מארז השטנים
מארז סדרת השטנים
מה קורה, כשבן טייט אומר לך להתחנן?
יש שטן על הכתף שלי, ובכל יום שני בבוקר הוא מכריז על קיומו. הוא כמו להבה משובחת בחזי, לוחש שלל הצעות באוזני. הצעות שאני מתעלמת מהן... כי כל אחת מהן עוסקת בבן טייט.
בן, שגנב לי לקוח, שמפנה נשים מביתן, האויב המושבע שלי. בכל יום שני, אני יושבת מולו, כשהוא עוטה את החיוך המקסים והזחוח שלו, וחושף את השיניים המושלמות־מדי שלו, התגלמות כל מה שאני שונאת.
המדיניות שלי הייתה להתעלם ממנו, אבל כשמגיעה תביעה חדשה למשרד – תביעה שיכולה לשנות את הקריירה שלו ושלי – אני חורגת ממנהגי. ואני נאלצת לבלות סופי שבוע וערבים לצידו. אני נאלצת לסבול את החיוך שלו ואת הפה החכם שלו, ולעולם לא לנגוס בפיתיון ולהשיב לו כגמולו.
עד הלילה שבו הוא אומר "תתחנני..." והשטן הזה, שעל הכתף שלי, מחליט שיש לו דרישות משלו.
ביקורות:
"אלוהים, איזה ספר. הדיאלוגים, הסצנות הפיקנטיות, הדיבורים המלוכלכים – כולם מהשורה הראשונה. בבקשה, עשו לעצמכן טובה ותקראו את הספר הזה. תקראו את כל הסדרה. כל הספרים היו מדהימים ברמה של חמישה כוכבים, וזה רק הולך והמשתפר."
- jfdbooks
"שאני אמות. הספר עלה על כל הציפיות שלי, ואני יכולה בקלות להגיד שהוא הספר האהוב עליי של אליזבת' או'רוארק עד היום. אהבתי כל עמוד מהספר. כל מילה.
READ ME ROMANCE-
"מצאתי את עצמי צורחת, בוכה, מזיעה. הדיאלוגים הכי טובים שקראתי מזה חודשים, סצנות הסקס הכי טובות, השיחות המלוכלכות הכי טובות."
-Júlia (Entirely Bonkerz)
"הדיאלוגים השנונים והארסיים של אליזבת' או'רוארק הציפו את חושיי. השניים האלה לוהטים יותר, רעילים להפליא, סקסיים, ואני יכולה לאכול הכול בכפית."
- Nikita Navalkar
"אהבתי כל רגע ורגע שלהם יחד. הדיאלוגים היו יוצאי דופן, והיו כל כך הרבה לחץ וחרדה... כבר קראתי שוב ושוב את החלקים האוהבים עליי."
- Readaholic Book Reviews
"רומנטיקה לוהטת להפליא על זוג, שהופכים מאויבים לאוהבים. רומנטיקה שכולה צחוק, רגשות וכימיה אפית. "
- Jen's Dreamy Little Reads
"הייתי אובססיבית לסיפור הזה מהרגע הראשון. מהדיאלוג השנון הראשון. האויבים הלוהטים, שהופכים לאוהבים. התשוקה הלוהטת. ג'מה היא הקראש הנשי הבא שלי."
- PP's Bookshelf
"עכשיו, בן טייט הוא, באופן רשמי, אחד מגיבורי הרומנטיקה האהובים עליי! בלעתי את הספר בשקיקה בפעם אחת, כי הייתי מהופנטת ושיכורה לגמרי (בקטע טוב) מהסיפור הכובש של אליזבת."
- Jodi Reads n Listens
"הכימיה ביניהם הייתה נפיצה. הסצנה במזווה... אני באמת צריכה להגיד עוד!? אף שלא היה מזיק להם קורס מזורז בתקשורת בינאישית, אהבתי את שניהם, והייתי שקועה מאוד בסיפור שלהם."
