מארז המשך נפלאות הלב

המארז מכיל את שני ספרי ההמשך בסדרת נפלאות הלב:

1. אל תשבור את ליבי
2. בוא לחבר את ליבי

פרולוג

הנרי

מעולם לא הייתי אמור להיות אבא. המחשבה חזרה ועלתה במוחי בעת שפסעתי החוצה לאור השמש של שעות אחר הצהריים. לעזאזל, היא רצה בראשי כבר חודשים, אבל לאחרונה המילים היו יותר כמו פטיש המכה קצובות במוחי. אני בקושי מסוגל לחשוב על כל דבר אחר.

"למה שלא תמתין עד ליום שני כדי לעשות את הסידורים המסתוריים שלך?" שאל שותפי לחדר, קוטע את הדיון הפנימי שלי בעת שיצאנו יחד מהעבודה. "אנחנו הולכים לים."

"לא יכול," השבתי במשיכת כתף.

הבילוי בימי שישי בים היה די דבר שבשגרה בקרב חבורת הבחורים שאיתם ביליתי. בדרך כלל יצאנו מהעבודה מוקדם בימי שישי, מה שאפשר לנו ליהנות עוד כמה שעות בסופי השבוע. הפקקים בסן דייגו די מחורבנים בשעות אחר הצהריים המאוחרות, אבל כשיצאנו מוקדם מספיק, היינו מספיקים להגיע לחוף אימפריאל לפני שרוב האנשים יצאו הביתה מהעבודה.

לא עמדתי להחמיץ משהו שלא יקרה שוב בשבוע הבא.

"טוב, אז אם תסיים בקרוב עם הסידורים המסתוריים שלך, תודיע לי," זרק רוקלין בבדיחות מעבר לכתפו בדרכו לטנדר שלו.

נופפתי לו בביטול ושלפתי את מפתחות הטנדר שלי מכיסי. הייתה סיבה לכך שלא גיליתי לכל הפלוגה את התוכניות שלי. אני לא צריך שהמפקדים שלהם יתחבו את אפיהם לענייניי בגלל משהו שהוא לא סיפור כזה גדול.

כעת אני עושה את דרכי למחלקה המשפטית לפני שכולם שם יסיימו את יום העבודה. יש סיכוי גדול שגם הם יצאו מוקדם היום, אבל אני מקווה שעוד נותר שם מישהו שיוכל לסייע לי.

אני מתופף באצבעותיי על ברכיי עטויות מדי ההסוואה כשאני ממתין על כיסא לא נוח בחלקו הקדמי של בניין המחלקה המשפטית. המקום די התרוקן לקראת סוף השבוע, אבל למרבה המזל נראה שעדיין יש פה מישהו שאיתו אוכל לדבר. אני לא בטוח מתי אזכה להזדמנות נוספת לכך לפני שאני עוזב שוב לעוד מחנה אימונים בשבוע הבא, והמחשבה על לעזוב בלי לסדר תחילה את העניין הזה גורמת לי עצבנות מטורפת.

אני משעין את ראשי לאחור על הקיר ועוצם את עיניי. מאחורי עפעפיי אני רואה בעיני רוחי את התינוקת הקטנה והקירחת שראיתי רק לפני כמה שבועות. התינוקת של מורגן. בטני מתכווצת.

לא רציתי לחשוב עליה כך.

כשמורגן הודיעה לי שהיא בהיריון, בהלה אחזה בי והשבתי לה באופן שממנו ניתן להבין שהפלה היא המסקנה המתבקשת. כמעט שנתיים לאחר מכן, אני עדיין מופתע מכך שהיא לא תקעה לי אגרוף בביצים ורק אמרה לי בקול רגוע שהיא מתכוונת ללדת את התינוקת, אך לא מצפה לדבר ממני.

בתחילה הוצפתי הקלה מסחררת, מציפה, רוטטת.

לאחר מכן אחזו בי הספקות.

האם אני באמת הטיפוס הזה?

האם אני מסוגל פשוט להפנות עורף לבשר מבשרי?

גודלתי בידי הורים שהכניסו אל ביתם ילדים שאפילו לא היו שלהם. הם הציבו את ערך המשפחה מעל לכול, ובמהלך חיי היו פעמים רבות שבהן השתתפתי בשיחות על אבות לא מוצלחים שהתכחשו לילדיהם וכמה הם נוראיים.

לכן, במקום לברוח לכיוון השני, ניסיתי להיות נוכח. לא אמרתי מילה לבני משפחתי, מעדיף לא לשמוע את דעותיהם ולזכות להתערבותם החונקת, אבל עם מורגן שמרתי על קשר במהלך כל תקופת ההיריון. כל מערכת יחסים בינינו הייתה בלתי אפשרית בשלב ההוא, אבל עדיין נהגתי להתקשר כדי לדרוש בשלומה. לא היה לי שמץ של עניין ללוות אותה לביקורים אצל רופאים, וכשגיליתי שהיא עומדת ללדת בת, לא התעורר בי כל רמז לרגש כלשהו. למרות זאת, המשכתי לנסות.

לא רציתי להיות הגבר שהוריי היו משמיצים. לא רציתי שבתה של מורגן תגדל בתחושה שמשהו לא בסדר איתה או איזה חרא כזה ובסוף תמצא את עצמה חשפנית עם תסביך אבא.

או־קיי, אני יודע שההערה האחרונה היא הכללה גורפת, אבל לא יכולתי שלא לחשוב כך. לשם מחשבותיי נדדו.

אז ניסיתי. ביקרתי והתקשרתי והייתי זמין עבור מורגן לכל דבר ועניין. בסופו של דבר שנינו ראינו את הכתובת על הקיר. הוא פשוט לא היה שם, הרגש הזה שידעתי שאני אמור להרגיש, זה שכל הורה מרגיש, אפילו הורה מחורבן.

לא חשתי סקרנות לגבי התינוקת. לא תהיתי אם היא בסדר, לא דאגתי לגביה. לא הרגשתי כלפיה דבר מעבר לדאגה הטבעית לבן אנוש זעיר. האם הייתי מזנק לפני אוטובוס דוהר כדי להצילה? בטח, אבל את זה הייתי עושה עבור כל ילד.

זה כל מה שהייתה עבורי. איזו ילדה אקראית.

