“בסוף אנחנו הולכים. אנחנו רק אורחים פה על פני האדמה. כל מה שנשאר מאיתנו זה רק זיכרון, אז כדאי שהזיכרון יהיה טוב. תהיה טוב, תחשוב טוב ותעשה טוב. זה תמיד חוזר אליך ואנשים זוכרים.”
זה מה שסבא שלי, בעל חנות מכולת בדיזנגוף, היה אומר, והוא גם היה מיישם את זה, מדי יום ביומו.
עובדה: הוא הותיר אחריו שובל של זיכרונות טובים ממעשים נדיבים ומאמירות חכמות, והם נחקקו בליבי עד היום, שנים רבות אחרי שהוא כבר לא על פני האדמה הזאת.
בספר הזה ליקטתי חלק מהם, לצד סיפורים על מנדל הספסר, יוסק’ה נהג האוטובוס, רודי הצלם, שרה הרכלנית, שולמן שבכלל קוראים לו איצקוביץ’, קלרררה הספרית ועוד שלל דמויות ומקומות מתל אביב של שנות השבעים.
כולם כבר אינם ורק ריח אחד מיוחד עדיין נותר ומסרב להתפוגג: ריחו של לחם קימל טרי.
—
נחום שוורצברג, יליד 1971 , נולד וגדל בתל אביב ומתגורר בה עד היום. נשוי לריקי ואב לירין, ליהי ואריק.
לחם קימל הוא ספרו הראשון.
ריחות של אהבה
בתחילת שנות השבעים, אף על פי שהכרך הולך וגדל במהירות, האווירה ברחובות עדיין אינטימית, אדם לאדם בנאדם, מענטש זה מענטש ושלל טיפוסים שונים יוצרים את האווירה הקסומה של תל אביב.
בזכות העובדה שגרנו ברחוב שלמה המלך פינת שדרות קרן קיימת, מרחק חמש דקות מסבא וסבתא, ביליתי אצלם ימים ולילות, וכך זכיתי לשני בתים של ממש.
אהבתי מאוד לשהות אצל סבא וסבתא. הבית שלהם דמה לשכיבה מפנקת בערסל – כשאני עטוף בחום, אהבה ומאכלים טעימים עד השמיים.
*
"בוא אינגלע, אסור להתעכב." סבא מזרז אותי מוקדם בבוקר, "שעה זו שעה וזמן זה זמן. צריך לסדר את התוצרת לפני שיבואו הקונים." אצל סבא אהרון המרוץ הוא תמיד נגד השעון. מהרגע שהוא מתעורר, הוא כבר בשיא המרץ.
סבא קפדן, מדויק להפליא ותמיד עם חיוך גדול מאוזן לאוזן. בגדיו עומדים ערב קודם על קולב, מוכנים ומזומנים כמו מדי צבא של גנרל.
הוא לובש חולצה לבנה, עניבה תואמת לצבעי החליפה וסינר לבן בוהק כמו של דוקטור זוננשיין, רופא המשפחה המומחה שנמצא ברחוב זמנהוף. לעולם תחוב לו בכיס החולצה מסרק קטן בצבע שחור למקרה שאיזו שערה תסור ממקומה הראוי. השיער משוך לאחור מהרגע שהוא קם ועד לכתו לישון.
"אינגלע, משמעת וסדר מסדרים לא רק את הראש אלא גם את הכיס. אסור להסתובב כמו ביטניק. לא רק הבגדים מלבישים את האדם אלא גם הגילוח, השיער. איך שתתלבש ואיך שתיראה עם קהל, ככה יכבדו אותך. איך שתדבר עם אנשים, ככה ידברו אליך. תזכור שמילה שלך נשארת אצלך עד שהיא יוצאת מהפה. ברגע שיצאה, אין לך שליטה עליה. בגלל זה תחשוב טוב מה לומר. אל תיתן פתח להיות בפה של אנשים."
סבא הוא ממש אנציקלופדיה עבורי. אני שותה בצמא כל מילה שהוא אומר כי אף מילה שלו לא נאמרת לחינם. לכל מילה יש משמעות.
*
עוד לפני כל טקס ההתלבשות, הייתי שומע ממיטתי את טקס הגילוח. סבא היה קם בשעה כל כך מוקדמת, שהחושך עדיין עטף את כל הדירה. הייתי שוכב ומקשיב לרגליו המדשדשות בנעלי הבית אל המקלחת ולקול נקישת מתג האור של המנורה הקטנה שמעל למראה.
