מסע בארץ לא נודעת

רינה נאמן משחזרת בספר זה את חוויות ההגירה שעברה בילדותה ואת ההלם התרבותי בעקבותיהן. כבר בפרידתה הדרמטית מדירת הוריה בבוקרשט, וכן במסע הרכבת והאנייה, בעגינה בנמל חיפה ובנסיעה למעברה, "ידעה" בדרך כלשהי שחייה הקודמים הסתיימו, ושהעתיד צופן לה שינויים לרעה. לכן כנראה מחקה מזיכרונה את כל הפרטים הקשורים בשלבים הללו של המעבר לישראל. הסופרת מתארת ברגישות רבה את המפגש האכזרי שלה עם המציאות עקב אי ידיעת השפה, העדר הבנה של הקודים התרבותיים שנהוגים במקום החדש, וההבדלים הדרסטיים בין תנאי החיים שלה בבוקרשט לעומת אלה שלאחר ההגירה. מגבלות אלו גרמו לה למצב של שיתוק, "כיבוי" כפי שהיא מכנה זאת בספר. והמאמץ להתגבר עליהן שנמשך עד סוף גיל ההתבגרות, והיה רצוף מכשולים, אי הבנות וטעויות, מתואר בספר באופן חושפני, כנה ומעורר הזדהות. חווית ההגירה, שהייתה מרכזית בחייה של רינה נאמן, השפיעה מאוחר יותר גם על בחירותיה המקצועיות ועל אופי הקריירה האקדמית שלה. רינה הפכה לד"ר לאנתרופולוגיה והתמחתה בנושא ההגירה, עם דגש מיוחד על המשמעות התרבותית והקיומית של העדר שפה ושל שינויי מקום בעקבותיה. גם בספר הנוכחי היא מצטטת אחדים מנחקריה אשר התבטאו בנושאים אלה.

שנים רבות לאחר ההתגברות על מצב ה"כיבוי" חוזרת רינה נאמן לחוויות הילדות וההתבגרות. במסע זה היא מנסה להסביר לעצמה את אופני החשיבה, ההרגשה וההתנהגות שלה על פי המורשת התרבותית מבוקרשט, בתוספת התובנות והלקחים מתהליך ההגירה לישראל. הפוזיציה של "בדיעבד" מאפשרת לה לערוך מסע זה בסגנון סיפורי, תיאורי, אסוציאטיבי, עם נגיעות רבות של הומור. בעידן הנוכחי, בו תופעת ההגירה כה נפוצה בזירה הבינלאומית והישראלית, יזכו הקוראות והקוראים של הספר להכיר את החוויות, ההתנסויות, והתובנות הקשורות בה, מכלי ראשון של סופרת מהגרת.

ד"ר רינה נאמן היא אנתרופולוגית בעלת תארים גם בספרות, לשון ופילוסופיה. עבדה כמרצה באוניברסיטת תל-אביב בחוגים פילוסופיה, סוציולוגיה ואנתרופולוגיה וכן במכללה האקדמית של תל -אביב -יפו, שם הקימה את המחלקה לאנתרופולוגיה. התמחתה במיוחד בנושאים הגירה, תרבות ושפה, מקום וערים, וכתבה בנושאים אלה מאמרים בכתבי עת בארץ ובחו"ל. כן עסקה בביקורת ספרים בעיתונות ובכתבי עת, וממשיכה בכך כיום.

הקדמה

אבי היה אומר שאני "שטחית". מאוד תמוה נוכח עיסוקיי האינטלקטואליים במושגים מופשטים ובבעיות קיומיות, חברתיות ותרבותיות במהלך כל חיי. למדתי ספרות, לשון ופילוסופיה לתואר ראשון, המשכתי עם פילוסופיה לתואר שני, עשיתי דוקטורט במדעי החברה, והשתלבתי בעולם החינוך והאקדמיה כמורה בתיכון וכמרצה באוניברסיטה. יתר על כן, במהלך חיי קראתי מאות ספרים להנאתי, ותמיד השתדלתי להישמע לעצתו של ז'אן פול סארטר בספרו "הספרות מה היא" ביחס לקריאת ספרות. לדעתו, ספרות מציבה חץ שמראה על כיוון. עד כמה הקורא מתקדם בכיוון החץ הזה תלוי רק בו. ואני משתדלת להתקדם רחוק עד כמה שאפשר. הוא הדין לגבי סרטים. לעיתים קרובות בשיחותיי עם חברים על סרטים שראינו, ואני מציעה את הפרשנות שלי, מבטלים אותה באומרם "את והפילוסופיה שלך".

בהקשר זה של "העמקה" אני זוכרת באופן ברור את הסיטואציה הבאה: אני בגיל חמש, שוכבת במיטה שלי ולא מצליחה להירדם. ואז אני חושבת: אני זאת שלא מצליחה להירדם, אבל אני גם זאת שחושבת על כך שאני לא מצליחה להירדם. ואני מנסה לתפוס את האני הזה החמקמק ולא מצליחה. ושוב מנסה ושוב לא מצליחה. וכך במשך כמה לילות עוקבים. לבסוף אני מוותרת על כך וחשה תחושת כישלון במהלך כמה שבועות. רק כאשר כעבור שנים למדתי בפילוסופיה את עמנואל קאנט שמבחין בין "אני חושב" — נושא ו"אני נחשב" — מושא שבונים יחד את התודעה העצמית ואי אפשר לבודד ביניהם, נזכרתי בלבטים שלי והבנתי שאני במקצוע הנכון.

