מה שקורה בווגאס נשאר בווגאס... נכון? סדרת השטן היא תערובת סקסית של ריגוש, רומנטיקה וגברים זעפנים. התכוננו לצחוק, להתעלף ולבכות. מושלם למעריצות של כריסטינה לורן ואמה צ'ייס.

יש אנשים שמתחתנים עם האויב בווגאס. קילי הצליחה גם להיכנס ממנו להיריון.

קילי: בינואר שעבר, התחתנתי כשהייתי שיכורה עם הנמסיס שלי – החנון הסקסי, המגודל, גרהאם טייט. בלי שום זיכרון איך זה קרה, והיה לזה רק פתרון אחד: לברוח לפני שהוא מתעורר, ולהעמיד פנים שזה לא קרה. זה היה עובד באופן מושלם, אלמלא מצאתי את עצמי בהיריון.

גרהאם הוא ההפך מכל מה שאני רוצה בגבר – מעשי, ממושמע, חסכן – אבל כשחייתי איתו עד שהתינוק הגיע זה גרם לי לתהות אם, אולי, רציתי את הדברים הלא נכונים לכל אורך הדרך. ושאולי ייתכן שהגרסה השיכורה הזאת שלי בינואר שעבר עלתה על משהו.

גרהאם: מעולם לא תכננתי שיהיו לי ילדים, ובטח שלא הייתי מתכנן אחד עם קילי קונולי – אישה שלא מאמינה בחשבון חיסכון או בביטחון אישי, ושחושבת שטריקס הוא מזון בריאות בגלל שאין בו מרשמלו. אישה שגם לא חשבה פעמיים אם להתחתן איתי בווגאס ולזרוק אותי כמה שעות אחר כך.

אני כבר לא יכול לחכות לשים את זה מאחוריי, ולחזור אל החיים המוקפדים ונטולי הכאוס שלי בניו יורק. אבל ככל שאני מבלה יותר זמן עם קילי, כך אני נזכר יותר בדברים שגרמו לי להתחתן איתה מלכתחילה, וזה גורם לי לתהות האם אני מסוגל לחיות בלעדיהם, כשזה יסתיים.

פרק 1

9 בספטמבר, 2022

אני לא יודע איך להתחיל, אז רק אומר זאת: פישלתי.

אני לא יכול לתקן שום דבר בשלב זה. אני מתעד הכול על הנייר פשוט משום שאני שונא את זה שפגעתי בך. זה הדבר הגרוע ביותר שעשיתי אי פעם, מה שבאמת אומר דרשני.

הייתי חסר התחשבות וחסר אחריות, אבל זה לא שאני לא יודע את זה כבר.

אז תני לי רק לספר לך את כל השאר.

פרק 2

קילי

ינואר

"יש לי שתי מטרות," אני מכריזה בעודי מושיטה לג'מה מרגריטה ושופכת אותה על ידי תוך כדי כך. זה קורה משום שהמרגריטה מלאה מדי עד הקצה או משום שזאת לא הראשונה שלי להיום. יש לי הרגשה שמלון לנגהאם עומד להתחרט על כך שהרשה לי לערוך פה אירוע.

ג'מה מחייכת. "רק שתיים? תרשי לי לנחש, אף אחת מהן לא קשורה לתוכנית חיסכון."

אני צובטת אותה. "שתי מטרות למסיבה שלך, דפוקה." ג'מה, לכעסי הרב, ברחה לה והתחתנה עם החבר שלה באופן אלגנטי ומכובד לגמרי, מצב שאני מקווה לתקן בסוף השבוע הזה. זאת הייתה התוכנית, בכל מקרה. עד שגיסה החדש, גרהאם, התערב.

"אוקיי." ג'מה מנגבת את רגלית כוסה במפית ומניחה אותה על השולחן. "נשמע את ה"מטרות"." היא מסמנת מירכאות באוויר על המילה מטרות, דבר שנשמע לי לא הוגן משום שטרם שמעה אותן אפילו, אבל הוגן לגמרי בהתחשב בחברותנו בת שש השנים — היא יודעת איך אני מתנהלת.

"אחת, לערוך לך מסיבת חתונה של פעם בחיים. שתיים, לזיין את הצורה של סיקס ביילי. לא בהכרח בסדר הזה."

