מה אם אתה ואני

עברו מאז כל כך הרבה שנים, איך יכול להיות שהיא עדיין תקועה באותו מקום? איך ייתכן שהיא עדיין לא התגברה על מערכת היחסים האיומה ההיא? לפעמים אנדי חושבת לעצמה שבאמת אפשר להמשיך ככה. רק לעבוד. הנה, ממש עכשיו היא על סף הפריצה הגדולה שלה כסופרת. אבל זוגיות? זה לא. הגוף פשוט לא מאפשר לה. ובטח שלא הנפש.

כל כך הרבה לילות הלכה לישון לבד,  אבל עכשיו גם השינה נלקחה ממנה. השכן שלה לא מפסיק להרעיש בלילות. מה יש לו, למען השם? למה הוא צועד שם בכבדות הלוך ושוב?

השכן הזה הוא היל דוסון. והוא באמת לא מצליח לישון. מאז שנפצע בעת מילוי תפקידו, גם החיים שלו נתקעו. פעם הוא היה לוחם אש, גבר חסון שמציל בני אדם. ועכשיו מה? מה הוא כבר שווה ?

אבל אז מישהו פורץ לבית של אנדי, והגבר שכבר לא האמין בעצמו, מצליח להציל אותה והופך לגיבור. הגיבור שלה.

ומה מכאן? האם שני בני אדם שבורים יוכלו להרכיב יחד משהו שלם ולחזור להאמין, שוב, בכוחה של האהבה?

רוני לורן, מהסופרות הרומנטיות המצליחות של התקופה ("נקודה רגישה") שבה עם להיט חדש ואופטימי, על כל מה שלפעמים חסר לנו בחיים.

פרק 1

אַנדי לוקלי היתה כמעט בטוחה שהשכן החדש שלה הוא איש־זאב.
היא לא ראתה אותו מחוץ לבית אפילו פעם אחת מאז שעברה לגור בדו־משפחתי, והיא שמעה אותו רק בלילות. השוטטות הלילית של הבחור היתה עשויה לגרום לה לחשוב שהוא ערפד, אבל ערפדים אמורים להיות יצורים שקטים. בום, בום, בום, צעדיו הכבדים התהלכו הלוך ושוב, כאילו חיכה בקוצר רוח לירח המלא הבא, ולהזדמנות להפחיד את הכפריים.
לוחות הרצפה הישנים חרקו בשעה שהשכן התחיל סיבוב נוסף, ואנדי התאמצה להתרכז במשפט הלא גמור שעל צג המחשב הנייד שלה.
מצמוץ. מצמוץ. מצמוץ.
הסמן הממצמץ הזה הוא בן זונה שיפוטי. היא כיווצה את עיניה, בניסיון להתמקד במילים שכתבה. ריח של פרווה רטובה ומוות מילא את החדר הקטן, נשימתה של קולט העלתה אד באוויר הקפוא בזמן ש...
בזמן שמה? שקלה לברוח? חטפה תנומה? סרגה סוודר? אוף. אנדי נשענה לאחור בכיסא המשרדי שלה ושפשפה את הנקודה שבין עיניה שבה התחיל לפעום כאב ראש. איך נהפך הסיפור שהיתה אמורה לכתוב על רוצח סדרתי במחנה הקיץ של התזמורת לסיפור על איש־זאב?
בום, בום, טראח!
היא הפנתה את ראשה בבהלה ונעצה מבט בקיר הירקרק שהפריד בינה לבין השכן שלה. מדף בובות הפאנקו־פופ שלה הזדעזע מקול נפץ נוסף שכמעט הפיל את חניבעל לקטר הקטן. היא שלחה יד ויישרה את הבובה.
זה לא ילך. אולי היא צריכה לנסות לכתוב עם אוזניות, אף על פי שחוסר יכולת לשמוע את הרעשים סביבה הלחיץ אותה. בדרך כלל השתמשה באוזניות רק כשערכה את הפודקאסט. היא צפתה במספיק סצנות אימה שבהן קורבן תמים משתמש באוזניות או מאזין למוזיקה בעוצמת קול גבוהה מדי, בזמן שהרוצח המופרע אורב לו בבית.
