כנפיים פרושות לרווחה

“צירוף מקרים אחד מוביל לאחר והופך לכדור שלג, שמתדרדר מהר מאוד למפולת, הסוחפת כל מה שנקרה בדרכה.”

חלומה של יובל כץ להיות טייסת התנפץ בגיל שבע־עשרה, אולם היא בחרה לא להרים ידיים. היא נלחמה באי הצדק, במשפחתה ובמוסכמות הנוקשות של החברה שסבבה אותה, עד ששאיפותיה התגשמו.

עומר גולן, טייס קרב מצטיין היה במסלול הבטוח לתפקיד בכיר בחיל האוויר, עד שהקריירה הצבאית שלו נגדעה מוקדם מהצפוי. את תמרוני הקרבות ועשן המלחמה החליפו טיסות טרנס־אטלנטיות, מלונות פאר ופלירטוטים עם דיילות.

מפגש בין השניים מוביל ליחסים המשלבים מלחמה על טריטוריה ואהבה רוויית יצרים. אולם העבר הרודף את שניהם מאיים על כל מה שהם מנסים לבנות. בין השמיים לארץ דבר אינו ברור, והעבר מיטשטש. האם ההווה יספק להם כנפיים לעתיד טוב יותר?

“כנפיים פרושות לרווחה” הוא רומן רומנטי עכשווי סוחף על התמודדות עם התנפצות חלום נעורים, על שוויון בין גברים לנשים ועל אהבה עצומה לטיסה המחברת בין אנשים.

זהו ספרה השני של סילביה ורמן. ספרה הראשון “פרפר בערפל” היה לרב מכר, כבש את לבבות הקוראים וזכה להצלחה רבה.

פרק 1

יובל

שמיים תמיד היו אהבתי הגדולה, כחולים ובהירים, כהים וסוערים. רוויי עננים, מוארים בברקים, צבועים בצבעים עזים של שקיעה או זריחה. במשך השנים יצא לי לטוס בכל מזג אוויר, רגוע כמו גם סוער, ועדיין בכל פעם שהייתי על מטוס, בין אם בתא הנוסעים או בתא הטייס, התרגשתי מחדש.

"גבירותיי ורבותיי, אנחנו נכנסים לשטח האווירי של מדינת ישראל ומתכוננים לקראת הנחיתה בשדה התעופה בן־גוריון. אנא חזרו למקומותיכם וחגרו את חגורות הבטיחות." קולה של הדיילת נשמע במערכת הכריזה.

חגרתי את החגורה וחזרתי להביט מבעד לחלון. הטייס החל להנמיך גובה כנדרש לפי הפרוטוקול ושינה במעט את זווית המטוס. צוות הדיילים התרוצץ במרץ בניסיון להשלים את כל ההכנות האחרונות לקראת הנחיתה.

"צוות תא הנוסעים, התכוננו לנחיתה," כרז הטייס, וליבי נצבט בגעגוע.

זה היה מוזר לשמוע קול שאינו שייך לי בוקע מהרמקולים ויורה הוראות לצוות הדיילים. מאז שקיבלתי את הכנפיים בסיום החודשים המתישים של קורס הטיס לפני יותר מעשור, יכולתי לספור על יד אחת את מספר הפעמים שישבתי מחוץ לתא הטייס. מטוסים היו ונשארו האהבה הגדולה של חיי, וביליתי בשמיים כל רגע פנוי כדי לצבור כמה שיותר שעות טיסה.

המטוס התקרב אל הקרקע, וחופי ישראל נראו בבירור מתחתינו. דמעה קטנה זלגה במורד לחיי. עברו שתים־עשרה שנים מאז שכף רגלי דרכה על אדמת ישראל. גמעתי בשקיקה את הנוף העירוני שנגלה לעיניי והשתנה לא מעט בזמן שחלף.

זיכרונות ישנים החלו לעלות במוחי, אך דחקתי אותם חזרה אל תהומות השכחה. חזרתי כדי להישאר, כדי להתמודד, כדי לגרום להם להבין ולקבל את מה שהם סירבו לקבל. כל כך הרבה שנים לא ראיתי את הוריי. הקשר בינינו הצטמצם לשיחות טלפון מתוחות בחגים ובימי הולדת. אימי התעניינה בשלומי ובכתה לעיתים, בעוד שלאבי תמיד היו שתי שאלות – מתי את חוזרת הביתה? ועד מתי תתעקשי לטוס?

