מארז שירי בן יוסף

מארז שירי בן יוסף כולל את שני הספרים:

1. אבן שחורה
2. סימטאות ליבי

ניתן לרכוש כל ספר בנפרד

פרק 1

הצלחות קטנות
נועה
"גברת, הצלחת לישון בלילה?" לוחש לי אסי.

"אל תגזים." אני עונה למפקד שלי במשיכת כתף ומחייכת. בדרך כלל הוא כמו חבר, אבל לפעמים הוא כזה חפרן שאני חושבת פעמיים אם לספר לו משהו. אני מנסה להסתיר את ההתרגשות ומשכנעת את עצמי שלא יכול להיות שאני כזאת שקופה.

החדר מלא כמעט עד אפס מקום ואני בוחנת את שאר השוטרים היושבים סביב שולחן הישיבות הגדול. את רובם אני מכירה מהמחלקה, אך יש עוד שוטרים מהבילוש וממחלקת חקירות שיצא לי לפגוש פעמים ספורות בלבד.

אסי קם ממקומו וניגש לראש השולחן, ממתין שכולם יסתמו את הפיות, אבל כמו תמיד זה לא קורה מייד.

"שקט בבקשה, אני רוצה להתחיל."

גבר נוסף נכנס ומושך את תשומת ליבי. וואו, מי זה?

הוא צועד פנימה בביטחון וממלא את החדר בנוכחות שלו. חולצת פולו בצבע תכלת צמודה לשרירי זרועותיו ובשילוב מכנסי הג'ינס הכחולים שעליו, בגדיו נראים כמו גרסה משודרגת וסקסית של המדים.

הזר המסתורי מהנהן בברכה אל אסי שמחייך אליו בחזרה, ומתיישב בכיסא מולי.

אני בוחנת את תנועותיו הבטוחות ואת שרירי החזה שלו שנעים מתחת לחולצתו. עיניו ירוקות מהפנטות ושערו קצוץ. החזות והתנועות שלו משווים לו מראה של פושע ומרתקים אותי.

זה פשוט פשע שהוא נראה כזה טוב.

הבטן שלי מתהפכת כשהוא תופס אותי נועצת בו מבט בוחן. אופס. הלב שלי מגביר את קצב פעימותיו ואני לא מבינה מה עובר עליי. אני מסדרת תלתל מאחורי אוזני ומחזירה את מבטי למקום בטוח יותר – לאסי.

"חבר'ה, יאללה, שקט. אני רוצה להתחיל, אין לנו הרבה זמן."

אני לא מצליחה להתאפק ומגניבה מבט נוסף בגבר המסתורי. פניו חתומות. הוא מסתכל על אסי ונראה אדיש לחלוטין למה שקורה סביב.

"בוקר טוב לכולם!" מכריז אסי, מקבל סוף־סוף את השקט שהוא צריך. "כולם פה? אגב, נזכרתי, מי שמחפש את שימי מזיהוי פלילי, יכול למצוא אותו בבית יולדות. נולדה לו הלילה בת חמישית."

"מזל טוב!" מישהו זורק.

אחד אחר אומר, "עוד פעם?" תוך שהוא צוחק, והבחור שיושב לידי ממלמל בשעשוע, "הוא היה בטוח שהפעם יש בולבול."

"לאחרונה יש התרופפות משמעת במחלקה," ממשיך אסי והחבר'ה משתתקים ומרצינים. "אני רוצה להזכיר לכולכם שבתחום שלנו זה עלול לעלות בחיי אדם. מזל שיש לנו גם הצלחות להתפאר בהן. לפני שבועיים, הצלחנו להפיל רשת של סחר בסמים בבית ספר 'רתמים' אחרי חצי שנה של מעקב, והכול בזכות נועה שלנו."

החבר'ה סביב השולחן מוחאים כפיים ואני מחייכת מאוזן לאוזן, נהנית מתשומת הלב. נשימתי נעצרת כשהמסתורי זורק אליי מבט אדיש וקצר.

אסי מרים את ידו והמחיאות נפסקות. הוא מלטף את שערו המסורק לצד ומכחכח בגרונו.

"אחרי תקופה שנראתה כמו נצח, נועה הצליחה להסתנן לקבוצת צעירים מבית ספר 'רתמים'. הם נקשרו אליה ועם הזמן נפתחו בפניה עד שהגענו לספק שלהם. וואלה, בלעדיה לא היינו מצליחים לעשות את זה. היא הצליחה להפיל אותם בפח."

אני מסמיקה. נתתי את כל כולי כדי להתחבר לערסים האלה. לפני המבצע יצאתי להשתלמות בנושא סמים, שם למדתי איך אורזים אותם, מה הסוגים שיש בשוק, מה דרכי ההסתננות שלהם לארץ ואיזה תהליך הם עוברים עד שהם נמכרים בבתי הספר לחבר'ה צעירים. הסתננתי לבית הספר, ישבתי בשיעורים ולמדתי לדבר בשפה שלהם, התלבשתי והתנהגתי כמוהם עד שהערס הראשי נדלק עליי. הוא אִפְשֵׁר לי להיכנס לחמולה שלהם אף על פי שהבנות בחבורה התנגדו.