משהו לא בסדר איתי, אני בטוח בכך, אבל אין זה משהו שבכוחי לשנות או לתקן. ניסיתי, לעזאזל. אני מנסה כבר שנה להרגיש משהו כלפיה, ולא משנה מה עשיתי, או איזה תרחיש אימים דמיינתי בראשי כדי לנסות להעלות בליבי רגש כלשהו, פשוט לא הרגשתי דבר.

ניסיתי לשכנע את עצמי שאני יכול לזייף את ההרגשה. שאוכל להעמיד פנים שאני מרגיש משהו עד שאכן זה יקרה. אף אחד לא ידע.

אחרי שהגעתי לבקר אותן לכבוד יום ההולדת הראשון שלה והתבוננתי בילדה, הדומה לי כל־כך, אוכלת את פרוסת העוגה שלה, בכל זאת לא הרגשתי דבר כלפיה מלבד שעשוע קל ושיעמום, ואז הבנתי שהעמדת פנים אינה אפשרות.

יש בי משהו שבור. משהו שבו מעולם לא הבחנתי עד שהתחושה האדישה ההיא היישירה אליי מבט, לועגת לאי יכולתי להתחבר רגשית.

"האריס?" נשמעת קריאה ממקום כלשהו בין שתי עמדות עבודה.

אני נעמד ומחליק בפיזור הדעת את ידי על חולצת המדים שלי בעודי ניגש לעמדה.

"רצית לשנות את המוטב בגמלת השארים שלך שלאחר המוות?" שואל הבחור, מביט מטה במסמכים שהוא אוחז בזמן שאני הולך בעקבותיו אל תוך קרביה של המחלקה המשפטית.

"כן, אדוני," אני משיב.

אני לא מסוגל להיות הורה. אני לא מסוגל להיות האבא שילמד אותה לרכוב על אופניים או לגלוש על גלשן. לא אהיה שם כדי לעורר יראה בליבם של בנים שירצו לצאת איתה ולעולם לא אחבוש את ברכה לאחר נפילה כואבת במגרש המשחקים, אבל ביכולתי לעזור לה מרחוק. ביכולתי להבטיח שלמורגן יהיה את הכסף שלו תזדקק כדי לדאוג לתינוקת שלה. אם משהו יקרה לי, אוכל לוודא שהן יקבלו את הכסף. זה המעט שאני יכול לעשות.

אם יום אחד מורגן ובתה יקבלו את הגמלה לאחר מותי, אדע בוודאות מוחלטת שבני משפחתי כבר ימצאו אותן.

הם לא יוכלו שלא להיות איתן בקשר.

1
טרוור

אפילו חודשים לאחר מותו, אחי הקטן הוא עדיין האדם הראשון שעליו אני חושב כשאני מקיץ בבוקר והמחשבה האחרונה שלי לפני שאני נרדם מדי לילה. הוא בכל מקום שבו אני מביט, בכל שיחה שאני מנהל גם אם שמו לא עולה. האמת היא שזה די אירוני שהוא תופס מקום כה גדול במחשבותיי כשימים שלמים היו עוברים עליי בלי שהייתי חושב עליו ולו פעם אחת בשנים שלפני מותו.

הנרי תמיד היה כזה. הוא תמיד הופיע ברגעים הכי לא מתאימים, כמו בלילה ההוא כשסוף־סוף הזמנתי את כריסטין פרסטון לדייט במהלך שנתי הראשונה בתיכון והוא צנח למושב שלצידנו בקולנוע כאילו הזמנתי אותו להצטרף. כשכן הייתי אמור לחשוב עליו או לשוחח איתו, תמיד שנינו היינו עסוקים מכדי להתעדכן זה בחייו של זה, וכעת כשהוא איננו הייתי מוכן לעשות הכול כדי למחוק את העובדה הזאת מראשי. הוא כל מה שיכולתי לחשוב עליו.

התגעגעתי אליו בטירוף. גם כעסתי עליו כל־כך, עד שיכולתי להכניס למשהו אגרוף.

תהיתי אם אחים אחרים, ביולוגים, כאלה שנולדו לאותה משפחה בגלל טעות בלידה, חשו זה כלפי זה כפי שחשתי כלפי הנרי. האם גם הם היו מתרגזים עד שביקשו לטלטל את אחיהם הקטנים עד שיתנהגו כראוי, או שקל יותר לוותר על מישהו שעבורו מעולם לא היו צריכים להילחם מלכתחילה?

כשהוא נכנס לחיינו, הסידור של הנרי היה אמור להיות זמני בלבד. עברו חודשים עד שהבנו שהוא הולך להישאר איתנו לעולם. בתור ילד שהיה עד לכניסתם ולעזיבתם של אין־ספור ילדים בביתנו, הידיעה שהנרי נשאר איתנו הייתה קשה לי. נאלצתי לעשות בחירה מודעת לראותו כבן משפחה. בשנייה שהשינוי הזה אירע בראשי היה ברור לי שדבר לעולם לא יוכל לגדוע את הקשר בינינו.

גם לא לאחר שגיליתי כל מיני דברים על הנרי לאחר מותו. עדיין הרגשתי איך אני נלחם בתוכי על הזיכרון שלו, מחפש תשובות שיוכיחו שההחלטות שעשה בחייו היו הגיוניות באופן כלשהו.

"אימא?" קראתי בעודי פותח את הדלת בלי לדפוק, "את בבית?"

"אני פה מאחור," קראה בתשובה.

הלכתי בעקבות קולה במורד המסדרון ומצאתי אותה יושבת ליד השולחן הארוך בחדר היצירה שלה, מדביקה גיליונות קטנים של נייר בספר מזכרות.

"היי, טרוור," אמרה, מרימה את ראשה בחיוך אליי, "הכול בסדר?"

האשמה הכתה בי חזק ומהר. לפני כמה חודשים ביקור אקראי לא היה זוכה לשאלה מסוג זה, אבל נראה שאימא שלי הזדקנה בשנים רבות תוך פחות מכמה חודשים. אובדנו של הנרי, ילד שגידלה מאז היה בן שנתיים, היה מכה שממנה לא התאוששה, אך נראה שהגילוי שזנח את ילדתו שברה אותה לחלוטין.

"רק רציתי לראות אותך," אמרתי, מחייך. נכנסתי לתוך החדר והצצתי בספר הזיכרונות שעליו עבדה. הוא היה מלא בתמונות ילדיהם של דודניתי קייט ושל אחי המאומץ, שיין. כבר עברו כמה שנים, אבל עדיין התקשיתי להאמין שאחי המאומץ ודודניתי התאהבו.

