*משחק חוזר*

לא כל אחד ראוי להזדמנות שנייה... לא משנה כמה ההזדמנות הראשונה הייתה לוהטת.

סנטינו רוסי, עורך הדין של מועדון הכדורגל, ידוע בחדר ההלבשה בתור 'החבר לחודשיים'. כבר שנים שיש לו משימה – למצוא מישהי שהוא יוכל לחלוק איתה את צמח הבזיליקום שלו ושתרפא אותו מחיי ההוללות.

טילי לוגן היא בחורה סקוטית תוססת שלא הנידה עפעף לפני חמש שנים כשאיטלקי חתיך משך אותה לשירותים במועדון לילה. הוא היה אפל, מסוכן ובדיוק הבילוי הכיפי שטילי חיפשה – גם אם הוא עבד בקבוצת הכדורגל שבה שיחק אחיה המגונן מדי.

אבל הרבה השתנה. כשטילי חוזרת ללונדון לאחר חמש שנים היא מוצאת את עצמה לכודה במעלית עם האיטלקי החתיך, וזה לא מפגש משמח. בעיקר כי אחיה מאשים את סנטינו שבגללו היא חזרה לסקוטלנד מלכתחילה.

טילי לא רוצה לחזור על טעויות העבר, וחידוש הקשר עם סנטינו הוא משחק באש.

אבל אם הם ישמרו על מערכת היחסים שלהם בסוד, אולי המשחק החוזר יהיה שווה את הכוויה.

 

משחק חוזר הוא רומן על הזדמנות שנייה שמתרחש בעולמם של האחים האריס ויכול להיקרא כספר יחיד.

 

*שמירה צמודה*

כשהשכן שלך, הכדורגלן השחצן, מנסה לגרור אותך למגרש לו, יש לך מזל שאת מכירה היטב את חוקי המשחק.

זנדר וויליאמס הוא השחקן אמריקאי החדש והלוהט שנחוש לכבוש את הכדורגל האירופאי בסערה. האגו שלו גדול כל כך, עד שהוא בקושי נכנס מתחת לכובע שהוא מקפיד לחבוש הפוך. כשהוא מגויס לאחד המועדונים הגדולים בלונדון, הוא משוכנע שבקרוב לא יהיה איש שלא יכיר את שמו.

השכנה שלו, דפני קלארק, היא מנהלת הבניין שבו הם מתגוררים. זו רק אחת מהעבודות הרבות שלה, ולכן אין לה סבלנות לאמריקאי המעצבן מעברו השני של הקיר, שמשמיע את הרעשים הכי מרגיזים ואוהב לפתוח את הדלת שלו כשלגופו רק מגבת ורודה קטנטנה.

המתח ביניהם גדל, ואחרי נשיקה לוהטת אחת במסדרון, מלחמת השכנים מתחלפת במהירות ב'שכנים עם הטבות', ובקרב הזה שניהם מתכוונים לנצח.

אבל דפני לא יודעת מהי הסיבה האמיתית לכך שזנדר נמצא בלונדון, ועכשיו היא תקועה באמצע משחק שהיא אפילו לא ידעה שהיא משחקת.

איימי דואז היא סופרת רבי מכר, ספריה זוכים להצלחה מסחררת.

שמירה צמודה -

פרולוג
כדורגל מעל לבולשיט

זנדר

"זנדר!" הצעקה במבטא הבריטי של חברי לקבוצה ג'וד מקאליסטר נשמעת מאיפשהו בחדר ההלבשה. "איפה אתה, חבר?"

"כאן!" אני צועק ממקומי ליד התא שלי בעודי תוחב גרביים מלאי בוץ ומגיני שוקיים לתוך סל הכביסה של המועדון. פאק, צריך לכבס את הציוד הזה. או עדיף לשרוף אותו. משחק כדורגל בסיאטל הוא תמיד רטוב ובוצי, אבל המשחק של היום היה רטוב מהרגיל.

ולמרבה הצער, צחנת הציוד שלי משפיעה על ההנאה מעוגיית הצימוקים של אימא שלי. לפני משחקים אימא שלי שולחת לי בדואר עוגיית צימוקים משיבולת שועל. ואני אוכל אותה רק אם אנחנו מנצחים. אם אנחנו מפסידים, אני זורק אותה לפח. ושום דבר לא מרסק אותי יותר מאשר לזרוק את עוגיית הצימוקים של אימא שלי.

זו מסורת שהתחילה כששיחקתי כדורגל במכללת בוסטון, ובפעם היחידה שבה אימא שלי שכחה לתת לי עוגייה לפני המשחק, קיבלתי כרטיס אדום בגלל ויכוח עם השופט. זו הייתה אשמת העוגייה, כמובן. או היעדר העוגייה. אז עכשיו, אם אין לי אחת שמחכה לי בלוקר אחרי משחק, אני משוכנע שנפסיד, לא משנה כמה טוב נשחק.

אני יודע שזו אמונה תפלה מטופשת של ספורטאים, אבל זה הרבה יותר טוב מאשר לגרוב את אותם גרביים שוב ושוב, כמו שעושים כמה מחבריי לקבוצה כשאנחנו ברצף ניצחונות.

לעוגיות יש ריח טוב, בלי קשר אם מנצחים או מפסידים.

ג'וד מופיע מעבר לפינה וזורק לעברי כדור מכוסה בוץ, זרועותיו המקועקעות גם הן מוכתמות בבוץ. עיניו פעורות ונרגשות, הוא עדיין בעננים מהמשחק היום. לשחקן הוותיק היה משחק מטורף. אני תופס את הכדור ביד אחת ודוחף את שאר העוגייה לפי כשהוא מתקרב.

"החבר שלי מלונדון שמגייס שחקנים נמצא כאן, והוא רוצה לפגוש אותך במשרד של המאמן," ג'וד מנענע לעברי את גבותיו, וליבי צונח לרצפה עם הכדור המטונף.

"פאק," אני ממלמל בפה מלא.

מצחו של ג'וד מתקמט. "זה דבר טוב, ילד!"

אני בולע, כמעט נחנק מהביס הענק שיורד בגרון שלי כמו לבנה. "איך זה יכול להיות דבר טוב?" אני מנגב את פי ומנער את זרועותיי בעצבנות.

"דיברנו על זה. מועדון הכדורגל בת'נל גרין בלונדון יהיה עליית מדרגה אדירה לקריירה שלך." ג'וד עובר לעמוד מולי, מקרין עליי את האווירה האבהית הזאת שהוא פיתח מאז שנולד לו בנו, גבריאל. "הם בליגת־העל. כל זה היה חלק מהתוכנית שלנו עבורך."

"זו הייתה תוכנית מטופשת," אני מניד בראשי בתקיפות. "לא הייתי צריך לתת לך לשכנע אותי לעשות את זה. המגייס הזה יבין שמשהו קורה." העוגייה הופכת לעופרת בבטן שלי. מה אם הבחור הזה ישים לב שיש לי מניעים אחרים להצטרף לבת'נל גרין?

"הוא לא יודע כלום, זנדר," ג'וד מתפרץ ונועץ בי מבט כועס. "שון כאן כי אמרתי לו לפני חודשים לשים עליך עין. אם הייתי צריך לנחש, הוא רואה את מה שאני רואה מאז שהגעתי למועדון הזה, והם קוראים לך להיכנס למשרד כדי להתחיל במשא ומתן."

"פאקינג פאק." עוגיית הצימוקים מאיימת לעלות בחזרה. "זה התדרדר מהר מדי."

ידיו של ג'וד מונחות בכבדות על כתפיי. "תשכח מהקשר האישי לבת'נל גרין, בסדר? תתמקד בעובדה שאתה יכול לקבל הזדמנות לשחק בבריטניה. אתה יודע כמה כדורגלנים בחדר ההלבשה הזה היו מוכנים להרוג בשביל הסיכוי הזה?"

אני מעיף מבט סביב בחבריי לקבוצה שמפוזרים בחדר ההלבשה. רבים משחקים כדורגל מקצועי הרבה יותר זמן ממני, ועבור האמריקאים לשחק בליגה הראשונה באנגליה הוא חלום שמעטים מאוד משיגים. אני יודע שאני לא יכול לוותר על ההזדמנות הזאת. הלוואי שזה לא היה קורה במועדון הספציפי הזה.

