כתבה את עצמה לדעת

1
"אני רואה שאת חזקה ביין הערב," הוא הסתובב אליה וקרץ.

רומי סרקה אותו במהירות. תסרוקת מושקעת מדי, חולצת טריקו פשוטה מדי, נעליים שראו ימים טובים יותר וחשיבות עצמית מופרזת.

"חזקה בכל מיני דברים," היא ענתה ופנתה ממנו במופגן. הבל הפה האלכוהולי שלו כמעט דחף אותה פיזית.

"רוצה להראות לי במה עוד את חזקה?" הוא התקרב, צחקק וריסס את צווארה ברוק.

איכס, התכווצה, חמיצות עלתה בגרונה. היא נשמה עמוק, הסתובבה ודפקה בו מבט מאיים. בדרך כלל זה הספיק כדי להרחיק טפילים.

"מה את מסתכלת ככה? לא מתאים לך ללמוד כמה דברים?"

"מבהמה כמוך? לא תודה."

היא קיבעה את מבטה על הטלוויזיה הישנה התלויה על הקיר, מסמנת לו שהפך לאוויר. או לאד ויסקי זול.

ושם, על המסך, משהו תפס את מבטה.

קארין?

האם היא הוזה, אולי זה היין או השעה, אבל כן, פניה של קארין התבוננו בה. לא מישהי שנראית כמוה, לא מישהי שמדברת כמוה או מזכירה אותה, לא רוח רפאים. זו הייתה קארין ממש.

עיניה של רומי התמגנטו למסך וליבה החל לדהור. על המסך האילם קארין דיברה, חייכה, שערה אסוף לזנב סוס בדיוק כמו פעם.

רומי רצתה לקרוא לברמן, לבקש ממנו שיגביר רגע את עוצמת הקול, אבל הוא לא היה בסביבה. על המסך הופיעה כתובית: "סיפורה של קארין אהרון – מירושלים לצפת, בעקבות החברוּת".

התמונה התחלפה וקארין נראתה ליד צדודית מטושטשת. לירי! שפתיה של קארין המשיכו לנוע באילמות. מה היא אמרה?

כל הגוף של רומי החל לגרד. היא הייתה חייבת לעוף מפה, ועכשיו. היא צרבה בראשה את מספר הערוץ, תפסה את התיק ורצה אל היציאה. הבטן שלה התכווצה בפראות, נלחמת בה מבפנים, מעלה זיכרונות מרים. היין, קארין, לירי, סופי, סדנת הכתיבה של –

אסור לך לחשוב, רומי פקדה על עצמה. מהר. אחר כך אולי תמותי, עכשיו תתעלמי.

אבל גופה לא עמד בזה. בטנה התהפכה וכאב חד פילח את חזה.

היא התכופפה. כל מה שאכלה בשעות האחרונות נפלט החוצה. קולות אנקה עלו מפיה, דמעות נסחטו מעיניה ורקותיה כמו נלחצו תחת מכבש. קארין מצאה את לירי! איך? עכשיו כבר אין לאן לברוח.

המדרגות הקטנות שהובילו לדירתה שימחו והפחידו אותה באותה מידה. תכף תוכל לשטוף את הפנים ולצלול בשקט אל החיפוש שנמנעה ממנו שנים רבות כל כך.

היא פנתה ישר למקלחת ושטפה מפיה את שאריות הקיא, והחליפה את הטעם החמוץ בטעם מי פה שמצאה שם. שום דבר כבר לא היה חשוב יותר, רק להבין מה זאת הכתבה הזאת ולמה קארין השתתפה בה.

חדורת מטרה, מיומנת בלהטוטי השלט, רומי מצאה במהירות את הכתבה וקרסה על הספה. היא הריצה לאחור את תוכנית הטלוויזיה עד לרגע הנכון.

זו הייתה קארין, ללא צל של ספק.

מבטו של הכתב היה רציני ונראה שהוא שידר מבית חולים כלשהו. רומי הגבירה את עוצמת הקול.