Ruth's Romances-
פרק 1
בן
כשג'מה צ'רלס מחייכת אליכם, תהיו בטוחים שהלך עליכם, והיא מחייכת מאז שנכנסה לאולם בית המשפט. הלקוחה שלה, ויקטוריה ג'ונס, עומדת לאבד את שלושת ילדיה. התובע מסר את הראיות שלו, ותהיו בטוחים שאתם יכולים לגרום לכל דבר להישמע אמין, אם אתם רק יודעים לספר סיפור.
לרוע מזלו, ג'מה מספרת סיפור טוב יותר.
תחילה, היא מוכיחה שהעילה לבדיקת משרד הרווחה הייתה חסרת בסיס. היא מראה צילומים ממצלמת גוף, שמראים שימוש לרעה בכוח הן על ידי המשטרה והן על ידי העובדות הסוציאליות.
היא מוכיחה שהמכתב המודיע לוויקטוריה על הביקור נשלח בדואר לאחר הביקור. היא מגדילה את התמונה של רצפת המטבח המלוכלכת שצילמה העובדת הסוציאלית — התלונה היחידה שהתביעה העלתה על רמת הניקיון — ומבקשת מהעובדת הסוציאלית להדגים איך בדיוק הייתה אמורה ויקטוריה לנקות את הרצפה, כשהיא מרותקת לכיסא גלגלים.
וג'מה, כמובן, הביאה איתה כיסא גלגלים ומטאטא להדגמה.
קהל בית המשפט צוחק, השופט מתעצבן, וג'מה במיטבה. יש לה פרצוף של מלאך — עצמות לחיים גבוהות, פה רחב, עיניי שקד — אבל היא לוחמנית ורותחת מכדי שתעשה משהו אחר מלבד להתנצח למחייתה. היא מחליקה על הרצפה כמו רקדנית והופכת את אולם בית המשפט לקרקס, שבו שוטר המעצר והעובדת הסוציאלית הם הליצנים. היא הוכיחה בבירור את הטענה שלה, אבל היא בכל זאת ממשיכה להסתער, כי היא כל כך פאקינג עצבנית. היא רוצה שכל אדם בחדר הזה יראה עד כמה המצב הזה מגוחך ולא הוגן.
“מיס צ'רלס," נוזף השופט, כשג'מה מתחילה לדחוף את כיסא הגלגלים החוצה, “תפסיקי. זה לא שיעור דרמה." הוא פונה לפרקליט המדינה. “הבקשה נדחית. זה היה ניצול כוח לרעה מכוער מצד שירותי הרווחה, ואני לא אשכח שבזבזתם את זמנו של בית המשפט."
ויקטוריה ומשפחתה מריעים, וג'מה מחבקת את כולם לפני שהיא ממהרת לכיוון היציאה. אני מסתתר בחלק האחורי של אולם בית המשפט, אבל מספיק לראות את העיניים שלה, רגע לפני שהן נעלמות מתחת למשקפי השמש.
היא בוכה, ואני לא בטוח שאלו דמעות של שמחה.
פרק 2
ג'מה
שנתיים מאוחר יותר
השטן על הכתף שלי מופיע בכל יום שני, פעם בשבועיים.
הבוקר, כשאני מתכוננת לישיבת הצוות, הוא רוקד כמו להבה בחזי, ואני לא מצליחה לסלק אותו בחזרה למקומו.
אני מחליקה את השיער הכהה שלי עד שהוא חלק ומבריק, ומגיע קצת מעבר לכתפיים. משקיעה זמן רב מהרגיל באיפור ונועלת את נעלי עקב המזל שלי, שרק יקרבו אותי לאויב שעל הכתף שלי, אבל לפחות יאזנו קצת את הכוחות. כשנתחיל את הישיבה היום, זה יהיה פחות כמו דוד מול גוליית, ויותר כמו צ'רצ'יל מול היטלר.
שיהיה ברור, אני צ'רצ'יל בתרחיש הזה.
אני ממהרת אל הדלת ויוצאת אל השמש הבהירה של ספטמבר, ומגיעה למקום עבודתי, כשנותרו לי שניות ספורות פנויות לפני שהישיבה תתחיל. משרדי פילדס, מקגוברן וגייגר נמצאים בקומה החמש־עשרה של הבניין הסטרילי והקר ביותר בלוס אנג'לס, וזה מתאים. הוא משרד עורכי הדין הסטרילי והקר ביותר בלוס אנג'לס, וזו הסיבה שבחרתי בהם.