אני נרעד כשהזיכרון של מציאת המעטפה ההיא מכה בי במלוא העוצמה. פיסת הנייר הארורה היא שהניעה את התוכנית הפרועה הזאת. אלמלא הייתי מוצא את המכתב ההוא, לא הייתי מספר על זה לג'וד, ואז ג'וד לא היה חושב על הרעיון לדבר עליי עם חברו שמגייס שחקנים, ואני עדיין הייתי בבועה הבטוחה והבלתי מודעת שלי.

אני מתגעגע לבועה המזוינת הזאת.

לפני שישה חודשים חייתי חיים קסומים כשחקן כדורגל מקצועי. סוף־סוף הרווחתי את מעמדי בתפקיד הבלם של סיאטל סאונדרס, והם שיפרו את החוזה והגדילו משמעותית את השכר שלי. בדיוק רכשתי את הדירה הראשונה שלי עם נוף מטורף. קניתי מכונית חדשה. יצאתי למועדוני לילה עם הקבוצה והחלפתי בחורות כמו גרביים. הרגשתי על גג העולם.

ואז אימא שלי התקשרה.

ואמרה לי שאבא שלי עבר תאונת דרכים איומה.

ונהרג במקום.

הוא לא סבל.

החיים שלי התהפכו במאה ושמונים מעלות.

למחרת הייתי במטוס בחזרה לבוסטון וגירדתי את אימא שלי מהרצפה של חדר הרחצה. מעולם לא ראיתי אותה אומללה כל כך. אז הנה, בגיל עשרים וארבע עזרתי לה להתקלח תוך כדי שיחה עם בית הלוויות כדי להחליט באיזה סוג של כד כדאי לשים את האפר של אבא שלי. איך לעזאזל החיים מכינים אותך לזה?

ואז מנהל בית הלוויות ביקש ממני לאסוף כמה תמונות ישנות לקראת טקס האשכבה. אימא שלי לא הייתה במצב לעזור, אז כשחפרתי בקופסאות ישנות, נתקלתי במעטפה ישנה המיועדת לאדם בשם ווהן האריס באנגליה. מאחר שידעתי שאימא שלי למדה בקולג' באנגליה ועבדה שם שנים רבות לאחר מכן, הייתה לי הרגשה רעה. פתחתי את המעטפה, והמכות הגיעו בצרורות.

ווהן היקר,

מכתב כמו פעם נראה רשמי כל כך, אבל בכל פעם שאני מנסה להרים טלפון כדי להתקשר אליך, אני לא מצליחה למצוא את האומץ. אני חושבת שאני פוחדת מדי לשמוע את הקול שלך. אז אני מקווה שיהיה לי את האומץ לשלוח את המכתב הזה, ואתה תדע שאני בהיריון עם הבן שלך. נדמה שזה לא יכול להיות הרבה יותר דרמטי, נכון?

אלא שכן, כי אני חזרתי עכשיו לארצות הברית, ואתה עדיין בלונדון. אתגר נוסף הוא העובדה שאתה כבר מגדל חמישה ילדים לבדך. באתי לספר לך על התינוק לפני שעזבתי לעבודה החדשה שלי בבוסטון, אבל היית בעיצומו של ריב רציני עם בנך הבכור, והיה כל כך הרבה כאב בקולות שלכם, כל כך הרבה פגיעות ואובדן. לא יכולתי לשאת את הרעיון להעמיס עוד על הכתפיים שלך, אז עזבתי בלי לספר לך.

וזה לא בסדר. אני יודעת שזה לא בסדר. בשמונת החודשים האחרונים אני רואה את התינוק הזה גדל בתוך הבטן שלי, ושונאת את עצמי שלא סיפרתי לך. ובכל זאת, אני לא יכולה להתגבר על העובדה שעברו שש שנים מאז שווילמה מתה, ועדיין יש כל כך הרבה עצב בעיניים שלך, בבית שלך ועם הילדים שלך. וילמה הייתה החברה הכי טובה שלי, אבל היא הייתה אהבת חייך ואימא לחמישה ילדים שאיבדו אותה בגיל צעיר מדי. אתה לא צריך את הסיבוך הזה בחייך.

ואולי זה בסדר כי פגשתי מישהו. קוראים לו ג'רי, והוא רואה חשבון בעבודה החדשה שלי. הוא נפלא ואדיב ומתוק ונותן לי ביטחון. אבל בעיקר הוא לא מאוהב בטירוף באשתו שמתה לפני שנים. אני מצטערת אם זה נשמע קשה, אבל זו האמת. וילמה ואתה הייתם נשמות תאומות. ידעתי את זה בלילה שבו ראיתי את שניכם בפאב הלונדוני ההוא, ואם להיות כנה, ידעתי את זה בלילה שבו אתה ואני שכבנו. כאב לך, ואני מרגישה איומה על שניצלתי את זה.

לכן אני חושבת שעדיף שכל אחד מאיתנו ימשיך לדרכו. ג'רי ואני מתחתנים. הוא אוהב אותי כל כך, ואני אוהבת אותו. והוא מתרגש לקראת התינוק. הוא תמיד רצה להיות אבא, ואני יודעת שהוא יהיה אבא נהדר. אני רוצה שהתינוק שלי יגדל עם שני הורים. זה חשוב לי אחרי שאיבדתי את אבא שלי בגיל צעיר מדי. אני יודעת שזה אולי לא הוגן כלפיך, אבל יש לך ילדים משלך להתמקד בהם, ואני מקווה שתוכל לכבד את ההחלטה שלי בעניין הזה.

אז בבקשה, אל תתקשר אליי, אל תכתוב לי. פשוט תנסה להבין שעדיף שאתה תישאר בבריטניה ואני בארצות הברית, זה מה שהכי טוב לכולם. אני באמת רוצה את הטוב ביותר עבורך, ווהן. ועבור כל הילדים שלך. אני מקווה שבסופו של דבר תוכל לאחות את השברים בעזרת המשפחה שלך ולהתחיל חיים חדשים עם אהבה כמו זו שאני התברכתי בה.

כל טוב,

ג'יין

התאריך על המכתב היה חודש לפני יום הולדתי, כך שידעתי ללא צל של ספק שאימא שלי מדברת עליי. וידעתי שאימא שלי למדה בקולג' ועבדה בלונדון שנים רבות לפני שנולדתי. היא אף פעם לא דיברה על זה הרבה, אבל ידעתי על התקופה שלה שם. הרבה פרטים מזוינים התאימו, ולא אהבתי את זה.

רציתי להתעמת עם אימא שלי מייד ולדרוש לדעת את כל הסיפור, אבל היא הייתה מדוכאת כל כך בגלל מותו של אבא שלי, עד שנאלצתי לגרור אותה להלוויה. ואז הייתי צריך לחזור לסיאטל לקראת תחילת העונה, ולהטיל עליה את הפצצה הזאת רגע לפני שאני עוזב נראה לי אכזרי... אפילו אם היא שיקרה לי כל חיי.

ואבא שלי... הוא ידע? האם גם הוא שיקר לי? או שאימא שלי שיקרה לו? המחשבה הזאת הסתחררה בראשי בכל יום. עד כדי כך שלא הצלחתי לעכל שהוא איננו.

ההלוויה שלו נראתה לי כמו סיוט, נדמה היה שהוא עדיין בבית בבוסטון, יושב במשרד הביתי החנוני שלו עם מסכי מחשב כפולים, שם הוא עורך את רגעי השיא שלי כמו תמיד. כאילו אני עומד לחזור הביתה בשבוע הבא, להיכנס למשרד שלו, והוא יסתובב בכיסאו הענק ויגיד, 'זו הייתה עצירה קטלנית בשבוע שעבר, באדי בוי. בוא תראה את הסרטון שצילמתי ממנה!’

