לרקוד עם הפחד

כמה פעמים קרה לכם שהצטערתם על שוויתרתם מהר מדי על הגשמת חלום? כמה פעמים קרה לכם, שבמבט לאחור הבנתם כי נקודת השבר שחוויתם – הייתה הזדמנות כדי להתקדם ולהתפתח? האם אתם חשים לעתים קרובות אכזבה ותסכול? האם הפחד מכישלון מונע מכם לנסות אתגרים חדשים? האם הפחד מהבלתי נודע מונע מכם לבצע שינוי בחייכם? האם הפחד מביקורת משתק אתכם? בעזרת ספר זה שלפניכם, “לרקוד עם הפחד”, תלמדו להכיר בכוחות העצומים האצורים בתוככם ולהשתמש בהם כדי להתגבר על הפחדים המעכבים אתכם מלהגביה עוף ולהגשים חלומות.

הכישלון הוא חלק מתהליך הלמידה

הגישה הראשונה, שכדאי לטפח ולהפנים, היא שהחיים הם רצף של אירועי למידה.

על המשמעות המכרעת של הלמידה בתהליך התפתחותו של האדם כותבת הפסיכולוגית קרול ס' דוויק בספרה כוחה של נחישות. בספרה – פרי מחקר של עשרים שנה, עוסקת הפסיכולוגית בשאלה: מדוע האנשים שונים זה מזה? המסקנה שאליה מגיעה החוקרת היא, כי "לגישה שאנו מאמצים יש השפעה מרחיקת לכת על האופן, שבו אנו מנהלים את חיינו." היא ממשיכה וקובעת, כי "די בכוחה של אמונה פשוטה לשנות את המערך הנפשי שלנו, וכתוצאה מכך – את כל מהלך חיינו." "מהי אותה אמונה פשוטה?" שואלת החוקרת, ותשובתה – "תבנית חשיבה."
לסוג מסוים של אנשים יש תבנית חשיבה מקובעת, המוּנעת מן האמונה כי תכונותינו הן בבחינת מוצר מוגמר ולא משתנה. הסוג האחר של האנשים ניחנו בתבנית חשיבה מתפתחת, הגורסת שאין אדם שלא יוכל להשתנות ולהתפתח באמצעות למידה, יישום, והתנסות.
בעולם של תבנית החשיבה המקובעת כל חוויה שלילית היא כישלון: ציון רע, הפסד בתחרות, פיטורים, דחייה. משמעות חוויות אלה היא שאיננו חכמים ואיננו מוכשרים. לפני האדם, המוּנע על-ידי תבנית חשיבה זו, ניצבת מטרה אחת ויחידה: להיראות חכם.
בתבנית החשיבה המקובעת התוצאה היא הדבר החשוב ביותר. כשאנו נכשלים או כשאיננו הטובים ביותר, כל המאמץ שהשקענו נראה לנו כברכה לבטלה. כל מצב מוערך על-פי קריטריונים, כמו: האם אנצח? האם אצליח להוכיח את עצמי? האם איראה חכם או טיפש? האם יקבלו אותי או ידחו אותי? האם ארגיש כמו מנצח או כמו מפסיד? הכול תלוי רק בכך.
לעומת זאת בעולם של תבנית החשיבה המתפתחת נקבעת ההצלחה בהתאם ליכולתנו להרחיב את אופקינו וללמוד משהו חדש. בעלי החשיבה המתפתחת מאמינים, שהפוטנציאל האמיתי של האדם הוא בבחינת נעלם, שאין כל אפשרות לרדת לשורשו, ואין כל דרך לחזות מראש מה אפשר להשיג בשנים של למידה, הכשרה, דבקות במטרה ועבודה קשה.
אנשים המתאפיינים בתבנית חשיבה מתפתחת לא הדביקו לעצמם סטיגמה ('אני כישלון' וכד') ולא הרימו ידיים. גם כשמצב-רוחם שפוף, הם מוכנים להסתכן, להתמודד עם אתגרים ולהמשיך להתאמץ.
תבנית חשיבה זו – היא המאפשרת לאנשים לשגשג דווקא בתקופות המורכבות והקשות ביותר בחייהם.
בספרה מספרת הפסיכולוגית ד"ר דוויק על מחקר שעשו בתלמידי בית-ספר:

התבונַנו באופן, שבו ילדים מתמודדים עם פתרון בעיות קשות. היו תלמידים, שהתייאשו לאחר שהבעיות נעשו קשות, ולעומתם היו תלמידים שאמרו: "אני מת על אתגרים." אחת התלמידות אמרה: "את יודעת, אני ממש קיוויתי שאוכל ללמוד מזה משהו." הכישלון לא ריפה את ידיהם; ולא זו בלבד, אלא שכלל לא עלה בדעתם שהם נכשלים – הם היו משוכנעים שהם לומדים. הכישלון היה עבורם מתנה, משהו שאפשר ללמוד ממנו, להתפתח ולצמוח.

