להעיר את אוליביה

לוויל לאנגסטרום יש יותר מדי מחויבויות, והדבר האחרון שהוא צריך הוא לאמן את אוליביה פיניגן, סטודנטית חדשה ויפהפייה, אך בעייתית.

אוליביה היא האויבת הגדולה ביותר של עצמה, עם פה מתחכם ועבר שהיא לא מצליחה לברוח ממנו, והאדם האחרון שהיא רוצה עזרה ממנו הוא מאמן הריצה השחצן שנראה שהיא לעולם לא תוכל לרצות. ויל מסרב לתת לה להרחיק אותו, והוא נחוש להציל אותה. יתרה מכך, הוא נחוש להתנגד למשיכה, שעלולה להרוס את שניהם.

ביקורות:

“אהבתי הכול בסיפור המושלם הזה, ואחרי האפילוג המדהים שהציף את עיניי בדמעות, ידעתי שהדרך היחידה היא לתת לספר חמישה כוכבים שלמים.” -Lydia’s Romance.

פרק 1

אוליביה

זה היום הראשון שלי בקולג’ החדש, ואני גוררת רגליים כאילו מדובר בהוצאה להורג. זה הגיוני, מכיוון שלגבר שאפגוש היום, יש את היכולת לסיים את חיי. את החיים כפי שהכרתי, בכל אופן.

אני מחפשת את חדר האוכל בעזרת צילום המפה העלוב ששלחו לי מהקולג’ בחודש שעבר. לספורטאים ניתנת כלכלה, בין שהם גרים בקמפוס ובין שלא. בהתחשב בעובדה שבשלושת החודשים האחרונים לא אכלתי דבר מלבד ביצים ואטריות ראמן - זה טוב.

אני מקבלת את האוכל ויושבת לבד לאכול את ארוחת הבוקר שאני אוכלת בכל יום במהלך שנת הלימודים: ביצה מקושקשת, דייסת שיבולת שועל ותפוח. אני אוכלת קודם את התפוח ומתפללת שהוא יישאר בקיבה שלי.

אני יודעת שהפגישה של היום לא תעבור בשלום. אחרי התקרית בקולג’ הקודם שלי, זה היה הלם שהקבוצה הסכימה לקבל אותי, ואני די בטוחה שהמאמן החדש שלי יבהיר את ההסתייגויות שלו. במקרה הטוב, אקבל סדרה של אזהרות ואיומים. במקרה הגרוע, הוא יציב תנאים שאין סיכוי שאסכים להם. הם רצו אותך, אני מזכירה לעצמי. הם נתנו לך מלגה. זה לא יהיה נורא כל כך.

איכשהו, אני לא מאמינה בזה.

מחלקת הספורט נמצאת בבניין עצום בגודלו שמגמד כמעט כל בניין אחר בקמפוס. הוא לא מותיר בך ספק מה המקצוע הכי חשוב באוניברסיטת מזרח קולורדו. אני מניחה שאני צריכה להיות אסירת תודה על כך, מאחר שזו הסיבה שקיבלתי מלגה.

אני לא רואה זהירות על פניה של המזכירה כשהיא אומרת לי להיכנס, ואני מבינה מזה שהיא אחת מתוך אולי עשרה אנשים בעולם הספורט של המכללות, שלא יודעים מה עשיתי. עכשיו, רוב האנשים מסתכלים עליי כאילו אני חיה נגועה או הנחש ההוא במלזיה - זה שההכשה שלו קטלנית כל כך - שאתה מתמוטט מטרים ספורים אחרי שהוכשת.

כשאני נכנסת לחדר, אין לי כל ספק ששני הגברים שמולי יודעים בדיוק מה קרה. הם מביטים בי במבט חמור, בעיניים מצומצמות ובידיים שלובות. לכן אני כבר די עצבנית. מכינה את עצמי להרצאה שברור לי שתגיע בקרוב, כי אין לי ברירה אחרת. פיטר מקיואן, מאמן הריצה שעומד מולי, הוא אגדה מהלכת, ואני צריכה אגדות עכשיו. בעבר, נהגו לקרוא לי אצנית “מחוננת״. דיברו על הפוטנציאל שלי ביראת כבוד. עכשיו - כבר לא.

אבל גם מקיואן צריך אגדה. לאוניברסיטת מזרח קולורדו לא היה צוות מנצח בנבחרת ריצת נשים, כבר כמעט עשור, וזו הסיבה שהם לקחו את הסיכון הגדול, והציעו לי מלגה.

הם צריכים אותי כדי למצוא את הדבר הזה, את הדבר הזה שאיבדתי, כמעט כמוני.

