כמה אני שווה?

ספר זה הוא מסע למחוזות סמויים וגלויים של הכבוד העצמי על כל שלוחותיו ודרגותיו ממרומי הכבוד הרב ועד תהום הבושה והשפלה מגיל הילדות ועד הזקנה. הספר נכתב בסוגת המדע השימושי, והוא מיועד לכל הקוראים, אולם יש בו גם פוטנציאל ליצירת שפה משותפת בין חוקרים מאבחנים ומטפלים בתחום הדימוי, הערך הכבוד העצמי. 
המסע מעלה על פני השטח וחושף את חשיבות הכבוד העצמי המידתי בחיי האדם. חשיפה כזו מעוררת קול אזעקה כי פגיעה בכבוד כאלימות מילולית שווה לפגיעה בגוף היא מדממת ומסוכנת לנפש. בתרבות של היום הכבוד הוא כאסקופה נדרסת הפגיעה בכבוד ואלימות מילולית הן מאוד שכיחות ומכיוון שהלבנת פנים נחשבת לרצח הקריאה בספר עשויה לסייע לכם להציל נפשות ולהתגייס למלחמה באלימות מילולית כאילו הייתה אלימות גופנית ולהיאבק לטובת הדחויים, ילדי ה"כאפות" ומושפלים אחרים. 
למרות שהכבוד הוא רגש נפוץ רק לעתים רחוקות מודים בצורך בו בצורה מפורשת וקשה למצוא אנשים שבשיחה רגילה יודו שהם צריכים מעט כבוד והערכה מצד הזולת. למעשה כולנו, נמצאים במרוץ יומיומי לאישורים של הסביבה שאנחנו "שווים משהו", שיש לנו כבוד עצמי. חווים את הצורך להותיר חותם ומזכרת ולהרגיש שאנחנו בעלי ערך, משמעותיים וחשובים, אהובים, יפים ומעניינים, מוצלחים וחכמים. אולם הצורך בכבוד הוא מה שאנחנו מייחסים בדרך כלל לאחרים ולא לעצמנו. שלא כמו רגשות שליליים אחרים, הצורך בכבוד הוא סמוי ואילם. כמו הדם הכבוד חיוני לנפש, לא תמיד גלוי לנו, ומספק כוחות וחיים לגוף בתנאי שהדם בריא. 
הכבוד הוא מניע מרכזי בחיים ואין להתבייש בצורך בכבוד אבל צריך למצוא לו איזונים. יש להכיר את סם/יצר הכבוד לצרוך אותו במינונים נכונים ולהיזהר מהתמכרות. קריאת הספר עשויה אפוא לסייע לכם במציאת איזונים ביחס לכבוד העצמי שלכם ושל היקרים לכם. הידע הנמצא בספר ייתן לכם כוח לשלוט על שד הכבוד להחזיר אותו לבקבוק ולמקום מאוזן יותר ולעזור גם לאחרים לעשות אותו דבר.
הספר מורכב מתשעה שערים ובכל שער מספר פרקים. השער הראשון עוסק במאפיינים העיקריים של כבוד ואחותו התאומה הבושה. יש העמקה בתחום העצמי, ביחסים המורכבים בין כבוד דימוי וערך העצמי וכן בתהליכי התפתחות של הכבוד העצמי. כמו כן יש ניסיון להציג את הכבוד הבושה וההשפלה במדרגות שונות כדי ליצור סרגל אפשרי למדידה. השער השני עוסק בקודים של כבוד בפתרון סכסוכים, בלבוש, בנימוסים, ברשתות בפוליטיקה ובארגונים. דגש מיוחד יש בקודים של דימוי הגוף ושפת הגוף. השער השלישי עוסק במניעים לכבוד כמו: הצורך להישרדות, הכבוד כעונג גופני, הכבוד כפיצוי לרגשי נחיתות, הכבוד כמספק צרכים של שייכות, העצמה ותלות. השער הרביעי עוסק בתחרות על משאבים מוגבלים של כבוד, ההתכבדות בקלונם ובכבודם של אחרים הכוללים הערצה וקנאה. השער החמישי עוסק בכבוד מאוזן ומידתי. הכבוד המגיע לכל אחד כחלק מכבוד האדם וחירותו וכולל את הזכות להקשבה, איזונים בין תלות וחירות ברמת היחיד ואיזונים ברמה הלאומית בין גאווה ופטריוטיות לפשיזם. השער השישי עוסק בכבוד לא מאוזן הנע מעלה לכוון הכוח והכסף. ההתמכרות לכבוד והצורך לתדלק אותו באופן מתמיד, וכן גאוותנות ואנוכיות.  השער השביעי עוסק אף הוא בכבוד לא מאוזן אלא בתחום שמתחת לאיזון כמו השפלה לסוגיה, דחייה חברתית, בדידות לשון הרע ובוז. השער השמיני עוסק בחיים ובמוות הקשורים בכבוד כמו הסיכונים של ילדי זהב, הכבוד והבושה הקשורים בזקנה ומוות. השער התשיעי עוסק במנגנונים שליליים (כמו נקמה) וחיוביים (חשיבה חיובית עם תכנית פעולה) להגנה על הכבוד וכן עקרונות לשליטה ובחירה במנגנונים בריאים. 
למרות המבנה ההגיוני של הספר, כל פרק עומד בפני עצמו, וניתן לקרוא את הפרקים לפי הסדר שתבחרו. אני מקווה שהצלחתי להתנתק מהניסוחים המדעיים שבהם אני מורגל ולהבליט את הרעיונות המרכזיים. השתדלתי להרבות בסיפורים, באנקדוטות ובדוגמאות, לקרב אתכם הקוראים לנושא וליצור עניין – ובכך לחזק את ההסברים ואת המסקנות שיגיעו בעקבותיהם.

הקדמה

מטרות הספר
ספר זה הוא מסע למחוזות סמויים וגלויים של הכבוד העצמי. המטרה המרכזית של הספר היא להעלות על פני השטח את הכבוד העצמי של נפש האדם ולהאיר עליו כדי להשמיע קול זעקה: כאשר פוגעים בה כמו פגיעה בגוף היא מדממת ומסוכנת לנפש. בתרבות ימינו הכבוד הוא כאסקופה נדרסת, הפגיעה בכבוד והאלימות המילולית מאוד שכיחות ומכיוון שהלבנת פנים נחשבת לרצח אני מרגיש כאחד שאמור להציל נפש בישראל כאילו הצלתי עולם ומלואו.