אבל לא נותרו לה הרבה ברירות. השעות שבין תשע בערב לחצות היו שעות הכתיבה הקסומות שלה. היא עברה לדירה הזאת מפני ש... ובכן, בעיקר מפני שהמבנה הדו־משפחתי הצר, האופייני לשנות העשרים של המאה הקודמת בכך שחדריו מחוברים כמו קרונות רכבת מן הכניסה הקדמית עד לאחורית, היה זול יותר מהדירה הקודמת שלה, אבל גם מכיוון שהמשרד החמוד, הסמוך למטבח, בחלקו האחורי של הבית, נראה לה מתאים באופן מושלם לסופרת אימה. חדר קטן ונעים שמחלונו אפשר לראות את הגינה האחורית הסבוכה שגדלה פרא. היא התאהבה בבית ממבט ראשון, אף על פי שהוריה היו ודאי נחרדים לראות את המקום. מבחינתם, מגורים במקום כזה שווים למגורים בארגז קרטון. כל מקום מלבד האחוזה רחבת הידיים שלהם, שהשקיפה על מסלול הגולף בג'ורג'יה, נראה להם כמו שכונת עוני.
אנדי לא היתה זקוקה לאחוזה. הדירה הזאת היתה די והותר לעת עתה, אבל היא לא ציפתה לשכן רעשני כל כך. בדירה הישנה שלה חלקה קיר משותף עם דולורס, אישה בשנות השבעים לחייה שהלכה לישון לפני השעה תשע בערב, והביאה לאנדי באופן קבוע קופסאות פלסטיק מלאות במאכלים טעימים בבישול איטי, כגון תבשיל סרטנים ושעועית לבנה עם אורז.
נוסף לרעש הרב, הבחור הזה, ככל הנראה, גם חסר נימוסים: הוא לא הביא לה אפילו שקית צ'יפס כדי לברך אותה על המעבר לשכונה. אנדי פנתה בחזרה אל המחשב שלה, הסיטה את הפוני מעיניה, ומחקה את השורה עם הפרווה הרטובה. בלי אנשי־זאב. זה לא הופיע בהצעה ששלחה לסוכנת הספרותית שלה.
היא חייבת להישאר ממוקדת. למרות שהקהל של פודקאסט האימה והפשע האמיתי שלה, "מה אפשר ללמוד מזה?" הולך וגדל, ההכנסות היו דלות. את רוב הכסף להוצאות השוטפות שלה הרוויחה מההצלחה הצנועה של סדרת ספרי האימה שכתבה. אבל הסדרה הסתיימה, הכסף מהתמלוגים הלך והידלדל והמוציא לאור שלה החליט לפרוש מעסקי האימה, כך שאין חוזה חדש. עכשיו, כדי להשיג חוזה לעוד ספר, היא צריכה להוכיח לסוכנת שלה ולמוציאים לאור אחרים, שהיא לא סופרת של סדרה אחת. היא צריכה לשלוח לסוכנת שלה כתב יד מנצח.
היא התמקדה שוב בצג המחשב. רוצחים מטורפים. רוצחים מטורפים. היא חייבת לכתוב סיפור על רוצח מטורף במחנה קיץ, עם תפנית מקורית בעלילה.
מוזיקה התחילה להתנגן בדירה הסמוכה.
היא הטתה את ראשה.
"אוי, אלוהים אדירים." איש־הזאב מאזין למוזיקת קאנטרי. האם יבוא אי פעם קץ לייסורים האלה?
היא רצתה להלום בקיר או להתפרץ לדירה הסמוכה ולדרוש ממנו מעט התחשבות. אנשים נורמליים כבר ישנים בשעה הזו בדרך כלל! היא דמיינה את ההרצאה המלווה בנפנוף אצבע שהתחשק לה להעביר לו, על חשיבותה של התחשבות, על ההכרה בכך שהעולם אינו סובב סביבו וסביב כפות רגליו הגדולות. אבל היא ידעה שאין סיכוי שהיא תלך לשם. בסצנה המדומיינת הזו היא אולי קשוחה, אבל היא סקרה בפודקאסט שלה מספיק מקרי פשע אמיתיים כדי לדעת ששום דבר טוב לא יצמח מדפיקה על דלתו של זר, כשהיא לבדה באמצע הלילה. ככה התחילו הסיפורים המפחידים שהגיעו בסופו של דבר לחדשות.
הפעם האחרונה שמישהו ראה את אנדי לוקלי, סופרת האימה והפודקאסטרית, היתה...