הדף שעליו עבדה כעת אימא הכיל תצלומים של ארבעת ילדיהם הגדולים ביותר רצים בחצר ומשחקים בסילוני ממטרה. "נראה טוב."

"תודה," היא השיבה, נוטלת את הדבק. "אני נשבעת, אני לא יכולה לעמוד בקצב של כל התמונות האלה. כל אלה רק מהשנה החולפת."

משכתי אליי כיסא שעמד בצד, סובבתי אותו עם המשענת קדימה והתיישבתי לצידה, מותח לפניי את רגליי הארוכות. אימא שלי הייתה כה קטנה, שתמיד חשתי כמו נפיל כשעמדתי לידה. מאז שמלאו לי שלוש־עשרה אני מיתמר מעליה ותמיד זכינו לשפע מבטים תמהים כשלקחה אותי העירה לרכישת תלבושות לבית הספר או איזו חולצה, האישה בהירת העור שמצווה על ילד כהה עור, שגימד אותה בממדיו.

היא מעולם לא נתנה למבטים האלה להטריד אותה, וגם אני לא. ואם כן, לפחות לא הבעתי את זה בקול רם. הייתי פשוט זוקר מעט את סנטרי והולך קצת יותר קרוב אליה, מוודא שכל הערה המכוונת אליה תעבור קודם דרכי.

כשהייתי צעיר זה עבד. אנשים עשו מאמץ לשמור מרחק, מבקשים להימנע מצרות. ככל שבגרתי, נראה שלאוכלוסייה המקומית היה יותר ויותר קשה לקבל את העובדה שהיו דברים שלא היו מעניינם. מעולם לא ידעתי אם זה בגלל השינוי במראה החיצוני שלי או השינויים החברתיים שהתרחשו סביבנו ושגרמו לאנשים לנעוץ מבטים ולבחור באיזה צד הם מבקשים להיות. כאילו היו צדדים לעניין מלכתחילה.

"אבא אמור להגיע הביתה עוד מעט," אמרה אימא, מושכת את תשומת ליבי מידיה הענוגות, שהדביקו אותיות בקשת לרוחב חלקו העליון של הדף. "אנחנו מתכוונים לצלות המבורגרים, אם בא לך להישאר."

"אולי," השבתי. "האמת היא שרציתי לשוחח איתכם."

"בנוגע למה?" היא הביטה בי בסקרנות.

"אני חושב שהגיע הזמן שאסע לקליפורניה," אמרתי, מביט איך הכאב מהבהב באופן כמעט בלתי נראה בעיניה. "כבר עברו כמה חודשים וכולנו נרגענו."

"אתה יודע שאני לא חושבת שזה רעיון טוב," אמרה, ידיה נחות ללא תנועה על השולחן.

"מישהו צריך לנסוע לשם, אימא."

"אני זו שאמורה לנסוע," השיבה בעיקשות.

"לא," השבתי בהינד ראש. לא יכולתי לדמיין את אימא שלי נוסעת רחוק מהבית מלכתחילה, אבל סירבתי לדמיין אותה נוסעת לקליפורניה כדי לראות את ילדתו של הנרי ומקבלת יחס צונן מאימה של הילדה, או גרוע יותר, נופלת קורבן למניפולציות בתמורה לאפשרות ליצור מערכת יחסים עם הילדה. זה עלול להרוס אותה לחלוטין.

"טרוור," אמרה בלי אזהרה, מזדקפת ומתרחקת ממשענת הכיסא. "אני יודעת שאתה דואג, אבל אין לך מושג איך לנהל מצבים כאלה. אימהות ביולוגיות הן — "

"אימהות ביולוגיות?"

"כן," השיבה בסבלנות, טופחת ברכות על ברכי. "הן מגוננות."

"ואימהות מאמצות לא?" חשקתי את לסתי.

אימא צחקה. "באמת, הייתי נלחמת באריה כדי להגן על בניי."

"אז מה את — "

היא קטעה את דבריי בהרמת יד. "הייתי צריכה לומר 'אימהות' וזהו, בסדר?" אמרה בחיוך קטן. "התכוונתי לכל האימהות. הן מגוננות, ואם אתה תיסע לשם, תתנהג בחספוס ותנסה לשלוט במצב, היא לא תרצה שום קשר איתנו."

"מתי אני נוהג בחספוס?" התווכחתי.

"חוץ מעכשיו, אתה מתכוון?" שאלה ביובש.

"אני חושב שזה לא רעיון טוב שתיסעי לשם, אימא," אמרתי ברכות, לא בטוח איך לתאר את הרתיעה שלי בלי להעליב אותה.

"מסכים," אמר אבא מפתח הדלת מאחורינו. "את יודעת איך אני מרגיש לגבי זה, אל."

"אני לא איזו חתיכת חרסינה שברירית," אמרה אימא בתסכול.

"את לא מכירה את האישה."

"אני יודעת את שמה. אני יודעת שהיא הכירה את בני, די טוב, אם הם הביאו יחד ילדה לעולם. אני יודעת שהיא מגדלת את הילדה ללא עזרתו של בני, וכפי הנראה עשתה את זה עוד לפני שהוא מת."

הבטתי באימא שלי כשקמה בכעס על רגליה.

"טרוור יכול לנסוע לשם ולהציג את עצמו," אמר אבא, עיניו מתכווצות בזוויותיהן וקולו מעמיק. "ואת יכולה להתעצבן כמה שאת רוצה. אני רוצה לפגוש את ילדתו של הנרי לא פחות ממך, אבל את בראש מעייניי, מתוקה."

כפי הנראה הדאגה שנשקפה מעיני אבא פרטה על מיתר בליבה, משום שרגע אחד עמדה זקופה ונוקשה באמצע החדר, ששה אלי קרב, ואילו במשנהו התרככה וניגשה באיטיות לאבא, כורכת את זרועותיה סביבו כשהוא עומד ושתי ידיו נטועות על מסגרת הדלת.

"מתי אתה מתכנן לנסוע?" שאל אותי אבא, זרועו סביב כתפיה של אימא.

"בשבוע הבא," השבתי, משעין את מותניי על שולחן היצירה. "אני מתכוון לנהוג לשם, אז הבאתי את הטנדר שלי."

"נסיעה מחורבנת," אמר אבא בהזדהות. "תישאר אצל שיין וקייטי? אולי הם יבואו איתך לפגוש את התינוקת."

