריקני."

"איך פגשת אותו?"

"הוא נכנס בוקר אחד לחנות, לפני כמה שבועות, רק כדי להציץ בספרים. התחלנו לדבר ואז הוא הזמין אותי לצאת אתו."

"עובד מהר. שכבת אתו כבר?"

"מה פתאום!"

"רוצה?" שאלה סוג'ו בידענות.

"כן," הודתה שרלוט.

"אז למה לא? אל תגידי לי שהוא לא ניסה לשכנע אותך."

"בסדר."

שרלוט הרגישה כיצד לחייה מאדימות שוב והביטה בנערה האחרת בעיניים מצמיתות שדי היה בהן כדי למנוע הערות נוספות.

"טוב, אם שניכם מטורפים אחד על השני, אז למה את מתמהמהת?"

"זה מוקדם מדי. גם אם אני נמשכת אליו, אני לא יכולה לקפוץ למיטה עם גבר שאני בקושי מכירה."

סוג'ו נאנחה. "את כל-כך מיושנת. אני לא בטוחה שאת חיה בעולם המציאות. אם לא תיזהרי, בסוף עוד תמצאי את עצמך בתולה זקנה."

"אבל יצאנו רק ארבע או חמש פעמים."

"זה הכל? אני מופתעת שהוא לא רוצה להיפגש יותר."

"הוא רוצה," הודתה שרלוט. "אבל הוא לא פנוי כמו שהיה רוצה להיות. בעבודה שלו נראה שלקשרים החברתיים יש משקל רב, והמון ערבים הוא חייב למלא התחייבויות עבודה – לסעוד עם לקוחות ודברים כאלה. גם הערב הוא לא היה בטוח שיוכל להתפנות."

"לאן אתם יוצאים? זה בטח מקום מיוחד מאוד, אם קנית שמלה חדשה. אלא אם זה רק לכבוד רודולף."

שרלוט התעלמה מהעקיצה האחרונה ואמרה, "הוא לוקח אותי לארוחת ערב חגיגית בסט. ג'ונ'ס ווד שנערכת על ידי אנתוני דרייטון."

"סוכן הספרים?"

"כן. הוא עורך ארוחה כזו אחת לשנה. חצי מלונדון מוזמנת – כל מי שהוא מישהו. לארוחות יש תמיד נושאים שונים. בשנה שעברה הארוחה נערכה במקביל לירח חדש, וכל הנשים התבקשו ללבוש משהו כסוף."

"מה הפעם?"

"אור נרות."

"אז בואי נקווה שמכבי-האש לא ייקראו למקום," אמרה סוג'ו בציניות.

"את יוצאת?" שאלה שרלוט.

"לא. אני אהיה לי כאן לבדי."

"אז למה שלא תבואי אתנו? אני בטוחה שזה לא יפריע לאנתוני."

"לא אנתוני מדאיג אותי."

"גם לרודי לא יהיה אכפת."

"זה שקר גדול, וגם אם זה לא היה, אז אני לא רוצה להיות גלגל חמישי."

"אני מופתעת שאת לא יוצאת עם מרק. הוא נראה מאוד מעוניין."

"אם בכלל, הוא מעוניין מדי. קצת יותר מדי נגיעות. נמאס לי לקלף מעלי את הידיים שלו. אז סילקתי אותו."

היא התבוננה בשרלוט, שנטלה את תיק הערב שלה ופרווה מלאכותית כסופה ושאלה, "נוסעת במונית?"

"לא, רודי הציע לאסוף אותי. הוא יגיע בכל רגע."

סוג'ו התייצבה ליד החלון, כדי שתוכל לתצפת אל הרחוב ואמרה, "למה שלא תזמיני אותו לכוס יין כאשר תחזרו?"

"יכול להיות. הגיע הזמן שתכירי את רודי."

"אז זה מתחיל להיות רציני!"

"אני לא יודעת," הודתה שרלוט.

"במקרה זה, אני אבחן אותו לפני שאסתלק, ולא אשכח לציין ששנתי כבדה."

"שלא תעזי!" קראה שרלוט.

"אני רק מתבדחת, בחיי. הלו! נראה לי שזה הוא עכשיו... או לפחות מכונית מאוד מפוארת, שזה עתה עצרה בחוץ. גבר עם שיער מתולתל כהה יוצא מתוכה! הוא מרים את עיניו אל החלון!" היא פלטה אנחה. "אוי, רומיאו, רומיאו..."

שרלוט הרימה את מעילה ותיקה ונמלטה.

ערב ספטמבר היה צונן ואפור ומעט ערפילי. פנסי הרחוב הטילו נוהר ענברי על המדרכות הלחות שזהר כמו רוחות רפאים מאירות כשהוא מוקף הילה של ערפל.

