לקראת פרדיגמה חדשה

הפוליטיקה היא מקצוע, אך בישראל השלכנו אותה לחצר האחורית הנטושה והמוזנחת של חיינו. שום מערכת אחרת בארץ הזו אינה מרשה לעצמה להתנהל באופן בלתי מקצועי וחסר אחריות שכזה,  טוען נמרוד נוי בספרו החדש "לקראת פרדיגמה חדשה". אינפנטיליות ואנרכיה הם ממאפייניה היסודיים, והיא מצטיירת, על סמלה בניין הכנסת, כמצודה של שמרנות וארכאיות בלב החברה הישראלית, הזורעת הרס ופורענות על  סביבותיה.

הספר מציג תפיסה חדשה לחיים פוליטיים במדינת ישראל. הוא ניסיון לפענח את צופן חולשתה של המערכת הפוליטית, הוא מניח תשתית למחשבה סדורה, מושכלת ומקצועית באשר לחיינו הפוליטיים, והוא מתווה עקרונות עיקרים וקווים מנחים מעצבי מדיניות לפוליטיקה חדשה.

עבודה זו היא תוצר של תהליך ארוך וממושך של הכרות רחבה עם מציאות החיים הישראלית, של שיח שקט עם רקמת דעות על החברה הישראלית ומדינת ישראל, ושל קריאת ספרים ומאמרים העוסקים בשאלות חברה ומדינה ובתחומים רלוונטיים נרחבים נוספים. על  החומר הרב שנאסף, הלביש המחבר דפוס מקצועי המעוגן בהיבטים שונים מתחומי הניהול והתכנון האסטרטגי, והסתייע בגישה רב תחומית ויצירתית לדברים. זו איננה עבודת מחקר, אלא מאמץ הנושא אופי של עיון והגות מכווני עשייה.

 

הגדרת קדימה כמפלגת מרכז מצביעה על כך שקדימה עדיין נמצאת בשלבי התפתחותה המוקדמים. על פי אותו חוט מחשבה גם שביעות הרצון העצמית שלנו מכך שקדימה מסתפקת במשהו כמו שלושים מנדטים ורואה בזאת השג, מעידה שהיא איננה נערכת כראוי להוות אלטרנטיבה של ממש. אנו מרבים לשבח את הישגה של ציפי לבני, שהצליחה לשמור על כוחה של המפלגה בבחירות לכנסת הנוכחית, ואיש מאתנו אינו מוכן לערער על קביעה זו. איש מאתנו לא קם ולא שואל  האם זו באמת הצלחה והשג או שמא זה סוג של כישלון. סוג של מחדל.

 

די להסתכל על התוצאות העגומות שמייצרת לנו הפוליטיקה בשלושים השנים האחרונות כדי לעורר אותנו למחשבה יסודית ומקצועית יותר. אם רק נסכים בינינו, שהמציאות הקיימת בחיינו הפוליטיים אחראית לתוצאות הרעות שאנו מקבלים, אזי כבר עשינו כברת דרך משמעותית. אם אכן אנו מזהים במערכת הפוליטית שלנו את אותו המשהו המייצר לנו הפסדים עצומים וזורע פורענות לכל עבר, אזי ניתן להתקדם. אם אנחנו מזהים את האיומים והסכנות הגלומים בהמשך המצב הקיים, אנחנו כבר במצב טוב.

בדרך כלל, קיימת בתוכנו נטייה טבעית לשמר את הקיים. ואכן כן, ברוב הפעמים אנו נדרשים רק לשפר את הדברים שעשינו בעבר ולעשותם באופן טוב וראוי יותר. אך, מגיעים ימים שאי אפשר עוד להמשיך בדרך זו, ועלינו לחולל שינויים ותמורות מרחיקות לכת. כזה הוא לדעתנו מצבנו היום בכל הקשור לפוליטיקה במדינת ישראל. כטעימה ראשונה, של אופי הדיון שננהל ושלל המושגים החדשים שילוונו, נציג כאן שני כשלי יסוד שבעוכרי הפוליטיקה שלנו:

