לא אמות כי אחיה ואספר מעשה י-ה

אדית דוידוביצי, מספר 80661.

כתיבת זיכרונות אישיים! האין היא זהה לכתיבת היסטוריה?

עבור ניצול שואה, קיבוע הזיכרונות וההד שהם מעלים באדם משתנים בהתאם לזמן ולמצב רוחו. האנשים שלא חוו ניסיון זה לא יבינו זאת לעולם. קשה לדמיין ש"אושוויץ" מסמל רק מוות טוטלי ומוחלט; הוא מסמל את מותו של עם שלם, של שפתו, של תרבותו, ואף של רוחו.

רק הניצולים יודעים זאת, ואיש מלבדם אינו יודע. חלק גדול מבין הניצולים מלאים ברגשי אשמה וייאוש. עדויותיהם מעוררות חלחלה, אך גם ענווה. וגם אם עדיין נחשב הנושא כ"טאבו", כפי שקורה לעתים קרובות, רק הם יכולים לדבר עליו. מבחינתי, האמת היחידה שאני מסוגלת להעניק לעצמי, היא לנסות להשלים את כתיבת זיכרונותיי, ביודעי שהזמן מתאמץ לעקור אותם ממני.

אודות המחברת:
אדית נולדה בכ״ג בניסן ה' תרפ״ד (27 אפריל 1924) בהונגריה ונפטרה בכ״ה בשבט ה'תשס״ח (01 פברואר 2008) בבלגיה.
היא בתו של הרב יהודה לייביש שטרן זצ״ל, רב של בית הכנסת רש״י בפריס ובעל ״שפתי יהודה״. היא גורשה מצרפת הכבושה לאושוויץ ב-1944, שם נרצחו חלק מבני משפחתה.

אחרי המלחמה, אדית הקימה משפחה חדשה עם ניצול שואה בשם שלמה דוידוביצי, בעל ״ליקוטי שלמה״. לזוג נולדו חמישה ילדים וזכו גם לנכדים ונינים.

אמונתה העמוקה אשר סייע בידה לשרוד את מחנה המוות לא נחלש לאורך השנים והמשיך לשמור עליה ועל משפחתה.

היא הרבתה להרצות על קורותיה במחנה המוות בעיקר בפני צעירים ובבתי ספר. ששים שנה לאחר השואה, היא הסכימה להעלות על הכתב את סיפורה ואת קורותיה כך שפרק אפל זה של ההיסטוריה היהודית לא ישכח.

בשנת 2004 אדית זכתה לאות הכבוד החשוב ביותר בצרפת ״Legion d'honneur" כהוקרה על פעילותה למען זיכרון השואה בקרב הנוער.

מי אני, מה אני?
אני ניצולת שואה מס' 80661. שמי אדית דוידוביצי. נולדתי בעיירה קטנה בהונגריה בשם ניירג'יהזה (Nyiregyhaza) ב-27 באפריל 1924. אבי, ר' יהודה לייביש שטרן ז"ל היה במקור מצ'כוסלובקיה ואילו אמי, רייצל לבית שלזינגר ז"ל התייחסה לר' עקיבא אייגר זי"ע.

שמי אמנם אדית אך אבי נהג לקרוא לי בשם חיבה "גיטלה". אני הצעירה מבני משפחת שטרן, אחי מוריס היה הבכור, ואחריו שתי אחיותיי הגדולות ממני, מדליין ואולגה.

אין לי שום זיכרונות מהתקופה שגרנו בהונגריה כי הוריי הגרו מהונגריה לצרפת כאשר עדיין הייתי תינוקת. למעשה הם חשבו להגר לברזיל ולהשתקע בריו דה ג'ניירו. כל ההכנות לכך בוצעו בקפדנות: שכרו דירה למגורי המשפחה, הכינו חנות עבור אמא כאמצעי לפרנס את המשפחה, והתכנית הייתה שאבי ייסע תחילה, ובהמשך תצטרף אליו יחד אמי עם הילדים. אך כאשר אמי הגיעה עם הילדים לפריס במעבר לברזיל, הופתעה לראות את אבי מקבל את פנינו בתחנת הרכבת. אמי כמעט התעלפה מההלם.