אני מקווה שבזמן הקצר יחסית של קריאת הספר הקוראים יעברו את התהליך שאני עברתי במשך עשרות שנים. למדתי כי הכבוד הוא מניע מרכזי בחיים ואין להתבייש בצורך בכבוד אבל צריך למצוא לו איזונים. יש להכיר את סם/יצר הכבוד, לצרוך אותו במינונים נכונים ולהיזהר מהתמכרות. קריאת הספר עשויה אפוא לסייע לכם במציאת איזונים ביחס לכבוד העצמי שלכם ושל היקרים לכם. הידע הנמצא בספר ייתן לכם כוח לשלוט על שד הכבוד להחזיר אותו לבקבוק ולמקום מאוזן יותר ולעזור גם לאחרים לעשות כך.
איך גיליתי את הכבוד הסמוי
הרעיון על חשיבות הכבוד והערך העצמי "נדלק" אצלי כאשר ראיינתי סטודנטים ללימודי תואר שלישי (דוקטור) ושאלתי את אחת המועמדות מדוע היא רוצה להשקיע שנים רבות בעבודה קשה. התשובה המקובלת היא שהתואר יאפשר לקבל עבודה במכללות, באוניברסיטאות ובמכוני מחקר. יש שהוסיפו סקרנות ועניין במחקר. אולם הסטודנטית הזו ענתה בפשטות: "אני מוכנה להשקיע כדי שההורים יהיו גאים בי". הופתעתי אבל כאשר הבטתי לתוך עצמי הבנתי שגם אצלי זה היה מניע חשוב. היא פשוט "הוציאה מהארון" מניע שעד אז נסתר ממני. מאז הפך נושא הגאווה, הכבוד והערך העצמי לנושא מרכזי בעבודתי כחוקר, מורה ומטפל. הפכתי אותו למרכזי בכמה קורסים, וגיליתי אותו מחדש אצל המטופלים שלי.
לאחר שגיליתי את הכבוד לאן שלא פניתי מצאתי אותו כאילו אני מרכיב משקפי תת־אדום ורואה דברים שאי־אפשר לראות בעין רגילה. השאלה השכיחה שאנחנו שואלים ביחס לכל סיטואציה, ביחס לכל דבר שמישהו אומר, ואפילו ביחס למחשבה מקרית החולפת בתודעתנו: "מה זה אומר עליי?" ו/או "האם זה מאיר עליי באור חיובי או שלילי?" רובנו כנראה, בתקופות כאלה ואחרות, מחפשים ללא הרף את ההכרה, את האישור הזה שאנחנו "שווים משהו", שיש לנו כבוד עצמי, ערך ומשמעות. שאנחנו אהובים, יפים, מעניינים, מוצלחים וחכמים. אנחנו חווים את הצורך להותיר חותם ומזכרת ולהרגיש שאנחנו בעלי ערך, משמעותיים וחשובים, אם לא לחברה כולה אז לפחות למעגל החברים, ואם לא במעגל החברים אז לפחות בתא המשפחתי. מעין מרוץ יום־יומי לאישורים של הסביבה שאנחנו בסדר: אישור מההורים על הבן הטוב שגדלתי להיות, אישור מבני הזוג שלנו ואישור מהבוס.
יש אנשים שיכולים לחיות את כל חייהם לצד אמונה שהם לא שווים דבר, כמסר שקיבלו מהוריהם או מחבריהם. האנשים האלה תוהים כמה הם שווים ומה הערך האמיתי שלהם, וזה גורם להם לפקפק בעצמם, ביכולותיהם או אפילו בדברים שמגיע להם לקבל מהעולם.
הכבוד מניע אותי לכתוב
גילוי נאות: אני מצהיר בזה כי כתבתי את הספר רק כדי לקבל יותר כבוד ממה שיש לי כעת. הסיכוי להרוויח כסף מכתיבת הספר הזה שואף לאפס ובכל זאת ישבתי שעות, ימים, חודשים ושנים כדי לכתוב את הספר. הקפדתי שיהיה מעניין ושיקנו אותו רבים לא רק כדי שחשבון הבנק שלי יגדל (הסיכוי לכך שואף לאפס) אלא כדי שאהיה מפורסם. בעבר ניסיתי לשכנע את עצמי שאני כותב עקב "מעיין היצירה" המפעפע בי ולא משנה אם היצירה תוכר או לא, העיקר ש"הולדתי" אותה. מתברר שרימיתי את עצמי (או שהתבגרתי?) וכאשר קילפתי את כל המניעים גיליתי כי השד הקטן שמניע את כל גלגלי השיניים ונמצא בליבת העשייה שלי הוא כבודי האישי.
הכבוד המניע אותי ללמד
להפתעתי מצאתי כי המניע המרכזי שלי ללמד הוא גם הכבוד שיגיע מהתלמידים שלי. הכבוד הזה מתנקז לרגע אחד שבו אחד התלמידים שלי יפגוש אותי ברחוב, יעצור אותי ויאמר לי: "אינך יודע, כבוד הפרופסור, אבל אתה השפעת עליי מאוד ובגללך נמנעתי מהחלטה גרועה ובחרתי במשהו שהציל אותי". להלן דוגמה למכתב שקיבלתי שנתן לי כבוד רב. כותב הסטודנט: "כחלק מלימודי תעודת ההוראה לחינוך מיוחד אני לומד קורס בנושא 'יחסי אמון וכבוד בין תלמידים ומורים'. בקורס התבקשנו לבחור הוגה דעות שפרסם כתבים בנושאים הומניסטיים. אני בחרתי בך ובספר 'אמפתיה בחינוך: חינוך באהבה' (2013). אציין שהספר מעניין מאוד, הנושא מרתק ונסחפתי בקריאה בו מעבר לנדרש בעבודתי". מכתב כזה בהחלט מניע אותי לכתוב כי להיות "הוגה דעות" בעיני סטודנטים מביא לי הרבה כבוד. מחמאה כזו מחזירה אותי למקלדת ומצמצמת את זמן הישיבה והבהייה שלי על החוף. כך גם יחמיא לי אדם שטיפלתי בו ויאמר שהצלתי את חייו ושיניתי את מסלול חייו מקצה לקצה.