סיפורו של תומס אדיסון
תומס אדיסון, ממציא נורת החשמל, הוא דוגמה לאדם שפעל לפי הגישה הזאת. במשך זמן רב הוא לא הצליח למצוא חוט להט שיידלק ליותר מכמה שניות, או לכל היותר לכמה דקות.
יום אחד שאלו אותו: "מר אדיסון, הרי ניסית למצוא חוט להט מאות פעמים, ונכשלת מאות פעמים – אינך מיואש?"
תשובתו הייתה: "לא, אני לא מיואש; מפני שלא נכשלתי מאות פעמים – אלא פשוט עדיין לא הצלחתי. בדרך גיליתי מאות דרכים שונות, שבהן החוט אינו פועל כרצוני."
לאדיסון הייתה הסגולה להיכשל – ולהמשיך לנסות, מפני שכל כישלון היה בשבילו תהליך למידה, שהבהיר לו מדוע החוט החזיק מעמד כמה שהחזיק, ומה היה חסר כדי שיפעל טוב יותר. בזכות גישתו המיוחדת לכישלון והתייחסותו אליו כאל תהליך של למידה זכינו בנורת החשמל.
מרגע זה התחילו לראות בכל אירוע חוויה לימודית.

סיפור אילוף הפילים בהודו
כאשר הפיל בהודו צעיר, קושרים אותו בחבל לעץ. הפיל מנסה להשתחרר, אך מפאת גילו הצעיר הוא אינו מצליח. לאחר מספר רב של ניסיונות הוא מפסיק לנסות.
כאשר הפיל גדל ומגיע לממדים גדולים, המאפשרים לו להינתק מהחבל במשיכה קלה הוא אינו מנסה עוד, שכן למד מכישלונותיו בגיל צעיר.

סיפור אישי על למידה
במהלך אחת הטיסות שלי מישראל ללונדון עברו הדיילים עם עגלת המוצרים הפטורים ממכס. אישה שישבה לפניי פנתה אל הדייל וביקשה לרכוש טלפון אלחוטי, כשהיא מצביעה על דגם של מכשיר שהופיע בקטלוג.
הדייל נקב את מחירו: 54 דולרים, והנוסעת הסכימה ונתנה בידיו את כרטיס האשראי שלה כדי לבצע את הרכישה.
הדייל עשה את דרכו לכיוון הדוכן שבמטוס על מנת להביא לה את המכשיר.
כאשר חזר עם החבילה בידו, הגיש אותה לאישה וביקש ממנה לחתום על טופס הקנייה, אז הבחינה הנוסעת, שעל טופס החיוב נקוב המחיר של 56 דולרים.
ביקשה האישה לברר את פשר העניין, והדייל השיב לה: "המחיר הוא אכן 56 דולרים – ולא 54 דולרים, כי זה מודל חדיש יותר."
"אם כך, אני לא רוצה לקנות את המכשיר," אמרה האישה וביקשה לבטל את טופס החיוב של כרטיס האשראי.
הדייל המופתע נענה מיד לבקשתה: קרע את טופס החיוב, נטל את ערכת הטלפון האלחוטי מידיה והלך לדרכו. אף שלא אמר מילה, הביעו פניו אכזבה רבה, ואולי אף תדהמה.
"תראי את הקמצנית הזאת," אמרתי לאישתי שישבה לצדי, "היא מנעה מהנכד שלה מתנה מרשימה בגלל הפרש של 2 דולרים..."
מאחר שהפנמתי את הגישה, שכל אירוע או התרחשות הוא תהליך למידה, החלטתי לפנות אל האישה כדי להבין את הסיבה לביטול הרכישה.
התחלתי את השיחה בהתנצלות על שאני מטריד אותה, אבל אשמח אם תענה לי לשאלה המטרידה אותי בעקבות ההתרחשות. "האם ביטלת את הקנייה בגלל אותם 2 דולרים נוספים או שהייתה לך סיבה אחרת?" שאלתי.
וכמו במקרים רבים אחרים בחיים הסתבר לי, שכל ההנחות המוקדמות שלי לגבי המקרה היו מוטעות. הייתה לה סיבה שונה לגמרי מהתסריט שרץ לי בראש.
הנוסעת נענתה בחיוב לבקשתי. "מלכתחילה לא הייתי שלמה עם הרכישה," השיבה לי, "וכאשר העסקה הסתבכה, השתמשתי באירוע כאמתלה לביטולה. אילו היה הדייל מקדיש דקות נוספות להבלטת יתרונותיו של המכשיר החדש או מתעניין מדוע שיניתי את דעתי – אולי אז הייתי שוקלת לרכוש את המכשיר."
עובדה פשוטה זו לא יֵידע הדייל לעולם, מפני שהוא חשש לשאול את האישה לסיבת הביטול. הוא החמיץ הן את המכירה הן את השיעור איך להימנע מאירוע דומה במכירה הבאה.
לעומת זאת מה הרווחתי אני? מה השיעור שלמדתי אני? ראשית, העשרתי את עולם החוויות שלי באירוע 'משעשע' מבחינתי. שנית, ההתבוננות באירוע והשיחה עם הנוסעת לימדו אותי משהו לגבי התנהגות צרכנים. בנוסף, נוכחתי שוב, שאסור לשפוט ולהניח הנחות עד שלא מתבררים כל הפרטים.
כמה פעמים קרה לכם אירוע דומה? כמה פעמים התרחשו בחיי היומיום שלכם דברים שאינכם יכולים להסבירם? כמה פעמים שפטתם והנחתם הנחות, שבעקבותיהן קלקלתם יחסים עם בן זוג/בת זוג, עם חברים, עם עמיתים לעבודה או עם לקוחות?
וכל זה רק מפני שחששתם אולי לשאול, ולא אימצתם את הגישה, שמכל אירוע אפשר ללמוד.
♦גישה זו אומרת, שהחיים הם רצף של חוויות מלמדות וכדאי שתתכוונו למצות ולהבין אותן עד תום.
♦גישה זו אומרת, שמכל אירוע ומכל פגישה שבה לא הצלחתם להשיג את מה שרציתם – השתדלו, בכל זאת, ללמוד משהו לפעם הבאה.
♦גישה זו אומרת, שהחיים הם תהליך של למידה מתמדת.
♦גישה האומרת, שנכשל רק מי שמפסיק לנסות.