היד שלי תיגע בחלק הפנימי של זרועי, שם הכינוי שלו עבורי נחרט בעורי. באדי בוי. עשיתי את הקעקוע הזה בלילה שבו אימא שלי התקשרה להגיד לי שאבא איננו ולפני שעליתי על מטוס לראות אותה. אחרי ששמעתי את החדשות האיומות האלה, הייתי חייב לעשות משהו כדי להדחיק את הכאב שקרע אותי כשהבנתי שהוא לא עומד להיות בשדה התעופה כדי לאסוף אותי במיניוואן המטופש שלו. הוא פאקינג איננו.

באותו הרגע הרגשתי שקעקוע הוא הדבר הנכון. דרך לכבד את זכרו. עכשיו הוא תזכורת מתמדת לשקר שכנראה חייתי בו כל חיי.

האם בכלל עניין אותי מיהו ווהן האריס? זה די דפוק להיות סקרן בקשר אליו כשהאפר של אבא שלי בקושי הספיק להתקרר, נכון? ואולי אימא שלי טעתה. אולי היא שכבה עם הרבה גברים בתקופה ההיא ופשוט הניחה שווהן האריס הוא האבא. אולי זה איזה בחור אקראי אחר?

הבעיה היא (טוב, אחת הבעיות, כי יש הרבה) שווהן האריס הוא לא סתם איזה בחור אקראי באנגליה שעשוי להיות האבא הביולוגי שלי. ווהן האריס הוא אגדה בעולם הכדורגל. לא רק שהוא שיחק במנצ'סטר יונייטד, אלא מתישהו אחרי שנולדתי, הוא התחיל לנהל מועדון כדורגל בלונדון והעלה אותו במהירות מהליגה השנייה לליגה הראשונה יחד עם ארבעת בניו, שכולם שחקנים מקצועיים. הם ידועים לשמצה בשם האחים האריס, וחיפוש מהיר בגוגל מציג תוצאות על גבי תוצאות של השחקנים האלה והקריירות שלהם. ארבעתם זכו פאקינג בגביע העולם עבור אנגליה... תצטרכו לחיות בבועה ארורה כדי לא לשמוע על האחים האריס. כל משפחת האריס היא אגדה בעולם הכדורגל, והנה אני, ילד אמריקאי שמשחק כדורגל מקצועני, כך שאני לא יכול שלא לתהות אם יש אמת במכתב המזוין הזה.

יכול להיות שאני קשור לאנשים האלה?

פאק, בכל פעם שאני חושב על זה, כל הגוף שלי מתחיל לרעוד. אני באמת צריך עוד טיפול. המאמן גרם לי לדבר עם הפסיכיאטר של הקבוצה כשחזרתי אחרי ההלוויה, אבל אפילו לא הייתה לי ההזדמנות להזכיר את המכתב. הרופא היה עסוק יותר בעובדה שעדיין לא הזלתי דמעה על מותו של אבא שלי. מתברר שלא לבכות כמו תינוק כשאחד ההורים שלך מת זה מעורר דאגה או חרא מהסוג הזה.

ניסיתי לבכות. הייתי בוהה בעצמי במראה ונזכר באימא שלי מתייפחת בזרועותיי וכמה רציתי לעשות הכול כדי לקחת ממנה את הכאב שלה. נזכר שעמדתי ליד המקום שבו נקבר הכד של אבא שלי. הזכרתי לעצמי שאנחנו לא יכולים להשאיר ארון פתוח כי הגוף שלו היה מרוסק מדי מהתאונה. אין ספק שזה אמור לגרום למשהו בתוכי להישבר.

שום דבר לא עבד. המוח שלי היה תקוע במכתב הזה.

כשהמשחק שלי התחיל להיפגע, החלטתי לפתוח בפני ג'וד את הכול. חשבתי שאולי אם אספר לחבר על המכתב, זה יעזור לי להשתחרר ממנו. ייתן לי קצת פרספקטיבה. יחזיר אותי למציאות. התגובה שלו לא הייתה מה שציפיתי.

"אתה לא בוכה כי אתה לא יודע על מי אתה מתאבל. ואתה לא תבכה עד שתבין מה הקשר שלך למשפחת האריס."

ומאחר שלדבר עם אימא שלי לא בא בחשבון, ג'וד לקח את העניינים לידיים. הוא התקשר לחבר שלו שון שהיה המגייס של בת'נל גרין בלונדון. הוא חשב שלהצטרף למועדון של ווהן האריס זו הדרך הטובה ביותר עבורי לגלות מי הם באמת ההאריסים ואם בכלל אכפת לי אם אני קשור אליהם. ככל הנראה, אחד האחים התאומים הוא עוזר מאמן, והצעיר עדיין שוער הקבוצה, כך שיהיו לי הרבה הזדמנויות להבין איזה סוג של אנשים הם.

ג'וד אמר שהמטרה העיקרית היא שתהיה לי קפיצת מדרגה ענקית בקריירה שלי, והמטרה המשנית היא לפגוש אותם בזמן שאני שם, כדי להבין מי הם.

לא חשבתי שיש לי סיכוי בחיים לשחק בליגה הראשונה באנגליה, אז פשוט גלגלתי עיניים ונתתי לג'וד לטחון מים. עם זאת, אני מודה שהעובדה שהייתה לי מטרה לשאוף אליה עזרה מאוד למשחק שלי. היה הרבה יותר קל להפגיז במגרש הכדורגל מאשר להרהר בעובדה שאולי רימו אותי כל חיי הארורים.

אבל עכשיו, אם בת'נל גרין באמת כאן כדי להציע לי הצעה, החרא הזה פשוט נהיה ממש אמיתי.

"ג'וד, אתה חייב לעזור לי כאן. מה אני אעשה אם הם מציעים לי הצעה?" אני שואל ובולע את הגוש בגרון. "ללכת לשם לשחק במועדון של ווהן האריס ולהתפלל כמו משוגע שאין בינינו דמיון משפחתי?"

ג'וד מתכווץ כשעיניו מתרוצצות על פניי. "זה כנראה לא יעבוד, כי אתה ממש נראה כמו האח הבכור, גארת'."

"לך תזדיין!" אני נוהם ודוחף את החבר שלי מדרכי. "אלוהים, אני לא מאמין שנתתי לך לשכנע אותי לעשות את זה. איך לעזאזל גרמנו לזה לקרות? ברצינות! מי פשוט בוחר את מועדון הכדורגל המזוין שלו ככה?"

"גם אני די המום מזה. הביטוי 'חלומות מתגשמים' תמיד נשמע לי כמו שטויות," הוא צוחק בעצבנות ואז אוסף את עצמו כדי להיראות רגוע. "אבל פשוט תירגע. אף אחד לא יחבר אחת ועוד אחת. זה לא שאנשים רואים את הכפיל שלהם ברחוב ואומרים... אוי! אני חושב שאולי אתה אחי האבוד! אפשר לקבל דגימת די־אן־איי?"

אני חורק שיניים לשמע הטון המזלזל שלו. "אלה החיים שלי כאן, ג'וד."

פניו של ג'וד מתרככות באהדה. "אני יודע, אני יודע. פשוט תתמקד בעובדות, ילד. ווהן האריס לא יודע שאתה עשוי להיות הבן שלו. ואימא שלך לא יודעת שמצאת את המכתב. יכול להיות שמכתב הזה מזויף. זה הסוד שלך עכשיו... ושלי," הוא מרים את גבותיו וחובט בזרוע שלי בשובבות. "וההזדמנות לשחק בבריטניה חשובה פי עשרה מכל דרמה משפחתית. לך תראה למועדון הזה מי אתה, ואף אחד לא צריך לדעת את הקשר שלך למשפחת האריס. זו ההחלטה שלך בלבד מה לעשות עם זה ברגע שתהיה שם. כדורגל מעל לבולשיט, נכון?"

"כדורגל מעל לבולשיט," אני חוזר אחריו באנחה כבדה. השימוש במילה כדורגל במקום סוקר נשמע לי זר, אבל אני נשבע להתרגל לזה אם יציעו לי עסקה. "אני אצטרך שתזכיר לי את המנטרה הזאת אם הם באמת יחתימו אותי, אחרת הקריירה שלי תשקע בבוץ עמוק הרבה יותר מהמשחק של היום."