ביקורת נוספת כלפיי מאדם קרוב לי, הפעם בני, היא שאני יותר מדי מתכננת. "תחשבי על חייך ותראי שכמעט שום דבר ממה שתיכננת לא התגשם" הוא אומר. שמעתי בעצתו ותוך כדי כך נוכחתי שאני ממעיטה מאוד לחשוב על עצמי ועל חיי. נראה שלגבי נושא זה צדק אבי. אכן הייתי שטחית. מעולם לא כתבתי יומן. וגם ביומני השדה שלי במסגרת המחקרים האנתרופולוגיים שביצעתי לא התייחסתי בהרחבה לעצמי כחוקרת. וזאת למרות שהחוקר הוא דמות מרכזית בכל מחקר, ויחסי הגומלין בינו לבין הנחקרים משפיעים על שני הצדדים. ומכיוון שמחקר אנתרופולוגי נמשך תקופה ממושכת, שני הצדדים עוברים שינויים במהלכו. אני מדגישה בהנחיותיי לסטודנטים להתייחס לעצמם במחקרים שלהם, אבל אני לא נהגתי כך. מדוע?

מגיל מאוד צעיר נאלצתי להתייצב לבד מול אתגרי החיים. הוריי לא הנחו אותי בחיי המעשה, אלא סמכו עליי שאפתור את בעיותיי בעצמי. "את תסתדרי" היו אומרים לי. בכך חיזקו אמנם את הביטחון העצמי שלי, אבל לא הכשירו אותי כיצד להשתמש בו. כתוצאה מכך אכן ניסיתי לפתור את בעיותיי בעצמי, מה שנקרא "להסתדר", אבל בגלל גילי הצעיר החלטתי החלטות פזיזות, ללא שיקול דעת מושכל וודאי לא לטווח רחוק. פעלתי ל"כיבוי שרפות" ולא ל"טיפול שורש". עסקתי בכך, ולא היה לי לא פנאי, ולא רצון, ולא עניין לעשות חשבון נפש. אדרבא, משום שהיו כישלונות בדרך עליהם שילמתי מחירים, גם בהמשך חיי הייתה לי רתיעה מלעסוק בעצמי. הרגשתי שזה נושא מסוכן שרק יגרום לי עוגמת נפש. ובזמנים של מצוקות ניסיתי להתמודד איתן דרך הסחות דעת וכדורי הרגעה.

על רקע זה גם לא הלכתי לפסיכולוגים ולא השתתפתי בסדנאות פסיכולוגיות למיניהן. לא חשבתי שהם יוכלו לעזור לי. ומקריאתי טקסטים פסיכולוגים ומהיכרותי עם לקוחות של פסיכולוגים החשדנות שלי לגבי טיפול פסיכולוגי רק גברה. במהלך כל חיי הלכתי לפסיכיאטר אחד ולנוירולוג אחד. הפסיכיאטר צייד אותי בתרופות שאכן הקלו על מצוקותיי, אך אני תלויה בהן עד עכשיו. לנוירולוג הלכתי אחרי פרידתי מבן הזוג השני שלי. מיד לאחר הפרידה הוא נסע לחוץ לארץ לזמן בלתי מוגבל. אני נשארתי עם ילדה משותפת בת שנתיים וחצי, שהתגעגעה אליו מאוד ולא הבינה לאן הוא נעלם, וכן באמצע הכנת עבודת המאסטר שלי. לבתי מצאתי את "הפתרון" הבא: כל יום כתבתי גלויה שנשלחה כביכול מאביה וקראתי לה אותה. אבל אני הייתי שבורה. הנוירולוג נתן לי עצה נהדרת, שלמזלי יכולתי לממשה. העצה הייתה לקחת חודש חופש מכל מטלותיי והתחייבויותיי ולעשות כל יום מה שבא לי ונעים לי. וכך עשיתי. הוריי עברו לגור בדירתי וטיפלו בבת ובחתולה שלי ואני הייתי חופשיה לגמרי. תוך חודש חזרתי לעצמי. בדיעבד הבנתי שהנוירולוג טיפל באני שלי ואילץ אותי להתחשב בצרכים שלי ובדרכים המתאימות לטעמי על מנת להגשימם. למרות שלא חזרתי על התרגיל הזה אף פעם, עד היום אני אסירת תודה לו על כך.