סיקס ביילי, אחד מחבריו המפורסמים הרבים של בעלה, הוא גבר־ילד סקסי ומקועקע, מסוג הגברים שיזיינו אותך כמו מכונה וייעלמו לפני שיימאס לך מהם. האם הוא יגיב להתעניינות שלי? קרוב לוודאי. אני בלונדינית עם עיניים כחולות ונראית בדיוק כמו אימי, שגרמה פעם לשני כוכבי רוק לפתוח בקרב אגרופים בגללה על הבמה. החלק של העניין בי כבר יסתדר מעצמו. משום כך, סיקס ביילי כבר סגור בעיניי, וקרוב לוודאי שזה החלק היחיד בסוף השבוע שהגיס הנורא של ג'מה לא יצליח להרוס.

"אני רק מרגישה הקלה שאת וגרהאם הצלחתם להסכים על משהו," אומרת ג'מה. "התחלתי כבר לחשוב שהמסיבה הזאת לא תתקיים."

"לא הייתי אומרת שהסכמנו," אני ממלמלת. אחרי הכול, מה נשאר מההצעה שלי לחגוג במשך שבוע בסנטוריני? הֶפי האוור היום בבר של המלון ומסיבת אחר הצהריים מחר. כן, מסיבת אחר הצהריים. כאילו אנחנו חוגגים הטבלה מזוינת.

"אמרתי לבן ששניכם תהיו זוג גרוע. אוה, לפני שאני שוכחת, הגיע צבע חדש של סטילטו סידני לחנות של סטיוארט ויצמן ו..."

"רגע, מה?" אני חותכת אותה. "בן חשב אחרת?" איזה אדם שעיניו בראשו יכול להאמין שגרהאם טייט ואני לא נקרע זה את זה לגזרים, ולא בדרך הסקסית, ברגע שתינתן לנו ההזדמנות לעשות כן?

כפי שגיליתי, הודות ליותר מדי שיחות טלפון, גרהאם הוא אדם שעושה כל מה שמצופה ממנו בכל שלב בחיים. נשים אחרות יכנו אותו "מציאה". הוא חוסך כסף, מנהל טבלת אקסל של כל מה שהוא אוכל וכבר תכנן את עשר השנים הבאות של חייו. הוא ייקח אותך לסדרת דייטים מנומסים ומכובדים בזמן שיעריך את יכולותייך לגדל את ילדיו ולומר את הדברים הנכונים באירועים מטעם העבודה.

אישית, אין בי רצון להתרבות, לומר את הדבר הנכון או לענות על הציפיות של אדם כלשהו. בעיקר, אני לא רוצה להיות לעולם תלויה במישהו אחר לפרנסתי. ולכן, אני נמנעת ממפרנסים כאלה כמו ממגפה.

"זה היה מזמן," היא אומרת בנפנוף יד. "לגרהאם היה — אוה, חכי, הם כאן!"

אצבעותיה מתחפרות בזרועי כשהיא גוררת אותי לעברו השני של החדר לעבר בעלה החדש הגבוה והנאה להפליא ולעבר גבר נאה אף יותר ממנו שעומד לצידו, שאמור להיות גרהאם, אבל לא ייתכן שזה הוא.

ציירתי בדמיוני תמונה של גרהאם לאחר שהתקוטטתי איתו בטלפון במשך שישה שבועות, כך שאני יודעת שהוא בטוח קירח, גוץ ונראה מבוגר מבן בעשרים שנה איכשהו — למרות שהוא בעצם צעיר ממנו בשנתיים. הוא נושא עימו חשבוניית חרוזים או אנציקלופדיה לכל מקום ומשתמש בהן כדי לשוחח על נושאים שאף אחד מלבדו לא מתעניין בהם. כמו מיסים, ביטוח בריאות או פוליטיקה.

בגלל זה, הגבר רחב הכתפיים בעל מבנה עצמות של גיבור־על צעיר שלובש חליפה נאה מאוד שלא מהעולם הזה, פשוט לא יכול להיות גרהאם.

האם אני יכולה לדמיין את הגבר הזה עם חשבוניית חרוזים? לא. האם אני יכולה לראות אותו עם אנציקלופדיה? כן, אבל רק באופן קינקי ביותר. נניח, שהוא אולי מזיין אותך בחלק האחורי של הספרייה ולא טורח להעיף את הספרים מהשולחן, לפני שהוא נועץ אותך שם.

