מיה רוזה

חצי שעה לתחילת המשמרת והוא עדיין לא הופיע. הוא הבטיח שלפחות את זה יעשה כמו שצריך. הייתי צריכה לשלם לשליח שיביא לו את המסמכים, יאלץ אותו לחתום ויחזיר אותם אליי. כל שקל שזה היה עולה לי היה שווה את העובדה שלא איאלץ לראות את מבטו הזחוח והבוגדני בעודו חותם על מסמכי הגירושים. עד עכשיו לא הבנתי לאן נעלם הגבר המקסים שהתאהבתי בו, הגבר שחייתי איתו במשך כמה חודשים. כמה חודשים של אושר, או כך לפחות חשבתי כי לא ידעתי מי הוא באמת, לא היה לי מושג. החתונה הייתה גזורה מהאגדות, הוא הגשים את כל חלומותיי עד לאותו הערב שבו גיליתי, הערב שבו למדתי על אופיו האמיתי. תחילה התעקשתי להכחיש, הייתי מוכנה לסלוח ולהבליג על כל מה שעשה, הייתי מוכנה לעצום את עיניי למה שקרה אבל לא למה שעוד יקרה. מילא שבגד בי לפני החתונה, מילא שהוא לא חשב שזאת בגידה למרות שאני הייתי רק שלו, אבל לגעת באחרת גם אחרי שנשבענו יחד שאנחנו שייכים האחד לשנייה. איך הוא מסוגל לחלוק את עצמו עם כל הבא ליד, כל נערה בת טיפש עשרה שנכנסת איתו למיטה. ועל מה שהוא עולל לי אני לא מסוגלת לחשוב, את זה הדחקתי לחלוטין.
גודל העלבון אינו ניתן לתיאור, כמה חודשי נישואים שבהם חייתי באשליה.
"הוא הגיע?" רוזי התקשרה כדי לבדוק.
"לא. הוא לא הגיע וגם אינו זמין בנייד. אני פשוט שונאת אותו." ניהלנו שיחה מרגיעה של כמה דקות, היא תמיד יודעת איך לרכך אותי ולגרום לי לראות דברים קצת אחרת. בעצם מהרגע שעזבתי את המנוול היא הושיעה אותי לחלוטין. הדירה שבה אני גרה שייכת לאביה והיא מאפשרת לי לגור שם בחינם עד שאצליח לעמוד עצמאית על רגליי. דירת שני החדרים במרכז תל אביב שיפרה את חיי פלאים. הדירה גם קרובה לסטודיו שבו אני מלמדת, כך שהחיים, לדבריה של רוזי, אכן מתבהרים עבורי.
נכנסתי פנימה אל הפאב כי הבנתי שהלילה הוא כבר לא יגיע כדי לחתום על המסמכים. הייתי מעט יותר שלווה ממה שהייתי קודם אבל ידעתי שהגירוי הכי קטן עלול להתסיס אותי לחלוטין. נתתי את השירות הכי טוב שאני יודעת אבל הוא לא כלל חיוך. לא הלילה. לא הייתי מסוגלת למתוח את שפתיי לצדדים ולחשוף שיניים. לא יכולתי לגרום לעצמי לשכוח מכיוון שהייתי זקוקה להקלה שבידיעה שזה נגמר, שזה מאחוריי!
באופן כללי הגירושים היו קשים מכיוון שתחילה הוא לא הבין ממה אני עושה עניין, הוא טען שידעתי שהוא הולך עם אחרות. הוא באמת היה בטוח שאני יודעת שבלילות שהוא לא איתי הוא עם מישהי אחרת. כששאלתי אותו בכמה נשים מדובר הוא גיחך ואמר שאין לו מושג, שהוא מעולם לא טרח לספור. באותו הרגע שענה לי כפי שענה הבנתי שאני פשוט נגעלת, אני סולדת ממנו ונגעלת ממנו עד עמקי נשמתי. המחשבה שחזר למיטה המשותפת שלנו לאחר שנגע באחרת הגעילה אותי מאוד. את הסיבה הנוספת לכך שהתגרשנו הכחשתי, היא כתם שחור בעברי שאני מעדיפה לשכוח, כתם מזוויע הרבה יותר מהעובדה שהוא בגד בי עם נשים אחרות.