"...שלושה חודשים הביאו חברי קומונה ישראלית בהודו את חברתם אל הקונסוליה הישראלית בבקשה לעזרה," הוא התרגש באמת, אין ספק, וקולו התעצם לנוכח הדרמה המתפתחת. "האישה, בשנות השלושים לחייה, הגיעה במצוקה ונזקקה לטיפול רפואי. עוד לפני שאותרו קרובי משפחתה החליטו בקונסוליה להשיבה לארץ ולאשפזה לקבלת טיפול רפואי מקיף."

רומי ניסתה לצוד בעיניה כל תנועה שתסביר מי החולה, על מה מדובר, להיות בטוחה.

"היא הגיעה לארץ ונשלחה לבדיקה ראשונית בבית החולים הדסה עין כרם בירושלים," המשיך הכתב, "ושם בחדר המיון התחולל מפנה דרמטי." המצלמה פנתה ודמותה של קארין מילאה את המסך. "החולה פגשה את קארין אהרון, האחות האחראית במיון, וזו פרצה בזעקה כשזיהתה את חברתה הטובה מכיתה ח'."

"היינו ארבע חברות טובות," הכה קולה של קארין ופניה של רומי התלקחו. קארין תמיד הייתה עניינית. "החיים הפרידו בינינו, ביקשנו דברים שונים," היא המשיכה בקול מוכר, יציב וברור, "ונראה שביקשנו את הדברים הלא נכונים, כי היום הייתי מבקשת רק שנישאר יחד."

מבטה של קארין לא התמקד בכתב כי אם במצלמה, כמעבירה מסר למרחוק. "ילדה חכמה אחת," היא אמרה, "לימדה אותי פעם שאם את רוצה שימצאו אותך, אל תפחדי להיחשף."

רומי עצרה את הכתבה ונעמדה. מה קארין רצתה להגיד? למה בצורה הזאת? למה לא פנתה אליה ישירות?

היא התיישבה שוב ולחצה על השלט.

"החברוּת המשיכה להזיז הרים," חזר הכתב לשזור מידע ורגש, "וכשהוחלט להעביר את חברתה לאשפוז בבית החולים זיו בצפת, עזבה קארין את התפקיד היוקרתי בהדסה עין כרם וביקשה הצבה מחדש בצפת, רק כדי להקדיש את כל זמנה לטיפול בחברה שאותה לא פגשה כבר עשרים ושתיים שנה."

המצלמה התמקדה בעיניה הענקיות של קארין. יש לה מטרה, קלטה רומי. אחרת היא לא הייתה מסכימה לחשיפה כזאת. וכאילו שמעה את מחשבותיה קארין אמרה, "אני מאמינה שאם נצליח להתאחד, נצליח להציל אותה."

שמה של לירי לא הוזכר בכתבה. גם פניה לא נחשפו, ובכל זאת לא היה לרומי ספק במי מדובר. היא בהתה במסך עוד דקות ארוכות.

מעט מדי מידע ניתן על מצבה של לירי, "החברה". הכתבה התמקדה בעיקר בקארין ובמעבר שלה לצפון. למה לא דיברו על לירי? מה העניין? אולי יש לה איזו מחלה סופנית? אולי... סרטן?

היא יכלה להבין למה העדיפו לא להראות את פני החולה, אבל אולי זה רמז לכך שהמצב גרוע? אפילו קולה לא נשמע. אפקט הטשטוש במצלמה היה חזק כל כך, שאם לא הייתה יודעת שזו היא, אין סיכוי שהייתה מזהה.

מטען כבד הונח על חזה. מה היא תצטרך לגלות? מה הולך ליפול עליה? אי אפשר היה להתעלם מזה. קארין אמרה בפירוש, "אם נצליח להתאחד". היא דיברה על ארבעתן. הרביעייה שלה. בלי צל של ספק, קארין קוראת לה.

קארין זקוקה לעזרתה.