רודי חיכה לה על המדרכה. הוא אחז בידה, משך אותה אליו ונשק לה בתשוקה שהתקשה להכיל.

לאחר רגע, מודעת היטב לכך שסוג'ו עדיין מתבוננת בהם, שרלוט נסוגה.

לעזאזל, חשב רודי בזמן שקפץ לתוך המכונית והתניע אותה. הוא היה נואש. הוא רצה להתקדם לפני שובו של סיימון, והזמן התקצר.

אבל שרלוט לא דמתה לאף נערה שהכיר, ועד כה, פוחד שמא יבהיל אותה, הוא אילץ את עצמו להיות סבלני באופן יחסי.

אלא שעתה, חסר מנוחה ומתוסכל, הוא גילה שהמתח ניכר בו והוא הזעיף פנים כאשר השתלב בתנועת הערב הזוחלת ופנה צפונה, לעבר סט. ג'ונ'ס ווד.

ניסיונו אמר לו שהיא על סף התאהבות בו, והגיע הזמן לעשות את הצעד שלו.

כשהדירה במייפר עדיין לרשותו, הוא טיפח תקוות גדולות שהערב יהפכו לנאהבים.

זה יקל על המצב ויגביר את סיכוייו להחזיק בה – כל עוד ימצא את הסיפור המתאים שיביא לו את אהדתה.

הוא היה בטוח שהיא מסוג הנשים שעומדות לצד הגברים שלהן ברגע שהן יוצרות מחויבות.

והוא נזקק למחויבות שלה.

זו לא היתה רק תחילתו של רומן, וזה גם לא נגע לעובדה שבקרוב היא תהפוך לאשה עשירה מאוד, למרות שאין ספק שהיה בזה בונוס. לראשונה בחייו הוא נטרף אחרי אשה, לא מסוגל להתרכז בשום-דבר אחר, לא מסוגל לאכול או לישון בגלל המחשבות עליה, וקבלת הפנים הצוננת שלה לנשיקה שלו זעזעה אותו באופן חמור.

ובכל זאת, כל הערב היה לפניהם. הוא היה משוכנע שיצליח להכניס אותה למצב הרוח הנכון עוד לפני תום הערב, אלא אם איבד את המגע שלו. עם פה כמו שלה, והרמז לחושניות, לא ייתכן שהיא באמת קרירה...

לבו של רודי שקע בזמן שהגיעו אל שביל הגישה המוביל לבית המארח כאשר ראה שהחניה מלאה מכוניות יוקרה.

הוא שקע עוד יותר כאשר דלת הכניסה הנאה נפתחה על ידי משרת במדים, והיה ברור לגמרי שהמסיבה, שהיתה כבר בשיאה, הינה אירוע זוהר.

מעבר למסדרון המואר באמצעות נברשת היה חדר גדול מואר בנרות ומלא אנשים, סלבריטאים בלבוש מהודר.

כאשר שרלוט הזכירה את המסיבה, בהיסוס, בפעם הראשונה, הכל נשמע לגמרי תמים. בהיותו בטוח שיהיה מדובר באירוע ספרותי ושקט, הוא הבטיח לעשות הכל כדי להיות פנוי. אבל האירוע הזה היה גדול בהרבה והיה הרבה פחות פרטי מכפי שהיה בוחר.

הוא עשה טעות גדולה בבואו הנה, וככל שיקדים לעזוב כן ייטב. אם מישהו יזהה אותו ויספר לסיימון...

לאחר שהמעילים שלהם נלקחו מהם, המארח הנאה וכסוף השיער הופיע כדי לברכם – את רודי בנימוס, את שרלוט בהתלהבות.

"יקירתי, את נראית נהדר. אני כל-כך שמח שיכולת לבוא. בפעם האחרונה בה הזמנתי אותך לאחד האירועים האלה, אמרת שאינך יכולה להגיע, ילדה רעה שכמוך."

"לא מצאתי מלווה."

"בזה אני לא מאמין. אבל אם זה יקרה שוב בעתיד, תבואי בכל מקרה, ואני מבטיח שלא אזוז ממך אפילו לרגע," אמר אנתוני וקרץ אליה.

"אני בטוחה שלאשתך יהיה מה להגיד על זה," הקניטה שרלוט.

אנתוני נאנח ואמר, "לפעמים אני מייחל שהייתי נשאר רווק עליז."

"בזה אני לא מאמינה."

הוא הצטחק. "אחת:אפס."

"אתה בטח יודע שבעולם הספרותי הנישואים שלך ושל רנה נחשבים כמופת לכל מה שטוב."

"זה באמת לא יכול להיות טוב יותר," הודה. "אני חושב שכל גבר צריך רעיה, אינך מסכים?" הוא התבונן בבן זוגה של שרלוט כאילו ציפה לתמיכה גברית.