פרק 1
אני אקח את הברווז

זנדר

כעבור שישה חודשים

"פאקינג שוב גשם," אני נאנק כשאני מסובב את כובע הבייסבול שלי קדימה ומגלגל את שתי המזוודות הכבדות ואת התיק לכיוון שורת המוניות מחוץ לשדה התעופה הית'רו.

"לאן?" שואל הנהג כשהוא מתאמץ להכניס את התיקים שלי לתוך תא המטען, נאבק ברוח הקרה של ינואר.

אני שולף מהכיס שלי את הפתק ומושיט לו אותו. "אני צריך להגיע לפאב בשם אולד ג'ורג' בבת'נל גרין."

"מזרח לונדון, הבנתי," הוא עונה במבטא בריטי כבד. "שב בצד הזה. אתה בחור גדול, ויש שם יותר מקום לרגליים."

אני מהנהן ונכנס לשבת במושב האחורי, מסתגל לתחושת הנסיעה בצד הלא נכון של הכביש. הגעתי לאנגליה למחנה אימונים פעם כשהייתי בן שתים־עשרה. אבא שלי בא איתי, ואני זוכר שהוא אמר לי שאנגליה הייתה כאן קודם, כך שאמריקה היא בעצם המוזרה.

הייתי עושה הכול כדי להתקשר לאבא שלי עכשיו ולדבר איתו על המעבר הגדול הזאת. הוא היה המעריץ הכי גדול שלי, ואף על פי שעברה שנה מאז שהוא מת, אני עדיין תופס את עצמי מרים טלפון כדי להתקשר אליו. ומספר הפעמים ששמעתי את ההודעות הקוליות שיש לי ממנו בטלפון הוא לא שפוי בעליל. אבל בכל פעם שאני עושה את זה, אני יכול לשמוע את החיוך בקולו. זה מזכיר לי את הגבר שאני אוהב, בלי קשר אם הוא שיקר לי או לא.

יהיה נחמד אם אוכל לדבר עם אימא שלי, אבל היחסים בינינו לא בדיוק על מי מנוחות. כשאנחנו יוצאים משדה התעופה, אני שולף את הטלפון כדי לענות להודעות הטקסט שקיבלתי ממנה מאז שהטלפון שלי התחבר. אחרי כמה עיכובים בטיסות, אני כאן חמש שעות מאוחר יותר ממה שהייתי אמור להיות.

אני: הגעתי סוף־סוף ללונדון, ואני במונית.

אימא: כל המזוודות שלך הגיעו?

אני: כן.

אימא: תגיע בזמן לפגוש את בעל הדירה שלך?

אני: כן, שלחתי לו הודעה כשהמראנו, והוא אמר שהוא יכול לפגוש אותי יותר מאוחר.

אימא: ישנת במטוס בכלל?

אני: לא ממש.

אימא: יש לך את מבחן הסיבולת מחר, נכון? תצליח לנוח מספיק בשביל זה?

אני: אני בסדר.

הלסת שלי מתהדקת כשאני רואה את הנקודות על המסך מקפצות ונעלמות, מקפצות ונעלמות. היא לא יודעת מה להגיד. היה לנו ריב ענק כשסיפרתי לה על ההצעה מבת'נל גרין. היא אמרה שזה מוקדם מדי בשבילי לעבור מועדון אחרי שאבא מת, וזה הדהים אותי, כי עברו שישה חודשים באותו שלב, וההצעה הזאת יכולה לשנות את כל מסלול הקריירה שלי. וידעתי שלא המרחק הוא זה שמפריע לה, כי כבר הייתי במרחק אלפי קילומטרים ממנה כשחתמתי חוזה בסיאטל.

הפיל הגדול בחדר הוא בטוח העובדה שאני עומד לשחק במועדון שמנהל אותו גבר שהיא הכירה טוב מדי, על סמך המכתב הזה, פיסת הנייר המטופשת הזאת שאני נושא איתי בארנק כמו פסיכופת. חיכיתי שהיא תעלה את הקשר. הייתי סבלני כי ידעתי שהיא עדיין מתמודדת עם אבל ודיכאון. היא נפגשה עם מטפל בשביל זה ולקחה את כל התרופות החדשות האלה. נדרשו לה חודשים לחזור לעבודה, לכן דחיתי את ההעברה מאוגוסט לינואר, בתקווה שהיא סוף־סוף תהיה כנה איתי.

בחג המולד חלפה שנה מאז שאבא שלי מת, אז ממש הובלתי אותה כששאלתי כל מיני שאלות על השנים שבהן היא חיה בלונדון. התייעצתי איתה על השפה וביקשתי ממנה המלצות על האזור ועל מקומות שאני צריך לראות. נתתי לה מיליון הזדמנויות להגיד לי שהיא אולי מכירה את ווהן האריס מהזמן שבילתה שם. משהו.

אבל היא לא אמרה כלום.

למעשה, יום לפני שהייתי אמור לעזוב, היא אמרה לי שכדורגל יותר מדי אכזרי מעבר לים, ועדיף לי להיות כוכב באמריקה מאשר לחמם ספסל באנגליה.

הרגשתי כאילו היא פאקינג הכניסה לי סכין בלב. אימא שלי לא מאמינה בי.

אבא אף פעם לא היה אומר את החרא הזה. הוא היה תולה שלט ארור בחצר כדי לספר לכל השכנים שהבן שלו הוחתם בליגת־העל. הוא היה כותב מאמר מערכת לעיתון. הוא היה משנה בפרופיל הפייסבוק את העיסוק שלו מרואה חשבון ל'אבא של כדורגלן בליגת־העל'.

ברגע הזה הבנתי שאיבדתי לא רק את אבא שלי בשנה שעברה. איבדתי גם את אימא שלי.

ספקות הסתחררו במוחי במשך הטיסה. אולי העובדה שהיא לא אמרה כלום אומרת שהמכתב הזה הוא בולשיט? אולי היא לקחה ממני דגימת די־אן־איי כשהייתי צעיר יותר והבינה שהיא עשתה טעות, ושאבא שלי הוא לא ווהן האריס. אולי בגלל זה היא מעולם לא שלחה את המכתב. אולי אגיע לאצטדיון טאוור פארק, אסתכל על ווהן האריס ואדע שהוא לא אבא שלי. ואז אוכל לחזור להתמקד במטרה שלשמה הגעתי לכאן: סוקר מעל לבולשיט.

או כדורגל מעל לבולשיט, כמו שג'וד אומר.

כך או כך, הייתי ראוי ממנה למילות פרידה טובות יותר מאשר 'בהצלחה עם להיות מחמם ספסל'.

אני בוהה דרך חלון המונית בגשם המטפטף ומתפלל שהיום האומלל הזה הוא לא סימן להמשך העונה שלי. בולשיט או לא, ליגת־העל היא צעד ענק, ואני לא יכול לדפוק את ההזדמנות הזאת.

לאחר נסיעה ארוכה הנהג עוצר מול בר שממוקם בפינה, שלט ירוק דהוי מכריז באותיות בצבע זהב שהגענו לבר אולד ג'ורג'. הבטן שלי מתהפכת כשאני משלם לאיש וגורר את התיקים שלי פנימה.

זה מקום חשוך ונעים עם בר עץ ארוך ומצופה לכה מימין, ואוסף אקלקטי של רהיטים ישנים מוזרים מפוזרים בו. מעבר לבר, אני מבחין במסדרון שמוביל ליותר מקומות ישיבה ולמה שנראה כמו פטיו בחוץ.

בעל הדירה שלי אמור לפגוש אותי כאן עם המפתח, לכן אני סורק במהירות את החלל הריק, מחפש בחור שנראה כאילו הוא מחכה למישהו. הטלפון שלי מזמזם, ואני מציץ ורואה שהוא שלח לי הודעה.

היידן קלארק בעל הדירה: אני אגיע באיחור של עשרים דקות בערך. בבקשה, תזמין לעצמך תה על חשבוני, ואני אנסה להגיע לשם כמה שיותר מהר.

"תה?" אני מזעיף את פניי ומסובב את כובע הבייסבול שלי לאחור. אין לי ספק שיש קפה באנגליה. חוץ מזה, כמעט חמש ואני יכול ליהנות מבירה וקצת אוכל. הטלפון שלי מזמזם שוב.