זה לא גרהאם. חוץ מזה שהוא דומה מאוד לבן — אותו שיער כהה, אותו מבנה עצמות מושלם, אותו מבנה גוף של שחקן פוטבול — והעובדה שג'מה שאומרת כרגע, "שני הנמסיס הגדולים נפגשים פנים אל פנים." במבטא בריטי, כאילו היא מקריינת סרט טבע.

"אני חושב שאומרים אויבים," הבחור שאינו יכול להיות גרהאם אומר, וצל חיוך על פניו. יש לו את העיניים הכי כחולות שראיתי אי פעם. "בדקתי את זה בציפייה למפגש הזה."

אני מזהה את הקול הנמוך והצרוד — אפילו סקסי יותר כעת, כשאני רואה לאיזה פרצוף הוא שייך. אני מזהה גם את התשוקה שלי להכות בו.

אוה. אז זה גרהאם. אני מניחה שזה אומר שתכף הוא ישאל אותי כמה עלו המרגריטות וינכה אותן מחלקו בעלויות.

איזה בזבוז. אפשר היה להשחיז סכין על הלסת המסותתת הזאת.

אויש.

עיניו פוגשות את שלי, אם כי אני לא מחמיצה איך הן נדדו קודם למחשופי. יופי. קניתי את השמלה בתקווה למצות את הפוטנציאל של הנכסים שהתברכתי בהם, ואם אפילו גרהאם מסתכל, סיקס ביילי מונח בכיסי.

"יפה לך. תראו מי הניח לטבלאות החישוב האקטואריות מספיק זמן כדי להגיע למסיבה."

"אני לא משתמש בטבלאות חישוב אקטואריות בעבודה שלי. אני —"

"אני כבר משתעממת, אז ברור שאתה גרהאם." אני מושיטה יד.

"ואת גסת רוח ושיכורה כבר בצהריים, אז את בוודאי קילי," הוא עונה בחיוך. ידי נבלעת בשלו בלחיצת יד איתנה ואני מדמיינת אותו לזמן קצר טורף אותי כשהגוף העצום שלו דוחף אותי למזרן. אני לא בטוחה למה הרעיון הזה אינו מעורר בי בחילה כפי שהיה אמור לעשות.

אולי כדאי שארגיע עם המרגריטות.

אני מביטה אל ג'מה, מקווה שהיא סוף־סוף רואה עד כמה הוא נורא, דבר שאמרתי בלי הפסקה במשך שבועות, אבל היא לא שמה לב לזה בכלל. זרועותיה חובקות את עורפו של בן, ושניהם לא מפסיקים ללחוש וללחוש וללחוש אחד לשני תוך כדי חיוכים, שפתיהם כמעט צמודות זו לזו.

"אלוהים אדירים," גרהאם גונח, בדיוק כשאני לוחשת "גועל נפש."

הוא מרים גבה. "אני חושב שזה הדבר הראשון והאחרון ששנינו נסכים עליו."

אני פונה לבר והוא אחריי. "הכי אידיאלי שלא נצטרך להסכים או לא להסכים משום שאני רוצה מאוד שתתרחקי ממני לאורך סוף השבוע."

"האם איכשהו נתתי לך את הרושם שאני רוצה אותך קרוב אליי? אם כן, אני מתנצלת. שום דבר לא יכול להיות רחוק יותר מהאמת."

אני מעניקה לברמן את החיוך המפתה ביותר שלי. "אני צריכה עוד כמה מאלה," אני אומרת בלחישה דרמטית, מרימה את כוסי. "רק כך אשרוד את היום הזה."

"אם יש אפשרות כלשהי שלא תשרדי את היום..." גרהאם מצביע לעבר בקבוק הוויסקי בידו של הברמן. "זה בטח יחסוך לי קצת כסף."

***

לכי על זה בגדול או לכי הביתה, זה מה שאני אומרת לעצמי. וב־"לכי הביתה," אני מתכוונת ל־תמותי, מה שסביר להניח שיקרה די מהר, יחסית, בכל מקרה.