מאחר שרודי שתק, אנתוני החזיר את תשומת לבו אל שרלוט. "מה דעתך על נושא המסיבה?"

"מתה עליו. נרות יוצרים כזו אווירה אינטימית נפלאה."

"רומנטיקנית בלב! תמיד חשדתי בזה, למרות אווירת הענייניות הקרירה שאת מטפחת סביבך. יש כאן המון אנשים שאת מכירה, אז את רוצה פשוט להסתובב ביניהם? או שאת רוצה שאציג אותך בפני כמה מהסופרים החדשים שלנו?"

"אני חושבת שאסתובב לי קצת," אמרה שרלוט.

הוא נשק לידה. "במקרה זה, קחו לעצמכם שמפניה ולכו להסתובב בין האורחים."

הם צייתו והתקבלו בברכה על ידי כמה אנשים ששרלוט הכירה, והיא הציגה את בן זוגה הנאה בתחושת גאווה. אבל למרות שרודי חייך והתייחס בנימוס לכל אחד מהמכרים החדשים שלו, הרי שעד מהרה הורגש שהוא לא נינוח בסביבה ושונא כל רגע.

היא תהתה מדוע, שכן רוב השיחות, שלא עסקו רק בספרים, היו כלליות וחיוניות ולפתע הורגשה התעוררות עם בואה של התקשורת.

"לעזאזל!" הפטיר רודי. זו היתה אפשרות שהיה צריך לחזות, אבל הוא כשל.

"צלמים ארורים."

"אני מאמינה שהם לא יישארו כאן הרבה זמן. זה סתם קטע פרסומי נחוץ."

הוא הפנה את ראשו ולחש על אוזנה, "אני יכול להיעלם לי קצת? אם הצילום שלי יופיע בעיתונים, הממונים עלי עלולים לגלות שאני לא נמצא במקום בו הייתי צריך להיות, וזה עלול לעלות לי ביוקר."

מרגישה אשמה על שהזניח את התפקיד שלו כדי לבוא אתה, היא לחשה, "בבקשה."

הוא התנצל, הניח את הכוס הריקה שלו על שולחן קרוב ונעלם בין האנשים.

כאילו עזיבתו גרמה לכך, החבורה הקטנה בתוכה עמדו התפזרה לה. חלק מהאנשים, שקיוו לזכות בפרסום, נעו לכיוון הצלמים. אחרים עברו לחדר הסמוך, שם הוגשה ארוחת מזנון, ושם התנגן פסנתר חרישי.

בהחליטה לחכות במקום עד שרודי יחזור, שרלוט נטלה עוד כוסית שמפניה ונצמדה בגבה אל הקיר, לוגמת מהמשקה בעודה מתבוננת באנשים.

היא חייכה, משועשעת לראות את תכסיסיהם של כמה מהם שעדיין ניסו להכניס את תצלומיהם לעיתונים, שעה שתחושה מוזרה גרמה לה להרגיש שמישהו מתבונן בה.

עומד בין הצללים, סיימון פרינגדון חשב שהיא הדבר המלבב ביותר שראה מעודו. לא פלא שרודי נראה מאוהב לגמרי.

אפילו המארח, עליו ידע שהוא נשוי באושר, לא נותר אדיש בעליל. אנתוני בירך אותו בחמימות ואמר, "נפלא לראות אותך. חשבתי שאתה עדיין בניו-יורק."

"רק חזרתי."

"טוב, אז אני שמח שבאת. קח לך שמפניה, ואם אתה עדיין מחפש את האשה המושלמת, אז אני אציג אותך בפני שרלוט כריסטי. חוץ מהיותה נחמדה, היא גם יפהפיה ובעלת אופי. לרוע המזל, כבר יש לה מלווה בלתי ראוי הערב."

"אני חושב שבמקרה זה אני פשוט אוותר," אמר סיימון בקלילות. "אתה לא רוצה תגרות במסיבה שלך."

"שרלוט היא בהחלט הטיפוס שגבר ירצה להילחם עליו," אמר אנתוני.

והוא לא טעה, חשב סיימון עכשיו. הפה הזה והעיניים הנפלאות, מלוכסנות מעט בקצוות, עצמות הלחיים הבולטות והלחיים השקועות מעט, כל אלה העניקו לה יופי חודר ורודף שהשפיע על הנפש והחושים והפך גברים לעבדים מרצון.

לפחות, גברים מסוימים.

למרות שהרגיש משיכה מינית עזה כלפיה, הרי שלא היתה לו שום כוונה להיות אחד מהם.