מכיוון שאני פסיכולוג שמאבחן ומטפל באנשים למדתי כי השד הקטן הזה לא יושב רק אצלי אלא אצל רובנו ובאופן אישי אני לא מכיר אף אחד שאינו זקוק לכבוד. חשיבותו של הכבוד העצמי טמונה בעובדה שהיא נוגעת ל"עצמי" של האדם, לדרך שבה האדם חי וליחס שהוא מעניק לעצמו. הכבוד העצמי דומה לדם או לאחד מאבות המזון הזורם בעורקיו של כל אדם ומשפיע באופן ישיר על מהותו ועל כל הנגזרות של פעילותו: אורח מחשבתו, רגשותיו, החלטותיו, פעולותיו ויחסיו עם הזולת והחברה. וכך אמרו חז"ל במסכת ברכות, נח, א: "שאין דעתם דומה זה לזה, ואין פרצופיהם דומים זה לזה". יש שונות גדולה בין אנשים ובעידן הפוסט־מודרניזם האינדיבידואליות והייחודיות האישית נמצאות במרכז תשומת הלב. מעבר לשונות ולייחודיות של כל אחד יש דברים רבים משותפים לטבע האנושי החוצים יבשות וזמנים כמו: קנאות, תחרות, רדיפת כבוד, משאלות התעשרות, ערמומיות והרשימה ארוכה.
מצאתי את חשיבות הכבוד העצמי בתאוריות ומחקר פסיכולוגי
על הדימוי העצמי וחשיבותו למדתי כסטודנט ואף לימדתי את הנושא בקורסים שונים. מקומו היה בשורה הראשונה של גורמים ראשיים המשפיעים על זהותנו האישית. טיפלתי בו דרך השפעותיו על הלמידה, ההנעה, ההצלחות, הכישלונות ועוד נושאים שונים. הגישות התאורטיות רבות וגם בכירים כמו אדלר, קוהוט וסאטיר הדגישו את חשיבות הדימוי העצמי. אפשר היה לצרף אותם גם לגישות אחרות ולקבל פסיפס של גורמים משפיעים.
הכבוד סמוי כמו הדם בגוף
השופט מישאל חשין קבע באחד המשפטים שניהל: "אדם וכבודו יבקעו יחדיו מרחם אם, והשניים היו לאחדים: האדם הוא כבודו וכבודו של אדם הוא האדם" (ע"א 3077/90 פלונית ואח' נ' פלוני [פורסם בנבו] [20], בעמ' 592). המטפורה המתאימה ביותר לשילוב בין האדם לכבודו היא הדם בגוף האדם. הכבוד העצמי סמוי ומשול לדם בגוף המספק לאדם את החיים. כאשר האדם נפצע גופנית ונפשית הדם הסמוי יוצא לאור וחשיבותו העצומה מתגלה. יחד עם הכבוד משולבים מושגים נוספים כמו קנאה ונקמה ואין פלא שרוב האנשים אינם מדברים כלל על כבוד, כי הם מרגישים שזה טאבו. למרות שהכבוד הוא רגש נפוץ רק לעיתים רחוקות מודים בצורך בו בצורה מפורשת וקשה למצוא אנשים שבשיחה רגילה יודו שהם צריכים מעט כבוד והערכה מצד הזולת. אולם הצורך בכבוד הוא מה שאנחנו מייחסים בדרך כלל לאחרים ולא לעצמנו. שלא כמו רגשות שליליים אחרים, הצורך בכבוד סמוי ואילם. כמו הדם הכבוד חיוני לנפש, לא תמיד גלוי לנו, ומספק כוחות וחיים לגוף בתנאי שהדם בריא.
ראיונות
הספרים המדעיים לא סיפקו לי את הזווית הפסיכולוגית הסובייקטיבית־חווייתית על הכבוד. כאשר ראיינתי אנשים לספריי הקודמים גיליתי עד כמה אנשים שונים ממני. זאת בניגוד לרעיון שכולם דומים לי, הנקרא בפסיכולוגיה "הטיית הקונצנזוס השגוי". מצאתי עושר רעיוני עצום אצל המרואיינים והחלטתי לא לוותר על כך גם בספר הזה. בעקבות זאת ערכתי ראיונות עם כחמישים אנשים שונים בדגימה מזדמנת. בחרתי את האנשים בצורה אקראית בהתאם לנוחיות השיחה עימם. בעיקר העדפתי אנשים שהמחקרים לא מגיעים אליהם, כמו בעלי מקצועות חופשיים, אנשי מסחר וסתם עוברי אורח. השיחה הייתה באווירה טבעית, כך שהמרואיינים לא ידעו כי אשתמש בשיחה לצורכי כתיבה. להלן כמה שאלות מנחות ששאלתי את המרואיינים: ספרו לי על שלושה אירועים שאתם מתגאים בהם שהביאו לכם כבוד. ספרו על שלושה אירועים שבהם הרגשתם מושפלים וחסרי כבוד. בסולם מאחד עד עשר עד כמה אתם עסוקים בנושא הכבוד? האם יש לכם סודות שקשורים בכבוד העצמי שלכם? האם אתם עדיין מחפשים כבוד ובאילו דרכים?
לא עשיתי רשימות ולא הקלטתי אבל הקפדתי למהר ולרשום את עיקרי השיחה מייד לאחר שהסתיימה. ביקשתי לקבל סיפורים אישיים על חוויות של כבוד, מבוכה ובושה. כאשר הנשאלים היו מסויגים ונבוכים לספר על עצמם ביקשתי שיספרו על אחרים. השונות בין המרואיינים הייתה כה גבוהה שקשה לסכם אותם לכדי ממצאים מדעיים, אך בכל מקרה הראיונות עזרו לי להבין ולתמוך בכמה מסקנות המשולבות בתוך הספר.