"את יודעת שאם תחייכי יש לך סיכוי לקבל טיפ מהלקוחות." מי אתה שתיתן לי עצות? עוד לקוח אידיוט שנחת הלילה על הבר כדי לגרוע מהשלווה שגם ככה אין לי. ניסיתי להעלות על פניי חיוך אבל יצא לי עיקום של שפה ולדעתי זה היה אפילו רק לצד אחד. הבטתי בו בוהה בי ומחייך, כמעט לועג. כעסתי כי ההערה שלו והמבט המתנשא הם כל מה שהיה צריך כדי לשבור אותי. הסרתי את מבטי ממנו וברחתי למחסן האחורי. עמדתי שם בחושך, מוקפת קופסאות שימורים של זיתים ושקיות ענק של בוטנים וכל מה שיכולתי להרגיש זה עד כמה אני שונאת אותו על מה שהוא מעולל לי גם כשהוא בכלל לא לצדי. שנאתי את העובדה שאני אישה גרושה ועוד יותר שנאתי את העובדה שהכול היה לשווא. הוא ידע את הכול מההתחלה ואני הייתי סתם טיפשה.
כעסתי ורטנתי כי הייתי פגועה ומוטרדת אך ייאמר לזכותי שבהסכם שלי עם עצמי עמדתי, לא הזלתי אפילו דמעה בודדה בגללו. אני לא אתן לו את התענוג שבלגרום לסכר דמעותיי להיפרץ.
חזרתי לבר וידעתי שלא אצליח לספוג יותר הערב. הודעתי לאדם, מנהל הפאב, שאני חולה והוא מיד שלח אותי הביתה. יש לי מזל רב שאוהבים אותי בעבודה וברוב הימים אני נהנית מאוד להיות שם. לקחתי את חפציי ויצאתי לרחוב הסואן של תל אביב. לא הספקתי להתרחק מטר מהפאב והוא הגיע. הוא הגיע ולא לבדו אלא מלווה באחת שיכולה להיות אחותו הקטנה! אין לו מעט כבוד אליי או בושה לעצמו.
הוא הבחין בי ליד המדרכה וחנה את הרכב שעד לא מזמן היה גם שלי ממש לידי. הוא אפילו לא הטריח את עצמו לצאת מהרכב אלא פשוט מסר לי את המסמכים שלו מהחלון ולקח את שלי מידיי בעוד המוזיקה מתנגנת בקולי קולות והבחורה שלצדו מזמרת עם קולה של הזמרת, שצלילי שירתה בוקעים מהרמקולים החדשים שאני התקנתי ליום הולדתו. רציתי להרוג אותו ולעקור את שתי עיניה. רציתי שיסבלו!
אחזתי במסמכים וכמעט שגרמתי להם להיקרע בין ידיי בעודי מתבוננת ברכב מתרחק ממני. המוזיקה שבקעה מהרמקולים הלכה ונחלשה וכך גם חלשו אורות הפנסים. הפס הדק שיצרו שפתיי התכווץ בכוח ועזר להסכמי העבר להתקיים, לא אפשרתי לעצמי לעמוד בוכייה ברחוב הסואן, רחוב תל אביבי עליז, שלא כמוני. בהיתי במדרכה בפרצוף מתוסכל וכל מה שרציתי עכשיו היה להתחפר במיטה וללכת לישון. רציתי להיעלם מכאן עכשיו ומיד!
"אני מקווה שאת רואה שם משהו ששווה לבהות בו ככה." הרמתי את עיניי מהמדרכה ובהיתי בפניו של הבחור המעצבן מהבר, אותו בחור שקודם הצליח לשבור אותי.
"זה לא עניינך ולמען האמת, לבהות במדרכה עדיף מלבהות בך," הייתי רעה ונקמנית למרות שהוצאתי את זה על האדם הלא נכון.
"את יכולה לספר את זה לעצמך, את גם יכולה להמשיך לכעוס ולרטון אבל לדעתי את פשוט צריכה אוזן קשבת או לפחות כתף להניח עליה את ראשך."
אין לי שום כוונה להמשיך ולהקשיב לבחור המרגיז הזה, עוד אחד שחושב שהוא יודע מה יכול להיות טוב בשבילי. התחלתי לפסוע לכיוון בניין הדירות שנמצא במקום לא מרוחק מהפאב. הבטתי פעמיים לאחור וראיתי את דמותו הולכת וקטנה, הוא לא הלך אחריי ולא המשיך להטריד אותי.