נוסף על כדורי הרגעה השתמשתי במהלך חיי גם בהסחות דעת מהמציאות הקשה, והן היו קשורות תמיד במה שנקרא "תרבות". לא הבחנתי בין "תרבות גבוהה" ל"תרבות נמוכה". הייתה הבחנה כזאת פעם. קראתי מגאזינים וספרות בלשית לצד ספרות יפה, האזנתי למוזיקה קלאסית ולפסטיבלי זמר, צפיתי באופרות סבון ובאופרות קלאסיות, ביקרתי בתערוכות, במופעי ריקוד מודרני ובמועדוני סאטירה וג'ז. חלק מחבריי ראו בצריכתי חסרת ההבחנה גילוי של "שטחיות". אולי אבי התכוון גם הוא לכך בביקורתו. אבל אני דווקא החמאתי לעצמי שזה פן נחמד ומעניין באישיותי, שאני יכולה ליהנות מכל העולמות. כיום כאשר אין הבחנה בין גבוה לנמוך והכל הולך, נראה שהקדמתי את זמני.

עדיין לא הבנתי למה התכוון בני כאשר אמר לי שאני מרבה לתכנן. הלא ההתנהגות השכיחה שלי הייתה דווקא לא לתכנן אלא לפתור את בעיותיי על ידי פתרונות זמניים. אני גם לא מסכימה עם בני שתכנון אף פעם לא עוזר, כדברי האמרה "האדם מתכנן ואלוהים צוחק". אדרבא, אני מצרה על כך שלא נהגתי לתכנן. אני מנחשת שההתנהגות שלי, אליה התכוון בני בביקורתו, לא הייתה תכנון אלא "עשיית סדר". ובזה הוא צודק.

כאשר אני חושבת, לעיתים מאוד רחוקות, על הביוגרפיה שלי, היא הייתה כה כאוטית עד כדי כך שאני נאלצת לחלק אותה לפרקים נבדלים, כאשר גם בתוכם אין קשר בין האירועים השונים. בתנאים אלה קיימת אי וודאות רבה שמלווה בתחושה של העדר שליטה. כדי להמשיך לתפקד, כלומר "להסתדר", צריך לתת עוגן מוחשי לאירועים ולמצבים וכך להשיג מידה מסוימת של שליטה עליהם. כלומר — "לעשות סדר". וכך עשיתי. אכן, סדר הוא עיקרון משמעותי בחיי, נר לרגליי. דירתי מסודרת, יש לי סדר יום ורשימת מטלות, המסמכים הביורוקרטיים שלי מסודרים וכך גם החומרים הקשורים בעבודתי. למדתי להיות אשפית בניהול זמן ובהבחנה בין עיקר לטפל. גם חשיבתי המופשטת וכתיבתי המקצועית מסודרות. התנהגות זאת דורשת שיתוף פעולה מבני משפחה שחיים יחד. במקרה זה — בני. לכן הוא שם לב אליה, בהיותה די מכבידה מבחינתו. רק שבטעות כינה אותה "תכנון".

היכולת לשמור על סדר בחיים הולכת ופוחתת עם הגיל. האמת היא שבדיעבד אני מצטערת על הזמן והאנרגיה שהשקעתי בסידורים. אבל עד היום אני בן אדם מסודר. קשה להיפטר מהרגלים מושרשים. במקביל, המגבלות הפיזיות, העייפות המצטברת וכן פיחות במחויבויות המקצועיות, מעודדים מבט פנימה והתעניינות בעצמי. לכן החלטתי ללכת לפסיכולוגית ולשלב אותה עם פיזיותרפיה. מטבע הדברים, נאלצתי לספר לה כל מיני פרטים כואבים מחיי, וחזרתי ממנה הביתה עם מצב רוח רע מאוד. אחרי ארבע פגישות החלטתי להפסיק. גם היא הגיעה לאותה מסקנה באומרה: "את מדי משכילה בשבילי". אני חושבת שלא זאת הייתה כוונתה. אלא היא הבינה שאני מסוגלת בעצמי לאתר את האתגרים העומדים בפניי ואת ההתנהגויות הנדרשות מצדי כדי להתמודד איתם. החלטתי אפוא להתעניין בעצמי.

עידוד לכך קיבלתי מחברתי הטובה מאירה וייס לאחר שקראתי את ספרה האחרון והאישי מאוד "משחקים מסוכנים". אז הבנתי שאני לא מכירה אותה לעומק, למרות עשרות שנים של חברות קרובה בינינו. זה גרם לי לחשוב, שאולי אני לא מכירה גם את עצמי, ולכך באמת הגיע הזמן. אני יוצאת אפוא למסע להכרת עצמי, להיות אנתרופולוגית של עצמי.

אין לי שום כוונה לשחזר את הביוגרפיה שלי. הרי כבר חייתי אותה, ואיש לא מעוניין בה, כולל אני. אינני מבקשת גם "לסכם" את עצמי לקראת סיום חיי, כפי שרבים בגילי נוהגים לעשות. למדתי מזמן מאלבר קאמי בספרו "האדם המורד" שהחיים אינם רומן. קשה למצוא בהם משמעות, והם תמיד נגמרים "באמצע", כשהאדם אינו גמור. מה שאני כן מתכוונת לעשות בתור אנתרופולוגית של עצמי הוא, לנסות להעלות בזיכרוני את תנאי החיים שלי בילדות ובהתבגרות, מתוך הנחה שתקופות אלו השפיעו על עיצוב אישיותי ועל דפוסי החשיבה וההתנהגות שלי בהמשך חיי. לא בכדי אני קוראת עכשיו את ספרו של פול אוסטר "4321", שבו הוא מציג וריאציות של אותו נער, אשר נולדו לאותם הורים, הינם בעלי אותו גוף ואותו חומר גנטי. אך כתוצאה מנסיבות חיים שונות הפכו שונים בזהותם ובהתנהגותם. אני פותחת אפוא בילדות המוקדמת שלי, מלידתי ועד סוף כיתה א'.