"אל תמהרו לחגוג. אתם צריכים להמשיך ולהתמיד במשימות כאלו," מתערב פתאום המסתורי, "ולהעיף את הסמים מהרחובות." הטון הקשוח שלו גורם, באופן מפתיע, לצמרמורת נעימה לעבור בגופי. צמרמורת שעומדת בסתירה לרוגז המבעבע בי על כך שהוא הרס את רגע התהילה הקטנטן שלי.

מה הוא מתערב? מי הוא בכלל? אני חייבת לתפוס את אסי לשיחה בסוף הישיבה ולברר את זה.

אסי מציג על המסך גרף של תפיסות סמים מהשנה האחרונה בהשוואה לשנים קודמות, ונראה שהשנה ההישגים הרבה יותר גבוהים. גם בזכותי.

"ברור לי שלא נצליח להוציא לגמרי את הסמים מהרחובות, אבל ככל שנתפוס יותר משלוחים, תהיה הרתעה וזה יחסוך לנו הרבה כאב ראש."

הוא מעביר לשקופית הבאה וממשיך, "אנחנו רק באמצע השנה וכבר פרקליטות מחוז תל־אביב זכתה בתיק נגד סוחר סמים קטן שמשתייך לארגון גדול, וגרמה להרשעתו ולשליחתו לתקופת מאסר של ארבע שנים." הוא אומר ומחליף מבט עם המסתורי.

כל הצלחה של פרקליטות מחוז תל־אביב גורמת לי להתמלא בגאווה אישית, אף שאין לי חלק מקצועי בזו האחרונה.

"רק חבל שהוא לא החזיק מעמד בכלא ונרצח לאחר חודש בלבד," ממשיך אסי. רחש עובר בין הנוכחים. ככה זה בעולם התחתון, תמיד מישהו מחכה להם בסיבוב, אבל כשזה קורה בפנים, זה נורא. "כמו שאתם רואים בנתונים, הטיפול בכל הקשור בסחר בנשים טעון שיפור. אנחנו חייבים לגשש יותר לעומק ולמצוא את המקומות בהם מחזיקים את הנשים המוברחות. יוסי, אני מבקש שהחבר'ה מהבילוש ימשיכו לעקוב אחרי הקודקודים ויעדכנו אותי ברגע שיש כיוון לחקירה. לא ברור לי למה זה לוקח כל כך הרבה זמן ולמה גם כשיש איזה כיוון הוא לא מחזיק מים."

אסי ממשיך לדרוש מכל מיני אנשים תשובות והעיניים שלי נודדות בינתיים למקום אחר ומעסיקות את עצמן בשפתיים של המסתורי. כמה הן בשרניות וחושניות. מעניין איך זה לנשק שפתיים כאלה. אני נושכת את העט שבידי ומדמיינת את לשונו משחקת בין שפתיי, מוצצת ומלקקת.

עיניו הירוקות נוחתות עליי כשהוא מסיט את מבטו במפתיע ומסתכל עליי. אופס. הבטן שלי עושה סלטות באוויר וגל של סומק חם מציף את פניי. מה אני יכולה לעשות? הוא פשוט סקסי בטירוף.

"נועה, את איתנו?" קולו של אסי מקפיץ אותי. "שאלתי אם את תמשיכי לנסות ולמצוא מודיעין בקרב בני נוער לגבי מכירה של סמים." הוא חוזר וגל נוסף של סומק מציף את לחיי ומעמיק את מבוכתי.

"כן, בוודאי," אני מגמגמת.

המסתורי מחביא חיוך קל.

הוא תפס אותי על חם בוהה בו. יופי, נועה. מה לעשות שדווקא הבוקר התעוררתי עם חשק? הפעם האחרונה ששכבתי עם גבר הייתה לפני כמעט שנה, כשיצאתי עם אריק גולדשטיין מלימודי קרימינולוגיה. ועכשיו, הגבר הזה בא לפה עם השפתיים שלו, הירוק בעיניים שלו והשרירים הלא חוקיים שלו, ומתיישב בדיוק מולי. האשמה היא עליו, לא עליי.

"אמשיך לעקוב ולמצוא מידע, כמובן," אני מתעשתת ומשיבה לאסי, מנסה להישמע סתמית.

אסי עובר הלאה ואני חוזרת לחשוב על הבעיה שיושבת מולי. מי אתה, מסתורי שכמוך? אם אתה שוטר, הגבולות שלי בכל הקשור לגברים ברורים מאוד:

סטוצים או קשר זוגי – מחוץ לעבודה!