המוזיקה פסקה. תודה על חסדים קטנים.
היא בהתה במסך המחשב הנייד, ואז, בנשיפה, סגרה אותו. לא נראה שמילים ייכתבו הלילה. במקום זה עדיף שתצפה בסרט עבור הפודקאסט, וכך תוכל לסמן וי לפחות על אחת המשימות ברשימה שלה. היא הדפה לאחור את כיסאה, והגלגלים נסעו על לוחות הרצפה השחוקים שחרקו תחתיהם. היא קמה והתמתחה, לקחה את התה הירוק שהתקרר ופנתה לעבר הסלון שבקדמת הבית.
היא בדקה את כל המנעולים והחלונות לפני שהפעילה את הטלוויזיה וכיבתה את האורות. כדי לצפות כהלכה בסרט אימה, צריך חושך. היא לקחה את שמיכת הצמר שהשכנה הקודמת שלה סרגה לה כשעברה דירה. "זה בשביל כל הסרטים האלה שאת רואה," היא אמרה לאנדי. "את יכולה לכסות בה את העיניים ועדיין לראות דרכה מעט מהסרט. והיא מספיק גדולה כדי לחלוק עם מישהו."
אנדי חייכה כשנזכרה. דולורס התעניינה מאוד בחיי האהבה של אנדי — ליתר דיוק בחסרונם. היא נהגה לשלב בשיחתן באופן מגושם למדי שאלות כמו, כבר פגשת את הבחור הבלונדיני הנחמד מבית הקפה? הוא כל כך גבוה ואף פעם לא גובה ממני כסף על תוספת קצפת. או, את יודעת שהבן של הגברת בנואה בדיוק סיים את התואר השני שלו בספרות? תמיד חשבתי שגברים שקוראים הם כל כך הרבה יותר מעניינים, ואת? והיא אפילו זרקה בלון ניסוי בנוסח: הנכדה של מרסי, ג'ס, בדיוק נפרדה מבת הזוג שלה. אני חושבת שהיא חובבת סרטים, כמוך.
אנדי העריכה את המאמצים של השכנה שלה ואת הכוונות הטובות שמאחוריהם. דולורס היתה יכולה להיות וינגמנית מעולה, אבל לאנדי לא היה לב לומר לה שהשמיכה לא צריכה להיות גדולה מספיק לשניים. היא לא מכניסה בחורים הביתה. דייטים שמורים למקומות ציבוריים בלבד. לא שהיא יוצאת הרבה לדייטים. ברגע שהיתה מדמיינת את הצעד הבא עם בחור כלשהו, היו עולים בדמיונה תרחישים מפחידים והיא היתה נתקפת בחילה ומוותרת על כל העניין. פוסט־טראומה היא מעמסה איומה על חיי האהבה. הפסיכולוגית הקודמת שלה הבטיחה לה שזה לא תמיד יהיה ככה, אבל אנדי התחילה לתהות אם שלב הפוסט של הפוסט־טראומה יגיע אי פעם.
היא התכרבלה תחת השמיכה וסקרה את רשימת הסרטים בחיפוש אחר משהו שיספק חומר עסיסי מספיק לפודקאסט שלה. ב"מה אפשר ללמוד מזה?" היא המליצה על סרטים דוקומנטריים על פשעים אמיתיים ועל סרטי אימה, כי אפשר ללמוד הרבה משניהם. הערב היא זקוקה לסרט שיזין את החלק היצירתי של מוחה ויעזור לה עם הסיפור שהיא כותבת, לכן עברה על סרטי האימה, ובחרה את אחד המועדפים עליה. "הצעקה".
היא לא צריכה לרשום לעצמה הערות צפייה על הסרט הזה או לעצור כדי לנתח משהו. היא הכירה אותו כמעט בעל פה, ויכלה להשתמש בו בפודקאסט כדי לדבר על דברים כמו השילוב בין קומדיה לאימה, ואיך השימוש בדרו ברימור — השחקנית המפורסמת ביותר בצוות בזמנו — בסצנה הפותחת, היה גם סיכון וגם מהלך מבריק. ובאשר לשאלה מה אפשר ללמוד מהסרט, יש הרבה על מה לדבר, כולל העיצוב הלא מוצלח של הבתים עם הוויטרינות הגדולות.