לאחר מכן הוא היה מקציף משחת גילוח בכלי אמייל קטן עם מברשת שיער סבוכה, והערבוב הקטן הזה היה מפיץ ניחוח אלוהי בכל הדירה.
זה היה הרגע שבו הייתי קם והולך להביט בו מתגלח.
לפני הגילוח הוא היה מהדק טוב טוב את סכין הגילוח למקומו, ואז מתחיל להעביר אותו בתנועות רכות ועדינות על פניו.
בסיום הגילוח נהג לטפטף כמה טיפות של ספירט סיליציל שני אחוז על ידיו, לשלוח לעברי חיוך דרך המראה ולרענן את פניו בטפיחות.
"סבא, למה אתה לא שם אפטר שייב או בושם כמו אבא?" הייתי שואל וכבר יודע את התשובה בעל פה.
"אני אוהב את הריח של הסבון שנשאר לי מהמקלחת. זה גם הסבון שסבתא משתמשת בו, וככה יש לי את סבתא איתי כל היום. שום ריח לא שווה כמו הריח הזה."
בזמן שהייתי ממהר להתארגן, סבא כבר היה שותה כוס תה פושר עם לימון. על השולחן ניצבה קופסת כסף עם מלקחיים קטנים, שאירחה בתוכה קוביות סוכר קטנות. אפשר היה להתבונן דקות ארוכות בקובייה המתמוססת בכוס בעת בחישת התה. כמה מהן היו תמיד מגיעות אליי לכיס כשהן עטופות היטב בתוך מפית בד, משום היותן הסוכריות הטובות ביותר שאפשר היה למצוא.
סבתי בורכה בכישרון בישול מופלא, ויכולה הייתה ליצור מרק אפילו מאבן. לפני השינה הייתי מקבל מגש קטן ועליו עוגיות חמאה עם גרגירי סוכר למעלה וכוס חלב קר שזה עתה נמזג ממתקן הפלסטיק שהחזיק את שקית החלב. לא הורשיתי למזוג לבד כי כבר קרו פעמים שהשקית הייתה נופלת פנימה לתוך הכוס ותכולתה הייתה נשפכת כולה על הרצפה.
שלא כמו בבית, אצל סבא וסבתא לא חלה הגבלה על כמות העוגיות שאפשר לאכול משום שאלו אך יצאו מהתנור וממילא אי אפשר לעצור ולהסתפק רק בעוגיות ספורות. גם לא הייתה הגבלה על שוקולד כי סבתא הייתה אומרת שמשוקולד אף אחד עוד לא מת.
*
על הכורסה הגדולה בסלון, ה"פוטל", סבתי מותחת מצעים לבנים מעומלנים ומוסיפה כרית ענקית בצבע לבן הממולאת בנוצות אמיתיות. גודלה של הכרית כמו שתי כריות שחוברו להן יחדיו, וכשאני מניח עליה את הראש, הוא שוקע באיטיות למשך חצי דקה לפחות וגורם לעיניים להיעצם מעצמן.
בשולי הכרית רקומות בחוטי זהב וכסף האותיות א"ט, ראשי התיבות של שמם – אסתר ואהרון טרושינסקי. המצעים קיימים מיום חתונתם ומעידים על היכולת הנדירה של סבתא שלי לשמור על דברים כאילו זה עתה יצאו מהניילונים.
מהרגע שבו ראשי מונח על הכר, בתוך דקות אני מוצא את עצמי בעולם קסום מלא חלומות טובים, בשנת לילה עמוקה וטובה, כזאת שקמים ממנה מוקדם בבוקר בלי גרם אחד של עייפות. רק אצל סבא וסבתא אני מבין שטעינת המצברים במלואם מתבססת על איכות ולא על כמות.
*
שעות הבוקר המוקדמות האלה אצל סבא וסבתא גרמו לי לקום השכם בבוקר לאורך כל חיי. אף פעם לא אהבתי לישון עד מאוחר. שינה עודפת משולה בעיניי לבזבוז נפשע של זמן יקר כי תמיד יש מה לעשות וכדאי שאף פעם לא יהיה משעמם. נראה שזו השפעה ישירה מסבא וסבתא שהיו אנשי עמל ועובדי כפיים, ובכל קימת בוקר שכזאת מבליח זיכרון ריח קצף הגילוח, התה הפושר עם הלימון ותקתוק השעון הכבד אשר היה מונח אחר כבוד על המזנון בסלון.