במקביל לראיונות הסתכלתי על העולם מסביבי לחפש את הכבוד העצמי ושלוחותיו. כמו שאמר מסלאו (ההוא מסולם הצרכים) אדם שיש לו פטיש מחפש רק מסמרים. פניתי לעיתונים, סרטים ותוכניות טלוויזיה שונות וכן חיפשתי ברשתות החברתיות. במקביל מצאתי את חשיבות הכבוד העצמי ביהדות. הערך של כבוד האדם או כבוד הבריות הוא עיקרון־על (מטה הלכה) להלכות רבות. יש אף הטוענים כי כל המצוות שבין אדם לחברו יסודן בכבוד האדם.
בין מורכבות משתקת לפשטנות מזיקה
האדם הוא מערכת מורכבת ואחת הדרכים להבין אותו היא באמצעות הכבוד העצמי. השחקן הראשי בספר הזה הוא הכבוד ומסביב לו העמדתי את יתר שחקני המשנה. כמו כל תחום מדעי לאחר שמעמידים את השחקנים (המשתנים) מחפשים את חוקי המשחק. במדע "רך" כמו פסיכולוגיה קיים קושי להגדיר את המושגים מכיוון שהגדרה היא פעולה מסובכת בכך שהיא אמורה להיות יותר מדויקת ומחייבת. ההגדרה קובעת את מהותו ותכונותיו העיקריות של המושג על ידי הכרעה מה נכלל בו ומה אינו נכלל בו (מלשון "גדר"). הגדרות בדרך כלל מוצגות על ידי בכירי החוקרים או במילון. עקב המורכבות הזו יש ריבוי של הגדרות שהציעו בכירי החוקרים או הלשונאים. אריסטו, לדוגמה, קבע כי הגדרה היא תחילת המדע וסופו, כלומר מתחילים בהגדרה ארעית (אפיונים) ומסיימים בהגדרה מדויקת. במקום הגדרות אציג אפוא את המאפיינים של הכבוד ויתר "השחקנים", כי אפיון הוא פעולה הבאה לציין ולתאר כמה תכונות מהותיות שלפיהן אפשר לזהות את המושג ולהכירו.
כדי להתמודד עם המשימה הזו יש להסכים על שפה אחת ועל מילון מושגים אחיד. לשפה כזו נודעת חשיבות כפולה, הן מבחינת התקשורת של האדם עם עצמו, והן מבחינת התקשורת שלו עם אחרים, שתוכן עולמם שונה. בין שני מוקדי החשיבות האלה עלינו להלך בזהירות. מצד אחד יש ליצור הבחנות ברורות לצורך הבנה עצמית של התהליכים, ומצד שני יש להיות קשובים למשמעויות השונות של המושגים אצל כותבים שונים.
קיימת שפה עשירה בתחום הכבוד. זה מספיק לשיחות סלון אבל לא מספיק לשיח מדעי או לשיח ביקורתי. בהיעדר אוצר מלים ברור ומוסכם נוצר בלבול בין אנשי המקצוע וכל אחד מגיע עם אוצר מילים שנראה מוכר אולם מסתיר מובנים רבים והשדה הסמנטי של כל מושג חותך אחרים והבלבול רב. מזכיר את סוּטרת הנירוונה שבה מופיע המשל הידוע על העיוורים שמיששו פיל. כל אחד תיאר את הפיל באופן שונה: זה שנגע באוזנו של הפיל אמר שזו מטרייה, זה שנגע בראשו אמר שזו אבן, זה שנגע ברגלו אמר שזהו עץ וכו' (הופמן, 2007, עמ' 234). לפעמים אנו מגדירים לא על ידי מה היא כן אלא על ידי אמירת מה היא לא, בערך כמו שמפסלים באמצעות סילוק המיותר מגוש שיש.
המוח שלנו בנוי בראש וראשונה לשמור עלינו כדי שנשרוד ולכן הנטייה הטבעית היא לעשות הבחנה בינרית דיכוטומית של שחור לבן כדי להחליט מהר אם מולנו עומד ידיד או אויב (עמית או טורף). אין לנו זמן להשתעשע בהבחנות רציפות של ספקטרום אחרת לא נשרוד בג'ונגל החיים. אולם רוב מצבי החיים אינם איום פוטנציאלי וצריך להשתמש במושג ספקטרום. אנו עושים זאת היטב בשימוש במושג ספקטרום אוטיסטי. להלן עוד כמה מושגים קרובים הראויים להצמיד להם את המושג ספקטרום: ספקטרום לליקויי קשב; ספקטרום בתכונות אישיות כמו מופנמות ומוחצנות; ספקטרום של חרדה, לחץ, דיכאון ובדידות; ספקטרום לאהבה, שנאה, קנאה וידידות; ספקטרום של נפגע בנפש; ספקטרום בנכות; ספקטרום של ימין ושמאל; ספקטרום של שלום ועוד. סך הכול תוספת של מילה אחת שהופכת את המציאות המורכבת שלנו ליותר מדויקת. השתדלתי עד כמה שאפשר לפשט את המושגים אולם בו־זמנית גם להציג את מורכבותם. אני מקווה שמצאתי את האיזון בין מורכבות משתקת לבין פשטנות מעוותת.
אין בספר יומרה להציע "תאוריה של הכול" על הכבוד. הדבר מורכב מדי ואינו אפשרי בשלב זה של מדע הפסיכולוגיה. איינשטיין למשל ניסה למצוא זאת בתחום הפיזיקה ונכשל. מצד שני נזהרתי שלא להציג ספר שיש בו פשטנות מעוותת ומזיקה. אני מקווה שתצאו נשכרים מן הקריאה, ושהיא תעזור לכם להבהיר ולהאיר את הדברים. ייתכן שתצטרכו לתת לדברים מעט זמן כדי לשקוע, תנו לעצמכם מעט מרחב לנשום, ואם צריך, שובו וקראו בדברים יותר מפעם אחת.