המטוס התקרב במהירות אל מסלול הנחיתה. זיהיתי את הרגע שבו נפתחו גלגלי המטוס וניסיתי לנחש את הרגע המדויק שבו הם ייגעו בקרקע. ספרתי בלב עד עשר, והם נשקו למסלול בחבטה קלה. הנוסעים סביבי מחאו כפיים. מבחינתם, זו הייתה נחיתה מוצלחת, אך הרגשתי את חוסר הדיוק הקטן שבמגע עם הקרקע. ככה זה כשמבצעים המון נחיתות.

המטוס הגיע לנקודת החנייה, ומנועיו דממו. האנשים אספו את חפציהם מהתאים העליונים ומהמושבים. המתנתי בסבלנות. לא היה לי עבור מה למהר. אחי התאום דן היה היחיד שסיפרתי לו שאני חוזרת הביתה, אולם לא הייתי בטוחה שהוא יגיע.

יצאתי מהמטוס והודיתי לצוות הטיסה. עברתי את ביקורת הדרכונים והגעתי למסוע הכבודה בדיוק בזמן כדי לראות את המזוודה שלי יוצאת. אספתי אותה ויצאתי איתה אל אולם מקבלי הפנים כששמעתי קול מוכר.

"יובי, לכאן!"

עצרתי במקומי והפלתי את התיקים שלי אל הרצפה. ידי נצמדה לשפתיי המופתעות. דן עמד במעבר מקבלי הפנים עם בלון גדול בצורת מטוס ושלט קטן שעליו נכתב – קברניטה יובל כץ, ברוכה השבה הביתה!

רצתי אל זרועותיו הפרושות ושכחתי לחלוטין מהתיקים ומהמזוודה שנזרקו על רצפת המעבר והפריעו לנוסעים היוצאים.

"אני לא מאמינה שהגעת, איזו הפתעה! אני כל כך שמחה לראות אותך, דנדון." חיבקתי אותו בחוזקה ובכיתי ללא שליטה לתוך חולצתו.

"איזה כיף שחזרת הביתה, כל כך התגעגעתי! גם יסמין והילדים מתרגשים."

דן התחתן עם יסמין לפני שעזבתי את הארץ במרדף אחרי החלום. הוא הכיר אותה בצבא כששניהם שירתו ביחידת 8200. בנם הראשון עופר נולד שנה אחרי שעברתי לארצות־הברית. דניאל נולדה חמש שנים אחריו. אומנם ראיתי את הילדים במהלך השנים כשדן ומשפחתו הגיעו לבקר אותי, אולם עדיין הרגשתי שפספסתי המון מחייהם.

"ואימא ואבא?" שאלתי בשקט, מעט מפחדת לשמוע את התשובה.

דן ליטף את גבי בתנועה מנחמת. "ברור שהם שמחים. הם תמיד רצו שתחזרי, אבל את מכירה אותם, הם עקשנים, קשה להם עם הבחירה שלך, והם מתקשים לשחרר."

קשה להם עם הבחירה שלי, זו לשון המעטה לתגובה של הוריי על ההחלטה שלי להשיג בכל הכוח את החלום. כשהצהרתי בפניהם שאנסה להתקבל לקורס טיס בצבא, הם לא התלהבו מהרעיון, אבל נתנו לי את אישורם. הם ידעו שהסיכוי שאתקבל לקורס הוא מזערי, וחשבו שאחרי שאפול בגיבוש, אעזוב את הרעיון הטיפשי להיות טייסת. כך לפחות הם הגדירו אותו. ליבי נצבט בכל פעם שחשבתי על אותו גיבוש מכונן בחיי.

המילים "273 לא עבר!" נותרו חרותות לנצח במוחי. במהלך השנים, בכל פעם שהיה לי קשה והתלבטתי אם בחרתי בחוכמה, נזכרתי במיוחס שנכנס לקורס במקומי. עמידתו הזקופה עודדה אותי להתאמן עד שאצליח, לנסות שוב ושוב עד שכל תרגיל יהיה מושלם. לא הייתה מאושרת ממני כשקיבלתי את רישיון הטיס האזרחי שלי, אף שידעתי שדרך ארוכה עוד לפניי.

"יאללה, בואי נזוז, ניסע הביתה, הילדים מתים כבר לראות אותך. תישארי אצלנו עד שתמצאי דירה." דנדון שחרר אותי והלך להביא את התיקים שעדיין היו זרוקים באמצע האולם.

התלבטתי רבות אם להישאר בבית של דן ויסמין. לא רציתי לגרום להם לאי־נוחות, אבל באמת התגעגעתי למשפחה שלי ורציתי לבלות בחברתם לפני שאעבור לדירה לבד. החלטתי שאגש למבחנים הדרושים כדי להסב את הרישיון שלי לרישיון טיס ישראלי ואחפש לעצמי עבודה באחת מחברות התעופה בישראל.

