8 בינואר 1946
מר סידני סטארק, מו"ל
סטֶפֵֶנס אנד סטארק בע"מ
סנט ג'יימס פּלֵייס 21
לונדון, רובע דרום־מערב 1
אנגליה
סידני היקר,
סוזן סקוֹט פשוט נפלאה. מכרנו יותר מארבעים עותקים של הספר, מה שהיה נחמד מאוד, אבל מנקודת מבטי הדבר המרגש באמת היה האוכל. סוזן הצליחה להשיג תלושי מזון לאבקת סוכר ולביצים אמיתיות להכנת מרנג. אם כל מפגשי הצהריים הספרותיים שלה יגיעו לפסגות קולינריות כאלה, לא אכפת לי להתרוצץ בכל הארץ. אתה חושב שבונוס נדיב ידרבן אותה להשיג חמאה? בוא ננסה — אתה יכול לנכות את הכסף מהתמלוגים שלי.
ועכשיו לחדשות הרעות. שאלת אותי איך מתקדם הספר החדש שלי. סידני, הוא לא מתקדם בכלל.
"נקודות התורפה של האנגלים" נראה מבטיח כל כך בהתחלה. אחרי הכול, נדמה שאפשר לכתוב הררי נייר על "האגודה למחאה על האדרתו של הארנב האנגלי". מצאתי תצלום של חברי "איגוד מדבירי המזיקים", צועדים ברחוב אוקספורד עם שלטים שזועקים "הלאה בּיאַטריקס פּוֹטֶר!" אבל מה כבר יש להוסיף אחרי הכותרת? שום דבר, זה מה.
איבדתי כל חשק לכתוב את הספר הזה — הראש והלב שלי כבר לא בעניין. עד כמה שאיזי בּיקֶרסטַף יקרה ללבי — והיתה תמיד — אני לא רוצה לכתוב דבר נוסף תחת השם הזה. אני לא רוצה עוד להיחשב כעיתונאית הומוריסטית. ברור לי שאין לזלזל בעובדה שהצלחתי לגרום לקוראים לצחוק — או לפחות לגחך — במהלך המלחמה, אבל אני לא רוצה להמשיך בזה. אני לא מצליחה לגבש שום תחושה של פרופורציה או של איזון בימים אלה, ואלוהים יודע שבלעדיהם לא תיתכן כתיבה הומוריסטית.
בינתיים, אני שמחה מאוד ש"סטפֶנס אנד סטארק" מרוויחים כסף מ"איזי בּיקֶרסטַף יוצאת למלחמה". זה מקל על מצפוני בעניין כישלון הביוגרפיה של אן בּרוֹנטה.
תודה על הכול, אוהבת,
ג'ולייט
נ"ב
אני קוראת את אסופת המכתבים של גברת מוֹנטַגיוּ. אתה יודע מה האישה הקודרת הזאת כתבה לג'יין קרלייל?1 "ג'יין היקרה שלי, לכל אדם יש ייעוד, ושלך הוא לכתוב פתקים קטנים ומקסימים." אני מקווה שג'יין ירקה עליה.
1 אנה מונטגיו וג'יין קרלייל הן שתי אריסטוקרטיות בנות המאה התשע־עשרה שנודעו בחליפות המכתבים שלהן. (כל ההערות בספר הן של המתרגמת)
מסידני לג'ולייט
10 בינואר 1946
גב' ג'ולייט אַשטוֹן
גליב פלייס 23
צֶ'לסי
לונדון, רובע דרום־מערב 3
ג'ולייט היקרה,
ברכותי! סוזן סקוט מספרת לי שהתחברת לקהל כמו ששתיין מתחבר לרום — והקהל התחבר אלייך — אז בבקשה, תפסיקי לדאוג לגבי סבב ההקראות שלך בשבוע הבא. אין לי ספק לגבי הצלחתך. מאחר שהייתי עד להקראה המחשמלת שלך מתוך "נער הרועים שר בעמק ההַשפָּלה" לפני שמונה־עשרה שנים, אני יודע שבתוך דקות ספורות תצליחי לסובב כל מאזין סביב האצבע הקטנה שלך. רק הצעה קטנה: ייתכן שבמקרה הזה מוטב שתימנעי מלזרוק את הספר על הקהל כשאת מסיימת.
סוזן מצפה בקוצר רוח להוביל אותך בין חנויות הספרים מבּאת' ועד יוֹרקשייר. וסופי משדלת להרחבת הסיור לסקוטלנד. אמרתי לה — בנימה המעצבנת ביותר שאח גדול יכול לגייס — ש"עוד נראה". היא מתגעגעת אלייך נוראות, אני יודע, אבל "סטפנס אנד סטארק" חייבים להתעלם משיקולים כאלה.