היידן קלארק בעל הדירה: דרך אגב 'תה' הוא כינוי בריטי לארוחת ערב. לחיים.

עם ארוחת ערב אני יכול להתמודד. אני שולח לו בתשובה אימוג'י של שתי כוסות בירות משיקות בדיוק כשקול נשי צרוד קורא, "זו ישיבה חופשית, אז פשוט תבחר איפה שאתה רוצה. חוץ מהגן. סגור שם כי קור כלבים שם בחוץ."

"קור כלבים?" אני מרים את מבטי ולא מאמין כשעיניי ננעצות בפצצה הבלונדינית הבריטית שמדברת אליי. "אממ... היי." לעזאזל, יכול להיות שאיבדתי את היכולת ליצור משפטים?

היא נעצרת עם ספריי לניקוי וסמרטוט קשור למותניה כשעיניה מתקבעות עליי. "היי. אמרתי שתושיב את עצמך. אתה יכול לשים את המזוודות שלך בפינה. מת כאן היום, אז אף אחד לא יסחוב לך את זה."

"יסחוב לי את זה?" אני חוזר אחריה, הגבות שלי מתכווצות כשאני עושה כמיטב יכולתי לא לנעוץ מבט בבחורה שמולי, ונכשל כישלון חרוץ כשאני עוקב אחרי כל עיקול שלה.

היא שוב מזעיפה את פניי. "לגנוב את זה. אתה הכדורגלן האמריקאי?"

אני מהנהן.

"אוקיי," היא אומרת לאט יותר כאילו אני כבד שמיעה. "תשים את המזוודות שלך בפינה ותשב איפה שאתה רוצה." היא חוזרת לעבודתה, ואני שומע אותה ממלמלת, "הוא לא מדבר בריטית למרות שזו אנגלית."

אני משחרר נשימה שאפילו לא הבנתי שהחזקתי, ומנסה להתנער מהקיפאון. אלוהים, זה לא שמעולם לא דיברתי עם בחורה יפה לפני כן. זאת אומרת, הייתה לי תקופת יובש קצרה בשנה האחרונה, אבל הבחורה האחרונה שהייתי איתה הייתה דוגמנית בגדי ים של 'ספורטס אילוסטרייטד', אז אני משוכנע שלא לגמרי איבדתי את הקסם. זה בטח הג'טלג.

אחרי שאני מניח את המזוודות שלי, אני מתיישב ומעיין בתפריט, מציץ כמו סוטה מעליו בזמן שהבלונדינית מרססת ומנגבת עשרה שולחנות במהירות האור. אף על פי שמכנסי הג'ינס הקרועים שלה והטי־שירט השחורה הרחבה מסתירים את קימוריה, היא גורמת לי להזיל ריר. הבחורה הזאת לא רק יפה... היא עוצרת נשימה. אבל בפשטות, בלי להתאמץ או להתנשא. מעניין כמה מהר אצליח להשיג את מספר הטלפון שלה. סקס תמיד עזר למשחק הכדורגל שלי.

כשלמדתי בקולג', היה לי קל להשיג בנות. בבית הספר שלי היו הרבה חובבות כדורגלנים, ומאחר שהייתי אחד השחקנים המובילים שלהם, בקושי הייתי צריך להרים אצבע. ואז בסיאטל, בנות מצפון־מערב האוקיינוס השקט החמיאו למבטא הבוסטוני שלי אף שהוא לא כבד כל כך. אני תוהה אם פצצות בריטיות אוהבות מבטא בוסטוני?

הבלונדינית מניחה את הסמרטוט ואת בקבוק הספריי שלה על השולחן לידי. "בדרך כלל, מזמינים בדלפק, אבל אתה יכול להגיד לי מה אתה רוצה, כי מת כאן עכשיו."

"על מה את ממליצה?" אני שואל, נמשך לעיניה הכחולות כמו ים. הן נוצצות כאילו משתקפים מהן מים. זה מאוד מסיח את הדעת.

"המנה של הפיש אנד צ'יפס טובה," היא עונה, מביטה בי בעיניים המהפנטות האלה. "או בשר הבקר המעושן... הכנפיים ברוטב. הכול אוכל פשוט וטוב, בעיקר אם אתה חובב בשר."

אני מהנהן ומתבונן בה נושכת את שפתה התחתונה בהיסח הדעת. השפתיים שלה מלאות באופן לא חוקי, והמחשבות שלי נעשות מלוכלכות כשאני שואל, "אפשר לקבל צ'יפס?"

גבותיה הכהות מתרוממות. "צ'יפס נקרא כאן מטוגנים, מה שאתה מכנה צ'יפס זה חטיף תפוחי אדמה."

"למה?" אני מזעיף את פניי לעברה.

שעשוע מרצד על פני המלאך שלה. "בגלל שאתה באנגליה, חבר."

"אנגליה הייתה כאן קודם, נכון?" אני יורה לעברה חיוך שובב, עיניי מטיילות על גופה כאילו יש להן רצון משלהן.

היא נושפת בכבדות. "אתה יכול להגיד לי מה אתה רוצה? יש לי דברים לעשות לפני שיתחיל הלחץ של אחר הצהריים."

"איך קוראים לך?" אני שואל, מתעלם מבקשתה כשקבוצה רועשת נכנסת דרך דלת הפאב.

"דפני," היא עונה, מעיפה מבט אל הלקוחות החדשים.

"אמרת דאפי? כמו הברווז?" אני שואל בצחוק. "זה מקסים."

"לא... דפני, כמו... ברידג'רטון," היא מגלגלת את עיניה ואומרת את המילה האחרונה דרך שיניים קפוצות. "אבל זה מאוית אחרת."

"אין לי מושג מה זה ברידג'רטון. זה בתפריט?" או שאת בתפריט? אני שואל את עצמי, אפילו לא מנסה להסתיר את השעשוע מהבדיחה שלי כשהיא נועצת בי מבט בעצבנות.

"אלוהים אדירים, פשוט תזמין אוכל," היא אומרת בחוסר סבלנות ומסיטה קווצת שיער בלונדינית שנפלה על עינה.

חיוך איטי מתפשט על פניי. היא חמודה כשהיא מתוסכלת. "סליחה, דאקי. אני חדש באזור ורק מנסה להכיר חברים."

היא מניחה את ידה השמאלית על המותן הצר שלה. "אתה מכיר אותי בקושי ארבע שניות, ואתה חושב שאתה יכול לתת לי כינוי? עצה ממישהי שיודעת, הבריטים לא עד כדי כך חברותיים."

"אני שחקן סוקר," אני מושך בכתפי, נשען לאחור ומשלב את ידיי על החזה, "אנחנו נותנים לכל החברים שלנו כינויים."

עיניה מצטמצמות כשהיא מתכופפת ומניחה את ידיה על השולחן, מכווצת את גבותיה העבות והכהות. "טוב, זה נקרא פה כדורגל, אז אולי תתמקד בבריטית שלך לפני שאתה ממציא כינויים, או שיאכלו אותך בלי מלח."

האף שלה מתכווץ, ואני רוכן אליה קרוב יותר כשעיניי מתמקדות בגומה שעל הסנטר שלה. "אולי אוכל לטעום את הברווז אם הוא בתפריט?"

היא ממצמצת לעברי בלי רגש לפני שהיא מזדקפת בחזרה. "זה אמור להיות משפט פתיחה?"

אני מלקק את שפתיי בשובבות. "תלוי אם את אוהבת אותו."

נחיריה מתרחבים כשקולה עובר לטון מתוק. "אתה באמת רוצה שאני אירק באוכל שלך?"

"אני חושב שהייתי נותן לך למרוח רוק בכמה מקומות." אני יורה לעברה את החיוך הנערי המפורסם שלי שכמה מגזינים ציינו אותו בראיונות שלי לתקשורת. היא נושכת את שפתה כשפניה מתעוותות לסוג מוזר של הבעה, ורק כשהיא אוחזת בבטן שלה וכמעט מועדת, אני מבין...

היא צוחקת.

עליי.

ממש.