"שכנעת אותי, דנדון! אבל אני לא רוצה לנצל אתכם. ברגע שיעבור הג'ט לג אתחיל לחפש דירה."

נכנסנו לקיה ספורטאז' החדשה ויצאנו מהשדה. השמש החלה לשקוע ושטפה את השמיים בצבעי ארגמן עזים.

"דנדון, אולי נעצור שנייה בגבעה שלנו? רק לכמה דקות, כל כך התגעגעתי אליה."

"יסמין תהרוג אותי." דן הביט בשעונו ומייד חייך. "טוב נו, אף פעם לא סירבתי לסיבוב בגבעה."

דן עצר את האוטו בשטח הפתוח ליד הגבעה שלנו בין לוד לנמל התעופה. המקום מאוד השתנה. השכונות החדשות שקמו, נגסו בהרבה מהשטח הפתוח. באופן מפתיע, הסלע הקטן שלו קראנו הגבעה עדיין היה שם.

התיישבתי על הקרקע, ודן התיישב לצידי. שמענו את רעשי המכוניות מכביש ארבעים הסמוך, שהפך לסואן במהלך השנים.

לא הרחק בשטח נמל התעופה, מנועי מטוס בואינג 737 כלשהו התעוררו לחיים. הייתי מזהה את הרעש הזה בכל מקום. הרעש התעצם והתריע שבקרוב נוכל לראות את המטוס חולף מעלינו בעודו שועט מעלה אל העננים בדרכו אל היעד שלו.

"אז... אומנם עכשיו יש לך שנים של יתרון, אבל משחקים?" דן דחף את כתפי עם שלו בשעשוע.

ישבנו במשך שעות בילדותנו בשטח הפתוח בשעות בין הערביים וניחשנו פרטים על המטוסים שעלו לאוויר. חלמנו איך יהיה להטיס מטוס, דמיינו את ההרגשה שבחיים לא תשתווה למציאות. לעיתים ריחמתי על אחי שהחליף את חלום הטיסה בחלום אחר, שהתפשר. ולעיתים תהיתי אם בחר נכון. בעוד שאני הקרבתי את חיי האישיים ולא היו לי חברים או בן זוג קבוע, דן הקים משפחה, זכה להתאהב, וקינאתי בו בסתר על שעשה זאת.

"טוב, זו לא חוכמה." חייכתי והבטתי לשמיים בעת שהמטוס עבר מעלינו. "זה בואינג 737 ללא ספק, סימן שלושת העננים, זו חברת 'שמיים', לגבי היעד אנחש."

עשיתי את עצמי חושבת בתיאטרליות מוגזמת. "לונדון!"

דן הוציא את הנייד שלו בדיוק כמו שהיה עושה כשהיינו צעירים יותר ונכנס לאתר רשות שדות התעופה ולוח הטיסות.

"עדיין יש לך את זה, אחותי. טיסת סקאי 345 של חברת 'שמיים' מתל־אביב ללונדון שהמריאה בדיוק לפני שתי דקות. לגבי סוג המטוס, אצטרך להאמין לך, את בטוח מזהה אותם טוב יותר ממני." הוא קרץ לי בשובבות.

ישבנו בדממה מספר דקות, חיכינו למטוס הבא שימריא כדי שגם לדן תהיה הזדמנות לנחש ולאזן את התוצאה.

נזכרתי בפעם האחרונה שישבנו במקום הזה יחד, אחרי שחזרתי מגיבוש הטיס הכושל שלי. הייתי עצובה, כעסתי, נטרתי טינה ליקום כולו. לא הבנתי איך יכולתי להגיע כל כך קרוב לבאר ולא לשתות ממנה. גם אז דן היה לצידי, ולשווא ניסה לשכנע אותי לשחק את המשחק שלנו. נראה לי שזו הייתה הפעם היחידה שישבנו על הגבעה ונתתי למטוסים לחלוף מעליי ללא כל התייחסות.

"יובי, אני שונא לראות אותך ככה, דברי איתי, את מדאיגה אותי." דן ניסה בכל כוחו לדובב אותי, אבל שתקתי כי הייתי שקועה כל כולי במחשבות. "להתקבל לקורס טיס זה סיכוי של אחד למיליון. תחשבי שסיימת את הפאקינג גיבוש, אותי בכלל לא זימנו לשם. את קולטת איזה דבר גדול עשית?" הוא ניסה לעודד אותי, אבל רק ליבה את האש שבערה בי.