אני מוכנה להיראות מלאת חרטה, בעבור ההזדמנות לעבוד איתו. מוכנה אפילו להעמיד פנים שאני מצטערת, אבל אני לא מוכנה לעשות את זה בשביל הבחור השני. הוא לא מבוגר ממני בהרבה, ונראה כאילו הוא צריך להצטלם לשער של מגזין לגברים במקום לשבת שם בפרצוף חמוץ. הוא נשען לאחור בכיסא שלו, עיניו הכחולות נוצצות כמו קרח בפניו השזופות, ורמז לחיוך זחוח שגורם לי לחרוק שיניים על שפתיו. אתן למקיואן להרצות לי, אבל ממש לא אנשק את התחת של הבחור הזה. תמשיך לנעוץ בי מבטים זועמים, אידיוט. תיהנה.

מקיואן קם מהכיסא שלו ומקבל את פניי בלחיצת יד. “זה הקולגה שלי, ויל לאנגסטרום,״ הוא אומר ומצביע על הבחור שלידו. לאנגסטרום לוחץ את ידי, אבל עיניו עדיין מצומצמות לעברי ולא נחמדות.

הוא מתנשא מעליי, והגודל שלו ביחד עם המבט שהוא נועץ בי – כאילו הטבעתי כמה חיות מחמד בשביל הכיף – גורמים לי להרגיש שלאנגסטרום הוא איום. אנשים נרתעים או מתפרצים כשהם מאוימים, ואני אתן לכם ניחוש אחד לאיזה מחנה אני שייכת. זה ממש רע.

“אוליביה,״ הוא אומר.

“אני מעדיפה שתקרא לי פין. אני פוגשת את עיניו לרגע, לפני שאני מסיטה את המבט. אני לא צריכה את האישור שלך, אידיוט.

“ויל הוא המאמן של נבחרת הנשים בריצת שדה,״ מוסיף מקיואן.

אוי, שיט. אני כן צריכה את האישור שלו. שיט, שיט, שיט.

אלו חדשות בשבילי, אבל באמת חשבתי שפיטר מקיואן יאמן אותי אישית? אני יודעת שהוא לוקח חלק בכל תוכנית אימונים, אבל שוויון זכויות או לא - אף מוסד ללימודים גבוהים לא יבזבז מאמן נערץ על נבחרת נשים.

“נותרו לך שנתיים עד לסיום הלימודים,״ ממשיך מקיואן, “ואם נוכל להפיק משהו מהיכולות שלך, זה לגמרי בידיים שלו ושלך.״

אני נעה מרגל לרגל באי נוחות. קשה לומר שאני אוהבת את המשפט ‘להפיק משהו מהיכולות שלך’. אני מחזיקה בשלושה שיאי ריצה. זה לא משהו ש״הופק״ מהיכולות שלי? האם אצטרך להמשיך להוכיח את עצמי פאקינג לנצח?

“אני חושב שאנחנו לא צריכים לדבר על מה שקרה בינך לבין חברתך לקבוצה לשעבר,״ הוא אומר. עמוד השדרה שלי נרגע, רק קצת. “עם זאת, אני רוצה לוודא שאת מבינה שזה לא יכול לקרות כאן.״ אני שוב מהנהנת, ידיי שלובות בחיקי. מלאת חרטה. “ואנחנו לא מתכוונים לחכות שתכניסי מישהו לבית חולים, לפני שנעיף אותך מכאן,״ הוא מזהיר. “אם נראה אפילו שמץ מהמזג החם הזה, את תארזי את המזוודות שלך. ברור?״

לא להראות שמץ של מזג חם? בלתי אפשרי. אני קרובה ל’שמץ״ כרגע. אני מצליחה איכשהו להנהן בהסכמה.

“הדבר השני הוא הפעילויות שלך מחוץ ללימודים,״ הוא אומר. “על סמך הדיווחים מהמאמן האחרון שלך, הייתה להן השפעה עצומה על היכולת שלך להתאמן. זה לא יכול לקרות כאן, ברור?״

אין לו מושג מה באמת היו הפעילויות שלי מחוץ ללימודים. הן היו הרבה יותר גרועות ממה שהוא מדמיין. לא יכולתי לעצור אותן, גם לו ניסיתי, ותאמינו לי, ניסיתי.

בדיוק כשנדמה לי שהפגישה מסתיימת, זה נעשה גרוע יותר. מקיואן קם ואומר שהוא ייתן לי וללאנגסטרום זמן לשוחח. הגרון שלי מתייבש כשאני רואה אותו יוצא מהדלת, ומייד לאחר שהיא נסגרת, אני חוזרת בלית ברירה למאמן החדש שלי, שאני כבר פאקינג שונאת.

“אני לא רוצה אותך כאן,״ הוא אומר מייד. “אני לא קונה את כל השטויות האלה של ילדה־טובה־שעשתה־טעות. כמעט הרגת מישהו.״

אני מסתכלת על הרצפה, על כל דבר, מלבד עליו, ומנסה לרסן את עצמי. מייצבת את עצמי ומהדקת את הירכיים ואת שרירי הזרועות, ושואבת הכול פנימה כדי שלא אתפרץ. לך תזדיין, לך תזדיין, לך תזדיין. למה אני צריכה להקשיב לבחור הזה בכלל? הוא גבוה ורחב כתפיים, ויש לו גוף של שחיין או של שחקן פוטבול, לא אצן. אני לא אגיד למכונאי איך להחליף שמן, אז למה שהבחור הזה יגיד לי איך לרוץ?