זה פרץ של צחוק מוזר ושקט, אבל הדמעות שזולגות מזוויות עיניה וההתנשפויות החטופות מבהירות שהיא מתפוצצת מצחוק. היא קרובה להתגלגל על הרצפה. לא חשבתי שמישהו באמת עשה את זה אי־פעם, אבל היא גורמת לי לפקפק במחשבה הזאת.

"הוא רוצה לטעום את הברווז!" היא מסתובבת על עקביה כדי להתרחק ממני וזורקת מעבר לכתפה, "אני אפילו לא מתכוונת להתייחס להערה שלך על הרוק. זה קל מדי. אבל הברווז? את זה אני לא אשכח לעולם."

הגבות שלי מתכווצות כשתחושה מוזרה שוטפת אותי. האם זו... השפלה? אני מסובב את הכובע קדימה ומושך אותו נמוך, מביט במבוכה בקבוצה הסמוכה ומקווה שהם לא שמעו שום דבר מחילופי הדברים האלה. מעולם אישה לא דחתה אותי בתקיפות כזאת. מעולם גם לא ביקשתי לטעום את הברווז.

אלוהים אדירים, זה חייב להיות הג'טלג.

כמה דקות לאחר מכן גבר מזוקן וכבד משקל בשם הוברט מופיע מאחורי הבר, ואני נאנח בהקלה שאולי הבלונדינית החמודה סיימה לעבוד להיום. התעללות אחת לשעה מספיקה לי, תודה רבה. אני מזמין ממנו בירה ופיש אנד צ'יפס ליד הדלפק וחוזר לשולחן כדי להתפלש בפתטיות שלי. אולי בנות בריטיות לא ימצאו אותי מושך? אולי המראה הנערי שלי כאן לא נחשב מקסים?

לעזאזל, אני מתגעגע הביתה.

בדיוק כשאני מסיים לאכול, קול קורא, "זנדר וויליאמס כאן?"

אני פונה לכיוון הכניסה ורואה בחור שנראה בשנות השלושים המאוחרות לחייו עם ילדה בלונדינית קטנה שלופתת בחוזקה את ידו. מתחת למעיל החורף הנפוח שלה, נראה כאילו היא לבושה בבגד גוף שחור ובגרביונים ורודים ונועלת מגפי צמר גדולים.

"אני זנדר," אני עונה, נעמד ומהנהן לעברו.

הוא מחייך ומתקדם לעברי כשהילדה משתרכת אחריו. "סליחה שאיחרתי. אשתי הייתה אמורה להיות בבית כדי לקחת את רוקי לבלט... אבל היה לה מקרה חירום בעבודה." הוא מחטט בכיסו ומציץ בטלפון שלו לרגע. "הנה המפתחות לדירה שלך. זה בבניין החום הזה ממש מעבר לרחוב," הוא מצביע על החלונות הרחוקים הפונים לרחוב הצדדי הקטן יותר. "זה המפתח לבניין, וזה המפתח לדירה שלך. אתה בדירה שבע בקומה השלישית. היא מרוהטת לגמרי כמו שביקשת."

אני לוקח ממנו את המפתחות. "מעולה, תודה."

"בדרך כלל, הייתי עוזר לך עם המזוודות שלך ועושה לך סיור כדי להראות לך איך הדברים עובדים, אבל רוקי לא יכולה לפספס את הבלט..."

"אחרת המורה תכריח אותי להיות עץ ברסיטל," מצייצת הילדה הקטנה בהבעה חמוצה. "אני לא אהיה עוד פעם עץ, אבא."

"אני יודע, מתוקה. זו הסיבה שדודה שלך תעזור." היידן מסתכל עליי. "אחותי תיקח אותך ותסביר לך כל מה שצריך. גם היא גרה בבניין והיא מנהלת הבניין הלא רשמית." עיניו של היידן מתרחבות כשהוא מביט מעבר לכתפי. "הו, הנה היא!"

אני מסתובב לעקוב אחר מבטו ומרגיש צמרמורת פתאומית שוטפת אותי כשאני רואה את הבלונדינית שפגשתי קודם לכן צועדת לעברנו. עיניה יורדות אל הילדה כשהיא חולפת על פניי ומרימה את הבלרינה הקטנה מהרצפה.

"מה שלום כוכבת הרוק האהובה עליי?" היא שואלת בעוד רגליה הארוכות של הילדה נכרכות סביב גופה הקטן.

"דפני, אבא עומד לאחר עוד פעם, ואני אצטרך להיות עץ," היא מזעיפה פנים לעבר אביה, ואני חייב להודות שאני מרגיש רע בשביל הבחור. רוקי לא נראית כמו ילדה שסולחת בקלות.

"לא, את לא תהיי עץ." היידן שוב מעיף מבט בטלפון שלו. "אבל אנחנו חייבים לעזוב עכשיו, אחרת את עלולה לסיים בתור שיח. דפני, זה זנדר. זנדר, זו אחותי, דפני."

"אה, נפגשנו," דפני אומרת ומחייכת אליי חיוך רחב שחושף קצת יותר מדי שיניים. "אנחנו מכרים ותיקים. נכון, זנדר?"

המצח שלי מתכווץ כשאני מנסה למצוא תגובה מתאימה.

"עוד מימי הברווז?" דפני אומרת, ועיניי מתרחבות באימה.

"איזה ברווז?" היידן שואל, והפה שלי מתייבש כשאני מבין שהיא הולכת להטיח בי בפני אחיה על כך שהתחלתי איתה.

"אני רוצה ברווז!" רוקי צועקת.

אני מכחכח בגרוני ופותח את הפה כדי להגיד משהו, כל דבר שיכול להציל את התחת שלי מהמפגש הנורא והמביך הזה בלי להודיע לבעל הדירה שלי שאני בן זונה שפגע באחותו כשביקש לטעום את הברווז שלה.

דפני צוחקת ופונה לאחיה. "סתם בדיחה פנימית קטנה ביחס לתפריט. אתה יודע מה זה כדורגלנים והדיאטות המוזרות שלהם."

היידן מזעיף אליי פנים כאילו אני מטורלל ואז מניד בראשו. "אוקיי. אז את בסדר, דפני? תסתדרי עם כל זה?"

דפני מהנהנת. "הכול בסדר. שניכם יכולים ללכת."

היידן יורה בי עוד מבט בוחן כשהוא מעביר את הילדה הקטנה לזרועותיו. "לסנטינו רוסי, עורך הדין של מועדון הכדורגל, יש את הסכם השכירות שלך, זנדר, אז הוא יקפוץ מתישהו."

"בסדר," אני עונה ואוחז בעצבנות בעורף שלי שעכשיו מכוסה זיעה.

היידן פונה לעזוב ואז עוצר כדי לקרוא, "ברוך הבא לבת'נל גרין, ובהצלחה העונה!"

"תודה," אני מכריח את עצמי לחייך ומסתובב לאט לעבר דפני כשנדמה כאילו הכתפיים שלי תקועות מתחת לאוזניי. היא שולפת סט גדול של מפתחות מהכיס האחורי שלה בזמן שאני אומר, "את גורמת לי להזיע כאן."

"שמתי לב," היא צוחקת, וזה מטורף שהגוף שלי יכול לעבור ממצב השפלה למצב חרמנות בתוך שתי שניות לשמע הצליל הצרוד והסקסי הזה.

"תקשיבי... בקשר למה שהיה קודם," אני מתחיל להגיד, לוקח סיכון גדול.

"אין צורך להסביר," דפני מגחכת כשהיא ניגשת אל המזוודות שלי. "בוא פשוט ניקח אותך לדירה שלך, סוֹקר בוי."

"לא התכוונתי להסביר." נכון?

אני מהרהר במחשבה הזאת כשאנחנו סוחבים את המזוודות שלי מעבר לרחוב הצדדי לכיוון הבניין. ראשי מתרומם כשאני קולט שהיא קראה לי 'סוקר בוי', שזה כמובן כינוי. אומנם מתנשא, אבל בכל זאת כינוי. העובדה הקטנה הזאת נותנת לי שביב זעיר של תקווה שלא הרסתי לגמרי את הסיכויים שלי עם הבחורה הזאת.