ילדות מוקדמת

נולדתי בפברואר 1939 להוריי סויה (שרה) וגרשון סוכר (הגרסה הרומנית של יששכר). אני יודעת מעט מאוד על חייהם לפני לידתי. הם נולדו בשתי עיירות סמוכות במולדובה (אז רומניה). אמי סיימה ארבע כיתות של בית ספר עממי, ועם התבגרותה עבדה כתופרת. אינני יודעת כיצד רכשה את המקצוע, אם בכלל. אבי נשלח לעיירה אחרת בגיל 3 (!) כדי ללמוד שם בחדר שנחשב הטוב ביותר באזור. לכן הוא שלט בעברית ובאידיש לפני רומנית. אינני יודעת היכן ומתי למד רומנית. שני הוריי נולדו וגדלו במשפחות יהודיות חרדיות.

גם על משפחות המוצא של הוריי אני יודעת מעט מאוד. אביה של אמי, ישראל גולדנברג, היה שוחט העיירה. הוא נורה ברחוב בעת פוגרום לפני שנולדתי. סבתי נשארה בעיירת הולדתה, עלתה לימים לישראל עם אחד מבניה, וכאן חיה אצל הוריי עד לשיבה טובה. לאמי היו שלושה אחים ושתי אחיות. שני אחים נשארו בעיירה, הקימו משפחות, ולימים עלו לארץ. אחות אחת ובעלה נהרגו בשואה. לא ידוע לי כיצד. אחות שניה נסעה עם נשואיה לעיירה אחרת, שם נולדו לה שני בנים. אחד מהם הפך קומוניסט "שרוף", נשאר ברומניה, ולא היה להוריי שום קשר אתו. אח שני עלה לישראל עם אמו, נולדו לו בן ובת, והוריי קיימו יחסים איתם במשך שנים. אני לא המשכתי יחסים אלה.

אח נוסף של אמי, מנדי, אשתו אנוצה (חנה) וישראלה בתם, שהייתה מבוגרת ממני בשנה, עברו מעיירת המוצא לבוקרשט, ושיחקו תפקיד מרכזי במהלך חיי בילדות ובהתבגרות. בהיותם בבוקרשט הם גרו בקצה הרחוב שלנו בדירה קטנה בת חדר אחד. מנדי התקשה למצוא עבודה בגלל נטייה לאלכוהוליזם, וגויס למחנה עבודה. אבי אימץ את משפחתם מבחינה כלכלית ודאג לכל צרכיהם במשך שנים. ביתנו היה ביתם, והיחסים ביני לבין ישראלה היו כשל אחיות. הם עלו לארץ לפנינו דרך מעבר בקפריסין שם שהו במשך שנים. בתקופה זאת נגמל מנדי מאלכוהוליזם לכל חייו. עם עלייתנו לארץ התהפך הגלגל. הם חילצו אותנו מן המעברה לדירתם בחיפה בת שני החדרים ואכסנו אותנו עד שהוריי החלו להסתדר. מנדי קיבל עבודה כשרת בבית ספר, הצטיין בעבודתו וזכה בפרסים על כך, ואשתו עבדה כסוכנת בית. שלושתם סייעו לנו, כל אחד בדרכו, להתמודד עם בעיותינו עקב ההגירה. ישראלה הפכה גורם מרכזי בהסתגלותי להגירה בגיל ההתבגרות. היחסים בין הורינו נמשכו עד פטירת כולם, אך היחסים בין ישראלה לביני גוועו עם הזמן. חלקית בגלל המרחק הגאוגרפי בין חיפה בה הם גרו לבין תל אביב בה גרתי אני, וחלקית בגלל נסיבות חיינו שהיו שונות.

סבי מצד אבי, משה סוכר, היה הרב המוערך של העיירה. הוא נפטר מהתקף לב לפני הולדתי. לפי מה שאחרים סיפרו לי, המצבה המפוארת שלו עומדת על תילה עד היום בבית הקברות היהודי של העיירה, למרות שמרבית הקברים והמצבות בו נשדדו ונהרסו. לאבי היו אח אחד וארבע אחיות. אמו, שתי אחיות והאח נמלטו לרוסיה בזמן המלחמה. האם ואחת האחיות מתו שם מרעב. האח והאחות שנותרו בחיים הגיעו בסוף המלחמה להוריי בבוקרשט במצב פיזי ונפשי מדורדר מאוד. הם גרו אצלנו חודשים, ואבי העמיד אותם על הרגליים על ידי טיפולים מגוונים. האח נשאר פגוע רגל וצולע וחזר לעיירת הולדתו, נישא שם ונולדו לו שתי בנות. לימים עלתה כל משפחתו לישראל. הוריי קיימו יחסים איתם, אך אחרי מות הוריי, ולמרות ניסיונם להמשיך את היחסים איתי, לא נעניתי להם והמגעים בינינו פסקו. אחות נוספת של אבי נשארה בעיירת המוצא בזמן המלחמה, ואחר כך עלתה גם היא יחד עם בעלה ובנם לישראל. בילדותי התארחתי אצלם יחד עם הוריי וחיבבתי אותם מאוד. הם פינקו אותי ושעשעו אותי. במיוחד התפעלתי מכך שהשירותים שלהם היו בחצר. עד אז לא הכרתי תופעה כזאת.. לאחר עלייתם לישראל חלה בנם במחלה ממארת ונפטר, והאם נשברה ונפטרה גם היא אחריו. הוריי ואני המשכנו ביחסים עם בעלה עד שהוא נפטר.