"אתה מתבדח, נכון?" עיוויתי את שפתיי. "חשבתי שאנחנו לא רוצים להבריח את האימא."

אבא שלי צחק בקול רם ואימא רק הנידה בראשה.

"כולם אוהבים את קייטי," היא נזפה בנו. "אם משהו יקרה, זה שהיא תהפוך לחברתה הכי טובה של הבחורה."

"בואו פשוט נחכה ונראה אם היא ראויה לחברות טובה, או־קיי?" אמרתי. יצאנו מחדר היצירה והלכנו במורד המסדרון למטבח. "אנחנו לא יודעים דבר עליה."

"הנרי בבירור אהב אותה."

"לא בהכרח," אמרתי, הבושה גורמת ללהט להתפשט במעלה צווארי. "אנחנו לא יודעים אם הייתה שם מערכת יחסים בכלל."

"בבירור לא אחת משמעותית אם הנרי אפילו לא הזכיר אותה מעולם," אמר אבא, מוציא אוכל מהמקרר.

"מה?" שאלה אימא, מביטה ממנו אליי ובחזרה. "אתה אומר שהיא הייתה מפגש ללילה אחד?"

היא נשמעה כה מזועזעת, שאבא שלי פלט נחרת צחוק ואילו אני רציתי לשקוע לתוך הרצפה. שיחה על כל דבר שקשור למין עם אימא ניצבה באותה דרגת אי־נוחות כמו הסרת שערות בשעווה בביצים. למעשה, העדפתי לעשות שעווה בביצים.

"אני לא בטוח שהנרי ניהל מערכות יחסים בכלל," מלמלתי כשהמשיכה לבהות בי כאילו המתינה למענה.

"ובכן, זה פשוט נהדר," נבחה ורקעה ברגליה אל כיור המטבח. "ומה איתך?"

עיניי נפערו באימה ועמדתי שם קפוא על מקומי, פוחד מדי שמא קול רחש יגרום לה להסתובב אליי.

"שקט," אמר אבא, טופח קלות על מותניה של אימא, "הוא לא רוצה לדבר איתך על זה, אישה מטורפת."

"חשבתי שלימדתי אותם לכבד נשים," השיבה כאילו לא הייתי בכלל בחדר. "חשבתי שלימדתי אותם שסקס הוא מתנה שאין להקל בה ראש אלא שיש לקבלה בהכרת תודה."

"את עכשיו אומרת שעל הבנים שלנו להכיר תודה כשאישה מוכנה לשכב איתם?" שאל אבא בספק בזמן שהבטתי סביבי, מנסה נואשות למצוא נתיב בריחה.

"אתה לא אסיר תודה על כך שאני שוכבת איתך?" השיבה אימא בחדות.

"מה שנכון, נכון," הסכים אבא.

זין על כל זה. הייתי חייב לעוף משם.

"טרוור ריימונד האריס, אל תחשוב על זה אפילו," אמרה אימא בלי לפנות לעברי ורק פסעתי צעד לאחור.

"אני זקוק לבירה," אמרתי, הולך בצעדים מדודים לעבר הדלת. אבא תמיד שמר את הבירות שלו במקרר מאחור כדי שלאימא יהיה די מקום במקרר לאוכל.

"אתה רואה מה קורה כשעושים סקס מזדמן?" שאלה אימא וחגה על מקומה בזמן לעצור אותי במבט חודר. "אתה רואה?"

"מעולם לא הכנסתי מישהי להיריון," אמרתי בחדות, כתפיי מזדקפות בתנועה חדה. "ולא אעשה את זה."

"אתה לא יכול לדעת את זה בבטחה."

"אני בהחלט יכול להשתדל כמיטב יכולתי," יריתי, עומד על שלי. "אני זהיר תמיד."

"זהיר שווה לתחת — "

"אלי," אבא התפרץ, "מספיק." אימא קפצה את פיה בחוזקה. "לא על טרוור את כועסת. תפסיקי להציק לו."

גופה של אימא ממש רטט בזעם כבוש, אבל היא הנהנה בחדות. "לך תביא בירה," ציוותה, קולה מתרכך מעט. היא יצאה מהחדר בלי להוסיף מילה.

"אלוהים אדירים," מלמלתי לאחר שיצאה.

"היא מתמודדת עם הרבה," אמר אבא, פונה בחזרה לבצל שפרס. "אתה יודע שזה לא מכוון אליך, נכון?"

"כן. אני יודע."

"היא מנסה להבין מה גרם לאחיך לנטוש את התינוקת," אמר בלי לפנות אליי. "לאחר כל מה שעברנו, השנים האלה של תקווה, רק כדי לגלות שזה לא הולך לקרות לנו, ואז למצוא דרך אחרת להקים משפחה... לעזאזל, גם אני לא מבין את זה."

"רק מפני שזה אולי היה מפגש ללילה אחד," אמרתי, מניד בראשי על אף שהוא לא יכול היה לראות אותי, "זו לא סיבה מוצדקת. עבורי זו לא יכולה להיות סיבה מוצדקת."

"אני יודע, טרוור," אמר, מביט בי מעבר לכתפו. "אני מכיר אותך, בן."

"אני גם לא מבין את זה."

"אתה והנרי מעולם לא חשבתם אותו הדבר," אמר אבא, חוזר לבצל. "אתה, שיין והנרי תמיד הייתם שונים כמו שמן, מים ויין, וזה לא קשור למראה שלכם או לתקופה שבה באתם לגור איתנו. האופי שלכם פשוט לא יכול להיות שונה יותר זה מזה."

"מעולם לא חשבתי שהוא יעשה משהו כזה," אמרתי בגועל ויצאתי כדי להביא שני בקבוקי בירה. כששבתי פנימה, אבא שטף את ידיו.

"גם אני לא הייתי מסוגל להעלות את זה על דעתי," אמר אבא, נוטל ממני בקבוק בירה בהנהון תודה. "אבל שיט, כולכם גברים בוגרים כעת. אתם צריכים לקבל את ההחלטות שלכם ולחיות את החיים שלכם. אני רק חוזר ואומר לעצמי שאין לנו מושג מה הנסיבות שגרמו להנרי לנטוש את התינוקת."

"זה בולשיט," השבתי בעיקשות.

אבא הושיט את ידו ונתן לכתפי לחיצה. "כשאתה חש כעס כלפי אחיך, תזכור דבר אחד. יכול להיות שהוא לא עמד באחריות שלו כפי שאנחנו היינו עושים את זה, אבל הוא עדיין העביר את ביטוח החיים שלו אליהן למקרה שמשהו יקרה לו."

