כמיהה לאור | ביבוקס

פרק 1

1967 — מלחמת ששת הימים

הכותל. ירושלים מאוחדת שוב.

ועוד נכונו לנו ימים

קשים של פרעות.

שיכרון החושים

עלה על גדותיו.

כשהייתי בת ארבע־עשרה התגוררתי עם משפחתי בכפר קטן, פסטורלי, שקט ופורח בצפון הארץ, למרגלות הרי הצפון, סמוך לדרום לבנון. כארבעים משפחות התגוררו בכפר, רובן משפחות שעלו מצפון אפריקה בשנות החמישים.

כל האימהות עבדו בבית וטיפלו בו, כיבדו את ילדיהן, והאבות עבדו בשדות וסללו כבישים, ניסו לפתח את היישוב ואת האזור לפי תוכניות הממשלה לפיתוח הגליל. העבודה הייתה קשה.

בחצר שלנו טיילו כבשים, תרנגולות חופשיות, פרות אחדות וכמה עיזים. חיינו על הטבע, אכלנו מהטבע, גידלנו טבע, הכול מהטבע.

בכל בוקר אספה אימא את הביצים של התרנגולות החופשיות בחצר וחלבה את העיזים והפרות כדי להכין גבינה וכדי שיהיה חלב לשתות. היא הייתה מחמיצה את החלב עם עוד משהו שאני לא זוכרת בתוך חיתול בד, מניחה על אדן החלון לימים אחדים, וכך קיבלנו גבינה.

את הירקות היא קטפה מהגינה המדהימה שלה, שהיא גידלה וטיפחה בעצמה, ושכל האנשים ביישוב פשוט קינאו בה.

בתקופת התותים, התעופפו פרפרים מעל ערוגות התותים. המראה היה מרהיב ביותר, צבעוני וססגוני. ביום חם ונעים עם רוח קלילה

באמצע מאי, אחזתי בידו של אחי הקטן והלכנו לערוגות תות השדה. הרכבנו לוכד פרפרים עם מקל ורשת מהלול וניסינו לתפוס את

הפרפרים. מובן שתפסנו פרפרים יפהפיים, אבל ריחמנו עליהם ושחררנו אותם.

ישבנו בין הערוגות, קטפנו תותים, ניגבנו אותם במכנסינו ואכלנו אותם. הם היו מתוקים ועסיסיים.

רוח קלילה ביום קיץ חם. זה היה יום שקט, מדהים, פסטורלי.

"אתם בסדר?" צעקה אימא מבעד לחלון.

"כן, אנחנו בסדר."

"כל התושבים לרוץ למקלטים, כל התושבים לרוץ למקלטים." הדהד פתאום קולו של הכרוז של הכפר.

"מה קרה?" שאלתי, ואחי החל לבכות. אימי רצה החוצה, אחזה בידינו, צעקה לאחי השלישי ורצנו למקלט.

היה לנו מקלט תת קרקעי בשכונה בין כמה בתים, ששימש שש משפחות מרובות ילדים.

המקלט היה סגור במשך שנים. אחד הגברים פתח את דלת הברזל מלמעלה ופקד על כולם: "לרדת מהר למטה," הסולם היה עם שלבים דקים מברזל. קשה היה לרדת מהר, כולם פחדו ודחפו.

היה חשוך למטה. קר, מסריח, וריח של עובש נישא בחלל.

הכרוז המשיך לצווח ולצרוח חזק יותר, להאיץ בתושבים לרדת למקלטים. כל השכנים רצו ונדחקו לרדת. למטה היה מסריח מפחד, זיעה ושתן. ישבנו צפופים, כל המשפחות, על רצפת הבטון הקרה. הילדים בכו והאימהות היו עצבניות.

הגבר שעמד בראש הסולם ציווה עלינו להישאר למטה עד להודעה חדשה. "אתם תישארו פה, אנחנו לא יודעים מה קרה ולכמה זמן, ניידע אתכם." בום! הוא טרק את דלת הברזל ברעש מחריש אוזניים.

היה קר, חשוך, והילדים הקטנים החלו לבכות. שמעתי מכל מקום צרחות וצווחות, האימהות היו פשוט חסרות סבלנות, איש לא הצטייד בשום דבר.