נשות או'קיף מתות צעירות. זה שאימי, מלינדה או'קיף קונולי, הגיעה לגיל שלושים ושש לפני שמתה מסרטן המעי הגס הוא לא פחות מאשר נס. אחותה, מארי או'קיף, מעולם לא עישנה ולו סיגריה אחת בימי חייה ועדיין מתה מסרטן הריאות בגיל שלושים וארבע. סבתי מתה בגיל עשרים ושמונה ממלנומה וסבתא רבתא שלי מתה כשילדה, אבל אני בטוחה שהסרטן היה הורג אותה אם לא הייתה מתה בזמן הלידה.

משום כך, אני שואפת למצות את זמני עלי אדמות, וסוף השבוע הזה נראה כמו בעיטת הפתיחה שלי. ההתמחות שלי ברפואת עור הסתיימה באופן רשמי, כך שלאחר שלושת חודשי החפיפה שלי איהנה מחופש מוחלט וממשכורת של רופאה. אני מתכוונת לנצל כל גרם של הנאה מסוף השבוע הזה, גם אם זה יהרוג אותי, ואם זה יהרוג אותי — קללת או'קיף וכל זה — אני מעריכה שעדיף למות בגלל סיקס ביילי. הוא לא לבוש נכון לאירוע, מסנן פאק כאילו זה שם התואר או שם העצם היחיד שהוא יודע והוא בוהה בחזה של גיסתו. בגלוי.

"אלוהים אדירים, דרו, המרפסת שלך נהייתה עצומה," הוא אומר לה, לפני שהוא פונה אליי. "מותר לי להעיר לה כי אני יצאתי איתה קודם."

הוא לא מציאה גדולה בשום מובן, ויכול להיות שהוא הנפש התאומה שלי.

נפש תאומה לשני לילות.

"זה לא לעניין," נוהם ג'וש, בעלה של דרו. "אני לא בטוח כמה פעמים נצטרך לנהל את השיחה הזאת, אבל אני אשמח לסיים אותה באותה דרך שהשיחה הקודמת הסתיימה."

"מספיק, סיקס," אומרת דרו. "זה הלילה הראשון שלי בלי התינוק זה חודשים ואני רוצה את בעלי עם מצב רוח טוב."

סיקס לוגם לגימה ארוכה. "עם מרפסת כזאת, אני לא חושב שתצטרכי לדאוג בנוגע לחשק שלו לזיין."

"אני הולך לבעוט בתחת שלך —" ג'וש מניח את הבירה שלו על השולחן. "אם תגיד עוד מילה מזדיינת אחת."

שתייה מופרזת? איומים באלימות? בעיית גבולות רצינית? ללא ספק מצאתי את האנשים שלי.

"בלי מכות," אומרת דרו, מעבירה את מבטה ביניהם. "אני רצינית."

היא לוקחת את ידו של ג'וש וכשהיא מביטה בו, הוא פשוט נרגע כאילו מצא כל מה שהוא צריך בעולם כולו. שום דבר לא מושך אותי בנישואין, חוץ מלחגוג את כניסתו של מישהו אחר, אבל כשאני רואה אותם כעת, הם גורמים לי להרגיש כאילו יש משהו שאני מחמיצה.

ג'מה ובן משפיעים עליי באותה דרך. היא כל כך מאושרת כל הזמן שאני בקושי מכירה אותה כעת — הלוואי שהייתה דרך מתוחכמת לקחת ממנה דגימת דם, כדי שאוכל להיות בטוחה שבן לא מסמם אותה.

עיניו של סיקס מטיילות עליי מכף רגל ועד ראש. "ג'יזס המזוין, את שווה זיון. אני בטוח שאת כבר יודעת את זה. אז כמה מקסים אני צריך להיות, בסקאלה שבין אפס לעשר, כדי לשכנע אותך —"

לפני שהוא מספיק לסיים את השאלה המסקרנת הזאת במיוחד, נופל עלינו צל כהה.

"מותר לגנוב אותך לרגע?" שואל גרהאם, וידו על מרפקי. זה כמו להיגרר ממסיבה על ידי אבי, אילו אבי היה סקסי, צעיר ומעורב בחיי מספיק כדי לגרור אותי לאן שהוא.

אני מחייכת לעבר סיקס כשאני מתרחקת. "זה יהיה מהיר."

וזה דבר שאני בטוחה שנשים רבות אומרות לפני שהן מתרחקות עם גרהאם.