"אתה לא כועס?" שאלתי כשהוא הרים את מגש ההמבורגרים הלא צלויים.

אבא פלט נחרה. "אם יכולתי, הייתי חונק את האידיוט," מלמל ונשא את המגש החוצה.

***

נסעתי הביתה מאוחר באותו לילה. תמיד נהניתי לבלות בבית הוריי כשהיה לי פנאי. אפילו אחרי שאימא שלי איבדה את זה במטבח, נשארתי זמן רב לאחר ארוחת הערב ודיברתי איתם. היא נרגעה לאחר שבילתה מעט זמן לבדה והייתי אסיר תודה על כך.

תמיד הייתי רגיש למצבי רוחה של אימא. מהרגע שפגשתי אותה לראשונה התאהבתי בה. הייתי בן שבע ועמדתי על המרפסת הקדמית, מוקף ביותר עצים ממה שאי פעם ראיתי בחיי, ידה של העובדת הסוציאלית מונחת על כתפי ותרמיל גב בלוי תלוי על הכתף האחרת.

כשהדלת נפתחה והאישה הקטנה ובהירת העור, בחיוכה הרך והבושם בעל הריח הנעים, הזמינה אותנו להיכנס, הרגשתי כאילו זכיתי בלוטו. הייתי בהרבה בתי אומנה עד אז, יותר ממה שיכולתי לזכור, אבל מאיזושהי סיבה חשתי מייד שמצאתי את המקום שאליו אני שייך.

אפילו לא היה אכפת לי כשבעלה רחב החזה נכנס לחדר וחיכך את כף ידו בגבה התחתון בברכה. לא, זה שקר. בתחילה רציתי שמייק ייעלם. האישה היפה המדיפה ניחוח מעולה הייתה שלי והיה לי קשה לראות אותו מסתובב לידה ומנשק אותה. בשלב ההוא היו לי מעט חוויות חיוביות עם גברים, והאיש הגדול נראה לי כמו צרות.

במרוצת השבועות לא ראיתי את מייק מרים את קולו, ובטח לא את ידו, כלפי אלי, והוא החל להתחבב עליי. התחלתי לבלות איתו בטיולים ביער ובדיג בנחל שעבר בשטח שלנו. עם הזמן הקשר שלנו התחזק והפך למשהו ארוך ימים וחסר תחליף.

אם הייתי צריך להיות כן עם עצמי, גם לאחר שהתחלתי לכנות את שניהם אבא ואימא, ואפילו שמייק מחה דמעה בעת הדיון באימוץ שלי, הפעם הראשונה שאי פעם הייתי עד לגבר בוכה, האהבה הראשונה שלי, והגדולה ביותר שלי, תמיד הייתה אלי, אימא שלי.

כשאלי בכתה, חשתי זאת עמוק בבטני. כששמחה היה זה כאילו גופי כולו הוצת באור וחשתי כאילו אני מסוגל לרוץ קילומטרים. חשתי את רגשותיה כאילו היו שלי, ובמשך כל חיי התאמתי את עצמי למצבי רוחה, אף שזה היה מטריף אותה. היא מעולם לא הבינה איך הרגשתי כלפיה. היא לא יכלה להבין.

היא לקחה ילד בן שבע שמעולם לא היה לו דבר ארור אחד משלו, ואהבה אותו. אהבתה לא היה משהו שבו היה עליי לזכות, והוא מעולם לא היה מותנה בדבר. היא אהבה אותי משום שהייתי קיים. זה היה עד כדי כך פשוט. משום שזה היה כה פשוט הקדשתי את חיי לאהוב אותה בחזרה.

אני חושב שאיפשהו בירכתי תודעתי אהבתי לאימא הייתה הסיבה לכך שלא יכולתי לסלוח להנרי. מלבד העובדה שהוא הלך והכניס איזו אישה להיריון ולא סיפר לי, ומלבד העובדה שהוא הותיר אותה להתמודד לבד ונטש את ילדתו, לא הייתי מסוגל לסלוח לו על האופן שבו נפלו פניה של אלי כשבישרתי לה את החדשות. לא יכולתי לשכוח שהוא גרם לכך שאני הייתי זה שנאלץ לבשר את הבשורה, וזה כי הוא הורה שצוואתו תועבר אליי.

האידיוט הקטן.

ביתי היה חשוך ושקט כשנכנסתי, ובפעם המיליון הצטערתי שאין לי כלב. יכול להיות נחמד שיהיה בבית מישהו שממתין לקבל את פניי בשמחה, אבל פשוט לא יכולתי להצדיק להביא כלבלב הביתה כשלרוב עבדתי עד שעות מאוחרות, מה שיותיר אותו לבדו במשך רוב שעות היממה.

חלצתי את מגפיי, פשטתי את מעילי בדרכי לסלון וצנחתי על הספה. הקיץ היה בדרכו, אז לא היה הרבה לראות בטלוויזיה. מצאתי סרט פעולה חדש שעדיין לא ראיתי והרמתי את רגליי על שולחן הקפה. הייתי זקוק להפוגה מהמחשבות על הנרי ועל נסיעתי הקרבה.

השבוע עבר במסכת מטושטשת של משימות דחופות בעבודה ושל הכנת הבית לסגירתו למשך זמן מה. לא הייתי בטוח למשך כמה זמן אשהה בקליפורניה בניסיון להכיר את הילדה ואת אימה, אבל לא רציתי לחזור לבית מבולגן ולמקרר מלא באוכל מקולקל.

ביתי עמד על קרקע השייכת להוריי, כך שידעתי שיהיה להם קל לקפוץ לפה ולטפל בבית בהיעדרי, אבל לא רציתי להטריח אותם. בניתי את ביתי על חלקת קרקע זו כי לא יכולתי לדמיין שאעזוב את החורשה שהייתה לי קרש הצלה בימי ילדותי, גם כי ידעתי שהוריי לעולם לא יעזבו ובסופו של דבר יום יגיע שבו איאלץ להיות קרוב אליהם.

אימא ואבא עדיין היו צעירים והסתדרו ללא בעיות, אבל אבא היה חוטב עצים במשך שלושים שנה לפני שפרש חלקית וידעתי כי יום יגיע שבו הוא כבר לא יסתדר עם העבודה שלו. חטיבת עצים לא הייתה עבודה קלה. עבודה מאומצת לא תעזור לאבא להזדקן ללא בעיות, אף שעבודה זו כשלעצמה שמרה על כושרו הגופני גם בשנות החמישים לחייו.

