לא באמת עזבתי

הנובלה של יעל צדיק לא באמת עזבתי היא אחת הווריאציות

המקוריות והחזקות לז'אנר האפיסטולרי שנתקלתי בהן בשנים

האחרונות. במסורת של "רומן במכתבים" פונה המחברת אל אהובה

הנושן, הספק זונח ספק נזנח – הציור. לאורך עלילת יחסים מסועפת

ורבת־תמורות הכותבת מחזרת אחר הציור שנטש אותה, ומתוודה על

בגידתה בו עם המדיום החדש – המילים. במובן זה הטקסט אינו מתאר

מהלך של בגידה ממרחק אסתטי בטוח – הוא מממש אותה בפועל

ממש: המחברת מועלת בבריתה עם הציור עם כל מילה שהיא כותבת,

בכל משפט שהיא חותמת. אלא שככל שאנו מעמיקים לקרוא, כך

מצטיירת לעינינו מערכת יחסים אקפראסטית מורכבת, המקשה מאוד

על התיחום החותך והחד בין המדיומים. כך, לעיתים קרובות נדמה

שהמחברת מציירת במילותיה: האומנם זאת מחווה נוסטלגית למערכת

יחסים שתמה, או שמא המחברת מוסיפה לתנות אהבים עם הציור אם

גם באמצעות המילים? יותר ויותר אנו חשים שהמספרת לא נפרדה

מהציור אלא כדי להעמיק את הקשר עימו – ולו גם באמצעות זימונו

הערמומי של מאהב, בדמותו של המדיום המילולי.

אט־אט אנו עדים להתפתחותו של משולש אהבים סחרחר, שקודקודיו

מחליפים זה עם זה מקומות, תפקידים ואמצעי מבע: הציורים מספרים

והמילים מציירות, ומה שמתראה במבט ראשון כפרֵדה מסתמן לעומק

הנובלה ככוריאוגרפיה מורכבת של יחסים בין־מדיומאליים: אירוע של

תרגום, שבמהלכו כל מדיום מדובב את האלמנטים הלא מפותחים

במדיום המשיק ומשלים את חסרונותיו. בתוך כך עלילת הפרֵדה

והבגידה מתגלה כמהלך מורכב שנועד לשמר את היחסים באמצעות

סדרה של גלגולי צורה; והאופן שבו המבעים השונים נמהלים זה בזה,

ומסגלים על לשונם את שפתו הזרה כביכול של המבע המתחרה, נעשה

למסה קטנה ומרגשת על יחסים אינטימיים – בשבריריותם התמידית

ובה בעת בעוצמתם המחלחלת – ועל גמישותה שוחרת־החיים של

האהבה.

לא באמת עזבתי הוא טקסט שמתחזה לציור, ושמא הוא ציור העושה את

צעדיו הראשונים במוזתָן של המילים: כך או כך, הוא מותח את לשונותיו

המשתרגות עד גבולותיהן, ופורש באופן עשיר וחודר־לב את פלטֵת

הצבעים העתירה של הלב האנושי.

עודד וולקשטיין, עורך ומתרגם

יעל צדיק ילידת 1956, מורה, ציירת וסופרת. בוגרת סמינר למורים, למדה

ציור בכיתות אומן והציגה תערוכות יחיד. חברה בקבוצת "ראשוניות

כותבות" מעיר מגוריה, ראשון לציון. ספר ביכוריה "מים מתוקים" יצא

בהוצאת הדובדבן בשנת 2018 . זהו ספרה השני.

אהוב יקר וישן,

אתה, שנתת לי טעם ועניין, אתה, שמילאת את ימיי ולילותיי, מה שלומך? מקווה שאתה לא מרגיש נבגד.

בעוד יומיים שוב נחגוג לחוד את ראש השנה, ופתאום אני מרגישה מין צורך פנימי לעשות איתך חשבון נפש קטן (אחרי הכול הייתה בינינו מערכת יחסים צפופה וארוכת שנים...)

אני נזכרת איך גיליתי אותך במקרה. או שלא, זוכר?