הכשל הראשון  נגזר מחוסר יכולתנו להבדיל בין 'הגיון המדינה' ל'הגיון הפוליטיקה' ולהפריד ביניהם, בחזקת מה שלמדינה למדינה ומה שלפוליטיקה לפוליטיקה. כך קורה שהעיסוק בענייני ניהול המדינה נתפס על ידנו כמעשה הפוליטי האולטימטיבי. כולנו עוסקים השכם והערב בשאלות הביטחון והשלום וחברה וכלכלה וסבורים שזהו יעודה העיקרי של הפוליטיקה. זה נכון שהשיח הציבורי שלנו עוסק ברובו בניהול ענייני המדינה אך עיקרו איננו פוליטיקה, ואת זאת עלינו לדעת. אנו מצויים בתקופה בה 'הגיון המצע הרעיוני' - בו המפלגות מנסחות בפירוט את תכניותיהן באשר לניהול ענייני המדינה - איבד מן הכוח שהיה לו בעידן האידאולוגיות הגדולות מהמאה שעברה, והוא איננו יותר מאשר תכנית עבודה, שמקומה מחוץ לחשיבה ולתכנון האסטרטגי. הפוליטיקה עוסקת בשיח הציבורי במובן של אבטחת איכותו ובמשמעויות הכלליות של הרעיונות הנושאים אותו, בניסוחיהם העקרוניים ובהקשריהם הרחבים. תפקידה של המדינה לתרגם את הלכי הרוח הכלליים האלה בציבור לכלל תכניות עבודה ששיקול הדעת שבבסיסן הוא ענייני יותר ובעיקרו טכני ומקצועי. זה אמור להיות עיקר תפקידם של הפוליטיקאים הנבחרים שלנו בשיטה הדמוקרטיה הייצוגית. עליהם לייצגנו בשכל טוב ובמקצוענות רבה. לדעת לנהל משאים ומתנים ולהגיע לפשרות איכותיות. עלינו לדעת לעשות את האבחנה הדקה הזאת בין שתי הישויות: המדינה והפוליטיקה. כמו כן, מן הראוי שנפנים אל תוכנו, כי בשתי קטגוריות העניין הראשיות של חיינו, שלום ובטחון וחברה וכלכלה, ממילא מרבית הציבור מתכנס בימינו אלה סביב הסכמה רחבה לגביהם. כמו כן, חשוב גם להבין שהפתרונות האפשריים לשאלות חיינו היסודיות נגזרים מתנאי המציאות הגלובליים והגיאופוליטיים ומוכתבים לנו על ידם, כך שהרבה משחק ואוטונומיה אין לנו. קצת לכאן וקצת לשם ולא יותר. שום דבר המצדיק מלחמה אידאולוגית חרופה בין מחנות שונים, ומערכת פוליטית מפוצלת ותשושה לעייפה, המקיימת משטר קואליציוני התאבדותי.

 

הכשל השני נעוץ בעצם קיומה של תרבות פוליטית בה אין שואלים שאלות ובולטת במיוחד היעדרותה של תשתית מקצועית מכוונת ומנחה. מציאות המתכחשת בכל כוחה לצורך בקיומם של תהליכי חשיבה ועיון והגות בכל האמור לחיינו הפוליטיים במדינה. מציאות, בה העיסוק במחשבה סדורה ופיתוח מצע פרשני איכותי, שעל פיהם נוכל לתת תשובות טובות יותר לכל אותן בעיות ושאלות המעסיקות אותנו כאן היום ועכשיו, נחשב לדבר בזוי. לא מתקיימת בתוכנו כל מתודולוגיה ראויה לשמה, שעל פיה נוכל לחשוב ולתכנן את צעדינו בפוליטיקה באופן אחראי ומושכל. והמפלגות בישראל מרוקנות מכל שביב של חוכמת הניהול והארגון. כך קורה, שדרכי התנהלותנו כושלות והמלל שאנו מייצרים תפל, וברוב המקרים אנו פועלים נגד טובתנו ויורים לעצמנו ברגליים. כך קורה שהפוליטיקאים, שעליהם מוטלת האחריות להוביל את הספינה הזו הנקראת מדינת ישראל אל עבר חוף מבטחים, מסיתים ומדיחים את הציבור במלל תפל אשר יש בו הבט חזק ביותר של הפרת אמונים יסודית ואם תרצו גם משהו מן השחיתות.

עתה נחזור לקדימה ונגדיר את הווייתה הנוכחית בהקשר לתווי השפה החדשה שביססנו: זו מפלגה חדשה אומנם אך אורחותיה כולן ישנות המה; היא מתעלמת לחלוטין מחוליי המערכת הפוליטית שלנו; היא פועלת על פי דפוסי העבר; העומדת בראשה היא נסיכת הכתר והמייצגת הבולטת ביותר של הפרדיגמה הקיימת; היא חסרה את יסודותיה האסטרטגיים; זהותה כמפלגת מרכז לקויה ואין בה כדי להצדיק את עצם קיומה; ודרכי התנהלותה בלתי ראויות. זו לא הייתה הכוונה לשמה הוקמה המפלגה הזו. בכך, היא איננה עונה לצורך הדורי האקוטי שלנו לגיבוש תרבות פוליטית חדשה ומערכת פוליטית חדשה, ועל כן, היא יותר בחזקת ברירת מחדל מאשר אלטרנטיבה של ממש.

בשיחות הבאות נרחיב את היריעה וננסה לעגן את הדברים ולחזקם.

הערת המחבר:

בין המהדורה הראשונה שהודפסה לשנייה התקיימו בקדימה בחירות לראשות המפלגה בהן זכה שאול מופז. אך, גם הוא כמו ציפי לבני צועד במשעולי הפוליטיקה הישנה ואין לו כל בשורה חדשה לפוליטיקה הישראלית. התייחסות נרחבת יותר לדברים חורגת ממסגרת זו.