הטלפון שלי צלצל כשהכנתי ארוחת ערב ממה שנותר במקרר ועניתי בלי להרים את המכשיר מהדלפק. "הלו?"

"טרוור?" קראה אניטה, "למה אני בקושי שומעת אותך?"

"את על רמקול. מה קורה?" קימטתי את אפי כשהבחנתי שהברוקולי שעמדתי להוסיף למחבת היה רקוב בתחתית. שיט.

אניטה, או אנני כפי שכינינו אותה, הייתה בת הזוג של דודני ברהם, אבל היא גם הייתה אחת מילדי האומנה שדודי ודודתי אימצו לביתם כשהיינו בני עשרה, כך שהכרתי אותה מחצית מחיי. היא הייתה מעט מחוספסת, אהבה לספר בדיחות גסות שכמעט אף פעם לא היו במקום, ומעולם לא אפשרה למישהו לחמוק מאחריות למעשיו. היא גם הייתה אחת מחבריי הטובים ביותר. אנני הייתה הטיפוס שיריב איתך עד שהייתה נעשית קצרת נשימה, ואז תגן עליך מהאחרים ברגע שהצליחה להסדיר אותה.

"אריאל ואני משועממות," אמרה. "ברהם עובד עד מאוחר היום, אז אנחנו באות אליך."

"אכלתן כבר ארוחת ערב?" שאלתי, מביט לעבר התבשיל העלוב שבמחבת.

"כן."

"בסדר," אמרתי, "נתראה בעוד כמה דקות."

"האמת היא שאנחנו מחוץ לבית שלך."

צחקתי והנמכתי את הלהבה לפני שניגשתי לדלת. "למה לא דפקת?"

"לא רציתי להופיע פתאום באמצע שאתה עושה ביד או משהו," ענתה וניתקה את השיחה.

"את חושבת שהייתי עונה לטלפון אם הייתי מאונן?" שאלתי כשהיא עלתה במדרגות הקדמיות עם בתה התינוקת, אריאל, בזרועותיה.

"היי," נזפה בי, מכסה את אוזנה של אריאל בידה. "שמור על הפה שלך."

"אני בטוח שעם כמות ה'לך תזדיין' שאת אומרת בכל שיחה אין לך זכות להתלונן על הפה של אחרים," השבתי, גונב ממנה את אריאל. "שלום לך, דבר מתוק שכמוך."

הובלתי את הדרך לתוך הבית, לא ממתין עד שאנני תחלוץ את נעליה בכניסה. היא יכלה למצוא את המטבח ללא בעיה, בהתחשב בכמות הזמן שבילתה בביתי, וגם כך הייתה מביטה בי כאילו אני חייזר אם הייתי מנסה לשחק את המארח האדיב.

"עוזב מחר, הא?" שאלה כשנכנסה למטבח.

"זו התוכנית. אני עוזב מוקדם מאוד כדי שאגיע לפני הצהריים למחרת."

"החלטה חכמה," אמרה, מעיפה מבט במחבת ומקמטת את אפה. "אתה מתכוון לעצור ללילה?"

"כן," הושטתי לה את אריאל וחזרתי לכיריים. "אני חושב שהייתי יכול להגיע מחר מאוחר בלילה, אבל אין כל סיבה למהר."

"קצת גורר רגליים עכשיו, כשהרגע הגיע?"

"בכלל לא," טענתי, "אבל אין סיבה לגרום לעצמי להיות אומלל כשאין בכך צורך."

"לגמרי," אמרה והתיישבה ליד השולחן. "אפילו שלקום מוקדם רק כדי לנהוג עוד יום שלם זה מדכא."

"כל הנסיעה הזאת מדכאת. לפחות אני לא לוקח איתי את הילדים."

"זה נכון," השיבה בהנהון. "היית צריך לעצור כל שעתיים כדי שמישהו יוכל להשתין."

"הייתי פשוט מביא כמה בקבוקי פלסטיק."

"זו תמונה שאני מקווה שלעולם לא אראה."

צחקתי והעברתי מהתבשיל לצלחת. היא הוציאה צעצוע כדי שאריאל תוכל לשחק ואז התרווחה על כיסאה. ברגע שהתיישבתי מולה, היא בחנה אותי בזהירות.

"אתה חושב שאתה מוכן לזה?" שאלה, מקפיצה קלות את אריאל בחיקה.

"אתמודד עם מה שיבוא," השבתי במשיכת כתף. "אני רק מקווה שהיא לא תעשה לי בלגן."

"אני בספק," השיבה אנני, מנידה בראשה.

"מה, כאילו הנרי אי פעם בחר בחורה נורמלית להביא הביתה? הבחור היה מגנט למוזרות."

"הנרי הוא זונה," השיבה. "לעזוב ילדה כמו שעשה... אבל אני לא חושבת שהוא זונה מהסוג שהיה משאיר את הילדה שלו עם אימא מחורבנת."

"לעזאזל, אני מרגיש כאילו לא הכרתי אותו בכלל," מלמלתי. "אין לי מושג מה הוא היה עושה."

"הוא ראה מה הורים גרועים עושים לילדים שלהם כשהייתם ילדים."

"לא ממקור ראשון," טענתי.

"נכון. הוא הגיע אליכם כשהיה כה צעיר, שאני לא חושבת שהוא בכלל זכר את חייו לפני כן, תודה לאל. עדיין, הוא ראה את כל ילדי האומנה שנכנסו ויצאו מהבית שלכם. המשפחה שלנו יודעת יותר מכולם מה זה עושה לילד."

"אני רק שמח שאני נוסע לשם ולא אימא שלי," אמרתי. "אם האימא לא תאפשר לנו לראות את התינוקת..."

"כן," אמרה אנני בשקט.

"איפה אתם?" שאל ברהם מהכניסה לבית, שאליו נכנס בלי לדפוק.

"במטבח!" השיבה אנני בצעקה, חיוך על פניה.

"בבקשה, תיכנס," אמרתי ביובש כשברהם נכנס בצעדים גדולים למטבח. "תרגיש בבית."