כשאני מגיעה, חדר הישיבות כבר מלא, ואני כועסת כשאני מגלה שהוא הקדים אותי. הראש שלו — גבוה בשלושים סנטימטרים מכל אחד אחר — ממוקם בדיוק מול הכיסא ששמרה לי העוזרת שלי - טרי. האם הוא עשה את זה בכוונה? אין לי ספק. בן טייט אוהב לעצבן אותי. והוא לא צריך להתאמץ — מספיק לראות את הפרצוף הזחוח שלו.
תתנהגי יפה, ג'מה, אני חושבת, כשאני חוצה את החדר. לשם שינוי, אל תרדי לרמה שלו.
בדרך כלל, אני לא כל כך מאופקת, אבל היום הוא יום חשוב עבורי. המשרד ממנה שותפים חדשים לעיתים רחוקות מאוד, ומלבד בן — שהגיע לכאן כשותף לפני כשנתיים — מישהו צריך לפרוש או למות כדי שאוכל להתקדם. למרבה המזל, שני שותפים מתכננים לפרוש באביב הבא. אולי אני יכולה להפסיק לקוות שתתרחש איזו טרגדיה.
כשאני מתיישבת ליד טרי, היא מחליקה אליי כוס לאטה. “את נועלת את נעלי המזל שלך," היא אומרת ומהנהנת אל נעלי המנולו בצבע התכלת, היקרות שלי. מעולם לא הפסדתי משפט כשנעלתי את הנעליים האלה. “את חושבת שזה יקרה היום?"
“כדאי מאוד, אחרי שהם דיברו על זה כל כך בהתלהבות," אני נוהמת.
אף שעורכי דין אחרים נמצאים במשרד זמן רב יותר, כולל קרייג, עורך הדין המשעמם והמועדף על בן, אף אחד מהם לא עושה את אותה כמות עבודה שאני עושה, והם גם לא זכו לפרסום מהסוג שאני זכיתי לו.
ג'מה צ'רלס, שותפה זוטרה. השותפה האישה היחידה במשרד עורכי הדין פילדס, מקגוברן וגייגר. יש לזה צליל נחמד כל כך, ואלוהים, אני אוהַב לראות את החיוך הזה על הפנים של טייט, נמחק, כשהוא ישמע את זה בפעם הראשונה.
הוא היה האויב המושבע שלי מהשבוע הראשון שלי כאן, כשאיכשהו, הוא הצליח לגנוב את ברואר קמפבל, לקוח פוטנציאלי שחיזרתי אחריו במשך שישה חודשים. עם זאת, אני לגמרי לבד בשנאה הזו שלי. לנשים האחרות בצוות לא אכפת שהוא מנוול זחוח וגונב לקוחות. לא אכפת להן שהוא בקושי שם לב לכך שהן קיימות. כנראה, כל מה שצריך להיות לך כדי שייסלח לך זה כתפיים רחבות ושיא ניצחונות.
אף שגם הפרצוף שלו לא מזיק.
אפילו אני מודה שיש לו פנים, שקשה להסיט מהן את המבט. תווי הפנים שלו לא אמורים להסתדר יחד — עצמות לחיים חדות, אף שנראה שנשבר בשלב מסוים, עיניים חומות קשות. הפנים שלו היו נוקשות לולא השפה העליונה שלו, שהיא קצת מלאה ממה שהייתי מצפה, והופכת אותו לגבר שאת חושבת עליו קצת יותר מדי. גבר שאת רואה כשאת עוצמת את העיניים אחרי שהבטחת לעצמך שוב ושוב שאין לך שום רצון לראות אותו בכלל.