לפני שנכנסתי לדירה דפקתי על דלת דירתה של רוזי, אך היא לא ענתה. הצצתי דרך החלון שפונה למרפסת המשותפת שלנו והבנתי שהיא לא בבית. כל כך רציתי שתהיה, רציתי מישהי שתקשיב למה שיש לי לפרוק מעל ליבי. רוזי ואני מכירות כבר אחת־עשרה שנים. הכרנו בטירונות ומאז יש לנו רומן ארוך של חברות אמיתית. היא אשת סוד וחברת אמת שלי, היא יודעת עליי את כל מה שיש לדעת, החל בבעיות שהיו לי עם הדבר הזה שהיה בעלי ועד הפרטים הקטנים והלא חשובים של עצם קיומי, היא יודעת באמת כמעט הכול פרט למה שזה שקראתי לו בעלי עולל לי מעבר לבגידה. אני אוהבת אותה ואין שום דבר בעולם שיכול לפגוע ביחסיי החברות בינינו.
נשכבתי במיטה ועצמתי את עיניי, הרצתי במחשבותיי את היום שעבר עליי. הבוקר התחיל מושלם עבורי, עורך הדין העביר לי את המסמכים לחתימה והמפלצת הסכים להגיע ולחתום. לאחר מכן הגעתי לסטודיו והעברתי שיעור מדהים לקבוצה הבוגרת שלי, אני אוהבת את כל הילדים שלי, ילדי ההיפ הופ המדהימים שלי. אין שום עבודה בעולם שתגרום לי לעזוב את הסטודיו והילדים, אני אוהבת ללמד ריקוד למרות שכבר כמה שנים אני לא באמת רוקדת באופן מקצועי. מהרגע שהגעתי לפאב יומי הידרדר אבל אין לי כוונה לאפשר לו לגרום לי לשקוע, אני נחושה להתגבר.

מיד כשקמתי בבוקר שלחתי את המסמכים לעורך הדין, ועכשיו זה רשמי – אני לגמרי גרושה ולא רק בעיני אלוהים שנתן למפלצת לומר לי שאני מגורשת אלא גם בעיני החוק, שעכשיו מכיר בי כאישה לא נשואה. את המשך הבוקר העברתי בקריאת ספר וברחמים עצמיים ובערב הגעתי לפאב למשמרת המיוחלת שתוציא אותי מהמוזה הרעה. שתיתי כוסית אלכוהול ונכנסתי למוד עליז של עבודה, החיוך לא איחר להופיע ונמרח על שפתיי וקרנתי לעבר הלקוחות שהתיישבו על הבר.
"היום את מחייכת," שוב הבחור מאתמול רק שהפעם הוא לא נראה כל כך רע בעיניי, היום אני רואה אותו, אני רואה את דמותו ולא רק שומעת את מה שבחרתי כנראה לשמוע.
"אני תמיד מחייכת," עניתי ועברתי ללקוח הבא שקרא לי מהצד השני של הבר. ידעתי שבכך אני מתעלמת ממנו כי הוא עדיין לא הזמין ממני ובכל זאת המשכתי הלאה. נתתי לו לחכות וסיימתי עם עוד כמה לקוחות שפינקו אותי בטיפים שמנים ואז חזרתי אליו.
"מייק, נעים מאוד," הוא הציג את עצמו והושיט לי את ידו ללחיצה.
הושטתי את ידי כדי לא להעליב אותו ועניתי, "מייק נעים מאוד, מה תשתה?"
"מה את מציעה לי?" הוא שיחק איתי והיום היה לי מצב רוח למשחקים שלו. חייכתי אליו ולקחתי כוס ממעמד הכוסות, הכנסתי לכוס קרח גרוס, רום משובח, נענע ומיץ אשכוליות וערבבתי. הוא הביט בי מופתע.
"זה מה שאני אוהבת לשתות. אם אתה יודע מה אתה אוהב אז בפעם הבאה פשוט תבקש את מה שאתה באמת רוצה." הוא לקח את הכוס מידי ולגם, חיוך נמרח על פניו ומבטו היה לפתע עוצר נשימה. הבטתי בו וראיתי מבט מסופק על פניו, כאילו השיג את מה שלשמו בא.