אנדי לגמה מהתה והגבירה את עוצמת הקול בטלוויזיה — כי אם השכן שלה יכול להרעים במוזיקת קאנטרי, היא יכולה להפגיז באימה. היא נלחצה כשהטלפון הנייד צלצל בסרט שוב ושוב, ודרו, בתספורת קארה בלונדיני, ענתה בכל פעם, מצב רוחה השתנה מפלרטטני למבוהל עם כל שיחה. שיעור מספר אחת, לעולם אל תמתחו אנשים בטלפון. שיעור מספר שתיים, לעולם אל תשאירו דלת כניסה לא נעולה. או, במקרה הזה, כל דלת דפוקה בבית. לעזאזל איתך, דרו.
זה לא שאנדי האשימה את הקורבן. זה פשוט היה התפקיד שלה בפודקאסט ובחיים, אבל היא הצטמררה למחשבה על כל אותן דלתות שלא ננעלו בלילות. היא שלחה מבט מהיר לעבר הדלת הקדמית, מוודאת שהמפתח נעוץ בחור המנעול, אף על פי שמעולם לא השאירה אותו בשום מקום אחר.
אנדי ידעה כל מה שעומד לקרות בסרט, ולמרות זאת הדופק שלה הואץ בזמן שהדמות שגילמה דרו התחילה לצרוח ולבכות. כמה פעמים אפשר לצפות בסרט ולקוות שהפעם הקורבן יברח ולא יירצח? זה הקסם בסרטי אימה. לעתים קרובות פועם בהם זרם נסתר של תקווה. לפעמים התקווה מנצחת — נערה אחת מצליחה לברוח, המפלצת נוחלת תבוסה. ולפעמים לא. אבל התקווה פעמה בה בכל פעם מחדש.
דרו צרחה חזק יותר, והרמקולים רטטו מעוצמת הקול. אנדי שלחה יד לעבר השלט כדי להנמיך מעט. היא לא רצתה להיות מניאקית גמורה. אבל לפני שהספיקה להניח את אצבעה על הכפתור, רעם בחדר צליל מהלומה מהדהד.
היא קפצה בבהלה, פלטה צווחה, וכמעט שפכה את התה שלה. הדפיקות החזקות חזרו על עצמן, ולקח לאנדי רגע להבין שהן מגיעות מכיוון הדלת הנעולה. בום! בום! בום!
היא אחזה בכוח בשמיכה והסרט, שעדיין רעם, מילא את הסלון בצרחות. הדופק שלה הלם באוזניה, והיא בהתה בדלת כאילו היא תכף תתנפץ וגוסט־פייס מהסרט ייכנס פנימה וישפוך את קרביה בסכינו.
החלק ההגיוני במוחה של אנדי הסיק שזה כנראה לא המקרה, אבל החלק הזה היה רק לחישה רחוקה ברגע זה. היא לא יכלה לזוז. היא לא יכלה לכבות את הטלוויזיה. היא קפאה במקומה.
הדפיקות מחרישות האוזניים התחדשו. "מכבי אש. תפתחו את הדלת!"
המילים מכבי אש חלחלו מבעד לערפל הפחד שאפף אותה. אש. אש? זה היה חסר היגיון. למה לעזאזל הולמים מכבי האש על דלתה באמצע הלילה? אולי קרה משהו בשכונה? אולי הם טעו בכתובת?
המחשבה על כך עזרה מעט. לבסוף הצליחה להרפות את אחיזתה בשמיכה, להרים את השלט ולעצור את הסרט. הדממה שהשתררה לאחר מכן היתה מטרידה כמעט כמו הדפיקות העזות. המהלומות בדלת התחדשו בתוספת איום לפרוץ פנימה אם איש לא יענה. זה גרם לה לפעול. היא מיהרה לקום על רגליה, ניגשה לדלת והציצה מבעד לעינית. כל מה שיכלה לראות היה כתף של גבר בחולצת טריקו, שהתכופף ככל הנראה כדי להציץ דרך החלון הקדמי שלה.
חולצה, לא מדים של כבאי. היא כחכחה בגרונה וקראה, "איך אני אדע שאתה כבאי?"
מי שזה לא יהיה פסע לאחור והצביע על סמל יחידת כיבוי האש של ניו אורלינס שעל החולצה שלו, שבקושי ניתן היה להבחין בו מבעד לעינית. "היל דוסון," קרא האיש. "השכן שלך. הכול בסדר שם בפנים?"