ניקול, עורכת הדין הבלונדינית היפה שיושבת לשמאלו, מתבוננת בו מעביר יד בשיער העבה שלו, שאיכשהו, תמיד נראה מושלם וקצת פרוע בו זמנית, כאילו שעוצב באופן מקצועי, אבל התפרע כשהוא זיין את הספרית לאחר מכן. מתחת לשולחן, כף הרגל שלי קופצת בקוצר רוח.
“בן," אומרת ניקול לאחר שהיא מכחכחת בגרון, “הייתי בסוף השבוע בטברנה של אדני. חשבתי שאולי תקפוץ לשם." המילים נשמעות מתורגלות, כאילו שעשתה עליהן חזרות מול המראה כל הבוקר. היא כל כך פאקינג דלוקה עליו, שאני בטוחה שהיא עשתה את זה.
תתנהגי יפה, ג'מה. אני מרימה את הטלפון שלי ומתחילה להסתכל על נעליים באינטרנט.
בן מדפדף בתיקייה בהיסח הדעת. “חזרתי הביתה לסוף השבוע."
“הביתה?" אני ממלמלת ומסתכלת עליו. “לא ידעתי שמותר לבני אנוש לחצות את נהר סטיקס1 הלוך ושוב."
העיניים שלו מתרוממות אליי, והפה שלו מתעוות. “יש תשלום אגרה קטן. האמת שזה די מתורבת."
אל תצחקי, ג'מה. אל תצחקי. אני מסתכלת על הטלפון שלי ומתעלמת מקופסת הסופגניות שמישהו דחף מולי.
“תחיי קצת, ג'מה," אומרת קרוליין רדנר, שלא ממש יכולה לתת עצות כרגע, בהתחשב בעובדה שהיא עברה את גיל חמישים לפני זמן מה, ולעולם לא תמונה לשותפה. תכננתי לאכול כמה מהתותים שהם תמיד מגישים בישיבות האלה, ועכשיו אני רוצה לסרב אפילו להם, מתוך עיקרון.
“לג'מה אסור סוכר," אומר בן, והעיניים שלו נדלקות. “היא אוהבת לשמור על שיניים חדות."
“אני מניחה שכל מי שמודע להגיינת השיניים מקווה לשמור על שיניים חדות, בן," אני עונה.
“אה, אבל לך יש יותר מהרגיל, נכון?" הוא שואל.
אני מצמצמת את העיניים. הבדיחה הקבועה, כמעט אצל כולם, היא שלנרתיק שלי יש שיניים. המסרסת, הם קוראים לי, תיאורטית, כי לעיתים קרובות אני מייצגת נשים במאבקי משמורת, אבל למעשה, אני לא משחקת את המשחק — אני לא אופה עוגיות קאפקייקס וקופצת בהתלהבות מתמונות של ילדים של אחרים. אילו גבר היה אופה קאפקייקס וקופץ בהתלהבות, יודעים איך היו קוראים לו? שותף בכיר. בן לא אפה קאפקייקס, אף לא פעם אחת, אבל גברים מצפים ממך להיות מתחשבת יותר מהם — רכה יותר, סובלנית יותר. וכשמשלמים לך פחות מאשר לעמיתים שלך, או תוקפים אותך בדייט, או שאת מפסידה קידום, הם יגידו לך שזו הייתה אשמתך — שהיית רכה מדי, סובלנית מדי.
הם חושבים שזו השמצה, כשהם מכנים אותי כלבה מסרסת, אבל זה רק מוכיח לי שהם סוף־סוף הבינו שאני לא מישהי שאפשר להתעסק איתה. פעם, זה קרה הרבה. זה כבר לא יקרה שוב.
העוזרת של פילדס, דבי, צועדת לקדמת החדר ולידי, טרי מפעילה טיימר בדיסקרטיות. אנחנו תמיד מתערבות כמה זמן דבי תדבר, כי אפילו הערה פשוטה יכולה להימשך שלושים דקות בידיה האמונות.
אני שולחת הודעה לטרי.
אני: שלוש דקות ושלושים שניות.
טרי: שלוש דקות וארבעים שניות.
“אז, אני לא רוצה להגיד את זה שוב," אומרת דבי, “אבל אני ממש צריכה שכולם יתייגו את השמות על האוכל בחדר המנוחה."