בדיוק קיבלתי את נתוני המכירות של "איזי" מלונדון ומהמחוזות הסמוכים — הם מצוינים. שוב, ברכותי!
אל תדאגי בקשר ל"נקודות התורפה של האנגלים"; טוב שהתלהבותך דעכה עכשיו ולא אחרי שישה חודשים של כתיבה על ארנבים. הפוטנציאל המסחרי הגלום ברעיון היה מפתה, אבל אני מסכים שגורלו של הנושא נגזר מראש. נושא אחר — כזה שימצא חן בעינייך — בוודאי עוד יעלה על דעתך.
ארוחת ערב באיזה יום לפני שתיסעי? רק תגידי מתי.
אוהב,
סידני
נ"ב
את כותבת פתקים קטנים ומקסימים.
מג'ולייט לסידני
11 בינואר 1946
סידני היקר,
כן, נהדר — אפשר איפשהו על יד הנהר? אני רוצה צדפות ושמפניה וצלי בשר, אם אפשר להשיג כאלה; אם לא, אסתפק בעוף. אני שמחה מאוד שהמכירות של "איזי" טובות. הן טובות מספיק כדי שלא איאלץ לארוז מזוודה ולעזוב את לונדון?
מאחר שאתה ו"סטפֶנס אנד סטארק" הפכתם אותי לסופרת די מצליחה, ארוחת הערב על חשבוני.
אוהבת,
ג'ולייט
נ"ב
לא זרקתי את "נער הרועים שר בעמק ההשפלה" על הקהל. זרקתי אותו על המורה להגייה. התכוונתי להשליך אותו לרגליה, אבל החטאתי.
מג'ולייט לסופי סְטרָכָן
12 בינואר 1946
גב' אלכסנדר סטרכן
חוות פוֹכֶן
ליד אוֹבּאן
אָרְגייל
סופי היקרה,
נפשי יוצאת אלייך, אבל איני אלא אוטומט חסר נשמה ורצון. סידני שלח אותי בפקודה לבּאת', לקוֹלצֶ'סטֶר, ללידס ולעוד כמה ערי גנים ששמן פרח מזיכרוני כרגע, ואני לא יכולה להתחמק לסקוטלנד במקום זה. המצח של סידני יתקמט — העיניים שלו יצטמצמו — והוא יהלך אימים. את יודעת כמה זה מורט עצבים כשסידני מהלך אימים.
הלוואי שהייתי יכולה להתגנב לחווה שלכם ולתת לך לפנק אותי. היית מרשה לי להניח רגליים על הספה, נכון? ואז היית עוטפת אותי בשמיכות ומביאה לי תה. אלכסנדר היה מתנגד לדיירת של קבע על הספה שלו? אמרת לי שהוא גבר סבלני, אבל אולי זה ירגיז אותו.
למה אני מדוכאת כל כך? אני אמורה להתענג על ההזדמנות להקריא מתוך "איזי" בפני קהל מרותק. את יודעת כמה אני אוהבת לדבר על ספרים, וכמה אני נהנית ממחמאות. אני אמורה להיות מלאת התלהבות. אבל האמת היא שאני עגמומית — יותר משהייתי אי פעם במהלך המלחמה. הכול שבור כל כך, סופי: הכבישים, הבניינים, האנשים. בעיקר האנשים.
סביר להניח שמצב הרוח העכור שלי הוא השפעת לוואי של הארוחה החגיגית המחרידה שבה השתתפתי אתמול. האוכל היה מזעזע, אבל לזה ניתן לצפות. האורחים הם שעירערו אותי — זאת היתה קבוצת האנשים המדכאת ביותר שפגשתי מעולם. השיחה כולה עסקה בפצצות וברעב. את זוכרת את שרה מוֹרקרוֹפט? היא היתה שם, כולה עור ועצמות ושפתון אדום כדם. היא לא היתה יפה פעם? זאת לא היא שהיתה מאוהבת מעל הראש בפָּרָש ההוא שעזב לקיימברידג'? לא נותר ממנו זכר; היא התחתנה עם רופא אפור עור, שמצקצק בלשונו לפני שהוא מדבר. והוא דמות רומנטית מסעירה בהשוואה לבן זוגי לארוחה, שהיה במקרה רווק, כנראה הרווק האחרון עלי אדמות — הו, אלוהים, כמה נבזית אני נשמעת!
אני נשבעת לך, סופי, נראה לי שמשהו אצלי לא בסדר. אני לא סובלת שום גבר שאני פוגשת. אולי אני צריכה להנמיך את רף הדרישות שלי — לא נמוך כמו הרופא האפור המצקצק, אבל נמוך קצת יותר מעכשיו. אני אפילו לא יכולה להאשים את המלחמה — מעולם לא הצטיינתי בתחום הגברים, נכון?