"תגלי לי את שמך?" שאל בקול מתנגן.
"מִיה, עם חיריק מתחת למ"ם."
"מיה עם חיריק, אני יכול להזמין אותך למשקה?"
"זה לא מעט נדוש בעיניך, להיכנס לבר ולהתחיל עם הברמנית?"
"ומה אם הברמנית מוצאת חן בעיניי?" הוא לא ויתר למרות שלא הייתה בנימתי הזמנה להמשך המשחק הזה.
"ומה אם היא נשואה?" הייתי רעה אליו וידעתי את זה. מה שלא הצלחתי להבין זה למה. הרי הוא מצא חן בעיניי.
"אז את נשואה?" הוא לא נכנע ובדק אם אני סתם מנסה להרחיק אותו או באמת נשואה.
"גרושה. שאריות של אחר." לא יודעת למה אמרתי את זה, אולי סתם כעסתי על המצב שלי והוצאתי את זה עליו.
"מיה עם חיריק, שאריות של אחר, היה נעים להכיר," הוא חייך, קם מהכיסא והלך. נו, כמה צפוי, הוא שמע את המילה גרושה ונרתע, ברח כל עוד יש לו הזדמנות. אני לא יודעת למה אני כבר יכולה לצפות מגברים. אישה גרושה זה מפחיד, מה יש בי שאחר לא רצה להיאחז בו? רוזי תמיד אומרת לי שאם לא אשנה את יחסי לגברים בסוף אשאר לבדי, היא כנראה צודקת אבל אני שונאת אותם, אני שונאת את כל המין הגברי הבוגדני והפוגעני הזה שנמצא כאן רק כדי לגרום לנשים להרגיש נחותות ממנו. עובדה! הייתה לי התחלה של ערב מקסים, מצב רוח מרומם וחיוך מרוח על פניי ובחור זר שאני רואה רק בפעם השנייה בחיי מצליח לגרום לי להרגיש את מה שאני מרגישה כעת. גבר טיפוסי.
סיימתי את הלילה עם חצי חיוך על פניי, ניסיתי כמיטב יכולתי להישאר אופטימית ומעט עליזה. לקחתי את חפציי והלכתי הביתה עם אחד המלצרים המתגורר בסביבה. אני נמנעת מלצעוד לבד בשעות הבוקר המוקדמות או הלילה המאוחרות או איך שאגדיר את זה, לא משנה. יש יותר מדי אנשים מוזרים משוטטים ברחובות למרות שאני גרה בחלק הסימפטי והצפוני יותר של תל אביב. המלצרים רואים בי המבוגר האחראי בגלל גילי, ולא שאני מבוגרת מהם בהרבה אבל לבחורים אחרי צבא, גיל כמעט שלושים נראה כמו רגע לפני הפנסיה. גם אני חשבתי ככה כשהייתי בתחילת שנות העשרים שממש לא רחוקות ממני אבל בכל זאת לא בדיוק קרובות.
נשכבתי במיטה ולא הצלחתי להפסיק לחשוב על מייק. שנאתי את זה, אני לא רוצה לחשוב על אף אחד, אני רוצה להיות נטולת רגשות ומחשבות. אני לא רוצה לחשוף את עצמי, לחשוף את נשמתי ורגשותיי לשום אדם ובטח לא לאחד שאיני באמת מכירה. הבטתי בתקרה ושוב ראיתי אותו, עיני החתולה הירוקות שלו הביטו בי מהקיר הלבן, גופו ניצב חסון מולי ואני נותרתי דוממת המומה. בדמיוני העברתי את ידיי בשערו הבהיר ונשמתי את ריחו הלא מוכר. רציתי שייגע בי, רציתי שירגיש אותי, רציתי שיחשוב עליי עכשיו בדיוק כמו שאני חושבת עליו.
נרדמתי והתעוררתי בעודי מייחלת למגע, מייחלת למילים שלו, המילים ששברו אותי אבל הביעו התעניינות רק בי. מיה עם חיריק, הוא לעג ואני אהבתי את המשחק שלו, אהבתי את תשומת הלב שקיבלתי ממנו.