תקתוק שעון. לכל דקה יש משמעות. הזמן לא לוקח את הזמן, בטח לא כשהקונים מחכים מחוץ למכולת.
*
לאחר שסבא מתלבש, הוא מוציא פנקס קטן בצבע שחור ועיפרון, יושב דקות ארוכות בפינת האוכל, כותב, מוחק, ממלמל ומציץ מדי פעם בשעון הסייקו הלבן שעל ידו. בכל בוקר הוא מוריד את השעון מהיד, מותח את הקפיץ עד הסוף, מצמיד לאוזן ימין ועונד חזרה.
"אינגלע, חשוב לעשות חשבון טוב-טוב כי סבא נותן לאנשים לרשום. הכול יש בפנקס, מי לקח מה, מי חייב מה וכמה צריך לשלם בסוף החודש. כשאני רושם, זה כמו חוזה בין אנשים. וחוזה, תזכור, לאדם הגון אין סיבה להפר."
הזמנים הם תחילת שנות השבעים, לפני שהמדינה ממציאה את מס ערך מוסף, מלווה מרצון ומלווה בששון. סבא שלי, למעשה, מתפעל בנק שמנהל את חצי תל אביב בהקפה. אשראי מתגלגל. הוא אומר לי שהחוזה הכי טוב בין שני אנשים הוא כזה שנחתם ביושר, מתוך כוונה אמיתית לא להפר אותו.
"אינגלע," הוא אומר לי ומצביע על עיניי, "עיניים של אנשים לא יודעות לשקר טוב. אני יודע מתי מילה זו מילה ומתי מנסים אותי. אול נישט א מוירע – אבל אל תדאג."
עד היום אני מאמין שניהול פשוט מצריך רק כלים פשוטים – פנקס שחור, עיפרון מחודד וזיכרון מחודד עוד יותר. "מיסקייט, ("מכוער" באידיש, נאמר בלשון סגי נהור נגד עין הרע) לסבא יש הכול בראש ובעל פה – "כי ככה זוכרים הכי טוב." ככה, פשוט.
סבא גם אומר לי שיש לו אף להריח אנשים מקילומטר. עם אותו האף הוא מריח משחת וקס כחולה ממכשיר הרחה קטן שנמצא בכיסו, ובכל פעם שאני רואה אותו עושה זאת, אני בטוח שהוא מחדד לו את חוש הריח.
כשאני הולך עם סבא ברחובות, או כשאנחנו נמצאים במכולת, הרבה אנשים ובעיקר זוגות צעירים עוצרים ליד סבא ומודים לו מקרב לב. סבא לוחץ את ידם בחמימות ומחייך. עבורו למפגשים האלו יש משמעות עמוקה. רק כשאני מתבגר קצת, אני מבין עד כמה המכירה בהקפה הצילה אנשים ומשפחות. מכירה תוך אמון ובלחיצת יד. ההגינות יודעת ליצור דברים נפלאים.
"אינגלע, אתה רוצה לבוא עם סבא? אחר כך אמרח לך פרוסת לחם קימל עם חמאה מלוחה. שמיר א שטיקעלע ברויט (שמור חתיכת לחם). שמחה מתנובה צריך להשאיר אצלי חמש חבילות חמאה. אחת אני שם בצד כי סבתא אמרה שהיא רוצה להכין עוגיות. יש גם בירה שחורה כמו שאתה אוהב, תוציא רגע מהמקרר פה למטה, אבל בזהירות שלא תנער מדי, אחרת כשנפתח זה ישפריץ כמו המים במזרקה של גן החיות. עכשיו שב לידי על הדלפק ותסתכל. מי שמסתכל בשקט מהצד, לומד הכי טוב."
די במשפט כזה כדי להניע לפעולה אפילו ילד כמוני שרק מלאו לו חמש שנים. סבא מחייך ומאושר שהתלמיד הקטן עוקב אחריו בדריכות ובעיניים צמאות.
"תזכור אינגלע. נכון שאתה יושב פה ליד הקופה ורואה בין השאר שכסף זה מאוד חשוב והוא יכול לקנות כמעט הכול. רק שדבר אחד כסף לא יכול לקנות, וקוראים לזה שכל. מי שמקשיב ויודע ללמוד ממה שהוא רואה ושומע, מרוויח הכי הרבה!"
אתר ביבוקס הוקם בכדי לאפשר חווית רכישה נוחה ומהירה לקהל חובבי הספרים.
אנו מציעים מגוון ענק של ספרים בקריאה דיגיטלית באפליקציה או במשלוח עד הבית.