גישה זו, ראיית הכישלון כתהליך למידה – עושה את החיים לחגיגה של אירועים מגוונים, שתמיד תוכלו לצאת מהם נשכרים.
בכישלון תהליך למידה'?
בכל פעם שתבצעו פעולה, ובסיומה תקבלו תוצאה לא צפויה, שנתפסה מבחינתכם ככישלון – ראו זאת קודם כול כאי-הצלחה זמנית, ולא ככישלון. לאחר מכן בחנו את הדברים הטובים שעשיתם ואת הלמידה שהתרחשה בעקבות אי-ההצלחה.
אם המשימה הייתה, למשל, פגישה לצורך קידום של רעיון חדש במקום העבודה, והיא הסתיימה בלא תוצאות, אמרו לעצמכם: "היום הסתיימה הפגישה בכך שלא הצלחתי לקדם את הרעיון שלי, אבל למדתי כמה דברים חשובים, שיעזרו לי בעתיד".
אמצו את הגישה, שהפגישות הלא-מוצלחות שלכם הן הזדמנות מצוינת להתאמן בדברים חדשים וללמוד מהם. ממילא הפגישה לא מתנהלת כפי שתכננתם, ברור שאינה עומדת להסתיים בהצלחה, ואין לכם מה להפסיד, ולכן זהו זמן מצוין להתאמן במיומנויות שונות. למשל: בפגישת מכירות, שהכול בה הולך לא טוב ולא על-פי התכנון, תוכלו להתאמן בהקשבה לאדם שאיתו אתם משוחחים, במתן תשובות להתנגדויות, ביישום טכניקות לסגירת עסקה או בכל מיומנות אחרת, שכן ממילא לא תהיה עסקה.
רעיון נוסף, שאני ממליץ עליו, הוא לשאול באופן ישיר את האדם שאיתו מנהלים שיחה: "היכן טעיתי?" הלקוח יכול להיות מורה מצוין, כי רק הוא יודע מדוע הפגישה לא הייתה מוצלחת.
הפנימו את המשפט היפה של הדלאי למה:
כאשר אתה מפסיד – השתדל לא להפסיד את השיעור.

גם בחסידות אנו יכולים למצוא התייחסות לכישלון. החסידות לא ראתה בעבירה כישלון בלבד, אלא גם דרך לחשוף את תעצומות הנפש של האדם. אין אדם עומד על דברי תורה – אלא אם כן נכשל בהם, כמאמר חז"ל. חכמינו ראו בעבירה כלי לחשיפת היכולות החיוביות של האדם, כי כך הוא למד כיצד להגיע לרמות גבוהות יותר. תיקון העבירה הוא הדרך להפוך את הכישלון להצלחה ולהבין הבנה עמוקה יותר את מהות העבירה.