רק שתי אחיות של אבי היו דמויות מרכזיות בחיי. אנה בגיל הילדות, ואורנה בגיל ההתבגרות. אנה עברה לבוקרשט אחרי שהוריי כבר התבססו בה. היא נישאה וחוותה אירוע דרמטי בנשואיה. לאחר כמה שנות נשואים בעלה "ירד לרגע" מדירתם "כדי לקנות סיגריות" ולא חזר יותר. עד מותה לא הצליחה אנה לגלות שום פרט על קורותיו. בבדידותה ראתה אנה בביתנו בית שני, התארחה אצלנו כמעט יום יום, ואני אהבתי אותה וראיתי בה דמות חיקוי. היא הייתה יפה מאוד. אמרו עליה שהיא דומה לשחקנית אווה גארדנר. היא עבדה בחנות גדולה לפרוות בתור דוגמנית הבית והייתה מאוד מטופחת ואלגנטית. היא הנחתה אותי בדרכי טיפוח נשיות, קנתה לי בגדים לפי טעמה, נתנה לי למדוד שמלות שלה, והראתה לי תמונות של הפרוות שהיא מדגמנת. לה עצמה היו כמה פרוות, אותן קיבלה כמתנות. כנראה בהשפעתה של אנה, חלום חיי היה שיהיה לי מעיל פרווה. והנה, שנים אחר כך חלום זה התגשם. ומעשה שהיה כך היה.

בשירותי הצבאי הוצבתי בלשכת הגיוס ששכנה אז ביפו. נסעתי מביתי באוטובוס מספר 4 לאורך רחוב אלנבי דרומה בתל אביב. ישבתי בספסל שמאלי ליד החלון והסתכלתי החוצה. סמוך לאחת התחנות בה היה אמור האוטובוס לעצור, ראיתי מעבר לכביש בחנות ששמה "רינה" (כמה סמלי...) מעיל קצר מפרווה. ביקשתי מהנהג לעצור בתחנה, עברתי את הכביש, נכנסתי לחנות, מדדתי את המעיל והוא ישב עלי בול. שילמתי — סכום ניכר — והמשכתי באוטובוס אחר. עשיתי הצגה שלמה כשנכנסתי למחנה לבושה במעיל הפרווה. כל הצוות קם על הרגליים ומחה כפיים. וכל הבנות רצו למדוד אותו. מניין היה לי כסף? מגיל צעיר הקפדתי שתמיד יהיה איתי כסף. את המעיל לבשתי רק פעמים מספר, אבל הוא עדיין תלוי בארון שלי. החורף הישראלי לא מצדיק את לבישתו, וגם התנועה לזכויות בעלי החיים לא תסלח לי. החנות "רינה" קיימת עד היום באותו מקום ובאותו שם, למרות חילופי הבעלים. אני חוזרת לאנה.

עם השתלטות המשטר הקומוניסטי ברומניה הפכה אנה חסידה של המשטר. ואז היחסים בין הוריי לבינה השתנו. הוריי התחילו לפחד ממנה שמא "תלשין" עלינו ותדליף פרטים מחיינו שאינם מתאימים לנורמות המקובלות. הוריי שיתפו בחשש זה גם אותי והנחו אותי למדיניות של סודיות כלפיה. לימים, כאשר אנה התפכחה מהקומוניזם, עלתה גם היא לישראל ונישאה שנית. היחסים בינה לבין הוריי חזרו לקדמותם, עד שכעבור כמה שנים נפטרה מדום לב.

האחות של אבי אשר הצליחה לחזור בחיים מרוסיה ואשר עברה שיקום מאסיבי אצל הוריי, אורנה, הייתה הראשונה מכל המשפחה שעלתה לישראל. היא נישאה לאיש מושב "בת שלמה", יליד הארץ, ונולדה להם ילדה בשם יוכבד. הם שימשו גורם מרכזי בחיי בגיל ההתבגרות. קרובי משפחה נוספים איתם קיימנו יחסים ברומניה ובישראל היו בת דודה של אבי, בעלה ושתי בנותיהם, הניה ודידי. הניה היתה בגילי ודידי מבוגרת ממנה בשנתיים. להניה היה תפקיד חשוב בהתבגרותי. לאחר נשואיה עברה לחיפה ואז נפסקו יחסינו. בסופו של דבר נפטרה ממחלה ממארת בדמי ימיה. עם דידי ובעלה קיימנו יחסים עד שהתגרשו. היא נישאה מחדש ואז היחסים גוועו. אינני יודעת מה היה גורלה בהמשך.