מבנה הספר לפי ראשי הפרקים
הספר מורכב מתשעה שערים ובכל שער כמה פרקים. השער הראשון עוסק במאפיינים העיקריים של הכבוד ואחותו התאומה הבושה. יש העמקה בתחום העצמי, ביחסים המורכבים בין כבוד, דימוי וערך עצמי וכן בתהליכי התפתחות של הכבוד העצמי. כמו כן יש ניסיון להציג את הכבוד, הבושה וההשפלה במדרגות שונות כדי ליצור סרגל אפשרי למדידה. השער השני עוסק בקודים של כבוד בפתרון סכסוכים, בלבוש, בנימוסים, ברשתות, בפוליטיקה ובארגונים. דגש מיוחד יש בקודים של דימוי הגוף ושפת הגוף. השער השלישי עוסק במניעים לכבוד כמו הצורך להישרדות, הכבוד כעונג גופני, הכבוד כפיצוי לרגשי נחיתות והכבוד כמספק צרכים של שייכות, העצמה ותלות. השער הרביעי עוסק בתחרות על משאבים מוגבלים של כבוד, ההתכבדות בקלונם ובכבודם של אחרים הכוללים הערצה וקנאה. השער החמישי עוסק בכבוד מאוזן ומידתי. הכבוד המגיע לכל אחד כחלק מכבוד האדם וחירותו וכולל את הזכות להקשבה, איזונים בין תלות וחירות ברמת היחיד ואיזונים ברמה הלאומית בין גאווה ופטריוטיות לפשיזם. השער השישי עוסק בכבוד לא מאוזן הנע מעלה לכיוון הכוח והכסף. ההתמכרות לכבוד והצורך לתדלק אותו באופן מתמיד, וכן גאוותנות ואנוכיות. השער השביעי עוסק אף הוא בכבוד לא מאוזן אך בתחום שמתחת לאיזון כמו השפלה לסוגיה, דחייה חברתית, בדידות, לשון הרע ובוז. השער השמיני עוסק בחיים ובמוות הקשורים בכבוד כמו הסיכונים של ילדי זהב, והכבוד והבושה הקשורים בזקנה ומוות. השער התשיעי עוסק במנגנונים שליליים (כמו נקמה) וחיוביים (חשיבה חיובית עם תוכנית פעולה) להגנה על הכבוד וכן עקרונות לשליטה ובחירה במנגנונים בריאים.
למרות המבנה ההגיוני של הספר, כל פרק עומד בפני עצמו, וניתן לקרוא את הפרקים לפי הסדר שתבחרו. אני מקווה שהצלחתי להתנתק מהניסוחים המדעיים שבהם אני מורגל ולהבליט את הרעיונות המרכזיים. השתדלתי להרבות בסיפורים, באנקדוטות ובדוגמאות, לקרב אתכם הקוראים לנושא וליצור עניין, ובכך לחזק את ההסברים ואת המסקנות שיגיעו בעקבותיהם.
הערה: לצורך חיסכון וייעול נכתב הספר בלשון זכר ועם הקוראות הסליחה.
למי מיועד הספר
הספר נכתב בסוגת המדע השימושי, והוא מיועד לכל הקוראים, אולם יש בו גם פוטנציאל ליצירת שפה משותפת בין חוקרים, מאבחנים ומטפלים בתחום הכבוד העצמי. שילבתי קטעים מארון הספרים היהודי וכן מעט הומור בעריכה שונה עם אותיות מוטות. אני מקווה שהבדיחות שלי מוצלחות ולא מתאימות לבדיחה "איך ברווז חוצה את הנהר?" תשובה: "עם הקרש של הבדיחה..."
הספר הפך אותי לאדם יותר טוב ולכן אני מקדיש אותו בעיקר לאנשים "טובים" רבים שפגשתי לאורך דרך החיים שלי. אלה אנשים שעושים בסתר ומצניעים את כבודם האישי לטובת כבודם של אלה שחסר להם.
מתוכם בחרתי להתמקד באשתי היקרה שהיא בעיניי סמל הטוב וכוח הנתינה שלה הוא כמעיין המתגבר.

שער 1
מאפיינים של כבוד ובושה

וְאַל יֵבוֹשׁוּ בִי, וְאַל אֵבוֹשׁ בָּם.
(מתוך תפילת העני ממעש בימים נוראים)

מבוא
איני מכיר את גיל הקוראים כדי לדעת האם גדלתם על הספר רובינזון קרוזו. לאלה שלא קראו ולא מכירים להלן כמה משפטי היכרות. הסיפור הוא יומן דמיוני של ימאי בריטי בשם רובינזון קרוזו, שספינתו נטרפה והוא נקלע לאי בודד, שם שרד כשלושים שנים עם ידיד בשם ששת שפגש באי. לבסוף ניצל על ידי שודדי ים. הספר מהווה סמל לאנשים שאינם נכנעים לאיתני הטבע ולגורל, ושורדים בזכות תושייה ואומץ לב. מחנכים רבים ראו ברובינזון קרוזו כלי חינוכי, והמליצו רבות על קריאתו כמו הפילוסוף ז'אן־ז'אק רוסו בספרו הידוע "אמיל".
לו הייתם חיים על אי בודד ללא אנשים כמו רובינזון קרוזו לפני שששת נכנס לחייו האם הייתם מחפשים את הכבוד? האם הייתם מתביישים בכלל? יוצרים דברים מעבר לצורך לשרוד? מתחרים עם עצמכם? יש עדויות לכך שאנשים החיים בבדידות רבה ממציאים דמויות בדיוניות כדי לארח להן לחברה. המילה "עצמי" משחקת תפקיד חשוב בספר זה וקשורה ל"כבוד עצמי, דימוי עצמי, ביטחון עצמי". לכן נתעכב מעט על "העצמי" כדי להבין את המושג ואחר כך נוסיף עליו את הכבוד העצמי ומושגים קרובים כמו דימוי עצמי וחשיבותו בתחומים שונים.
השער בנוי על שישה פרקים. בפרק 1 נעסוק ב"עצמי" זאת כדי שבהמשך נוכל להבין בפרק 2 את המושגים העיקריים בספר: כבוד עצמי, דמוי עצמי וערך עצמי. בפרק 3 נעסוק בהתפתחות הכבוד העצמי מתלות ועד עצמאות. בפרק 4 מוסברת הבושה כצד האפל והמכוער של הכבוד העצמי. בפרק 5 מוצגת האפשרות לדירוג הסולם של כבוד ובושה. בפרק 6 נזכיר לקוראים כי לכבוד ולהשפלה יש חיי מדף ארוכים במאגר הזיכרון שלנו.