השכן שלה? היא שלחה יד אל תרסיס הפלפל ששמרה במגירה של השולחן הקטן בכניסה, סובבה את המפתח בחור המנעול ופתחה את הדלת, מוכנה לרסס אם יהיה צורך בכך. תחת האור במרפסת הקדמית הצטיירו קווי המתאר של גבר. גבר מאוד גבוה ורחב כתפיים. איש־הזאב. כולל שיער כהה וסבוך, זקן מטופח ופנים זועפות. הוא היה יפהפה ומטיל אימה במידה שווה — בדומה לזאב אמיתי — וגופה התקשח כאילו לא היה יכול להחליט אם עליה להימלט על נפשה או ליפול לרגליו.
עיניו החומות פגשו בעיניה. הוא סקר אותה, ומבטו העביר זרמים חמים של מוּדעות בגופה. רק אז נזכרה שהיא עומדת על סף דלתה, בלי חזייה, בגופייה דקה ובמכנסי פיג'מה עם איורים של וונדר־וומן, ומולה זר אימתני. הבהייה המטופשת שלה נקטעה באחת. למי אכפת אם הוא מושך? עדיין ייתכן שהוא נמצא שם כדי לפגוע בה. היא שילבה את זרועותיה על החזה והטתה את סנטרה כלפי מעלה, בניסיון להיראות קשוחה. "מה קורה?"
"את בסדר?" שאל בגבות מורמות, קולו נהמה עמוקה. מבטו חלף לרגע על מכל התרסיס הוורוד שעדיין היה בידה. "שמעתי צרחות. הרבה צרחות."
"צרחות?" היא קימטה את מצחה.
הוא נע, ותשומת לבה התמקדה בידו הימנית, זאת שהיתה מוטלת ברפיון לצד גופו. זאת שאחזה באלת בייסבול. היא התאבנה, פיה התייבש ומחשבותיה חלפו ביעף, עברו את שלב החשדות והגיעו אל מחוזות התסריט הגרוע ביותר. מה אם הוא לא כבאי? מה אם הוא לא השכן שלה? מה אם הוא נמצא שם כדי לשדוד/לאנוס/לרצוח/לערוף ולחבוש את ראשה בתור כובע?
היא פתחה את זרועותיה, ואצבעה נחה על הדק תרסיס הפלפל. לפתע היתה הרבה פחות מוטרדת מכך שהיא לא לובשת חזייה והרבה יותר מוטרדת מכך שתיתפס לא מוכנה ותותקף.
האיש הזעיף פנים, מבטו סקר את כלי הנשק שלה לפני ששב והביט בה. "היו צעקות וצרחות. יכולתי לשמוע אותן דרך הקיר. חשבתי שאת בצרות."
היא צמצמה את עיניה. "איך אני יכולה לדעת שאתה באמת כבאי? כל אחד יכול להשיג חולצה כזאת."
הוא ניסה להציץ אל תוך הבית מאחוריה ואז הנמיך את קולו. "גברתי, אם את בצרה, אם יש מישהו בפנים שאת פוחדת ממנו, פשוט צאי החוצה ואוכל לעזור."
"מישהו בפנים?" היא עצמה את עיניה ונענעה בראשה. "אני לבד. זה היה סרט."
מוחה צעק עליה בזמן שהמילים נפלטו מפיה. אני לבד? לא למדת שום דבר? אל תגלי לזר שאת לבד בבית! היא צריכה לפטר את עצמה מהפודקאסט שלה.
"אני מתכוונת," המשיכה, "אני לא בצרה. הצרחות היו בסרט. צפיתי בסרט אימה."
התנוחה המתוחה של כתפיו התרופפה ומבטו פגש שוב במבטה בחוסר אמון. "סרט? זה נשמע כאילו שרוצחים אותך כאן."
"רק את דרו ברימור. לא אותי." היא העבירה את משקל גופה מרגל לרגל. "אולי עוצמת הקול היתה קצת יותר מדי גבוהה."