"אני תמיד מרגיש כך," השיב ברהם, רוכן כדי לתת לאנני נשיקה ולקחת את אריאל בזרועותיו. הוא הביט בצלחתי בהעוויה והשיב את מבטו לאנני. "בבקשה תגידי לי שלא אכלת מהדבר הזה."

"לא אכלתי," צחקה.

"הטעם בסדר גמור," אמרתי והרמתי לפי נגיסה. "רק צריך קצת תבלינים ולכל דבר יכול להיות טעם סביר."

"שמת תירס בתבשיל הזה?" שאל, מושך כיסא. השבתי במשיכת כתף. השתמשתי במוצרי המזון האחרונים שהיו לי, אז מבחינתי זו הצלחה.

"עוזב בבוקר?" שאל ברהם.

הבטתי באנני והיא גלגלה עיניים. "כן," השבתי. "חשבתי שאתה עובד עד מאוחר הלילה."

"לא," השיב, מנשק את הידיים הקטנטנות שניסו לתפוס בזקנו. "הספקת לעשות הרבה עבודה השבוע, אז לא נשאר לי הרבה לעשות."

"תשתוק," מלמלה אנני כשהעפתי בה מבט. "רצינו לבוא לראות אותך לפני שתעזוב."

"היית יכולה פשוט לומר את זה."

"לא, לא יכולתי. היית אומר שאתה עייף או משהו כזה כדי שלא נבוא אליך."

"אני באמת מרגיש מותש."

"שקרן."

"אתם באמת עד כדי כך מודאגים?"

"אנחנו פשוט לא רוצים שתיסע לשם ותיתקל בכל מיני בעיות," השיב ברהם. "אתה צריך שאחד מאיתנו יבוא איתך?"

"אני בטוח שאני מסוגל להתמודד," אמרתי, תוחב אוכל לפי. ככל שהאוכל התקרר, כך טעמו היה גרוע יותר. הייתי צריך לסיים אותו לפני שיהפוך מגעיל לחלוטין.

"אני לא אוהבת את זה," אמרה אנני, רוכנת קדימה על מרפקיה על השולחן. "מה אם היא כלבה מוחלטת?"

"אז אתמודד עם זה. לעזאזל, שניכם מתנהגים כאילו אני הולך להילחם במפלצת."

"לפחות קייט שם."

"לא אמרתי לה שאני מגיע."

"יכול להיות שפלטתי משהו," אמר ברהם.

"ברצינות?" שאלתי בעצבנות, מוותר על האוכל. "אתם באמת ובתמים האנשים הכי מתערבים שאי פעם פגשתי."

"הסתכל במראה," ירתה אנני.

"אני לא מתערב. אתם באתם אליי," טענתי, קם ממקומי כדי להשליך את האוכל לאשפה. "אני נותן לכם להתמודד עם החרא שלכם לבד."

"יש בזה משהו," אמר ברהם.

"אוי, אוי, אוי, טרוור המסכן," השיבה אנני בחדות, "יש לך משפחה בעיר שאכפת לה ממך והיא בטח תרצה לראות אותך מתישהו. תינוק מסכן שכמוך."

"אמרתי להוריי שאשאר שם, אבל תכננתי להישאר במלון. את יודעת שהיא תרצה להיות באמצע של כל העניין," אמרתי, מתייחס לקייט. "היא אוהבת לפתור בעיות, ומטריף אותה שביקשתי ממנה לשמור מרחק מהבחורה הזאת, מורגן."

"שמה מורגן?" שאלה אנני בסקרנות.

"כן."

"ואיך קוראים לתינוקת?"

"אין לי מושג," אמרתי. פניתי לכיור ושטפתי בזריזות את הכלים. המטבח נעשה שקט מלבד גרגוריה של אריאל.

"בואי, בייבי," אמר ברהם כשסיימתי לשטוף את המחבת, "לטרוור בטח יש מיליון דברים לעשות הלילה."

לא הסתובבתי אליהם כשקמו מהשולחן, אבל הפסקתי לנקות כשאנני ניגשה אליי מאחור וכרכה את זרועותיה סביב מותניי.

"אני אוהבת אותך," אמרה והניחה את ראשה על גבי. "תודיע לנו כשתגיע מחר למלון, או־קיי?"

"בטח," השבתי, טופח על ידיה בידיי הרטובות.

"תעדכן אותנו," הורה ברהם ואנני שחררה את אחיזתה בי. "כולנו נרצה לדעת מה קורה שם."

נאנחתי ופניתי אליהם. "אני יודע. אעדכן אתכם במתרחש."

"אני רק מקווה שהיא פתוחה לכך שנהיה בקשר איתן," השיבה אנני במשיכת כתף. "אנחנו לא חייבים להיות החברים הכי טובים, אבל אני לא מסוגלת לדמיין שבתו הקטנה של הנרי תהיה אי שם בלי שנדע מה קורה איתה."

"אעשה כמיטב יכולתי," אמרתי, הולך בעקבותיהם לעבר הדלת. האחריות שלקחתי על עצמי כשהתעקשתי לשוחח עם אם ילדתו של הנרי נחה כמשקולת על כתפיי.

מעולם לא התקשיתי לנהל מגע עם אנשים. לרוב יכולתי לגרום להם לחוש איתי בנוח די מהר במהלך השיחה, ואף שלא בהכרח חיבבתי הרבה מאוד אנשים, רובם חיבבו אותי. בכלל, הייתי אדם די אהוד, אבל המפגש עם האישה הזאת עמד להיות שונה.

הייתי אחיו של הנרי, שכפי הנראה לא רצה שום קשר עם ילדתו וחתך עוד לפני שהאישה ילדה. לא ידעתי אם שילם מזונות או לא. קיוויתי באמת ובתמים שעשה לפחות את זה.

היה סיכוי לא קטן שמורגן ריילי לא תרצה שום קשר איתי או עם משפחתי. למרבה הצער, אם כך יקרה, לא אוכל להאשימה. הנרי זיין אותה בענק, ואם הייתי בנעליה, אני לא יודע אם גם אני הייתי רוצה כל קשר עם המשפחה שהייתה מסוגלת לגדל גבר כזה.

נעלתי את הדלת וכיביתי את האורות בדרכי לחדר השינה. עדיין הייתי צריך לארוז, ורציתי לישון כמו שצריך בלילה.