את חושבת שאיש התנורים מסנט סווית'ן היה אהבת האמת שלי? מאחר שמעולם לא החלפנו מילה זה נראה לא סביר, אבל לפחות התשוקה הזו לא נפגמה בשל אכזבה. והיה לו שיער שחור מדהים. אחרי זה, את זוכרת, הגיעה "השנה של המשוררים". סידני מזכיר את המשוררים הללו בעוקצנות רבה, אם כי לא ברור לי מדוע, והרי הוא זה שהציג אותי בפניהם. ואז אדריאן המסכן. אוי, אני באמת לא צריכה למנות בפנייך את הרשימה הזאת, מעוררת האימה, אבל סופי — מה הבעיה שלי? את חושבת שאני בררנית מדי? אני לא רוצה להתחתן רק כדי להתחתן. אני לא יכולה להעלות על דעתי בדידות גדולה יותר מאשר לבלות את שארית חיי עם מישהו שאני לא מסוגלת לדבר איתו, או גרוע מזה, מישהו שאני לא מסוגלת לשתוק בחברתו.
איזה מכתב יבבני ונורא. את רואה? הצלחתי למלא אותך תחושת הקלה על כך שלא אקפוץ לביקור בסקוטלנד. מצד שני, אולי אבוא — גורלי נתון בידיו של סידני.
תני לדומיניק נשיקה בשמי וספרי לו שלפני כמה ימים ראיתי עכברוש בגודל של טֶריֶיר.
כל אהבתי לאלכסנדר ואפילו יותר מזה לך,
ג'ולייט
מדָאוּסיי אדאמס, גֶרְנזי, איי התעלה, לג'ולייט
12 בינואר 1946
גב' ג'ולייט אַשטוֹן
רח' אוֹקְלי 81
צֶ'לסי
לונדון, רובע דרום־מערב 3
גברת אשטון היקרה,
שמי הוא דָאוּסיי אדאמס, ואני חי בחווה שלי בקהילת סנט מרטינ'ס שבאי גֶרְנזי. מצאתי את שמך ואת כתובתך בספר שנמצא ברשותי והיה שייך לך פעם — "איליה — מבחר מאמרים", מאת סופר ששמו האמיתי הוא צ'ארלס לאמבּ. שמך וכתובתך כתובים על חלקה הפנימי של הכריכה הקדמית.
אומר זאת בפשטות — אני אוהב את צ'ארלס לאמבּ. הספר נקרא "מבחר", ותהיתי אם ניתן להסיק מכך שהוא כתב ספרים נוספים שמתוכם נאסף "המבחר"? אלו הם הספרים שאני רוצה לקרוא, אבל למרות שהגרמנים הסתלקו מכאן, לא נשארו בגרנזי חנויות ספרים.
אני רוצה לבקש ממך טובה גדולה. האם תוכלי לשלוח לי שם וכתובת של חנות ספרים בלונדון? הייתי רוצה להזמין בדואר ספרים נוספים מכתביו של צ'ארלס לאמבּ. הייתי גם רוצה לשאול אם מישהו כתב את סיפור חייו, ואם כן, האם ניתן יהיה למצוא עותק עבורי? למרות כל מחשבותיו המבריקות והמורכבות, אני חושב שככל הנראה היה בחייו של מר לאמב עצב גדול.
צ'ארלס לאמב הצליח להצחיק אותי בזמן הכיבוש הגרמני, בייחוד כשכתב על החזיר הצלוי. "מועדון גרנזי לספרות ולפאי קליפות תפודים" נולד בזכות חזיר צלוי שהיה עלינו להסתיר מהחיילים הגרמנים, כך שאני מרגיש קרבה אל מר לאמב.
אני מצטער שאני מטריד אותך, אבל אצטער יותר אם לא אדע עליו, כיוון שכתביו הפכו אותו לחבר בעיני.
אני מקווה שאני לא מטריח אותך מדי,
דָאוּסיי אדאמס
נ"ב
חברתי הטובה גברת מוֹגריי קנתה עלון שגם הוא היה שייך לך פעם. הוא נקרא: "האם הסנה הבוער התקיים באמת? כתב הגנה על משה ועל עשרת הדיברות". מצאה חן בעיניה הערת השוליים שכתבת: "דבר האלוהים או טקטיקה לריסון המונים?" אני תוהה אם הצלחת להגיע להכרעה בנושא.
מג'ולייט לדָאוּסיי
15 בינואר 1946
מר דָאוּסיי אדאמס
לֶה ווֹלָארֶן
לָה בּוּוֶה
סנט מרטינ'ס, גרנזי
מר אדאמס היקר,
איני גרה עוד ברחוב אוקלי, אבל אני שמחה כל כך שהמכתב שלך מצא אותי ושהספר שלי מצא אותך. התקשיתי מאוד להיפרד מ"איליה — מבחר מאמרים". היו ברשותי שני עותקים ונזקקתי נואשות למקום על המדפים, אבל הרגשתי כמו בוגדת כשמכרתי אותו. המכתב שלך הרגיע את מצפוני.