המוח שלה התחיל לעבוד כמו תחנת רכבת מרכזית. מיליוני מחשבות רצו בראשה. לירי! איך מצאו אותה? היא הרי נעלמה, ועוד איך נעלמה, לא השאירה קצה חוט. רומי נזכרה שאפילו קצת כעסה כשגילתה במקרה...

aur
זה היה בוקר שבת בבסיס. ארוחת הבוקר הצבאית הייתה עלובה כרגיל. דווקא השיחה עם החיילת שישבה לידה, מישהי שאוהבת לפטפט, שימחה אותה.

"ראית איך חלק מהבנות פה הולכות עם כל רס"ר או מפקד, לא משנה בן כמה הוא, העיקר לקבל הקלות? זה מגעיל אותי."

"זה חדש לך?" שאלה רומי.

"לא, האמת שלא," היא הכניסה עוד ביס של ג'חנון יבש ושרוף לפה. "כבר ראיתי בנות כאלה, אפילו בבית ספר."

"רצינית?" רומי תלתה בה מבט.

"ברור, בבית הספר שלי הייתה אחת הזויה, כמו אוטובוס, כל העולם עלה עליה, וכולם ידעו," ידיה תלשו עוד עלה בצק. "פחית קולה ולירי פותחת את הרגליים."

רומי הפסיקה ללעוס. מה היא אמרה?

"לירי? באיזה בית ספר למדת?" רומי ניסתה לשמור על קור רוח, אבל זה היה כמעט בלתי אפשרי.

"אה... אין סיכוי שתכירי," היא צחקה, "התיכון הממלכתי בצפת, אפילו אלוקים לא מכיר את הדרך לשם."

חום שורף התפשט בגופה של רומי במהירות. היא הרגישה על סף עילפון, ומזל שכך, כי אם הייתה לה טיפת כוח בגוף היא כנראה הייתה חונקת את החיילת החביבה באותו הרגע.

התיכון הממלכתי בצפת. היא ידעה בוודאות שלשם העבירו את לירי. באולפנה שהן למדו בה זה היה קורה מדי פעם: מישהי הייתה נעלמת ואז היו מלחשים, "אה, היא – יצאה להפקרות, עברה לממלכתי, או אולי הלכה לאיזה תיכון מעורב, השם ירחם." אבל למעשה אנשים היו נעלמים מהאופק ולא ידעו מה באמת קרה איתם. רומי הכירה בנות כאלה שפשוט מיצו את החממה החונקת הזאת ופחות או יותר החליטו לחזור לציוויליזציה. אבל זה לא היה המקרה שלה ושל החברות שלה. במקרה שלהן לא הן עשו את הבחירה לעזוב, והן גם לא בחרו לאן. זו הייתה ההחלטה החותכת, הבלתי מדוברת, של ההורים של ארבעתן.

"רומי, את בסדר? הלך לך הצבע מהפנים."

"לירי מה?" היא התפרצה.

"מה, מה?" התפלאה החיילת על השינוי שחל ברומי, "את רוצה כוס מים?"

"מה שם המשפחה שלה?" המשיכה רומי, מתעלמת מניסיונות ההרגעה.

"אה... לירי אדם. טוב, אני מביאה לך קולה, שלא תתמוטטי לי פה," היא קמה ונכנסה למטבח.

רומי הסתכלה עליה מרחוק ואצבעותיה תפסו את הכיסא בחוזקה. החיילת דיברה עם הטבח, הצביעה עליה, ובחיוך ודילוגים חזרה אליה ובידה בקבוק קולה צונן.

"ומה קרה לה, לבחורה הזאת?" שאלה רומי, רועדת כולה, לפני שהייתה לחיילת שהות למזוג את המשקה המתועב. "היא התגייסה לצבא?"

"נראה לך? היא הייתה הזויה לגמרי. יום אחד גנבה להורים שלה ששת אלפים שקל, השאירה פתק 'הייתי פה, ביי', ונעלמה. מאז אף אחד לא שמע עליה."