ישבנו וחיכינו במתח וללא תנועות מיותרות.

ישבתי דחוקה לאימי ואחזתי ברגלה, ואחי החזיק בידי. רעדתי ורעדתי, הרכנתי את ראשי בין ברכיי, לא ידעתי מה אני בעצם מרגישה. היה קר לי ופחדתי, ישבתי ופחדתי נורא.

פתאום, נשמעו מטוסים טסים באוויר, טנקים מחרישי אוזניים עוברים על כביש ביישוב, הורסים ומשחיתים מכובד משקלם. מתחת לקרקע שרר שקט, אך מעל רעש וגעש: טנקים, מטוסים באוויר, צעקות של אנשים וחיילים שרצים לכל עבר.

מאחר שהמקלט היה סגור זמן רב ולא היה מאורגן, לא היה לנו אור, לא היו מים ולא היו שירותים.

"איזה כיף היה לרוץ עם הפרפרים." אחי לחש לי באוזן והחל לבכות. כן היה כיף — היה שקט, רגוע, שליו, כל כך יפה וכל כך צבעוני עם הרוח הקלילה — ופתאום הכול כמו סיר לחץ. מפחיד ביותר.

לקראת הערב, נפתחה דלת הברזל למעלה, ושני חיילים ירדו ואמרו שפרצה מלחמה עם מצרים, ירדן וסוריה, שנעזרו במדינות ערביות נוספות: עיראק, לבנון, ערב הסעודית ועוד.

הם הביאו לנו שמיכות צבאיות מעקצצות ולא נעימות, ארגז של תפוחים, כיכרות לחם אחדות, שני ג'ריקנים צבאיים של מים, שני דליים עם מכסה ונייר טואלט. הם הניחו את הדליים בפינות ואמרו: "אלה יהיו השירותים שלכם בינתיים. תהיו כאן הלילה, נקווה שהכול יהיה בסדר בבוקר."

האימהות לא ידעו מה לעשות. הן לא הצטיידו בטיטולים לתינוקות ובחלב. חייל אחד לקח את המפתחות של אחת האימהות שגרו סמוך למקלט והביא את המצרכים שהאימהות לתינוקות היו צריכות.

"אני סוגר כרגע את הדלת למעלה. יהיה לכם חשוך מאוד, פשוט תשימו את השמיכות על הרצפה ותלכו לישון, אנחנו נבוא בבוקר לעדכן מה קורה."

פרסנו את כל השמיכות. המקלט לא היה גדול במיוחד — כארבעים מטר רבוע בסך הכול לשש משפחות מרובות ילדים. פרסנו את כל השמיכות על הרצפה יחד, ושכבנו אלו ליד אלו כמו בקופסת סרדינים.

תינוקות בכו ואימהותיהם טיפלו בהם. הן היו לחוצות ומבוהלות. לא היה נעים ולא הצלחתי לעצום עין, רק רעדתי בלי הפסקה.

בבוקר פתחו החיילים את דלת הברזל וירדו למטה לקחת את הדליים ולרוקן אותם. הם הביאו עוד מצרכים — עוד לחם וריבה, חלב לתינוקות ומים נוספים. הם אמרו שאין מה לעשות, צריך להישאר במקלט עד להודעה חדשה.

אי אפשר לצאת, המלחמה רק מתגברת.

במשך יומיים התאפקתי. לא ניגשתי מאחורי הווילון לעשות את הצרכים שלי, התביישתי. אבל באיזשהו שלב כבר לא יכולתי להתאפק עוד. עשיתי פיפי בתחתונים. לא זזתי ממקומי אפילו לא מילימטר, כדי שלא ירגישו ולא יריחו, אבל הריח באופן כללי היה מסריח, מחניק, לא נעים.

כך עבר עלינו לילה שני. ביום השלישי, שוב פתחו את הדלת והביאו לנו מצרכים נוספים וקופסאות של בשר לוף צבאי. גם אמרו לנו שאנחנו נמשיך להישאר במקלט עד להודעה חדשה. זה היה נורא.

אני רעדתי ובכיתי כל הזמן כי הייתי רטובה. אף על פי שזה היה באמצע מאי, ולמעלה בחוץ היה חם מאוד, למטה במקלט היה קפוא.