אני תוהה איך התגלגל הספר לגרנזי? אולי יש לספרים מעין אינסטינקט התבייתות סודי, שמביא אותם אל הקורא המושלם עבורם. כמה נפלא לו זה אכן היה כך.
כיוון שאין דבר שאני אוהבת יותר מלחטט בחנויות ספרים, ניגשתי מיד לאחר קבלת מכתבך לחנות הספרים "הייסטינגס ובניו". אני לקוחה שלהם כבר שנים ותמיד מוצאת את הספר שאני רוצה — כמו גם שלושה נוספים שלא ידעתי שאני רוצה. אמרתי למר הייסטינגס שתרצה עותק טוב ונקי (אבל לא מהדורה נדירה) של "איליה — מאמרים נוספים". הוא ישלח לך אותו בנפרד (כולל חשבונית), ושמַח מאוד לשמוע שגם אתה חובב של צ'ארלס לאמב. הוא אמר שאת הביוגרפיה המוצלחת ביותר של לאמב כתב א"ו לוקאס. הוא יחפש עבורך עותק, אף שזה עלול לקחת זמן מה.
בינתיים, האם תסכים לקבל את המתנה הקטנה הזו ממני? זהו "מבחר מִכתבים" של לאמב. אני חושבת שהוא מלמד על לאמב הרבה יותר מכל ביוגרפיה. א"ו לוקאס נשמע מכובד מכדי שיכלול את הציטוט האהוב עלי מאת לאמב: "בזז בזז בזז, באם באם באם, ווזז ווזז ווזז, פנננ פנננ פנננ, טינקי טינקי קראנץ'! סוף סוף אזכה לגינויים. הפרזתי בשתייה כבר יומיים ברציפות. אני מוצא שהחוש המוסרי שלי הגיע לשלבים הסופיים של השחפת ושאמונתי הדתית הולכת ומתפוגגת." תוכל למצוא את הציטוט הזה ב"מכתבים" (בעמוד 244). זה הדבר הראשון של לאמב שקראתי, ואני מתביישת להודות שקניתי את הספר רק משום שקראתי במקום אחר שאדם בשם לאמב ביקר את חברו לי האנט, שריצה מאסר בכלא בשל השמצת נסיך ויילס.
בזמן ביקורו עזר לאמב להאנט לצבוע את תקרת תאו בכחול־שמים עם עננים לבנים. בהמשך הם ציירו על אחד הקירות סבכה עם ורדים מטפסים. גיליתי עוד שלאמב הציע לסייע כספית למשפחתו של האנט בעודו בכלא — אף שהוא עצמו היה עני מרוד. לאמב גם לימד את בתו הצעירה של האנט לדקלם את תפילת "אבינו שבשמים" מהסוף להתחלה. קשה שלא להתעניין בכל פרט אפשרי על אדם כזה.
זה מה שאני אוהבת בקריאה: פרט זעיר אחד יעורר בך עניין בספר, ואותו פרט זעיר יוביל אותך לספר אחר, ומשהו קטן שתמצא שם יוביל אותך לספר שלישי. זו התקדמות גיאומטרית — ללא סוף גלוי לעין, וללא כל סיבה מלבד הנאה צרופה.
הכתם האדום על הכריכה שנראה כמו דם — הוא אכן דם. לא נזהרתי עם סכין המכתבים שלי. הגלויה המצורפת היא רפרודוקציה של דיוקן של לאמב שצייר חברו ויליאם הָזְליט.
אם יש לך זמן להתכתב איתי, האם תסכים לענות על כמה שאלות? שלוש, למעשה. מדוע היה צריך לשמור בסוד על ארוחת החזיר הצלוי? כיצד הביא אתכם חזיר להקים מועדון ספרותי? וחשוב מכול, מה זה פאי קליפות תפודים — ולמה הוא כלול בשם המועדון שלכם?
אני דיירת משנה בדירה בגליב פלייס 23, צ'לסי, לונדון, רובע דרום־מערב 3. הדירה שלי ברחוב אוקלי הופצצה ב־1945, ואני עדיין מתגעגעת אליה. הדירה ברחוב אוקלי היתה נפלאה — התמזה נשקף משלושה חלונות. אני יודעת שאני בת מזל שיש לי בכלל מקום מגורים בלונדון, אבל אני מעדיפה להתלונן מאשר להודות על מזלי הטוב. אני שמחה שבחרת בי לעזור לך בחיפושי "איליה" שלך.
שלך בברכה,
ג'ולייט אשטון
נ"ב
עד היום לא הצלחתי להחליט בנוגע למשה — זה עדיין מטריד אותי.