הוא השמיע אנחה מלאת תסכול שבקעה מעמקי גרונו, והתחוור לה שהדמיון שלה לא היה רחוק כל כך מהמציאות. אפשר היה ללהק את הבחור הזה לתפקיד ראשי בתור איש־זאב. הוא היה מרושל ושרירי בחולצה הכחולה שלו ובמכנסי הטרנינג האפורים. ובמרחק ירח מלא אחד מליילל ולקרוע מעליו את החולצה הצמודה.
"קצת יותר מדי גבוהה?" שאל, חוזר על המילים שלה. "עכשיו חצות. הצרחות הרעידו את הקירות שלי, לעזאזל."
הבזק של מירמור חלף בגופה והיא זקפה את גבה. "נכון, עכשיו באמת חצות. ומישהו חשב שזאת שעה מתאימה להשמיע בקול מחריש אוזניים שירים על טרקטורים. הייתי חייבת להגביר את עוצמת הקול בטלוויזיה שלי כדי לגבור על הרעש שלך." היא הנידה בראשה לעבר הנשק שלו. "זה תחביב קבוע שלך להופיע על סף ביתם של שכנים חדשים כשאתה מנופף באלת בייסבול ולהפחיד אותם עד מוות?"
הוא השפיל את מבטו לעבר אלת הבייסבול שלו כאילו זה עתה נזכר בה, כאילו היא שלוחה טבעית של זרועו. הוא רכן והשעין אותה על עציץ, הרחק מטווח ידה של אנדי, ואז הביט לעברה בהתרסה. "אמרה הגברת עם מכל התרסיס הוורוד."
"היי, אתה עומד בפתח הדלת שלי, גבר. לא אני דפקתי על הדלת שלך." לא היתה לה שום כוונה להניח את נשקה. לא, תודה.
הוא השמיע אנחה ממושכת ומלאת סבל, ושפשף את מצחו. "אוקיי, אז לא רוצחים אותך או מכים אותך למוות."
"לא."
"זה טוב." הוא הנהן, כמעט לעצמו, והעביר יד על עורפו.
"מסכימה. אני מחשיבה יום שבו לא רוצחים אותי כיום טוב."
הוא בהה בה כאילו אין לו מושג איך להגיב לזה, ולרגע הכתה בה ההתאמה הנאה שבין הזקן וקו הלסת החזק שלו, ואורך הריסים שלו, והכתמים הירוקים שהיו פזורים בעיניו החומות.
"אני מצטער אם הבהלתי אותך," אמר לבסוף, "אבל אולי אפשר להנמיך קצת את עוצמת הקול של הסרטים? אני נוטה להגיב לצרחות."
איכשהו, המילים נוטה להגיב לצרחות נשמעו לה מלוכלכות, ולחייה התלהטו. אלוהים. מה עובר עליה הלילה? היא כחכחה בגרונה. "טוב. ואולי אפשר להנמיך קצת את הקול של מוזיקת הטרקטורים?"
צד אחד של פיו התרומם בחיוך עצל. "לא השמעתי שירים על טרקטורים. לא היה בהם שום רמז לציוד חקלאי כלשהו."
היא שילבה את זרועותיה שוב ונעצה בו מבט ידעני. "מה בנוגע לאמהות, רכבות, משאיות, בית סוהר או שכרות?"1
הוא פלט צחקוק חרישי והשתעל, כאילו הוא מנסה להסוות אותו. "אחת אפס. לא יכול להתחייב על זה."
"אני אסתפק בזה. אז, אתה השכן," אמרה, וניסתה להתעלם מצליל הדבש החם של צחוקו. אין מצב שהיא מפתחת יחסי היי, מה העניינים עם השכן שגר בדלת ליד. היא לא יכולה אפילו לחשוב על תיבת הסיוטים שזה עלול לפתוח.
הוא הזדקף מעט והבעת פניו היתה שוב רצינית. "כן. היל דוסון. סליחה שלא הצגתי את עצמי לפני כן. הייתי... עסוק בכל מיני דברים."
"אני אנדריאה. אנדי," אמרה, כשידה האחת עדיין שלובה על חזהּ והושיטה את השנייה כדי ללחוץ את ידו. "סופרת. פודקאסטרית. צופה סדרתית בסרטי אימה קולניים."
הוא אחז בידה בידו הגדולה והחמה ולחץ אותה בענייניות. "נעים להכיר."
"נכון, בחצות הלילה. בפיג'מות. בדיוק כמו שתכננתי שזה יקרה." או ליתר דיוק, היא היתה בפיג'מה. הוא נעל נעלי התעמלות, כך שכנראה עדיין לא היה במיטה.