אני מצרה מאוד על בורותי ביחס להוריי, לתולדות חייהם בטרם נולדתי ולתולדות משפחות המוצא שלהם. היו לי הרבה הזדמנויות בבגרותי להתעדכן, דרך שיחות איתם ודרך אמצעים אחרים מאז פטירתם. לא עשיתי זאת. אולי משום שהייתי בת יחידה ללא אחים ואחיות כדי לבנות יחד מורשת משפחתית. אולי מפני שהיו לי אתגרים יותר דחופים במסגרת התאקלמותי בישראל, והם במידה מסוימת הפריעו לי בהתמודדות שלי איתם. כך או כך, עובדה היא שמתוך שלל בני ובנות דודים ודודות אני מקיימת יחסים עם בת דודה אחת, יוכבד, הבת של אורנה, אותה אני מכירה מלידתה. מה שברור הוא — אינני טיפוס משפחתי. מגיל צעיר אני בונה יחסים של קירבה וחברות לא על פי קרבת דם אלא על פי התעניינויות ופעילויות משותפות, דעות וערכים משותפים והתנהגות על פיהם, וגם על פי "כימיה" הדדית. ולאחר שהבהרתי לעצמי נקודה זאת, אני עוברת מהמשפחה הגרעינית והמורחבת שלי לסביבת המגורים בה נולדתי וגדלתי, שהייתה לה השפעה גדולה מאוד על חיי בהמשך.

במהלך כל שהותנו בבוקרשט רומניה גרנו באותה שכונה יהודית מאוכלסת ותוססת, שטרם נסללו בה כבישים, והדרכים היו מרוצפות באבנים. עם זאת היה בה כביש ראשי, אשר לכל אורכו נסעה רכבת קלה ומשני צדיו עסקים ומוסדות ציבור. הבניין שלנו ניצב ברחוב יוליו בראש1 והיה סנדוויץ' בין שני אתרים תרבותיים, אפשר לאמור מנוגדים ואף עוינים: מימינו התאטרון האידי של בוקרשט — ברשאום — ומשמאלו כנסייה קטנה קתולית אורתודוכסית. לשלושת הבניינים הייתה חצר אחורית משותפת, בה נהגתי לשחק עם חברותיי. בתאטרון הוצגו הצגות באידיש וברומנית, למבוגרים ולילדים. הוריי ואני ביקרנו ברבות מהן. אני אף שיחקתי פעם בהצגת ילדים ברומנית. אבל ההיכרות שלי עם התאטרון הייתה הרבה יותר נרחבת מאשר צפייה בהצגות. התחברתי עם הסדרנים, וכך נכנסתי לתאטרון מתי שרציתי ולכל מקום שרציתי. הכרתי את כל הקלעים ואחרי הקלעים, כולל חדרי השחקנים, התלבושות והתפאורות. גם עם כומר הכנסייה והעוזרת הזקנה שלו התיידדתי. לא היו בכנסייה הרבה מבקרים והם שמחו כל אימת שביקרתי אצלם. העוזרת הייתה מכבדת אותי בממתקים, והכומר היה מסביר לי ברצון ובסבלנות את פשר הדמויות בציורים ובפסלים, ואת תכלית סידורי הפרחים, הנרות והתלבושת שלו. כן ברך אותי תמיד בפרידה. אני לא יודעת אם הם ידעו שאני יהודייה. כנראה שכן. אבל הנושא לא עלה אף פעם ביחסים בינינו.

הוריי לא ביקרו אף פעם בכנסייה שלידנו. אם כי שלושתנו ביקרנו בכנסיות גדולות בבוקרשט בחג המולד ובפסחא. הם ידעו כמובן שאני מבקרת בה לעיתים קרובות, ולא התנגדו לכך. אני אסירת תודה להם על כך, כי החשיפה לשני אתרים אלה — התאטרון והכנסייה — גירו וגם סיפקו את סקרנותי, פתחו בפניי עולמות חדשים של תרבות ואומנות, גרמו לי הנאה והתרגשות אסתטית ורוחנית מגיל צעיר, והקנו לי ידע וערכים שליוו אותי כל חיי. אני ערה כמובן לתפקידן ההרסני של כנסיות לגורלו של העם היהודי, ואפילו של קרובי המשפחה שלי. אבל בהקשר ביקוריי בילדות המוקדמת בכנסייה שליד הבניין שלנו זה לא עלה על הפרק. וגם בהמשך חיי הצלחתי לנטרל את יחסיי לכנסיות משיקולים אלה ואני ממשיכה לבקר בהן וליהנות מהן בכל הזדמנות.

לדאבוני, ולשם השוואה: בכל חג יהודי הוריי הלכו לבית כנסת ולקחו אותי איתם. בהיותי ילדה היפנו אותי מיד לעזרת נשים יחד עם אמי. היה לי מבט מלמעלה ומה שראיתי היה שונה מאוד והרבה יותר דל ממה שרואים בכנסיות. אחרי כמה דקות השתעממתי וירדתי למטה לחצר לשחק עם ילדים אחרים שבאו גם הם עם הוריהם ולא רצו להישאר בפנים. לביקורים אלה, לפעמים בבתי כנסת שונים, לא הייתה שום השפעה עליי לא אז ולא היום.