האימהות החלו לאבד את סבלנותן כי הילדים הקטנים ניסו לשחק בתוך המקלט. הם לא ידעו ולא הבינו את משמעות העניין. להם היה נחמד שכולם, כל השכנים, יחד.

התינוקות עברו מיד ליד כדי להרגיע אותם. איזו המולה זאת הייתה, איזה בלגן.

כך נשארנו חמישה לילות במקלט מזעזע, כולם מסריחים, עייפים, עצבנים ורעבים.

ביום השישי למלחמה, בעשרה ביוני, נפתחה שוב דלת הברזל. "המלחמה נגמרה." הודיעו לנו החיילים. "אחד־אחד יעלה למעלה, קודם האימהות עם התינוקות."

רגליי התנוונו ובקושי יכולתי להזיז אותן. גבי כאב, הייתי רטובה ומסריחה ולא יכולתי לעמוד בכוחות עצמי. עזרו לי לעמוד והעלו את כולם למעלה. לא יכולתי להרים את רגליי די הצורך, אפילו כדי להניח אותן על שלבי הסולם.

השמש בחוץ הייתה מדהימה ומסנוורת. הכול ישבו על הדשא בחוץ, מסונוורים מהאור הקורן. הם לא יכלו לזוז הרבה, וניסו להתחמם קצת בשמש.

אני לא יכולתי לזוז. החזקתי בידה של אימי. "אימא, אני לא רואה כלום."

"זה בסדר." הרגיעה אותי אימי. "השמש מסנוורת את כולם כי היינו שישה ימים בחשכה והתרגלנו אליה. בואי, אני אעזור לך ללכת." והם עזרו לי ללכת הביתה.

היא הושיבה אותי על ספסל, סמוך לקיר החיצוני של הבית, והרימה את פניי כלפי מעלה, לכיוון השמש. "עצמי את עינייך והתחממי קצת." מדי פעם, שפשפתי את עיניי וניסיתי לפקוח אותן, אך הייתי מסנוורת. לא ראיתי כלום ושום דבר, ועצמתי אותן בחזרה.

הייתי מאוד צנומה, ביישנית ושקטה, כל מה שאמרו לי תמיד עשיתי, והמלחמה הזו פשוט הגבירה את החרדות שלי, את חוסר הביטחון שלי, והנמיכה את הערך העצמי שלי, שהיה נמוך גם כך.

זה היה פשוט נורא בשבילי. טראומטי.

בלילות לא יכולתי להירדם. היו לי פחדים, כמעט לא אכלתי, בקושי שתיתי. אימי הייתה מכריחה אותי להכניס אוכל לפי. "את תתמוטטי, את תהיי לי יותר חולה, תראי איזו רזה את."

בכל יום שמענו על אבל, הרוגים והלוויות. על אף הניצחון, הייתה האווירה בכפר עצובה מאוד וקודרת. כולם הלכו עם ראש שפוף. כולם הכירו את החיילים מהכפר שנפלו, וכאבו את כאבן של המשפחות על ההרוגים ועל הנעדרים.

התלמידים כמובן לא חזרו ללימודים. פשוט חיכינו לסוף השנה והבוגרים המתינו לעבור לפנימיות, שאליהן שלחו אותנו משום שלא היו בתי ספר תיכוניים באזור.

לא רציתי לעזוב את הבית וללכת לפנימייה. נתקפתי בפחדים, היו לי טיקים, כל הזמן רעדתי בלי הפסקה, לא יכולתי לשלוט ברעד שהיה לי.

יום אחד צעקה עליי אימי וגערה בי: "את לא נותנת דוגמה טובה לאחים הקטנים שלך, תתעשתי על עצמך. תתבגרי!"

מה יכולתי לעשות? הייתי שבורה, חרדתית, הבטתי בה ולא אמרתי מילה.

אימא הייתה אישה קשוחה מאוד, אסרטיבית מאוד, קשה. היא דאגה לכל צרכינו, אך לא הביעה את אהבתה במילים ובמגע וזה היה קשה מאוד, לפעמים רציתי רק להניח את ראשי על כתפה או על ברכיה ולבכות, אבל לא העזתי.