היא נעצרת בפינה ומצביעה. "התחנה לבת'נל גרין נמצאת רק חמש דקות הליכה מכאן. אתה יכול לקנות שם כרטיס אויסטר."

"אני לא יכול לאכול צדפות. זה חלקלק מדי."

היא מסתובבת וממצמצת אליי. "זה כרטיס לרכבת."

"אה." אני בולע גוש בגרון. יש לי תואר במתמטיקה. אני לא כזה טיפש, אני נשבע.

"ותחנות אוטובוס נמצאות כאן לאורך כל הכביש הראשי. יש טסקו במרחק של כעשר דקות הליכה לשם."

אני מתכווץ כשאני מסתכל לכיוון שאליו היא מצביעה. "טסקו זה כמו חנות מכולת?"

"זה סופרמרקט," היא פורצת בצחוק. "עשית מחקר על האזור לפני שעברת לכאן?"

"רק על סוקר... אממ... על כדורגל," אני עונה ומסובב את הכובע לאחור בעצבנות. ג'וד ואני עשינו קורס מזורז על כדורגל אירופאי, אבל לא חשבתי לשאול אותו על מונחים בריטיים בסיסיים. "אבל זה בסדר. אני אשתמש במוניות כדי להגיע ממקום למקום."

"מוניות עלולות להיות סיוט כשאתה צריך לקנות הרבה מצרכים."

אני מתכווץ. "אין לך מכונית, נכון?"

"יש לי," היא מביטה בי בהיסוס.

"טוב, אולי סוקר בוי יכול לעשות עלייך סיבוב מתישהו?" עיניי מתרחבות כשפניה מרצינות. "פאק, זה יצא לא נכון. שיט." אלוהים, אני צריך לישון. או תרופות. אולי אפילו גירוש שדים.

היא מגלגלת את עיניה ופונה ללכת לכיוון הבניין הגדול שמחופה אבנים חומות, ואני תוהה אם בכלל לטרוח לעקוב אחריה או פשוט לזרוק את עצמי מול אחד האוטובוסים הדו־קומתיים האדומים. היא בטח הייתה רוצה לדחוף אותי בשלב הזה.

כשאנחנו מגיעים לדלת, היא עונה, "אתה יכול לבוא איתי בסיבוב הבא שלי. פעם אחת."

אני נושף למשמע סימן החמלה הקטן הזה בזמן שהיא פותחת את הדלת ונכנסת פנימה. אני מנסה לא לבהות בישבן שלה כשאנחנו סוחבים את המזוודות במעלה שלושה גרמי מדרגות. אני מניח שלבקש בניין עם מעלית לא היה משהו שבכלל חשבתי עליו. לא שקלתי הרבה דברים כשחתמתי על החוזה... מלבד אולי לחזור בי מהכול ולהעמיד פנים שהמכתב המטופש הזה מעולם לא היה קיים.

דפני מגיעה למסדרון ונעצרת ליד הדלת שכתובה עליה הספרה שבע. "כאן אתה."

"מספר המזל שלי," אני מחייך כמו טמבל. "מה שלך?"

מבט תוהה נפרש על פניה. "אין לי כזה."

שתוק, זנדר. אתה נשמע כמו אידיוט מוזר. אני מעווה את פניי ונשען על הקיר לתמיכה. "אני נשבע שבדרך כלל אני לא כזה."

היא מושיטה את ידיה למפתחות שלי ומשתמשת בהם כדי לפתוח את הדלת. "הבניין הזה היה פעם בית חרושת לביסקוויטים, אז כל הדירות מעוצבות בסגנון סטודיו. הדירה הזאת היא פינתית עם תקרות בגובה שישה מטרים. יש לה גם את הנוף הכי טוב, אז אני חושבת שתהיה מרוצה."

אני מגלגל את המזוודות הצידה, ועיניי מתרחבות כשאני קולט את החלל שכלל לא דמיינתי. למען ההגינות, לא דמיינתי הרבה. זה היה הרעיון של ג'וד לנהל משא ומתן על דיור, כי הראש שלי היה טרוד מדי בשאלה אם אני בכלל צריך לחתום בבת'נל גרין. אפילו לא יכולתי לדמיין איך ייראו חיי בלונדון. אבל אם זה משהו כזה, אני חושב שהם ייראו די טוב.

לדירה יש חלונות תעשייתיים גדולים שמשקיפים על הכביש הראשי ועל הכביש הצדדי שמוביל לחצר של אולד ג'ורג' שדפני הזכירה קודם לכן. העיצוב החם והפשוט כולל ריצוף מעץ אורן וקורות מתכת חשופות. היא שונה לחלוטין מגורד השחקים המודרני שגרתי בו בסיאטל. הדירה קצת יותר קטנה אבל פתוחה מאוד כך שיש הרגשה שהיא מרווחת.

מיטת קינג סייז ניצבת מול החלונות משמאל שמשקיפים על אולד ג'ורג'. וילונות ענקיים בצבע שמנת תלויים מעל החלונות. יהיה נחמד לא להרגיש שאני חי בתוך אקווריום עשרים וארבע שבע. חדר השינה מחובר אל פינת האוכל והסלון. מחוץ לסלון נמצא המטבח המרוצף באריחים לבנים ומצויד במכשירי נירוסטה, ודלפק עץ מבריק שמפריד בינו לבין הסלון.

אני מצביע על המסך השטוח מול ספה פינתית בצבע שוקולד. "זה אקסבוקס?"

"כן." עיניה של דפני מצטמצמות. "אני מקווה שלא העדפת פלייסטיישן. ניסינו למצוא עוד מידע על מה שרצית, אבל היה כל כך קשה להשיג אותך."

אני מניד בראשי במהירות. "אקסבוקס זה מעולה."

היא נושפת. "אוקיי, טוב. יש משחקים בקונסולה למטה, המועדון קיבל גישה לגרסה החדשה של פיפ"א לפני כולם, אז אולי כדאי לך לבדוק את זה. איש יחסי הציבור אמר לי שיכול להיות שיציעו לך לפרסם את זה במדיה החברתית."

"בסדר," אני מהנהן ומסובב את הכובע שלי, גבותיי מתכווצות לנוכח ההערה הקודמת שלה. "היה קשה להשיג אותי?"

היא ממצמצת לעברי בסקרנות, עיניה הכחולות עדיין מסיחות את דעתי. "כן, טוב, לא היה לך סוכן לפנות אליו, והיית אמור להגיע לפני חצי שנה, אז מיהרנו בטירוף לרהט את החלל הזה. ואז פתאום אמרו שאתה לא בא מייד, אז היה לנו יותר זמן."

"אה... נכון," אני נושך את הלשון שלי כשאני נזכר בתיקונים שערכנו בחוזה מול עורך הדין של המועדון, סנטינו. הם היו ממש מתוסכלים מכך שייצגתי את עצמי, כי לא היה לי מושג מה אני עושה. ואז כשביקשתי לעכב את ההעברה שלי, חששתי שהכול הולך לעזאזל.

החתימה עם סיאטל הייתה הרבה יותר קלה כי הייתה לי עזרה מאבא שלי. הוא דאג לכל המשא ומתן על החוזה שלי, הכסף שלי, החסויות, הכול. ג'רי וויליאמס הכיר את הצד העסקי של הכדורגל מבפנים ומבחוץ, ואת מה שהוא לא ידע, הוא חקר בהתלהבות. לשכור איזה סוכן אקראי זמן קצר כל כך אחרי שאבא שלי מת נתן לי תחושה כאילו אני בוגד בו, אז איכשהו ניווטתי את הכול לבד.

אני מכחכח בגרוני ואוחז בעורפי, לא רוצה להסביר שזו הייתה הפעם הראשונה שניהלתי משא ומתן על חוזה ללא העזרה של אבא שלי. "מצטער על העיכוב. חוזים הם עניין מסובך."