פרק 1
על ה"עצמי"

"היה זמן שבו חשבתי שאני מכיר את עצמי,
אבל מרוב שניתחתי את עצמי אין לי מושג יותר מי אני".
(מקור לא ידוע)

על העצמי
ההקשר הראשון העולה בדעתי למושג "עצמי" הוא שירה הנפלא של רחל "רַק עַל עַצְמִי לְסַפֵּר יָדַעְתִּי", המפנה זרקור על ענווה והתכנסות פנימה. עם טעמו של השיר נצלול מעט למושג עצמי במבט פסיכולוגי. נזכיר רק כי יש זרם מרכזי מורכב ומסועף בפסיכולוגיה הנקרא "פסיכולוגיית העצמי" שאין צורך להבהיר אותו כאן. העצמי הוא שילוב של גוף ונפש (גוף־נפש) שבו נמצאים כל הרכיבים: הידע שלנו על עצמנו, התכונות הפיזיולוגיות (גובה ויופי), התכונות הפסיכולוגיות (אחריות, נדיבות, משכל), החולשות והעוצמות, הדעות והערכים, האהבות והשנאות, הפחדים והתקוות וכמובן המצפון והדימוי העצמי המייצרים את האשמה, הבושה והכבוד העצמי שעליהם נדון בהמשך. במקרים פתולוגיים "העצמי" מתרחב מעבר לגוף ויוצר הזדהות עמוקה עם האחר, כמו יחסים סימביוטיים בין אם לילדה או בין זוגות. אדם מכיר את ה"עצמי" שלו בתפקידים חברתיים (מנהל, בן וכד'), יש לו התרשמות מהייחוסים העצמיים שלו ומתכונותיו האישיות, כמו כן הוא יכול לתאר תכונות המאפיינות אותו כגון נינוחות חברתית או ביישנות, מרדנות או שמרנות, מגושמות או אתלטיות.
במושג "עצמי" יש הרבה רכיבים שאינם בהכרח קשורים לפסיכולוגיה של העצמי וחלקם חופף ולא נעשה בהם סדר. להלן רשימה חלקית: ידע עצמי, זולת עצמי, עצמי אמיתי לעומת עצמי כוזב, עצמי אותנטי, עצמי עתידי, מצב עצמי, תודעה של העצמי, הגשמה עצמית, זהות עצמית (זהות אישית).
אפשר לקבל מושג על "העצמי" באמצעות המושג "אין עצמי" או "ביטול העצמי", כלומר תחושה פנימית שהעצמי נעלם (התמוססות האגו). התחושה הזו יכולה להיווצר בעת לקיחת סמים פסיכודליים כמו אל־אס־די. יש אנשים המתארים במהלך חוויית אל־אס־די שהעצמי שלהם מתפרק ובמקומו נוצרת תחושה של חיבור מחודש עם מי שאתה, עם אחרים ועם הטבע. החוויה הזו לפעמים מכונה חוויה דתית או רוחנית ונראה שיש לה השפעה חיובית מתמשכת על רוחו של האדם זמן רב לאחר שהשפעת הסם פגה (פולן, 2020).
ביטול העצמי יכול להיווצר בתנאי דממה מוחלטת שבה החושים לא מקבלים שום מידע מבחוץ. יש המשיגים את הדממה המוחלטת בחדרי ציפה בתוך מים (ריפוי בציפה). במשך כשעה וחצי אדם צף בדממה ראשו שקוע במים עד מעבר לאוזניים, בתוך ברכה עשירה בתמיסות מלח עד כדי תחושת צמיגות. יש חדרים אטומי רעש לחלוטין, יש סדנאות שתיקה מהסוג של ויפאסנה שמתקיימות במקומות רבים בעולם כולל כמובן מנזרים הודיים. הדממה המוחלטת מאפשרת לאדם להתחבר עם העצמי האמיתי שלו. יש שאינם מסוגלים לכך ויוצאים מעוריהם, יש החווים מעין שלום פנימי, ויש כאלה המדווחים על ביטול העצמי שלהם או אף חיסולו.
למעשה בכל גישה מיסטית יש טכניקות שנועדו "לאבד את העצמי", כאמצעי להתמודדות עם עיסוק יתר בעצמי, הגורם לסבל ומגביל את היכולת לאהוב. כך למשל העצמי האמיתי של הזֶן־בודהיזם הוא ה"אין־עצמי" (no-self), כלומר לא להיות מרוכז בעצמי כי אין לשום דבר מהות אמיתית, הכול משתנה כל הזמן, כולל העצמי. קיים רק העצמי של הרגע הזה, והוא העצמי האמיתי ביותר האפשרי. אחד האידאלים השייך למסורת הנוצרית הוא תפיסה קנוטית (kenosis) שעל פיה הצדיק צריך לרוקן את עצמו כדי להתמלא באלוקים. הבעל שם טוב דרש את אמירתו של משה: "אנוכי עומד בין ה' וביניכם בעת ההיא" (דברים, ה, ה), כטענה ש"אנוכי" – כלומר התחושה שיש "אני" שיש לו קיום נפרד – הוא מה שמפריד בין האדם ובין האל.
העצמי האמיתי והכוזב
העצמי האמיתי מתבטא בתשובה שהאדם עונה לעצמו על השאלה "מי אני באמת?" התשובה כוללת הרגשה פנימית שהעצמי אמיתי, קיים ונוכח בפנימיותו, שייך לו ללא קשר למידת האושר או האומללות שהוא מרגיש באותו זמן (דומה מאוד למושג האקזיסטנציאליסטי "אותנטיות"). העצמי האמיתי מתגלה בעת קשר אינטימי חזק במיוחד, בחדר הטיפולים או ביומנים כמוסים שברור שהכותב לא ידע שיגיעו לאחרים.