היא כמעט החמיצה את זה, את המבט המהיר ששיגר לעבר הלבוש שלה. נראה שהוא מרסן את עצמו ולא נותן למבט שלו להשתהות.
הוא שמט את ידה. "זה לא יקרה שוב."
היא פלטה נשיפה וויתרה על הגישה העוקצנית. זה לא מי שהיא. הבהלה והתחושה שנתפסה לא מוכנה גרמו לה לשלוף את הקוצים. "תקשיב, אני מעריכה את זה שבאת לוודא שהכול בסדר. אני מניחה ששנינו צריכים להיות מודעים לכך שהקירות דקים."
"כן, גם אני לא הבנתי את זה עד עכשיו. הצד שלך היה די שקט מאז שעברת לכאן. אני שמח שלא רצחו אותך."
היא חייכה. "גם אני."
הוא הנהן. "אז לילה טוב, אנדי."
"לילה, שכן."
הוא הרים את האלה, הניח אותה על כתפו בקלילות המיומנת של מישהו שיודע לשחק בייסבול, ואז הטה את ראשו לעבר תרסיס הפלפל שבידה השמאלית. "אגב, זה יעיל אם את מנסה למנוע מכלב לתקוף אותך, אבל אם את רוצה הגנה אמיתית, כדאי שתבדקי את ג'ל הפלפל. זאת ההמלצה של החברים השוטרים שלי. הוא הרבה יותר ממוקד וחזק."
"אה." היא השפילה מבט אל המכל הוורוד.
"וסליחה על הקטע של מכבי האש. לא התכוונתי להפחיד אותך. חשבתי שזאת תהיה הדרך המהירה ביותר לגרום לך לפתוח את הדלת."
היא משכה באפה. "זה עבד."
הוא משך בכתפיו. "זה בדרך כלל עובד."
"בפעם הבאה אתה יכול פשוט לומר שזה אתה, כדי שלא אחשוב שאני עומדת למות מדליפת גז."
שפתיו התעקלו מעט בחיוך שהיה בו ניצוץ של עצב או של געגוע, לפני שהסתובב ופנה לעבר הצד שלו במרפסת הקדמית. "לילה טוב."
"לילה."
אנדי נשענה על המשקוף, אולי נהנתה להביט בו מאחור, במכנסי הטרנינג, יותר ממה שהיתה אמורה. הוא הלך בנוקשות מסוימת, כאילו אחת הברכיים הציקה לו או משהו, וצעד בחזרה לעבר הדירה שלו מבלי להביט לאחור.
היא נכנסה פנימה, נעלה את הדלת ונשענה עליה.
לבה עדיין הלם במהירות מהבהלה שחוותה קודם לכן, אבל יכול להיות שהיתה לכך סיבה נוספת. היא לא רצתה לבחון את העניין יותר מדי לעומק. מקור האור היחיד בסלון החשוך היה מסך הטלוויזיה עם הסרט שנעצר. דרו ברימור, קפואה על מקומה, שוכבת על הקרקע כשגוסט־פייס גוהר מעליה. אנדי סקרה את החדר: השקע היחיד במושב הספה, שמיכת הצמר הזוגית, התה שהתקרר. כולם חיכו לה שתחזור.
אבל דחף משונה איים להשתלט עליה: לצאת שוב החוצה ולדפוק על דלתו של היל, ולהזמין אותו לצפות בסרט איתה. אולי גם לו יש נדודי שינה, כמו שיש לה. אולי גם הוא אוהב סרטי אימה.
השורה מ"הצעקה" ריחפה במוחה. "את אוהבת סרטי אימה?"
היא יכולה לשאול אותו. להתנהג כמו שכנה טובה. להיות חברותית. לארח סוף־סוף בחור בדירתה.
אבל ברגע שהמחשבה הכתה בה, היא בלמה אותה. הוא זר. כן, הוא נראה נחמד, והוא לכאורה כבאי עם כוונות טובות. אבל היא למדה לא לסמוך על תחושות הבטן שלה כשמדובר בדברים כאלה. האינסטינקטים שלה בתחום הזה היו ידועים לשמצה בחוסר האמינות שלהם. אנשים רבים יודעים להעמיד פנים שהם נחמדים. יש אנשים שיודעים להשתמש ב"נחמדות" בתור הנשק האולטימטיבי.