"אתה לא מבין, אני עזרתי לו. עזרתי לילד השמנת במשימה, למרות שלא הייתי חייבת. נתתי במו ידיי למפקדים את ההזדמנות לקבל אותו לקורס. הרי זה ברור שהבן של המפקד הבא של בית הספר לטיסה לא יכול להיכשל. הוא הרי חייב לעבור את הגיבוש, גם אם זה אומר שהבחורה היחידה שצלחה את הגיבוש כשווה בין שווים עם כל אותם הבנים, תישאר בחוץ. לא אבדה גדולה, הרי מקומה של בחורה אינו בתא הטייס," חזרתי בלגלוג בפעם המיליון על המילים ששמעתי מפי הנערים המתוסכלים שישבו בספסל מאחוריי.

"אין טעם לחפור בזה שוב ושוב. יש עוד תפקידים קרביים משמעותיים שאת יכולה לעשות. כל החיים דיברת רק על טיס. היית כל כך מכוונת לזה, עד שלא בחנת עוד אפשרויות. לא נתת לעצמך לחשוב, אולי הטיס לא בוער בך כמו שחשבת. אחרי שתסיימי את הצבא תחפשי משהו אחר לעשות." הוא הניח את ידו על שלי ולחץ בעדינות. "זוכרת כשעשיתי את המיונים לתלפיות ולא עברתי? אמרת לי שאם דלת אחת נסגרת אחרת תיפתח? זה בדיוק מה שקרה, אני מתגייס ל־8200 ואני מרוצה."

התעצבנתי עליו. לא הבנתי למה הוא ניסה להפעיל עליי פסיכולוגיה בגרוש. כאילו היה בכלל מקום להשוואה. ממני לקחו בכוח את החלום, בלי הזדמנות שנייה. הייתה אחת, והיא כבר לא שם.

"נו באמת, זה בכלל לא אותו דבר," עניתי. "אתה יודע את זה. אצלי תמיד הכול היה מכוון לטובת אותה מטרה, ועכשיו מה? דלת אחרת תיפתח? אתה רציני? עוד מעט תציע לי ללכת להיות דיילת!"

"ומה רע בזה? רצית לטוס, לא? גם זו דרך, ואחת לא רעה בכלל, אם את שואלת אותי!" דן ניסה להלהיב אותי לגבי הרעיון.

"אין מה להשוות, עזוב," אמרתי לו בהכנעה.

לא ידעתי באותו רגע איך להסביר לו את אשר התחולל בנפשי. הוא לא היה מסוגל להבין את הטירוף והאובססיה ששלטו בי.

ביום הולדתי השישה־עשר קיבלתי מחבריי מתנה "להיות טייס ליום אחד." התמכרתי להרגשה שחשתי כשהייתי באוויר. אולי רק מישהו מכור לסכנה ולהתרגשות יכול להבין את האדרנלין שפמפם בעורקיי כשאחזתי בהגאים של המטוס וכיוונתי אותם בעדינות בין העננים. לא, דן פשוט לא הבין.

"את זוכרת את פיטר קלמינסקי?" דן שאל אותי אחרי כמה דקות של שתיקה.

"הוא התחיל ללמוד לקראת רישיון טיס פרטי לפני שבועיים, ניהנה מכל רגע. אולי גם תעשי את זה? תוכלי לטוס בכיף בסופי שבוע ומי יודע אולי מתישהו תוכלי למנף את זה למשהו גדול יותר?"

"חשבתי על זה! ייקח לי שנים לצבור את הכסף הדרוש, אבל אחסוך שקל לשקל עד שזה יקרה."

"אז הנה הדלת שלך. לא אמרתי שיהיה קל להיכנס דרכה, אבל היא קיימת."

"כדור הארץ ליובל, רות עבור!" קולו של דן החזיר אותי חזרה להווה. השמש כבר שקעה באופק, והתחיל להיות קריר. "בואי נזוז, יסמין תרצח את שנינו, כבר מאוחר." דן קם והושיט אליי את ידיו כדי לעזור לי לקום מהאדמה.

"אתה יודע, דנדון, נראה לי שאף פעם לא אמרתי לך באמת תודה." חייכתי אליו כשחגרתי את חגורת הבטיחות.

"על מה את מדברת?"

"בזכותך אני טייסת."

"לא עשיתי כלום," הוא משך בכתפיו, "רק כיוונתי אותך חזרה אל הדלת. את זו שהסתערה עליה ופתחה אותה בבעיטה."