חדר השינה שלי משעמם עד מוות, בערך כמו יתר ביתי. באמצע החדר עמדה מיטה זוגית גדולה שעליה הרשיתי לעצמי לבזבז כסף, אבל יתר הרהיטים בביתי היו כל מיני רהיטים פשוטים ולא תואמים שהועברו אליי מבני משפחתי השונים. השקעתי כסף רב בבניית ביתי, והוא תוכנן בדיוק כפי שרציתי, אבל מעולם לא היה אכפת לי יותר מדי מעיצובו. תמיד תיארתי לעצמי שברגע שאתחתן אשתי תוכל לעצב אותו כראות עיניה.

כעת, כשהייתי בשנות השלושים לחיי, התחלתי לתהות אם כל עניין האישה אי פעם יקרה. יצאתי לדייטים ופגשתי נשים רבות, אבל מעולם לא מצאתי את זו שאיתה רציתי לבלות יותר מחודשים ספורים. תמיד זה נראה מבטיח בתחילה, אבל אז הגיע שלב שבו התחלתי לתהות אם באמת זו האישה שארצה לראות בכל יום למשך שארית חיי. התשובה תמיד הייתה לא. לרוב חתכתי את הקשר כשהבנתי את זה. נראה שארבעה חודשים היה מספר הקסם עבורי.

הוצאתי תיק בד מהארון והעפתי מבט מהיר בקופסת החפצים האישיים של הנרי, שנתנו לי הוריי. כמה מהדברים היו מזכרות ילדות והשאר היו פריטים שחיל הנחתים שלח הביתה מחדרו האישי בבסיס. עדיין לא עלה בידי לפשפש בדברים ולא הייתה לי כל כוונה לעשות את זה הלילה.

אלוהים, התגעגעתי לאחי. הוא היה קוץ בתחת, אגואיסט ובעל ביטחון עצמי כמו שיש למעט אנשים, אבל הוא גם היה הילד המתוק והמצחיק ביותר שאי פעם פגשתי.

אני עדיין יכול לזכור את היום שבו הגיע אלינו. הוא היה ילד האומנה הצעיר ביותר שהוריי אימצו אי פעם. אימא ואבא תמיד בחרו לקחת את המקרים הקשים יותר ואת הילדים הבוגרים יותר שבהם אף אחד לא רצה, אבל מסיבה כלשהי הם הסכימו לקחת את הנרי, אף שהוא לגמרי הפך את חייהם באופן שבו לא היינו מורגלים בו.

טיפול בילד בן שנתיים הוא סיפור שונה מטיפול בילד בוגר יותר, אבל הם למדו לעשות את זה במהירות.

בתחילה נהגתי בחשדנות בילד הבלונדיני. חששתי שאמעד עליו בטעות או שבשוגג אשאיר את האולר החדש שלי איפשהו והוא ימצא אותו, או שהוא ייחנק ממשהו וימות בזמן שהייתי אמור להשגיח עליו, אבל לא הצלחתי לשמור מרחק לאורך זמן. הוא פשוט היה מתוק.

התספורת שלו הייתה משהו מגוחך, ארוך מאחור וקצר מקדימה, ואחת משיניו הקדמיות הייתה חסרה כי מישהו העיף לו אותה, אבל בכל זאת היה לו את החיוך הכי גדול שאי פעם ראיתי והוא דיבר בקצב, בשפה שאף אחד לא הבין.

למשך זמן רב חשבתי שהוא מדבר ברוסית או משהו כזה, אבל כשהתבגרתי אימא צחקה והבטיחה לי שבחודשים הראשונים לשהותו איתנו הוא דיבר קשקושים בלבד.

נדרשו פחות משנתיים עד שהנרי הפך לבן משפחה קבוע. כשהחל ללכת לגן הילדים, שם משפחתו היה האריס, כמוני, ובדיוק כמוני היה לו תיק גב של 'איירון מן' וזוג נעלי התעמלות גבוהות שהוריי בקושי יכלו להרשות לעצמם, ואת אותם פסים מגולחים בצידי שערו הבלונדיני.

לא משנה כמה יוצא דופן הוא נראה, אחי הקטן רצה להיות גרסה מוקטנת שלי בשנים הראשונות שלו בבית הספר היסודי.

חשקתי את לסתי והנדתי בראשי, מנסה להתעלם מהזיכרונות שימנעו ממני לעשות את מה שהייתי צריך לעשות, חוץ מלשכב על המיטה ולבהות בתקרה. את זה כבר עשיתי מספיק.

במשך השבועות הראשונים לאחר מותו בקושי יכולתי לתפקד. במשך שנים הוא היה רחוק מהבית בגלל שירותו הצבאי בחיל הנחתים, אבל לפחות ידעתי שהוא נמצא אי שם בעולם, צוחק ומתחיל עם בחורות במשפטים נדושים שנראה שפעלו את פעולתם משום שהאידיוט היה יפה תואר. תמיד ידעתי שהוא במרחק שיחת טלפון או טיסה. כשהלך מאיתנו חשתי כאילו נפער בתוכי בור ענקי ששאב את האוויר מריאותיי עד שלא יכולתי לנשום מרוב כאב, כה עמוק עד שהלכתי לרופא להיבדק.

לא יכולתי ליפול שוב בחרא הזה. לילות השתייה עד לעילפון והימים של ההנגאובר אחריהם בנוסף לאומללות שלי, חלפו. הם היו חייבים לחלוף. הייתי גבר בוגר עם אחריות על כתפיי והורים שכבר איבדו בן אחד. לא הייתה לי הזכות להתגולל בכאב, אף שהיו ימים שבהם רציתי לעשות את זה.

לעזאזל, ברוב הימים שקלתי להודיע שאני חולה בעבודה ולהתחיל את היום עם בקבוק ויסקי. לא עשיתי את זה.

מבחינתי, לאבד את אחי היה הדבר הרע ביותר שאי פעם קרה לי, ושלא כמו הנרי, זכרתי את אימא שלי הביולוגית ואת אין־ספור משפחות האומנה המחורבנות שאליהן נשלחתי לפני שהוריי הכניסו אותי לביתם.

גם זכרתי בבהירות איך נלקחתי ממשפחת האריס למשך יותר מחודש בגלל איזה חרא בירוקרטי כשהייתי בן שמונה. הרגע שבו העובדת הסוציאלית הוליכה אותי אל מחוץ לבית היה אחד הרגעים הגרועים בימי חיי.

כל זה כאין וכאפס לעומת אובדן אחי הקטן. הייתי מוכן לעבור הכול, לחיות עם כל דבר, לו רק יכולתי לחסוך מעצמי את האובדן הזה.