הבטחתי לעצמי כשהתגייסתי למשטרה, שלעולם לא אצא עם מישהו שעובד איתי. עד עכשיו הצלחתי לעמוד במשימה הזאת, למרות כל החתיכים שמסתובבים כאן.

אבל עכשיו המסתורי החדש הזה הגיע ואני בבעיה לא קטנה. אני מקווה שהוא כאן באופן זמני ושהוא ייעלם מייד אחרי הישיבה.

זה היה לפני ארבע שנים – עמדתי מול הפקידה בבקו"ם כדי להשתחרר מצה"ל, הזדכיתי על הציוד וליבי נצבט. השירות שלי הסתיים.

אימא התקרבה אליי ועטפה אותי בזרועותיה. הסתכלנו על השלט של תל־השומר וחייכנו.

"אני זוכרת שהגעת לכאן להתגייס. כמה בכית שאת לא רוצה ללכת לצבא, והנה, תראי אותך – עכשיו את עצובה כי את לא רוצה להשתחרר." היא אמרה בחיוך וניגבה דמעה סוררת מלחיי.

באמת לא רציתי להשתחרר, אבל לא הייתה לי ברירה. לא היו תקנים, ובנוסף, המפקד שלי אמר שאהיה מפוספסת בקבע ושלדעתו באזרחות אתפתח ואפרח. ברור שהוא אמר את זה כדי שלא אתפוס את מקומו. כולם תמיד אמרו שאני יכולה להיות קצינה טובה יותר ממנו וזה הפריע לו.

"למה את עצובה, יא מעפנה?" הציק אחי, עידו. "יאללה, סיימת את הצבא, אנשים מחכים לזה. עכשיו מתחילים החיים האמיתיים."

"אומר זה שהתגייס לקרבי," עקצתי אותו בחזרה, אבל הראש שלו כבר היה עסוק באחת הבנות מהפלוגה שלי שהגיעה אף היא להשתחרר. הוא מחליף בחורות כמו גרביים, האח הזה.

"בכל אופן, אם אתה שומע אותי כשאתה בוהה למירית בתחת,"

הוא סובב את מבטו בחזרה אליי וחייך. "אני בבאסה כי היחידה הזו הייתה בדם שלי, האדרנלין שזורם לי בעורקים. אני בטוחה שהאקשן יחסר לי."

כשרק התגייסתי הייתי בכיינית. כל מה שרציתי היה לחזור הביתה, להורים שלי. הבית שלי תמיד היה חם ואוהב ומעולם, לפני כן, לא עזבתי לתקופות כאלה ארוכות.

אחרי הטירונות פשוט התאהבתי בצבא. הלכתי לקורס מכי"ם ומשם המשכתי לקצונה. הציבו אותי בשטח וכל יום היה מאתגר יותר מהקודם. המפקדים הקשוחים, המטווחים עד השעות הקטנות של הלילה, המארבים המתמשכים, החבר'ה, והכי חשוב – המרחק מההורים המודאגים שלי.

לא אשקר ואומר שהיה קל, לא היה קל בכלל. היו ימים שבכיתי דמעות של דם. קיללתי את כל מי שהיה סביבי ולפעמים אפילו הייתי קרובה לדפוק נפקדות, אבל אחרי שלמדתי להתמודד, פיתחתי עור של פיל והתמכרתי לאדרנלין.

"אני בטוח שתמצאי מה לעשות בחוץ. תמלצרי או משהו, יה בכיינית." עידו הוסיף.

"די כבר, עידו," רטנה אימא. "תפסיק להציק לאחותך."

"אבל הוא צודק, אימא. מה אעשה עכשיו?" נאנחתי בתסכול. כל הבנות שהשתחררו איתי נראו מאושרות, ורק אני בדיכאון של החיים.

"נועה'לה," אמר אבא בנימה מנחמת והניח את ידו על כתפי, "את תמיד יכולה לבוא לעבוד איתי. אצלי תמיד יש אקשן."

הוא ידע שהמקום האחרון שבו ארצה לעבוד זה איתו. אני בחורה עצמאית ולא צריכה את אבוש כדי למצוא עבודה. אבא הוא עורך דין פלילי, הוא מגן על החלשים והתמימים כבר עשרים שנה. הוא עבד בפרקליטות מחוז תל־אביב והתכוון להתמודד על תפקיד המנהל שם.

"אתה יודע שעריכת דין משעממת אותי," אמרתי בכנות. ערמות של מסמכים, כתבי תביעה ופסקי דין הם ממש לא בשבילי.

"אז לכי תהיי כחולה," עידו זרק בצחוק, מנסה לאתר בעיניו את הישבן הבא להתביית עליו. "ככה תמשיכי את המורשת המשפחתית של הגנת הצדק."

כחולה? להיות שוטרת? היררכיה פיקודית דומה לזו של הצבא, אחריות כבדה שיכולה להציל חיים ומעורבות בפרשיות שעושות כותרות בעיתונים. איך לא חשבתי על זה קודם?