"מה רצית?" אני לוחשת כשאנחנו עוברים את הפינה. "יש לי תוכניות מאוד ברורות לגבי סיקס ביילי, וכרגע אתה מסכל את כולן."

"שמח לשמוע שאכן יש לך כמה יעדים בחיים," הוא אומר לאט. "השיחה הקודמת שלנו לא עשתה רושם כזה. העניין של ההפי האוור נגמר. שילמתי את החשבון."

אני נוהמת. תסמכו על גרהאם שיעשה משהו נחמד שגם יגרום לי להרגיש אשמה. "לא היית צריך לעשות את זה. אמרתי לך שאשלם על מחצית מהעלויות של כל דבר."

"ואני אמרתי לך שאין צורך."

"בהתחשב בקמצנות שלך, עליי להניח שאתה לא יכול להרשות לעצמך שום דבר מזה." סיקס מביט לכיווננו, אז אני מניפה אצבע, מבקשת ממנו לחכות, לפני שאני חוזרת לשיחה המשעממת שלי עם גרהאם. "תגיד לי כמה זה יצא ואעביר לך בהעברה בנקאית."

"רק משום שאני מרסן את הוצאותיי לא אומר שאני קמצן. אילו זה היה תלוי רק בך, כבר היינו על יאכטה מעופפת, שמעיפה באוויר שטרות של מאה דולר כמו קונפטי."

אני עוצרת. בפעם הראשונה אי פעם, אני מתעניינת במשהו שגרהאם אומר. "יאכטה מעופפת? יש דבר כזה?"

פיו מתעוות, עיניו משוטטות עליי ונחות על שפתיי לפני שהוא מעביר יד על פניו. "לא, קילי, אין דבר כזה. אבל זה לא כזה שונה מהשבוע בסנטוריני שלא הפסקת לדבר עליו, כאילו בן או ג'מה היו לוקחים אי פעם חופשה ארוכה כל כך מהעבודה."

הוא צודק, אבל אני מסרבת להניח לו לחשוב שלערוך מסיבה במסלול גולף בלוס אנג'לס היה רעיון טוב. "יכולנו לערוך את המסיבה בקטלינה. יכולתי להזמין —"

"הדודה רבתא בת התשעים שלי באה במיוחד מבוסטון. היא לא צריכה לעלות על ספינה אחרי טיסה מהצד השני של המדינה."

סיקס מחייך, צופה בי ומלקק את שפתו התחתונה. אני באמת חייבת לסיים את השיחה הזאת.

"אז כפית עלינו לערוך מסיבה שתתאים לנוחותם של בני התשעים שמשתתפים בה. חשבתי שרק רצית לצמצמם למינימום את ההנאה בכל מחיר."

"אם זה מה שאת קוראת לו לא ליהנות," הוא אומר, מבטו נופל על כוסי הריקה, "אני פוחד לראות מה קורה כשאת נהנית."

***

מסיבת ההפי האוור עוברת לארוחת הערב ולאחר מכן למועדון בתוך המלון. כל הנשואים המשעממים הולכים, אבל משום מה הקמצן המשעמם, גרהאם טייט, עדיין מתחזק... ושותה בנחישות, דבר שאינו הולם אותו בהתחשב בשנאתו לבזבוז ובאהבתו לאומללות.

אם הוא פשוט מחכה לראות עד כמה אשתכר, הבדיחה היא על חשבונו... אני כבר שיכורה לגמרי. למזלי, כוח העל שלי הוא חיקוי של אדם פיכח בשעת הצורך, למרות שאני מניחה שזה נחשב כוח על רק אם את אלכוהוליסטית מתפקדת או נערה שמנסה להתחמק מהגינויים של אביה כשהיא חוזרת באחת בלילה.

סיקס חובק את מותניי בידו ומרחיק את מחשוף שמלתי מחזי. הוא שולח ידיים יותר ויותר בכל רגע, ובאופן מוזר... זה מרגיז אותי. כמי שמבלה איתו רק בגלל סיבה אחת, אני לא בטוחה למה אכפת לי — זה רק יהיה קל יותר להיעלם לו בתוך שבוע־שבועיים.