דירתנו, בקומה השנייה של הבניין, הייתה גדולה, מרווחת ומוארת. לי היה חדר משלי ובו שולחן עבודה עומד עם מגרות ל"סודות", מיטה ולמראשותיה ארון לילה עם מנורת קריאה, פסנתר שהתחלתי לנגן עליו בגיל 5, ארון בגדים, וספריית מדפים גדולה. תחילה היא אכסנה צעצועים וספרי ילדים, ולאחר שלמדתי לקרוא ספרים ועיתונים בעצמי בגיל 4, התמעטו הצעצועים ורבו הספרים. במרכז החדר הייתה נברשת עם זרועות, ועל הרצפה שטיח צבעוני עבודת יד רומנית. את הצעצוע היחיד שאני זוכרת עד היום בנוסטלגיה קיבלתי במתנה מחברה טובה של הוריי ביום הולדתי החמישי, והמשכתי לשחק בו לבד ועם חברותיי שנים אחר כך. זה היה בית בובות בגודל של חצי שולחן, שהיו בו חדרים שונים לצרכים שונים, כולל חדר אמבטיה ומטבח, וכן רהיטים, כלי מיטה וכלי אוכל, כלי בישול ואביזרי רחצה. כל אלה עבור משפחה של בובות — אב, אם, בן ובת, וכן מלתחה שלהם. זה היה חלום! כנראה בהשפעתו אני אוהבת להיכנס לחנויות צעצועים סתם על מנת להסתכל. בזמנו היה במוזאון הלנה רובינשטיין בתל אביב בקומה שניה חדר חשוך ובו חדרי צעצוע שונים שכל אחד היה מואר. הרבה פעמים נכנסתי שם להסתכל עליהם. אכן ציידתי את ילדיי ואת נכדיי בצעצועים לרוב. אבל עכשיו, בהעדר ילדים קטנים סביבי אני קונה צעצועים לנכדים של שכנתי... מה עוד שבימינו כל המושג והחפץ "צעצוע" משתנה ועובר לעולם הדיגיטלי, שלגביו אין לי כל מושג.

תחילה קראתי ספרי ילדים שהוריי בחרו עבורי. עם הזמן התחלתי לבחור ספרים בעצמי. לא הייתה לי שום הכוונה מצד הוריי ולא ממבוגרים אחרים. בחרתי מה שמצא חן בעיניי, כולל מה שמכונה "ספרים למבוגרים". עד סוף כיתה ד', שאז עליתי עם הוריי לישראל, קראתי עשרות ספרים, ובמשך כל חיי קריאה היא צורך קיומי בשבילי. עד היום, בעת "מבצעים" או מלחמה, כאשר האזרחים נוהגים להצטייד במצרכים, אני מוודאה שיש לנו בבית ספרים שלא קראנו עדיין, מים וסיגריות...

ליד החדר שלי היה חדר השינה של הוריי, בהמשכו סלון גדול ומבואה גדולה. בפאתי הדירה היה גם חדר גדול לאורחים שהיה מאוד מנוצל. היה לנו חדר אמבטיה ושירותים אחד, אך שני מטבחים. אינני יודעת למה. לא מטעמי כשרות, כי הוריי לא שמרו על כשרות בבית מלבד הנוהג לא להכניס אליו מוצרי חזיר. אבל אצל חברים או במסעדות אכלו כאלה. למטבח הקיץ הייתה צמודה מרפסת קטנה שפנתה לחצר. במטבח החורף היה מזווה גדול ובו בעיקר שימורים למיניהם שאמי טרחה עליהם בקיץ למאכל בחורף. כן היו בו מדרגות לעליית הגג שבה אוכסנו גזרי עצים לתנורי החורף. בכל חדר בבית היה תנור חימום מן התקרה עד הרצפה מצופה חרסינה, שפעל על עצים.

הדירה שלנו הייתה תמיד מלאה באנשים ובהמולה. שלוש דמויות היו אצלנו על בסיס כמעט יומיומי: ישראלה בת דודי, אנה אחותו של אבי, וינקו (יעקב) בן דוד של אמי, אותו חילץ אבי מעיירת המוצא שלו וממשפחתו הדלה והבעייתית (אם אלמנה ואח ואחות שאז קראו להם "מפגרים"), והיה לו לאב בכל המובנים. אבי שכר לו דירת סטודיו במגדל דירות חדש לידנו ודאג לכל צרכיו הפיזיים והנפשיים. ינקו נרתם לפעילות ציונית והחל לעבוד בשגרירות ישראל ברומניה, כאשר עוד הייתה שגרירות כזאת שם, בראשותו של הצייר מרסל ינקו ממוצא רומני. לימים נישא ינקו לפעילה ציונית ושניהם היו מבאי ביתנו כמה פעמים בשבוע. עם חילופי השלטון ברומניה שניהם נאסרו ועם שחרורם מיד עלו לישראל. היחסים איתם נמשכו עם עלייתנו לארץ, עד למותו של ינקו בסביבות גיל 50. לאחר מכן נמשכו היחסים עם אשתו עד שהיא עזבה את הארץ כדי לחיות עם קרובים, אינני יודעת באיזו מדינה. הקבר של ינקו נמצא על יד הקברים של הוריי בבית הקברות בחולון, ואני מבקרת אותו בכל פעם שאני מבקרת את הוריי.