"מה אתה עושה פה?" שאלה. אבי הסביר שבהגיעו לפריס התגלתה אצלו מחלת המלריה והוא הוזהר שלא לנסוע לברזיל. הרופא הסביר לו שגבר בגילו הנושא מחלה כזו, אין לו שום סיכוי להחלים בדרום אמריקה ולכן אבי נטש את התכנית.

למעשה הוא חשב לשוב להונגריה ולא להישאר בצרפת, בעיקר עקב היעדר החינוך יהודי דתי ששרר בפריס עבור בנו ושלשת בנותיו. אך אמי הייתה זאת שהתנגדה בעקשנות לחזור להונגריה. כאשר ניצני האנטישמיות שצצו בגרמניה הנאצית התחזקו גם במזרח אירופה, אבי נשם לרווחה ושמח שהקשיב לעצת רעייתו.

אמי, רייצל, הייתה אישה בעלת אופי חזק וגם סוחרת מעולה, היא זו שפרנסה את המשפחה. אבי, ר' יהודה לייביש, למד צרפתית בקלות יחסית ועסק בעיקר בלימוד תורה וגם בהוראה. את ילדיו הוא חינך בקפדנות לאמונה והרביץ בהם "יידישקייט", דבר שסייע לי בשנים הקשות.

לקראת שנת 1930 היינו משולבים בחיים היהודיים של פריס, אבי היה חזן בבית הכנסת של Rue Cadet והיה מיודד מאד עם הרב המקומי, הרב אלי מונק ז"ל. כעבור זמן מה הציעו לו לקבל את הרבנות בבית הכנסת ההונגרי, בעיקר עקב שליטתו המלאה בשפה ההונגרית. לאחר התלבטויות רבות הוא נענה לבקשה ושימש כרב הקהילה.

מבוא
אדית דוידוביצי, מספר 80661.

כתיבת זיכרונות אישיים! האין היא זהה לכתיבת היסטוריה?

עבור ניצול שואה, קיבוע הזיכרונות וההד שהם מעלים באדם משתנים בהתאם לזמן ולמצב רוחו. האנשים שלא חוו ניסיון זה לא יבינו זאת לעולם. קשה לדמיין ש"אושוויץ" מסמל רק מוות טוטלי ומוחלט; הוא מסמל את מותו של עם שלם, של שפתו, של תרבותו, ואף של רוחו.

רק הניצולים יודעים זאת, ואיש מלבדם אינו יודע. חלק גדול מבין הניצולים מלאים ברגשי אשמה וייאוש. עדויותיהם מעוררות חלחלה, אך גם ענווה. וגם אם עדיין נחשב הנושא כ"טאבו", כפי שקורה לעתים קרובות, רק הם יכולים לדבר עליו. מבחינתי, האמת היחידה שאני מסוגלת להעניק לעצמי, היא לנסות להשלים את כתיבת זיכרונותיי, ביודעי שהזמן מתאמץ לעקור אותם ממני.

פרק ראשון
מלחמת העולם השנייה פרצה ב- 2 בספטמבר 1939. בתקופת כיבושה של צרפת על ידי הגרמנים הפכו הגזרות נגד היהודים - אלה שנגזרו תחילה על ידי ממשלת וישי, ואחר כך על ידי שלטונות גרמניה - את חיי היום-יום שלנו למסוכנים יותר ויותר . צרפת של התקופה ההיא הייתה מחולקת לשניים. האזור הצפוני, כולל פריס, היה תחת כיבוש הגרמנים, בעוד שהאזור הדרומי כונה "האזור החופשי". העיר ליאון (Lyon) הייתה שייכת לאזור השני.

אנו מחליטים אז לעזוב את פריס כדי להגיע ל"צרפת החופשית" למרות האיסור לנוע בדרכים ללא היתר. כל המשפחה מצטופפת בכלי התחבורה היחיד שהיה ברשותנו: מכוניתו של גיסי. ישנה הסתערות כללית על הרכבות. בכבישים, גוררים המוני אנשים מאחוריהם מטענים וילדים, ובכך מקשים על התנועה. אנו נוסעים לאט.