סיקס מביט בשעונו, ואני יודעת שהוא עומד להציע שנלך, אבל אני עדיין לא מוכנה. אני מתרחקת, אומרת לו שאני הולכת לרקוד. אין לי שום מושג למה אני מתחמקת. ובכלל, איפה גרהאם? ציפיתי ממנו לעקוב, למצוא דרך להרוס את זה.

אני מחליקה אל רחבת הריקודים העמוסה ומתחילה לנוע.

יש משהו בשילוב בין אלכוהול לריקוד שגורם לכל דבר להיראות אפשרי. זאת הרגשה של התרוממות רוח, עליצות, מסוג ההרגשה שמקבלים כשמחליטים בפזיזות: לפוצץ את כל החסכונות שלי על טיול לקרואטיה? להתפטר מעבודתי ולבלות כמה חודשים בשינה ובגלישת גלים? לזרוק חמשת אלפים דולר על תיק בירקין? את יודעת שאלה החלטות רעות ובכל זאת... רק לחשוב עליהן, גורם לך לחשוב שיכול להיות שאי שם, ישנם חיים אחרים לגמרי שמחכים לך, טובים יותר.

אני רוצה להרגיש כך יותר, ותוהה איפה אוכל להרגיש כך כשיד עוטפת את ירכי ונשיפה חורכת את אוזני.

"תגידי לי שאת לא באמת מתכוונת לשכב עם הבחור הזה," אומר לי קול שאני יודעת שאני שונאת, למרות שבאופן מוזר אני לא מרגישה את השנאה הזאת כרגע.

אני פונה ומוצאת את גרהאם עומד קרוב, כל כך קרוב שאני צריכה להטות את צווארי כדי לפגוש את מבטו.

הוא מסתכל עליי באותו מבט, כאילו הוא מכיר אותי טוב יותר מאשר אני מכירה את עצמי, והטינה שלי ניצתת. הוא חושב שהוא יכול להתנשא מעליי במלוא גובהו, עם אפו המושלם והפה המקסים שלו ולגרום לי להרגיש אשמה. הוא טועה.

"למה לא כדאי לי לשכב איתו?" אני שואלת, וידו מורמת ומחליקה על לסתי.

"את באמת רוצה לדעת, קילי?"

אני מהנהנת, כי כשאני קרובה אליו כל כך, מוחי מתרוקן לפתע. הוא קרוב מספיק שאני יכולה להריח את הבורבון בהבל פיו, שלא אמור להיות מפתה בצורה כזאת. הוא לא אמור לפתות ועדיין, אלוהים — אני רוצה לראות אישה שתעמוד כל כך קרוב אליו ולא תימשך אליו.

"כי הוא לא מי שאת רוצה," הוא אומר, אצבעותיו מסתבכות מאוד בשערי, "ואת יודעת את זה לעזאזל."

ולפני שאני מספיקה לומר לו כמה הוא טועה להדהים, הוא מקרב אליי את פיו.

אני מנשקת את גרהאם טייט.

לא. הוא מנשק אותי, ואין בזה שום היסוס.

הוא מנשק כמו גבר שלא חשב על שום דבר אחר בעשור האחרון. כאילו כועס על כך שנאלץ לחכות. כאילו נוטר לי טינה על שגרמתי לו לחכות עד עתה.

בעוד הבוז שאני רוחשת לגרהאם חי ונושם בתוכי... אלוהים אדירים הוא יודע לנשק.

עורו מגרה את עורי, ידו מתהדקת על ירכי, מושכת אותי אליו. הנשיקה מיומנת ומלוכלכת. לסיכום, היא לא מה שציפיתי לו מגרהאם. ועדיין... אולי כן. מהמם ככל שיהיה, אני בעצם לא המומה כלל. אני מרגישה כאילו חיכיתי לדבר הזה בדיוק.

הוא מושך אותי לעבר החשכה, ואני בהחלט עומדת לעצור את זה בתוך דקה. אולי שתי דקות מקסימום.

"סיקס הוא גיטריסט," אני אומרת כשגבי נחבט אל הקיר. "הוא מפורסם בשל מיומנות האצבעות שלו."

פיו נע, רק רמז לחיוך כשהוא מושך אותי אליו שוב, זקפתו גדולת הממדים נלחצת לתוך בטני.

"רק חכי עד שתראי מה אני יכול לעשות עם הלשון שלי."