"היו זמנים שהיא החזיקה אותי ולא נתנה לי לשקוע, ובזכותה חיפשתי את הזריחה."

בר

שנים לא התראינו. חיכיתי לו, כתבתי לו, חלמתי עליו. כבר האמנתי ששוב לא ניפגש. בדיוק כשהתחלתי את חיי מחדש ובחרתי בי הוא הופיע, וטלטל את כל עולמי. למה הוא לא שמח כמוני? לאן נעלם כל השנים הללו? ולמה הפר את ההבטחה הכי חשובה שהבטחנו זה לזה וניתק איתי כל קשר? הייתי בטוחה שישמור עלינו יותר מכול.

אלמוג

היו ימים שהיא הייתה התקווה שלי לחיים מאושרים. ראיתי את העתיד שלנו יחד, עד שהבנתי שהיא מחקה אותי מחייה והמשיכה הלאה בלי להסתכל לאחור. השנים עשו לה רק טוב. אני שונא אותה ובכל הזדמנות פוגע בה. אין לי שליטה על זה. אז למה אני מרגיש צורך להיות לידה כל הזמן? לגונן עליה? ולמה היא לא מרפה ממחשבותיי?

כמו אוויר לנשימה מאת הסופרת האהובה שירן זרביב שמחי הוא רומן מתח עכשווי שמראה כמה עמוק אפשר לשקוע לתהום לפני שמטפסים חזרה אל הפסגה. עלילתו מתרכזת במסע האמיץ של הגיבורה לבחור בחיים שהיא רוצה לעצמה ותוך כדי להתאהב.

ספרה הראשון שעון החול יצא בהוצאת יהלומים והיה לרב מכר. ספר זה עוסק בדמות מספרה הראשון, אך יכול להיקרא גם כספר יחיד.

פרולוג
אלמוג

אני עומד בצד ליד תומר. מלבד המשפחה וכל מי שאני מתאר לעצמי שהם חברים, כל חברי המועדון מגיעים לכבד. גם היא. היא לובשת חולצת טי בצבע ירוק וג'ינס. אף שהשעה היא שעת ערב מוקדמת היא מרכיבה משקפי שמש גדולים ושערה השחור אסוף ברישול תחת כובע מצחייה. היא עומדת זקופה, ניגשת לאימו, מסירה את משקפיה ומחבקת אותה כמה רגעים. אחריה היא ניגשת לאחותו ולאחיו. היא מלטפת את פניהם ומושכת אותם לחיבוק עוטף. פניה נטולות הבעה, אך אני רואה אותה. היא מתאפקת. כשהיא מתרחקת מהם ומפנה להם את גבה היא מתחילה לבכות. אני מת לגשת אליה, אך אוסר על עצמי לזוז. מורן אוסף אותה בזרועותיו והיא מתכנסת בחיבוקו. אני לא יודע למה ואיך, אני רק יודע שבאתי במיוחד בשבילה.

בר

אני לא מסוגלת להרים את מבטי מהקרקע. לא רוצה להסתכל על אף אחד. ניסיתי להיות חזקה, אבל החיבוק עם אימו ואחיו ריסק אותי. היא נושאת הספד ומייד אחריה עולים בת זוגו וחברו הטוב. אני יודעת, אם ארים את מבטי ואצפה בהם, אתפרק לחלוטין. עליי להיות חזקה עבורם. לכן אני תוקעת את ידיי בכיסיי האחוריים וממשיכה לבחון את המרצפת שעליה אני עומדת, מנהלת איתה שיח דומם. זה לא עוזר, הדמעות חונקות אותי ואני בוכה תחת משקפי השמש. הרב נושא את דבריו. הוא היחיד שמדבר כעת. שום נפש חיה ברחבה לא מוציאה הגה מפיה. קולו צלול ודומיננטי. לבסוף כולנו הולכים אחריו. רגליי בקושי נושאות אותי. לאן יש לי למהר? כך או כך זו דרכו האחרונה. אני משתרכת אחרי כולם, בוהה בנקודה לא ברורה. עדיין לא מעכלת. מדי פעם מורן מביט לאחור, לבדוק שאני איתם. הקבורה מסתיימת מהר מאוד. מבט למרומים מראה לי כמה הם אפורים למרות שעת הערב המוקדמת.

ראיתָ? עיניי אומרות לשמיים. אפילו השמיים מזדהים, אפילו הם עצובים. כולם מתחילים ללכת לכיוון היציאה. אט אט החלקה מתפנה. רק אני נשארת לעמוד שם, לא מסוגלת לעזוב את המקום. אני מצליחה בקושי להכניס אוויר לריאותיי, בועטת באבן קטנה ובוחנת את קברו. "מה היה לך דחוף כל כך?" אני שואלת בשקט. "כל כך הרבה תוכניות, כל כך הרבה חלומות." הבכי מתפרץ מתוכי, תחילה בשקט, אך מייד הופך להתייפחויות. אני נשברת וזה כבר לא מעניין אותי. התאפקתי מספיק. "איך תגשים אותם עכשיו? איך תשמש דוגמה לכולם?" אני כורעת, מבקשת להיות קרובה יותר אליו. אני מניחה ידי על החול הרך, עוצמת עיניי בחוזקה ובוכה. "אני גאה בך כל כך. גאה כל כך. ואתה כבר חסר לי." אני לא מצליחה להמשיך לדבר, העצב והצער מתייצבים בגרוני, חונקים אותי. אני בוכה ללא הפסקה, ממשיכה ללטף, רוצה שידע שאני כאן איתו. כעבור כמה רגעים ארוכים מורן ניגש אליי ואוחז בכתפיי.

"ברבור." הוא נעמד מאחוריי ואני משעינה את ראשי אחורה על סנטרו. "הוא יודע שאת לצידו, הוא יודע כמה את גאה בו." מה זה עוזר לי עכשיו? אני רוצה לצרוח, אך ממשיכה לבהות ללא מטרה ממוקדת.

"מה זה עוזר לו עכשיו?" אני עוצמת עיניי. "זה לא הוגן, הוא רק התחיל את החיים שלו." הוא עוטף אותי בזרועותיו בשתיקה, מבין שאין מילים שינחמו עכשיו. הוא לא מאיץ בי, רק מלטף את גבי, עומד איתי עד שנגמרות לי הדמעות. פניי מעקצצות, עיניי שורפות וכואבות. אני מביטה פעם נוספת בקבר ולוחשת, "אתה הגיבור שלי." אני שומטת את זרועותיי ומורן אוחז בי, מחבק את כתפיי ותומך בי. אנחנו מתחילים להתקדם לכיוון היציאה. כשאנחנו כבר ליד השער אני רואה אותו ליד הכניסה. אני לא יודעת איך שמתי לב, אבל הוא עומד שם ומביט בי. אני אפילו לא מביטה לכיוונו, בטח לא היום, ונכנסת לאוטו עם מורן.