אצבעותיה של רומי איימו להתפרק, היא כבר לא הרגישה אותן.

"נו, את לא מתכוונת לשתות? שעה אני עושה עיניים לטבח בשבילך."

"לא בא לי קולה," הפטירה רומי בשקט, קמה ויצאה.

לירי אדם! לירי שלה! הזויה? חצי בית ספר עבר עליה? היא לא רצתה לחשוב מה קרה לה שם, אבל את סוף הסיפור היא דווקא הכירה היטב, הן הרי המציאו אותו יחד. תמיד תכננו שיום אחד הן תהיינה מספיק גדולות כדי להמריא ולעוף מפה. זה היה רק עוד אחד מבין מיליון החלומות שחלמו, אבל לירי כמו לירי, לקחה אותו ברצינות. היא לא ויתרה, היא באמת חיה אותו.

במשך השנים רומי לא הרשתה לעצמה לחשוב עליה הרבה. אבל לפעמים, לפני שהייתה נרדמת, המחשבות היו שוטפות אותה ולא מניחות. היא דמיינה אותן נפגשות, יושבות ככה שלובות רגליים, יוצרות קוסמוס פרטי משלהן, נותנות לעיניים לדבר כמו אז, אולי אפילו מקבלות עוד הזדמנות לשאול את כל השאלות שנשארו תקועות בנשמה.

היא נזכרה באדים שהיו עולים בשצף מהקומקום החשמלי בביתה של סופי, נקווים על החלון ויוצרים מסך הגנה מכל מה שנמצא בחוץ. אדים שמבטיחים תה חם ורגעים של אמת, רגעי חסד.

ומבעד לאדים החלו הזיכרונות לעלות שוב.

ארבעתן יחד, כמו תמיד. היא עם עיפרון ביד, מחברת, כותבת רעיונות. קארין חותכת סלט על האי הישן במטבח, כל כך יפה, נראית כמו שחקנית בטלנובלה. סופי רוקדת, ולירי מכינה נס קפה מגעיל בטירוף. והן צוחקות, אוהו איך שהן צחקו. השיער של קארין וריח השמפו שתמיד נדף ממנו, סופי והמתיקות שתמיד ליוותה אותה, ולירי, תמיד גבוהה קצת מכולן, רחפנית כזו, תולעת ספרים והילדה הכי חכמה, כנה ושנונה.

זה היה כמו לחטוף כווייה, לגעת כך פתאום ברביעייה שלה. איך במשך שעות הן היו משחקות זו לזו בשיער, קולעות צמות, מנסות תסרוקות, מדמיינות שיום אחד ישתתפו יחד באיזו תצוגת אופנה או יקבלו את האוסקר, או שהסיפורים שלהן יתקבלו לתחרות והן יזכו.

כמה חלמו.

היא לא יכולה לחשוב על תקופה אחרת בחייה שבה הייתה מאושרת כל כך מדברים פשוטים כל כך. היה להן כישרון מיוחד לצוד קרני שמש חורפית וליהנות ממה שיש לטבע להציע, נמסות עד כלות בתוך כל הירוק שהקיף אותן.

סופי.

דמותה צפה מול עיניה. האם סופי כבר יודעת? האם היא בתמונה? גם עליה רומי כבר לא ידעה שום דבר.

בימים הראשונים אחרי הפיצוץ הגדול הן עדיין ראו זו את זו בשכונה. אבל אחרי שרומי ראתה את סופי חומקת מהסופר השכונתי ברגע שהיא נכנסה אליו, היא הבינה שלכאן היא כבר לא שייכת יותר. אם סופי חוששת להיראות במחיצתה, מה נשאר לה לחפש פה?

היא לא האשימה אותה. הוריה של סופי הפעילו את כל הקשרים שלהם כדי שלימודיה באולפנה יימשכו ולא ייפגעו, וסופי נשבעה להם שהיא תהיה ילדה טובה. וילדה טובה לא יכולה להיות חברה של ילדות רעות. רומי הבינה את הרמז. היא ויתרה על המסלולים המוכרים וחתכה בכל הזדמנות בדרכים צדדיות.