בגיל ארבעים וקצת, לפני עשרים שנה, חיפשתי עניין נוסף.

"מה דעתך על ציור כפרי על עץ?" הציעה לי גיסתי יפית יום אחד במפגש משפחתי. נעניתי בשמחה. לראשונה בחיי אחזתי במכחול!

יצרתי עבודות יפות בעזרת שבלונות, העתקתי וצבעתי אותן, אך במשך הזמן הבנתי שאני רוצה ציור אמיתי, עם מעוף ויד חופשית. למדתי את רזיך ומאווייך אצל מורים שונים, עד שהחלטתי שאני רוצה לצייר סדרות.

"בן אדם כעץ" הייתה הסדרה הראשונה שלנו, זוכר? ציורים על קרטון בהשראת השיר "רואים רחוק רואים שקוף". את התערוכה הקדשתי לאבי, שחלק ניכר מימיו כיבואן נדרש לעבוד עם קרטון. הצגתי אותה בתערוכת יחיד בקריית אונו. כולם הגיעו לברך אותנו; המורה לציור, חברותיי לסדנה, המשפחה והחברים. זה היה רגע שלא אשכח בחיים. הייתי בטוחה שנהיה יחד לעולמים!

הסדרה השנייה, "נגיעות מזרחיות", נולדה אחרי טיול שורשים של אבי. שנתיים תמימות של התמסרות טוטאלית, נאמנות בלי די, דבקות במטרה. התקרבתי למשפחה, לעדה, לנופים, למנהגים, לעצמי. התערוכה יצאה כמו תינוק מתוק. יומיים לפני ראש השנה.

ואחר כך, כעבור שלוש שנים, זוכר? הייתה עוד סדרה, אם כי הפעם הרבה פחות חגיגית; רעיון שנולד מצילומים וכתבות על אנשים שמתמודדים מול אתגרים לא פשוטים. יש פה גיבורים בעל כורחם, חשבתי, וכך קראתי לסדרה שהצגתי בבית יד לבנים: "גיבורים בעל כורחם".

אהוב יקר, לא שיערתי אז שאזנח אותך כך, שאבגוד בך בלי טיפת בושה וצער. לא העליתי על דעתי שחיי בלעדיך ייראו טובים, מאושרים ומסופקים. אומנם כבר פזלתי מעט לצדדים כשנתתי לסדרות שם, כשכתבתי עליהן אי־אילו מילים, אך עדיין המשכתי ללכת אחריך בלב שלם.

אתה יודע, לפעמים אני חולמת עליך בלילות, הקנבס מולי, הצבעים, המכחולים... אבל בבוקר אני פונה לעיסוקיי הרבים.

כן, ימיי מלאים כעת, למרות מה שאתה אולי חושב. יש לי ילדים בוגרים ונכדים מתוקים ועיסוקים שונים ושגרה בריאה, בעל מסור. וגם אהוב חדש.

בעצם... הוא לא כל כך חדש. הוא אפילו לא חדש בכלל. זוכר את התקופה ההיא שהתלוננת שאני קצת מזניחה אותך?

אז זהו! הייתה לכך סיבה. כבר אז הכרתי אותו.

בהתחלה הייתי בטוחה שגם הוא יכול להיות קצת שלי. מאוחר יותר הייתי בטוחה שגם הוא בעצם שלי. אחר כך הייתי בטוחה שרק הוא יכול להיות שלי. ועכשיו? עכשיו אני לא בטוחה בכלום (ואולי ידיעת האי־ודאות היא חלק מהבגרות?).

על כל פנים, נעשה כבר מאוחר.

אז לסיום, אהוב ישן ויקר, כפי שאתה בוודאי מבין, אי אפשר לדעת מה יולידו יום ויומיים, בעיקר בגילי המתקדם, אולי יום אחד אשוב אליך (אם תסכים לקבל אותי כמובן). אולי אפנה לאהוב אחר, אולי אישאר נאמנה לעד לאותו אחד. לא יודעת. העיקר שיישאר לי אותו הטעם.

שלך לא בנאמנות,

יעל