כבוד עצמי כוזב או מזויף (False self) פירושו הסתרה וניכור של האדם מהעצמי "האמיתי" שלו. העצמי הכוזב מייצר פרצופים "כמתבקש מן הרגע" בעוד החוויה הפנימית היא של ריקות וחוסר חיות. יונג קרא לעצמי הכוזב פרסונה והתכוון לאותה מסכה שהאדם חובש בהתאם לדרישות הסביבה והחברה. אדם המנסה להשתלב בסביבה שאינה מקבלת אותו בנקל עלולה הפרסונה להשתלט על האישיות כליל. ארכיטיפ הפרסונה (בנוסף לאנימוס, לאנימה ולצל) הוא תוצר של פשרה בין אישיות האדם לדרישות החברה. אם האדם אינו שלם עם הפשרה הוא הופך את התנהגותו בחברה למעין מסכה המסתירה את ה"אני האמיתי" ומציגה דמות כוזבת (להרחבה עיינו ויניקוט, 2009). על זה נהוג לומר בציניות כי אדם הוא הכי פחות עצמו כשהוא מדבר בגופו שלו. אבל אם תיתן לו מסכה הוא יאמר את האמת.
ארכיטיפ "הצל" למשל מייצג את הצדדים באישיותו של האדם שאינם תואמים את ציפיות חברה או המוסר הקולקטיבי, ולכן הוא מנסה להסתיר ולהסוות אותם. זהו "החצי האפל" של האדם, המאכלס את היצרים הפרימיטיביים הקיימים בכל אחד מאיתנו. ההתמודדות עם הצל מתרחשת אצל רוב האנשים במחצית השנייה של החיים, שבה המבוגרים לומדים להכיר את עצמם, מבלי להכחיש את ההיבטים הרעים והאגואיסטיים הטמונים בתוכם (להרחבה עיינו אצל נוימן, 2013).
בין העצמי האמיתי לעצמי הכוזב יש דרגות ביניים
בין העצמי האמיתי לעצמי הכוזב יש דרגות ביניים בכמות התחומים, בעוצמות ובמידה שבה האדם מצליח להבחין ולשלוט על שני סוגי העצמי. במצב הקיצוני העצמי הכוזב בא לידי ביטוי כאשר אדם מתנכר לעצמי האמיתי שלו ובונה עצמי מזויף כדי להתמודד עם המציאות מחוצה לו. במצבי ביניים אדם יכול לעבוד במקצוע מסוים עם תעודה מזויפת (עצמי כוזב בתחום ספציפי) אולם מלבד זאת כל יתר העצמי שלו אמיתי. דרגות קלות של עצמי כוזב מתבטאות בתפקיד שאותו האדם ממלא: המוכר צריך לחייך, הרופא לרפא והחייל לציית. בריאות פסיכולוגית אין פירושה להיפטר מהעצמי הכוזב (פרסונה) אלא להיות מודעים לה ולהתגמש כאשר צריך. להבין שהחלקים שהתרגלנו כל כך להראות לסביבה החיצונית (הומור, נימוסים, הופעה חיצונית) הם חלקים מאיתנו אבל לא בהכרח המהות הפנימית וגזע הזהות. העצמי האמיתי הוא אפוא רחב הרבה יותר לעומת הפרסונה שאנו מציגים כלפי חוץ.
אצל מרגלים יש עצמי כוזב ברור בתקווה שהמרגל מצליח להבחין ולשלוט היטב בין הכוזב לאמיתי. שחקני תאטרון אמורים להיכנס לנעליהן של דמויות שונות ויש מצבים שבהם מתערבבים העצמי האמיתי עם הדמות במשחק. העצמי הכוזב או המזויף שכיח מאוד בתחום הייעוץ התדמיתי (סטיילינג) לאנשים שהתדמית החיצונית חשובה להם כמו פוליטיקאים וידוענים המשווקים עצמם כמו מוצרי מדף. המילה תדמית נגזרת מהשורש "דמה", כלומר אי־ודאות וחוסר ביטחון לגבי המהות האמיתית. תפקידו של יועץ התדמית הוא להכיר את האופי של הלקוח, את התדמית שהוא רוצה לשדר ולצד זאת את האופנות האחרונות כדי לעצב תדמית ראויה. כרטיס הביקור למשל שלנו מיועד למכור את עצמנו ולהיראות מכובדים כדי שאנשים יזכרו אותנו ויוכלו ליצור קשר בעתיד. לכן רבים משקיעים מחשבה רבה ביצירת כרטיס התואם את תדמיתם ואת שאיפותיהם העסקיות. הפער בין "עצמי פנימי אמיתי" לבין "עצמי חיצוני כוזב" יתבטא בין המסרים שהאדם מעוניין להעביר ולבין המסרים שהוא מעביר בפועל.
הבעיה היא אפוא במצבים הקיצוניים של עצמי כוזב כאשר יש הזדהות־יתר עם העצמי הכוזב עד כדי טשטוש הגבולות וקשה להבחין היכן נגמר העצמי הכוזב ומתחיל ה"עצמי האמיתי" (איבוד גבולות ושליטה). התופעה הזו מובלטת ברשתות התקשורת המציגות חיים זוהרים שאינם אמיתיים. לפעמים אנשים נשענים כל כך על התפקיד החברתי שהם ממלאים, עד כדי תחושה שהפרסונה מייצגת את העצמי האמיתי שלהם (האדם הופך ל"קליפה של עצמו").
אחת הסיבות העיקריות לניכור האדם מה"עצמי האמיתי" שלו היא חסך בחום הורי וביחסים בין־אישיים נאותים בילדות (הצורך להיקשרות). יש הטוענים כי הבלבול הזה נובע מהורים הפוגעים כל הזמן בכבודו העצמי של הילד על ידי ביקורת קשה ולא תמיד הם מודעים לכך (עיינו למשל במכתבו של קפקא). הפגיעה הקשה בעצמי האמיתי של הילד מרחיקה אותו לעבר עצמי כוזב שבו הילד יקבל כבוד עצמי. הפער בין עצמי כוזב לאמיתי יכול לדחוף את הילד לפתח "עצמי אידאלי", המבוסס על דרישות שמעבר ליכולתו. מאחר שהאדם עשוי להיכשל בעמידה בדרישות האלה הוא עלול לתפוס את עצמו ככישלון וכך הפער בין העצמי בפועל ל"עצמי האידאלי" יגדל.