כאשר לוסי – מפוחדת שהפעם רודי שקוע במשהו הרבה יותר רציני מההרפתקאות הקודמות שלו ושהוא עלול לעזוב אותה – התחננה בפני סיימון שיעזור לה, התגובה הראשונה שלו היתה למצוא את הנערה ופשוט לקנות אותה.

זה היה הלם נורא לגלות שהאהבה האחרונה של רודי היא נכדתה של מריה.

ואז כל הפיסות מצאו את מקומן. בבוקר בו רודי ביקר באחוזה הוא ודאי שמע די כדי להסתקרן, והסקרנות הזו שלחה אותו לחפש את מריה או את בתה.

נראה שהוא לא בזבז רגע, ועכשיו יש לו לא רק מאהבת יפהפיה – אם הם נאהבים בכלל – אלא גם מישהי שבקרוב מאוד תהיה שווה הון לא קטן.

לוסי המסכנה.

אלא שרודי לא ייצא מזה נקי, נדר סיימון, ולא משנה מה יידרש לשם כך. הוא ישים קץ לרומן הזה.

העיתונות עזבה ושרלוט לא ראתה בתוך ההמון הסואן אף-אחד מתבונן בה באופן מיוחד. אבל התחושה לא נתנה לה מנוח, כמו נשימה קרה של חוסר שקט, שגרמה לשער עורפה לסמור והרעידה אותה.

ואז היא סובבה מעט את ראשה וראתה גבר עומד בין הצללים מעבר לשורה של נרות מבליחים. הוא התבונן בה בעניין.

לשניה מבטיהם נפגשו.

היא נסוגה מהלם המבט כאילו ספגה מהלומה, כה מפוחדת היתה עד שאם לא היתה בחדר מלא אנשים, היא היתה פשוט מסתובבת ובורחת...

"מצטער שהתעכבתי כל-כך הרבה זמן." רודי הופיע לצדה. "חשבתי שהצלמים הארורים האלה לא יסתלקו בחיים." ואז ראה את הבעתה. "אם את כועסת על זה, אז אני יכול רק – "

"אני לא."

"את נראית כועסת."

"לא עליך, באמת. אבל איזה גבר זר הסתכל עלי."

הוא צחק. "עם מראה כמו שלך את צריכה להיות רגילה כבר למבטים של גברים."

"זה היה שונה," התעקשה שרלוט.

"אז איפה הגבר הזר הזה שלך?"

"שם." היא השתתקה לפתע; הפינה המוצלת בה עמד הגבר היתה ריקה עכשיו. "הוא נעלם," אמרה בטפשות.

"אז אין סיבה לדאגה. הוא ללא ספק חשב לבוא הנה כדי לשוחח אתך, ואז אני הופעתי והוא שינה את דעתו."

הלוואי שיכלה להאמין לדברים. אבל היא לא יכלה. למרות שפגשה את מבטו של הזר לשבריר שניה בלבד, הרי שהיא ידעה שלא היה בו שום-דבר קליל או מפלרטט. הוא היה קר ומפלח, וקטלני כחנית.

היא נרעדה.

בראותו את התגובה הבלתי רצונית שלה, רודי אמר בהפתעה, "נראה שזה באמת הלחיץ אותך."

ואז, בהחליטו לנצל את ההזדמנות, הוא אמר, "תראי, אנחנו לא חייבים להישאר לארוחה. ברור לי שאת לא נהנית מהערב, אז מה דעתך שנצא מכאן וניסע אלי?"

היא החלה לנענע בראשה והוא הוסיף, "אם את רעבה, נוכל לעצור ולאכול משהו בדרך."

"יש לי רעיון טוב יותר," אמרה. "כשתחזיר אותי הביתה, אז במקום להוריד אותי ולהמשיך הלאה, תוכל להיכנס ואני אבשל לך ארוחת ערב."

הוא היסס. הוא לא תכנן לסיים את הערב בדירה שלה, אבל איך שלא מסתכלים על זה, זה היה צעד גדול קדימה. זו היתה הפעם הראשונה בה הזמינה אותו אליה, כך שיש להניח שהשותפה לדירה שלה לא תהיה שם והם יהיו לבדם.

"נשמע נפלא," אמר בחיוך.

מיטה היא מיטה, חשב, ובמובנים מסוימים זה יהיה בטוח יותר. אם הם יחזרו לדירה במייפר, תמיד עלול להיות מצב בו ישאירו אות לנוכחותם, ויהיה נורא אם סיימון יגלה. למרות שגיסו מעולם לא קילל ולא הרים את קולו, הרי שהוא היה מאיים בכעסו.

רודי נאנח. הוא לא יוכל לטלטל את הסירה כל עוד הוא חייב לסיימון. אבל לאחר שישיג את שרלוט ואת כספה, זה יהיה כבר סיפור אחר לגמרי.