זיכרונות ישנים הסתננו אל מחשבותיה. מחמאות שלחש נער שאהבה, שחשבה שאפשר לבטוח בו. נשיקות רכות. דלתות נעולות. אצבעות שמחליקות רצועת חזייה מעל כתף. תבטיחי שלא תספרי לאף אחד. את היחידה שאני סומך עליה.
היא טלטלה את ראשה ועצמה את עיניה בחוזקה. לא. תפסיקי.
היא נשמה כמה נשימות עמוקות, והדפה את התמונות בחזרה לכספת שבה נעלה אותן. אנדי שפשפה את זרועותיה שהעור עליהן סמר, ובלעה את גוש הבחילה שעמד בגרונה בכל פעם שנתנה למחשבות על אֵוון הנרי לוֹנגדייל לחמוק אל תוך מוחה.
אין מצב שהיא תזמין אליה את השכן החדש. היי, טריגר נפשי, איך אתה מרגיש?
כאשר צנחה בחזרה על הספה, ניסתה להתנער מהזיכרונות שהפגישה עם היל הציפה, אבל לאחר עוד כמה דקות של צפייה בסרט, התחוור לה שהיא לא מרוכזת במסך. ערב הצפייה בסרט נהרס רשמית.
היא כיבתה את הטלוויזיה, בידיעה שהדרך היחידה להסיח את דעתה מהמסלול המעגלי המוכר שנקלעה אליו היא לקחת כדור שינה ולהיכנס למיטה.
היא שטפה פנים, צחצחה שיניים, והתמקדה בשגרת ההכנות לשינה כדי לחסום את המחשבות החרדתיות שלה. אבל כשכמעט סיימה, שמעה את זרם המקלחת בדירה הסמוכה. הזיכרונות הרעים שהתדפקו על קירות תודעתה התחלפו לפתע בתמונות של האיש שעמד על סף דלתה. היל נמצא מעבר לקיר, ממש כאן. היא בהתה בקיר שהפריד ביניהם, הקשיבה לקולות ודמיינה את מה שקורה בצד השני. היל מוריד את החולצה שלו, חושף את מה שחשדה שהוא גוף בנוי לתפארת.
היל מחליק מעליו את מכנסי הטרנינג הרפויים שלו, וחושף... לא מגניב בכלל. תפסיקי. את לא מפשיטה את הבחור בדמיון. לא ולא.
אבל המחאות הפנימיות שלה לא הועילו. היא יכלה לשמוע אותו גונח בסיפוק, כאילו המים החמים הם הקלה. היל מתקלח. מצדו השני של הקיר הדק הזה, במרחק מטר או שניים ממנה, הוא עירום ורטוב. כולל טיפות מים על עור חשוף.
פתאום נעשה בלתי אפשרי לחשוב על משהו אחר. הליבידו המורעב שלה לקח פיקוד, עכשיו הוא מכין פופקורן לקראת הסרט החדש המלוכלך הזה.
היא סיימה במהירות עם חדר האמבטיה, ניסתה להתרחק ממחולל התמונות שבדמיונה, אבל כשנשכבה במיטה ומשכה מעליה את השמיכה, עורה להט כולו. הסרט שבו כיכב היל התנגן בדמיונה, ולא היתה לו שום כוונה לעצור. ואף על פי שזה רעיון גרוע לפנטז על השכן, התמונות שלו במקלחת טובות בהרבה מהזיכרונות האיומים שהשתלטו על מחשבותיה קודם. אולי אין שום רע בסרטון הפנטזיה הקטן שלה אחרי הכול. אין דבר בטוח יותר מפנטזיה. זה מה שעזר לה לעבור את כל השנים האלה בלי מערכת יחסים פיזית.
זה לא שהשכן שלה אי פעם יֵדע מזה.
המחשבות המלוכלכות נעולות בבטחה במוחה, ובכל פעם שתפגוש בו היא פשוט תצטרך לעטות את פני הפוקר שלה. היא טובה בזה. לא, ברור שמעולם לא דמיינתי אותך בעירום.
היא עצמה עיניים, הקשיבה למים הזורמים, ונתנה לדמיון שלה להוביל הלאה משם.
היא שכחה לקחת את כדור השינה.