זה הולך להיות ארוך — אני מרגישה את זה. אני מחליקה לטרי שטר של חמישה דולר.
“הרבה מכלים פלסטיים נראים אותו הדבר," היא ממשיכה. “אני לא רוצה לאכול בטעות את האסקרגו שלך, כשהבאתי כריך טונה מהבית."
אני שוקלת לציין שהיא צריכה להיות פאקינג מטומטמת כדי להתבלבל בין אסקרגו לכריך מכל סוג שהוא, אבל זה רק ייתן לדבי דבר נוסף לדבר עליו, וזה ההיפך ממה שאני רוצה שיקרה.
“בכל מקרה," אומרת דבי, “אתם מוכרחים לעשות את זה, וזה לא קשה. אני אוהבת להשתמש בחתיכת דבק נייר, ואז אני פשוט רושמת את השם שלי בטוש עבה."
דבי ממשיכה להסביר, לקבוצה של אנשים מבוגרים, איך לסמן את השם שלהם על האוכל. אני נאנחת בשקט, והעיניים של בן מזנקות לעברי, כאילו שהרוגז שלי משעשע אותו.
יום אחד, אני אצית אותו באש — נראה אם הוא יצחק אז.
כשהיא אומרת ‘חשוב מאוד לתייג את השם' בפעם השלישית — חזרה על דברים היא אופן השיחה האהוב על דבי — אני חייבת להתנתק ולרחף למקום המאושר שלי. נעליים. נעליים שאני אקנה. נעליים שהייתי רוצה שמישהו ייצור. כרגע, אני חושבת על נעלי עקב מזמש ירוקים שראיתי בנורדסטורם. אנשים עשויים לטעון שנעלי זמש ירוקות מגבילות קצת, במיוחד כשהן עולות חמש מאות דולר. אבל עם מספיק תירוצים, אוכל לגרום לזה לעבוד לטובתי.
“את חושבת על נעליים שוב, נכון?" לוחשת טרי.
אני שולחת לה מבט מהצד. “על מה עוד אני יכולה לחשוב?"
“את בחורה צעירה ויפהפייה. את אמורה לחשוב על בחור חתיך שיוצא מהמקלחת שלך."
“איזה בחור חתיך? ברור שאין כאן כאלה."
העיניים שלה מזנקות אל בן, אבל היא יודעת שלא כדאי לה להציע לי אותו.
“כריס המסרוורת'," היא עונה, ואני צוחקת בשקט.
הסיכוי שכריס המסוורת' יצא מהמקלחת שלי שואף לאפס, ואילו זה אכן היה קורה, אני יודעת איך בדיוק זה היה נגמר. כי כל ניסיון שלי לקשר מאז קייל, נגמר בדיוק אותו דבר — כשהוא מאשים אותי שאני “מתה מבפנים" או אובססיבית לעבודה. בעצם, זה כל מה שגברים אומרים, כשאת עובדת קשה יותר מהם. בניגוד לנעליים, שקיימות רק כדי לעטוף אותך בחיקן העשוי זמש ירוק.
“אכפת לך לשתף מה מצחיק?" דבי נוזפת בנו.
“דיברנו על טושים, ועל התיוג על האוכל," אני עונה מייד. “רק ביקשתי מטרי להזמין לנו כמה."
“אז זה מוזר," אומר בן, והעיניים שלו מרצדות ברשעות, “שהתשובה שלה הייתה כריס המסוורת'."
לרגע, אני מדמיינת שאני זורקת עליו את אחת מנעלי העקב שלי על פני השולחן. מדמיינת את צעקת הכאב שלו, את הניצחון הקצר שארגיש לפני שאיזכר שעשיתי את זה מול האנשים הכי קרביים שיש באל־איי.
למרבה המזל, ארווין פילדס, השותף הבכיר, נכנס לחדר לפני שאני מספיקה לפעול. ארווין בערך בן מיליון שנה, אבל הוא לא מראה סימני פרישה, והוא צעיר יותר ממקגוברן, שבטח זוכר שהוא הצביע לג'ון אדמס בבחירות השלישיות של האומה שלנו.