“אני סקרן,״ הוא אומר. “את בכלל מצטערת?״

תמיד שואלים אותי את השאלה הזו, אבל איש לא באמת רוצה תשובה. הם רק רוצים להזכיר לי שאני צריכה להצטער. ואני מצטערת. אני מצטערת שאיבדתי את המלגה שלי. אני מצטערת שנאלצתי לעזוב ושלא ארוץ עוד בקולג’ של צמרת הליגה, אבל אני לא מצטערת שעשיתי את זה. כשאני חושבת על מארק בל, על החיוך הזחוח שלו ועל הדבר המכוער הזה שרואים בתחתית העיניים שלו, קשה להרגיש חרטה גדולה.

אני אנסה לא להגיד את הקטע האחרון בקול רם.

“לא התכוונתי לפגוע בו קשה כל כך,״ אני ממלמלת. זו ההצהרה האמיתית היחידה שאני יכולה לתת, שלא תגרום לי להישמע כמו סוציופתית.

“זה לא נקרא להצטער,״ הוא אומר.

נכון, זה לא, אידיוט.

“מצב הריצה שלך גרוע. לא הגעת למקום טוב יותר ממקום שלישי, כבר כמעט שנתיים, והפעם האחרונה שרצת שבעה קילומטרים הייתה לפני שלוש שנים. אני חושב שאיבדת את זה.״

אלו המילים שאני שומעת בראשי מדי יום. “אני יכולה לחזור לזה,״ אני אומרת לו. “אני רק צריכה להשקיע.״

הוא משלב את הידיים על חזהו. שרירי זרועותיו נחמדים מאוד, והם יכלו להסיח את דעתי לגמרי, לו היינו מנהלים שיחה שונה. “את נטל, ולא מתחשק לי לגזול זמן אימונים מספורטאים באמת מוכשרים, כדי שתוכלי ‘להשקיע’, אבל פיטר רואה בך משהו. הוא טוען שאת יהלום לא מלוטש.״

המילים מנחמות אותי לרגע. פיטר מקיואן חושב שאני יהלום לא מלוטש. זה מוכרח להיות שווה משהו.

הפה שלו יורד לקו קשוח. “אני לא מסכים איתו.״

לו הייתי חכמה יותר, הייתי אורזת עכשיו את המזוודות שלי. אחד מאיתנו צריך ללכת, ואני מנחשת שזה לא יהיה הוא.

כשאני יוצאת החוצה, שלושה בחורים יושבים ליד קיר לבנים מחוץ לבניין הספורט. “היי, בחורה חדשה!״ צועק אחד מהם. ספורטאים, הם שחצנים יותר מהאוכלוסייה הכללית. הם לא חוששים שיירטו אותם כמו את כולם.

אני עוצרת ונותנת לשיער הכהה שלי להתנפנף מעבר לכתפי, כשאני מסובבת את הראש אליהם. זו תחושה טובה לדעת שלא משנה כמה פישלתי, עדיין יש לי את הדבר האחד הזה. להיות מושכת זה הדבר השני הטוב ביותר אחרי כוחות על. זה ‘כרטיס היציאה מהכלא’, שגורם לגברים להתעלם מהתכונות האיומות הרבות שלי. ויש לי כל כך הרבה תכונות איומות.

“כן?״ אני שואלת בהרמת גבה.

כולם מחייכים כמו ילדים שובבים, והנועז ביותר צועד קדימה. “אז, את חדשה כאן?״

“חשבתי שהבנו את זה כבר.״ הוא חתיך. רחב כתפיים. שחקן פוטבול. אני אוהבת את זה. גוף רזה של אצן לא עושה לי את זה.

“אני לנדון,״ הוא אומר, ובפנים, אני נרתעת. לנדון הוא שם של מישהו שלומד בבית ספר פרטי. מהילדים האלה שלובשים חולצת פולו ורודה ומרביצים לילדים הומואים אחרי השיעור, אבל הוא חמוד. הבנים האמריקאים להחריד האלה, הם לא דווקא הטיפוסים שלי, אבל אחרי כמה בירות, אני לא כזו בררנית.

“היי, לנדון,״ אני עונה, אבל ממשיכה ללכת, כי גברים אוהבים לרדוף, והוא אכן רודף. ברור. כולם כל כך פאקינג צפויים.

“לא אמרת לי מה שמך,״ הוא אומר, כשהוא מגיע אליי.

“לא שאלת.״

“בסדר, איך קוראים לך?״

“פין.״

הוא עוצר במקום ואני ממשיכה ללכת. “זה שם של בן!״ הוא צועק.

“אני יודעת.״ אני צוחקת.

“אני רוצה שתהיי חברה שלי, פין!״

כן, אני יודעת גם את זה.