"אני יכולה לדמיין," דפני עונה, הגומה הזאת מתחת לשפה התחתונה שלה מופיעה שוב. "בכל מקרה, חדר הרחצה נמצא מאחורי הדלת הזאת," היא מצביעה על הדלת הסגורה הצמודה למיטה. "בגלל שהיה לנו עוד זמן, הצלחנו לשדרג אותו, כך שיש בו מקלחת, אמבטיה ומכשיר אדים. אמרו לי שזה טוב לכדורגלנים. ו... אה... אם תעמוד ממש כאן," היא חולפת על פניי כדי לעמוד ליד המיטה הגדולה המסודרת להפליא, עם יותר כריות ממה שהייתי בוחר אי־פעם, "אתה יכול לראות את המגרש שלך, טאוור פארק."

אני משאיר את המזוודות ליד המטבח ומצטרף אליה לראות את הנוף של המקום שבו אשחק כדורגל בעוד כמה שעות. זה נראה לא מציאותי שאני בעצם בלונדון, מתכונן לשחק בליגת־העל. אבא יהיה כל כך גאה בי, גם אם אימא לא. כאב עמוק הופך את הבטן שלי.

דפני דוחפת אותי במרפקה. "פיץ' הוא השם הבריטי למגרש כדורגל, למקרה שלא ידעת."

אני מחייך בהכרת תודה לשמע ההערה שלה. "תאמיני או לא, אבל ידעתי שאתם קוראים לזה פיץ'," אני קורץ לה, ועיניה ננעצות בשפתיי, מה שגורם לתגובה כמעט אגרסיבית להתרחש בתוך הג'ינס שלי.

היא מלקקת את שפתיה ומוסיפה, "בערבים שיש בהם משחקים, כשטאוור פארק מואר, יש כאן נוף נהדר." עיניה מצטמצמות. "אבל אני מניחה שאתה תהיה שם בחוץ כשזה יקרה, כך שיהיה לך נוף הרבה יותר טוב."

אני מתבונן בה בסקרנות. "את באמת אוהבת... כדורגל?" אני תופס את עצמי לפני שאני אומר סוקר.

"אני בריטית. די נולדנו לאהוב כדורגל," היא נושפת ומעבירה יד בשערה. "אני לא יכולה להגיד שאני אוהדת של בת'נל גרין, אבל אני גרה בבת'נל כבר שנה בערך, ולשמוע את המקומיים מתארים את הזכייה בגביע האנגלי שקרתה לפני שנתיים, בהחלט גרם לי לחבב את הקבוצה. לא רק בגלל שאני רודפת אחרי ניצחונות אלא בגלל שבת'נל גרין באמת משחקת עם נשמה. אני סקרנית לראות אם הם יכולים לזכות שוב בתואר העונה. המועדון שלך הוא סיפור סינדרלה האולטימטיבי. מהתחתית לפסגה בלי האגו והתקציבים המוגזמים של המועדונים הוותיקים בליגת־העל שמחלקים משכורות מגוחכות לשחקנים. הקבוצה שלך היא חביבת הקהל, אתה יודע? הם אפילו גרמו לי לשקול לבגוד בווסטהאם היקרה שלי, אבל אני לא אוהדת הפכפכה, אז אל תחזור על שום דבר ממה שאמרתי לך עכשיו, אחרת אני אדאג שירביצו לך ויגרשו אותך מכאן. אני מכירה אנשים."

היא אומרת את החלק האחרון בלי רגש, ואני לא יכול להילחם בחיוך שמתפשט על פניי. דאקי היא לא חובבת כדורגלנים. היא חיה כדורגל... ובחורות כמוה הן הגביע הקדוש של הבנות הלוהטות. אני לא כועס לנוכח ההבנה הזאת. לא כועס בכלל.

המוח שלי מתחיל לנדוד שוב, ואני אומר לעצמי שיש לה ריח של בירה ושמן לטיגון, כאילו איכשהו זה יפחית את המשיכה שלי אליה. זה לא. עדיין הייתי מזיין אותה בלי לחשוב פעמיים. בעיקר עכשיו כשאני יודע שהיא אוהבת כדורגל. תמונה שלה לא לובשת דבר מלבד החולצה עם המספר שלי פולשת למחשבותיי.

דפני מכחכחת בגרונה, ואני מתכווץ כשנדמה שהיא בהחלט קוראת את מחשבותיי המלוכלכות. "בכל מקרה, יש קלסר במטבח עם הסברים לאן לקחת את הזבל שלך, תפריטי משלוחים, מפה עם מקומות מעניינים בקרבת מקום ומספר הטלפון של איש התחזוקה למקרה שתצטרך."

אני אשמח אם מישהי תתחזק אותי בעירום מלא כרגע. זו הייתה חתיכת טיסה ארוכה, ועבר קצת זמן מאז שהייתה בחורה במיטה שלי. אני תוחב את ידיי לכיסים ומשתדל לא להישמע ברור מדי כשאני שואל, "איפה הבית שלך?"

לחייה נצבעות בוורוד כשהיא מצביעה על הקיר שעליו תלויה הטלוויזיה. "הדירה שלי נמצאת בצד השני של הקיר הזה."

העיניים שלי מתרחבות כשאני חושב על כמה אנחנו באמת קרובים זה לזה. "טוב, מה קורה, שכנה?" אני נרתע מהטון הסוטה בקולי.

היא נלחמת בצחוק כשהיא פונה להתרחק. "אני אתן לך לפרוק. אה... הארגזים ששלחת נמצאים במלתחה בצד השני של המיטה שלך. מלתחה פירושה ארון למקרה שלא ידעת," היא קורצת לי, ואני מחייך בהערכה.

"אוקיי, תודה. על הכול. באמת. הדירה מדהימה, ואני מניח שהייתה לך יד בזה, אז אני מעריך את זה." אין לה מושג איזו הקלה זו עבורי.

היא מהנהנת, נראית מרוצה מהכרת התודה שלי. "אני שמחה שאתה אוהב אותה."

היא מתחילה לפתוח את הדלת, ואני הולך אחריה, ייאוש מכה בחזה שלי, כי הייתי רוצה שהיא תישאר ותארח לי חברה בזמן שאני פורק. לא רק כי אני רוצה לזיין אותה... אם כי ברור שהייתי רוצה, אלא כי עברה עליי שנה מטורפת. אבא שלי מת, מצאתי מכתב שהפך את כל חיי, אני בקושי מדבר עם אימא שלי, ואני במדינה חדשה, מתחיל לשחק בקבוצה חדשה שאין לי מושג אם יש לי או אין לי קשר גנטי אליה.

זו הייתה חתיכת שנה.

והשעה האחרונה שבה הבכתי את עצמי מול דפני הייתה כמו משב רוח רענן שאני לא רוצה שייגמר. זו לא בדידות שאני מרגיש. הייתי בן יחיד כל חיי, כך שלהיות לבד היה דבר שבשגרה. פשוט עבר כל כך הרבה זמן מאז שהמוח שלי הצליח להתמקד במשהו אחר מלבד בחיים המבולגנים שלי.

אני מרים את הכובע שלי, מעביר בעצבנות יד בשערי, יוצא אל המסדרון ומתבונן בדפני פונה לדלת שלה. "למעשה אני די נחמד כשמכירים אותי."

היא מחייכת אליי חיוך עגום. "אני שמחה בשבילך."

"באמת. ואם אני לא מוצא חן בעינייך, אני די כמו גולדן רטריבר. מאוד ניתן לאילוף," אני משרבב את הלשון ומתנשף כמו כלב.

האף המקסים שלה מתכווץ. "אני יותר טיפוס של חתולים."

הפנים שלי מתעוותות מהמחשבה המחרידה הזאת, אבל אני מעביר הילוך במהירות. "טוב, אולי תדמייני אותי כמו חתול שמן נחמד שלא מפריע לאף אחד... רק אוהב לשבת ולאכול כו..." הקול שלי משתתק כשאני מבין שעמדתי לספר בדיחה ממש מגעילה על אכילת כוס. "בדיחה גרועה," אני מתוודה, מקווה שהיא לא שמעה אותי.

עיניה מתרחבות כשחיוך עולה על שפתיה. "תנוח קצת, סוקר בוי. כדורגל בריטי זה לא עניין שצוחקים עליו."

כשאני חוזר לדירה שלי, אני דופק את המצח בדלת. אילו זה היה משחק כדורגל, התוצאה הייתה דפני: אחת, זנדר: אפס.