נודדים מעיר לעיר ומתגוררים בדירות מזוהמות יותר ויותר, ובכלל שמחים כשיש לנו גג מעל הראש. לאחר אין ספור הרפתקאות, מגיעים סוף סוף לליאון בדצמבר 1943. בהעדר מקלט אחר, אנו מקווים למצוא שם לפחות מחסה בטוח. בעיר זו נערכה חתונתי. בעלי, אוג'ן ויזל (בן דודו של פרופ' אלי ויזל, חתן פרס נובל) נולד במזושט (Mezocsat) הונגריה, בשנת 1914, וגר בפריס עוד לפני פרוץ המלחמה. גם הוא ברח לליאון ושם הכרנו זה את זו. למרות כל הסכנות אנו מחליטים, באישור הורינו, להתחתן. אנו גרים בדירה תחת השם הבדוי סולניֶה (Saulnier).

הוריי, וכן אחותי ומשפחתה חיים במסתור בפרוורי ליאון, בעיירה בשם קַלוּאּיר (Caluire). אחותי היא זו שדואגת לאספקת המצרכים, כי את הוריי קל לזהות עקב מבטאם ההונגרי, ובמיוחד מאחר שאבא מסרב לגלח את זקנו.

באפריל 1944, קצת לפני חג הפסח, אנשי המיליציה, עקב הלשנות רבות, מבצעים מעצרים רבים של אנשים בעלי תעודות מזויפות. באותו יום, בעלי, אחיו ועוד כחמישה עשר חברים נעצרים. תחילה לוקחים את בעלי, בטענה שמדובר בביקורת שגרתית בלבד. אך הוא יודע שזה שקר. הוא מתנגד למעצר, אך לשווא, הם היו ארבעה נגד אחד.

הלומה ממעצרו, אני לוקחת את ארנקי, את מעיל פרוות הארנבת הלבנה, ויוצאת כדי להזהיר את גיסתי ואת גיסי שיסתלקו בדחיפות מדירתם. בהגיעי לקצה הרחוב, אני פוגשת את גיסי השני, רווק, שמודיע לי שכבר עצרו את אחיו. אני מספרת לו על מעצר בעלי.

יחד אנו עולים להזהיר את גיסתי, אך הדירה ריקה ובאי-סדר שלא יתואר. רק התאוששנו, ואנשי המיליציה חוזרים. גיסי מספיק לברוח ולעלות לקומה השישית. אני מגיעה רק לקומה השנייה. אני הולמת בכל הדלתות בתקווה שאחת מהן תפתח. אך לשווא.

אנשי המיליציה עצרו אותי והובילו אותי היישר אל המפקד הנאצי, המכונה ברבי (Barbie). מאוחר יותר, נודע לי שגיסי הצליח לברוח דרך הגגות, למרות ההזהרות והירי עליו. מאידך, גיסתי נעצרת בביתי. היא באה להודיעני שבעלה נעצר על ידי המיליציה...

באותו יום, כ-15 אנשים מקרב חוג ידידינו נעצרים, עקב הלשנות. על כל אדם שנעצר על פי הלשנה, קיבל המלשין כ-5000 פרנק של אותה תקופה. יש לציין שמלשינים אלה הם צרפתים.

אני עומדת מול בַרבי. עבורי מדובר בקצין גרמני, SS ככל האחרים. הוא מביט עלי ואומר לקצין אחר: "היא לא נראית יהודיה, וסולניֶה איננו שם יהודי". הוא מחפש בקפדנות בתוך תיקי ומוצא את תעודת הזהות האמיתית שלי שהוסתרה בתוך הבטנה. רק באותו רגע, שמתי לב שלקחתי את התיק הלא-נכון. מתוך עיון בתעודת הזהות שלי, אין לו עוד ספק בדבר יהדותי והוא מסמן לקצין לקחת אותי לכלא בפוֹר דְה מוֹנלוּק (Fort de Monluc).