יש הטוענים (ויניקוט, 2009) כי "עצמי כוזב", אינו היפוכו של ה"עצמי האמיתי" אלא מהווה מנגנון הגנה היכול להיות שלילי או חיובי, שמגן על ה"עצמי האמיתי" מפני פגיעה במודע או לא במודע בכוונה או לא בכוונה. האדם מסוגל ללבוש עצמי כוזב, הגורם נחת לסביבה, בשעה שהוא עצמו מרגיש איום. אפשר להסביר את שתיית האלכוהול כניסיון לברוח מהעצמי האמיתי אל עצמי כוזב היכול לעצב מציאות נעימה יותר. למרות שהמילה "כוזב" שלילית בעוצמות סבירות ובהקשרים מתאימים העצמי הכוזב חיובי כאשר הוא מודע ומוסרי. אפשר לעטות עצמי כוזב ממקום של רצון טוב, נדיבות, שעשוע (תחפושות פורים), משחקי תפקיד, פסיכודרמה, נימוס ועוד. זאת מבלי להרגיש חנוק, מאוים ומבלי דעת מי אני באמת. לכן גם נוהגים לומר כי אנשים משקרים כל יום כמאה פעמים. כמו למשל השתלבות חברתית ותרבותית, וכדי שנוכל לתת מענה ליקרים לנו. עצמי כוזב מתקשר לכמות הרבה של השקרים שאנו אומרים ביום מטעמי נימוס, שלום בית וכבוד לזולת.
מורכבות העצמי
הסקירה לעיל מראה עד כמה "העצמי" מורכב ודומה למערכות מורכבות רבות הנמצאות בכל תחומי החיים. למערכות מורכבות יש כמה תכונות בולטות כמו: כל מרכיב הוא רציף ויש בו ספקטרום רחב; מספר גדול של מרכיבים אשר משפיעים זה על זה; מערכות מורכבות קיימות בתוך מערכות מורכבות, למשל היחיד הנמצא בתוך כיתה הנמצאת בתוך בית ספר הנמצא בתוך מערכת החינוך; שינויים קטנים במערכת מורכבת יכולים לגרום להשפעה גדולה על המערכת ואף להגיע לסינגולריות ולכאוס (אפקט הפרפר); מערכות מורכבות מושפעות מהסביבות שבהן הן נמצאות (מערכת פתוחה) הגורמות ליצירת תבניות שונות עקב לולאות משוב מעגליות המתגברות אחת את השנייה; למערכות מורכבות יש עבר (זיכרון) שמשפיע על התנהגותן; במערכות מורכבות יש רשתות תקשורת דינמיות המתבטאות בהיווצרות או היעלמות של קשרים חדשים המסייעים לארגון עצמי של המערכת. גוף האדם הוא מושג ברור ומתייחס לכל הגוף כולו בהיבט הפיזיולוגי שלו. בתוך הגוף נמצא המוח כאיבר המנהל את הגוף. נוהגים להתלוצץ שהמוח האנושי הוא מדהים, הוא עובד 24 שעות ביום, במשך 7 ימים בשבוע מהיום שבו אנחנו נולדים עד היום שבו אנחנו מתאהבים.
הנפש או הנשמה היא מרכיב רוחני רחב יותר הקיים בתוך הגוף ובעיקרו הוא מושג מיסטי ולא פסיכולוגי מדעי. המיינד הוא רכיב בתוך הנפש ומשולב עם המוח במושגים mind and brain. העצמי הוא מושג סובייקטיבי המתייחס לדרך שבה אדם מתייחס לגופו ולנפשו כשלם אחד, המתקיים בגבולות הגוף הפיזי והחוויות הנפשיות שלו. העצמי (יש המכנים אותו "אני") הוא המבנה וגם המהות שבו נמצאים כל הרכיבים של הגוף והנפש: הידע שלנו על עצמנו, ההמשכיות בזיכרונות והאינטגרציה ביניהם, התכונות הפיזיולוגיות (גובה ויופי), התכונות הפסיכולוגיות (אחריות, נדיבות, משכל), החולשות והעוצמות, הדעות והערכים, האהבות והשנאות, הפחדים והתקוות וכמובן המצפון והערך העצמי.
לאורך כל ההיסטוריה הושווה המוח לרמה הגבוהה ביותר של הטכנולוגיה הקיימת באותה תקופה: למנוע קיטור, למרכזייה טלפונית, למחשב ולרשת האינטרנט. לדעתי המטפורה המתאימה ביותר ליחסים המורכבים בין גוף־נפש מוח־מיינד הוא תזמורת גדולה עם מנצח, נגנים וכלים רבים המפיקה מוזיקה באיכויות שונות. בתזמורת הזו יש מספר רב של נגנים וכלים אשר משפיעים זה על זה כאשר השלם גדול מסך חלקיו ומתבטא באיכויות גבוהות שאינן ניתנטת להסבר על פי ידיעת החלקים. במערכת השלמה יופיעו תכונות חדשות אשר לא היה רמז לנוכחותן בהתבוננות על כל חלק. המנצח על התזמורת במטפורה זו הוא העצמי ובאופן יותר ממוקד המערכת המנהלת את האדם בתוך זיכרון העבודה. אומנם לכל נגן יש כלי מסוים חשוב ככל שיהיה, אולם האדם כמו התזמורת פועל היטב כאשר מבינים כיצד המערכות משתלבות לכדי מוזיקה אחת שלמה והרמונית. במובן זה גם המוח וגם הגוף פועלים ביניהם ובתוכם לפי עקרונות של תזמורת.
אפשר לסכם ולומר כי האדם במהותו הוא מצג אחד מורכב מאוד אולם אחדותי ולא ניתן לחלוקה פשוטה של גוף־נפש. לאדם פוטנציאל גבוה לבחירה חופשית ולשימוש נרחב בהיגיון. הוא יודע על עצמו דברים שאחרים לא יכולים להגיע אליהם ויש לו גישה לעצמי שלו. מכאן שהוא יכול לדווח ברמת מהימנות גבוהה על העצמי שלו בכלל ועל הדימוי והכבוד העצמי שלו כמו שנראה בפרק הבא.