“כפי שאתם יודעים," הוא מתחיל, “מתבצעים פה כמה שינויים." הנאום שלו איטי להפליא, וזה לא בשל הגיל, אלא יותר בשל הטקטיקה שנועדה להרגיז את כולנו. הוא אוהב שהכפופים לו הם כמו נחיל של דבורים זועמות, שנלחמות על שליטה, ועוקצות כל דבר שנקרה בדרכן.
וזו הסיבה שאני ובן הצלחנו כאן כל כך. היינו דבורים זועמות, עוד לפני שהגענו לכאן.
“בסוף השנה הזו, שניים מהשותפים שלנו יפרשו." אני מתיישבת זקוף. ההכרזה. “אנחנו מקווים שאחד מכם יוכל למלא את מקומם."
הראש שלי מזנק. “אחד?" אני שואלת, וקולי נשמע חד יותר משהייתי רוצה.
“רק אחד. בעשור האחרון, קיבלנו פחות עבודה ממגזרים מסוימים, וזה הוריד את הרווחים שלנו. אנחנו נבחן אתכם היטב בחורף הקרוב, כך שהטוב, או הטובה ביותר, ינצחו."
אני מרגישה כאילו מישהו עשה חור בריאות שלי, וכל האוויר נפלט מהן. מגיע לי להיות שותפה, ובמקום פשוט לתת לי את זה כפי שהם היו צריכים, הם יהפכו את זה לתחרות מזורגגת. בן יעשה כל מאמץ כדי לוודא שאני אפסיד.
הטלפון שלי רוטט על הברכיים שלי, ואני מציצה בו.
בן: אה-אה:-( מצטער על החדשות הרעות.
אלוהים, אני כל כך שונאת אותו. יש לו את מספר הטלפון שלי מאלפון החברה. עד עכשיו, הוא ניצל אותו לרעה, כפי שגם אני עשיתי לו.
אני: חדשות רעות, למי?
בן: חשבתי שזה ברור. אבל זה יהיה כיף לראות אותך מתנהגת במיטבך בחודשים הקרובים.
אני: מתנהגת במיטבי? הסטנדרטים כאן די נמוכים. כל עוד לא איתפס בשירותים עם בן זוג של לקוחה, אני אהיה בסדר.
לבן הייתה תקרית קטנה במסיבת החג הראשונה שלו בחברה — בה הוא נתפס עם אשתו השיכורה של אחד הלקוחות. זה הדבר היחיד שהוא נראה נבוך לגביו.
ברור שאני משתדלת להזכיר לו את זה בכל הזדמנות.
השטן הזה שיושב על החזה שלי, צוחק בפראות כשבן קורא את ההודעה שלי, אבל הוא רק נשען לאחור בכיסאו, כשחיוך סתמי בפה הנדיב שלו, ועיניו נוצצות מתחת לריסים עבים להפליא.
בן: את מעלה את הסיפור הזה הרבה. זה כמעט נשמע שהיית רוצה שזו תהיה את.
העור על הצוואר שלי מעקצץ, כאילו שהוא לחש לי את המילים האלה באוזן — בקול רך כמו קטיפה, אפל כמו קבר. אני הופכת את הטלפון כלפי מטה ומסיימת את השיחה. אני תוהה אם אוכל לדווח עליו, אבל כשאני עוברת על ההודעות שכתבנו, אני מבינה שגם אני לא יוצאת שם טוב.
לא משנה.
אני עומדת להיות השותפה האישה הראשונה בחברה, וכדאי שאתחיל למחוץ את מועדון הגברים שיש כאן מתחת לנעלי העקב היקרות שלי. והראשון שאתחיל איתו הוא בן טייט.
נהר השנאה. במיתולוגיה היוונית, זהו שמו של הנהר שגבל בין הארץ לשאול.
אתר ביבוקס הוקם בכדי לאפשר חווית רכישה נוחה ומהירה לקהל חובבי הספרים.
אנו מציעים מגוון ענק של ספרים בקריאה דיגיטלית באפליקציה או במשלוח עד הבית.