כל המשפחה שלה נפגעה. אביה של רומי חש היטב במבטי המתפללים בבית הכנסת. אומנם הוא לא היה דתי אדוק – בימים כתיקונם לא תמיד הגיע לתפילת שחרית בבוקר שבת – אבל כשהיה ברור לו שבכל הבתים מדברים על הבת שלו, זה כבר היה סיפור אחר. הוא הגיע לכל תפילה, שיראו כולם מאיזה בית טוב הבת שלו מגיעה.

אבל מהר מאוד המצב הזה נמאס על כולם. הם החליטו לעבור לעיר אחרת, להתרחק, להתחיל מחדש. והשכונה, סופי, קארין – שנרשמה לפנימייה ונעלמה לגמרי – כל אלה הפכו לזיכרון כואב ומעומעם. ולירי? לא היה לרומי כל מושג מה עלה בגורלה ומה קרה איתה מאז ועד היום.

רומי בהתה בחלון חדרה. הנוף שנגלה לעיניה, מרפסת רודפת מרפסת, היה שונה כל כך מנוף ילדותה בצפת. היא נזכרה בערבי שבת. איך כולם היו מתלבשים יפה ואומרים "שבת שלום" זה לזה. כמעט שלא היו מכוניות בכביש וריח החלות נישא באוויר. ילדים ונערים התגודדו בכל פינה, וקבוצות של מתפללים הלכו לבית הכנסת. זה היה עולם נשכח מבחינתה, עולם שבטח לא מתאים למי שהיא היום. שנים שלא חזרה לצפון הרחוק.

איך קארין נכבלה לעיר הזאת מחדש? ועוד מרצון. אילו עוד ויתורים היא נאלצה לעשות? ככל שרומי ניסתה להתחמק מכך, דמותה של לירי שבה וצפה, שרועה על הדשא ושקועה באיזה ספר, ומילאה את ליבה פחד. דמעות עמדו בגרונה, דמעות של עצב, דאגה וגעגוע. אהובת נפשה!

מצאו את לירי.

מעלית עלתה וירדה בבטנה. בבואתה השתקפה בחלון, בת שלושים ושש, מזמן כבר לא בת ארבע־עשרה. אולי עכשיו אפשר יהיה לתקן. עכשיו אף אחד כבר לא יחליט בשבילה.

בהחלטה של רגע היא קמה, הוציאה מהתיק את הנייד ופתחה פייסבוק. בדרך כלל היא לא בזבזה זמן בשיטוטים חסרי תוחלת, אבל היא הכירה את מנוע החיפוש והניחה שקארין המתינה לאות חיים ממנה. היא שלחה לה במסנג'ר הודעה ובקשת חברות. עכשיו לא נותר עוד לעשות דבר, רק להמתין.

הלוואי שהיה לה עכשיו את הסוף של בקבוק היין ההוא.

היא חייכה ופנתה לעבר ארונות המטבח הלבנים. שם, בארון מעל הכיור, הייתה מונחת התפזורת המיוחדת שהייתה שמורה בדיוק לשעות לילה מאוחרות כאלה, שבהן מצאה עצמה לבד ושקעה במחשבות נטולות מסלול שהתפתלו עד שהגיע הבוקר.

היא גלגלה סיגריה מרגיעה, שאפה את העשן לקִרבה והתמסרה לגלים הנעימים שעורר בה החומר הרפואי. בלי יכולת לעצור, היא צפתה בכתבה שוב ושוב, משתוקקת לפרטים חדשים על לירי או על קארין.

לא ברור כמה פעמים חזרה על המילים של קארין, דקלמה אותן, ניתחה כל מבט וכל תנועה עד ששקעה לחלומות על ארבע בנות שחשבו שהעולם נוצר בשבילן.