היו לנו גם אורחים אחרים, בני משפחה קרובים או רחוקים, שבאו לבוקרשט להתבשם ממראות הבירה. הנוהג להתאכסן במלון לא היה מקובל אז, והם התארחו אצלנו לשבוע, שבועיים ואף יותר. לכך שימש חדר האורחים. אבל צריך היה להכין כלי מיטה לכולם וגם להאכיל אותם. לכן החברים של הוריי כינו את ביתנו "מלון מסעדה". אני הרגשתי טוב מאוד בכל ההמולה הזאת. אנשים חדשים, דיבורים, סיפורים, שרים ביחד, פינוקים בשבילי, בלי סדר יום, בלי שעת שינה קבועה. גם הוריי קיבלו מצב זה בסבר פנים יפות, בסבלנות, בנדיבות, ובניסיון לרצות את כולם. היחס הזה לזולת מצד הוריי, בו נוכחתי מגיל צעיר מאוד, על אף שהפתיע אותי לא פעם בזמנו, השפיע עליי מאוד בהמשך חיי. אני חושבת שאני אדם נדיב ומפרגן לאו דווקא כלפי בני משפחה אלא כלפי חברים, אנשים שעובדים אצלי או תחתיי, ואפילו כלפי זרים.

הדירה שלנו התמלאה אנשים במיוחד בחגים היהודים — ראש השנה ופסח. אז השתתפו בחגיגות לא רק בני משפחה אלא גם חברים של הוריי, אשר היו הרבה פחות בקיאים בסדרי החגים מאבי. הוא ערך כל חג כהלכתו ודאג לאווירה חגיגית ולקשב של הנוכחים. שולחנות צורפו מן הסלון ועד קצה המבואה, יין זרם לכוסות, ומאכלים מסורתיים הגיעו מן המטבח. אנשים שרו, מחאו כפיים, ברכו וחיבקו אלה את אלה.

גם את ימי ההולדת שלי חגגו הוריי בסטייל. הרבה ילדים, לכולם כובעים מצחיקים ושקיות של מתנות מאתנו, ארגון משחקים עם הגרלות, שירים וריקודים. מכיוון שיום ההולדת שלי חל בחורף, כאשר ברומניה יורד שלג, זכורה לי תקלה שחזרה בכל פעם. המים קפאו בצינורות. והוריי עמדו עם דליים של מים רותחים על מנת להפשיר את הצינור לאסלה ולאפשר לילדים לעשות את צרכיהם.

בנוסף על טקסים אלה התקיימו בביתנו גם מסיבות לחברים. להוריי הייתה קבוצת חברים שהתגבשה בעיירת המוצא של אמי ושעברה אחר כך לבוקרשט. אבי נקלט לתוכה. כולם אהבו לשתות, לשיר, לרקוד ולשחק קלפים, וערכו לשם כך מסיבות. מכיוון שדירתנו הייתה גדולה מספיק כדי להכיל את כל הפעילויות האלה, מסיבות רבות נערכו אצלנו בסופי שבוע ונמשכו לפחות יממה, אם לא יותר. במסיבת ה־31 בדצמבר לכבוד ראש השנה האזרחית היו גם תחפושות, זיקוקין וכל מיני צעצועים מנייר. כך נחשפתי בגיל צעיר מאוד למוזיקת ריקודים, לריקודים סלוניים ולמשחקי קלפים, ובהמשך חיי גם הצטיינתי בהם.

לפי מה שמצטייר עד כה, מצבם הכלכלי של הוריי היה טוב. לאחר שאבי עזב את עיירת הולדתו ונישא לאמי הוא חיפש מקור לפרנסתם, ובסופו של דבר הקים בית דפוס. אין לי מושג מנין בא לו הרעיון הזה ומנין היו לו המשאבים להגשימו. אני כן יודעת שלפני הקמת בית הדפוס הייתה להוריי תקופת מחסור. וזאת לפי סיפור שהסתובב במשפחה בגאווה רבה. וזה הסיפור. אבי אהב מאוד אופרות. (איך ואיפה רכש אותה? גם את זה אינני יודעת.) ובתקופה הראשונה בבוקרשט לא היה לו כסף לקנות כרטיסים. הוא לא ויתר אלא קנה כרטיסים בעמידה וצפה שלוש וחצי שעות בכל אופרה בעמדו על הרגליים... בסופו של דבר הוא "התנקם" בגורל וקנה תא שלם באתנאום, בית האופרה והקונצרטים של בוקרשט, לימי ראשון בבוקר ולימי רביעי אחרי הצהריים. בימי ראשון לקח אותי ובימי רביעי את אמי. כך התוודעתי בגיל צעיר מאוד לעולם האופרה, עליו אני "מטורפת" עד היום, וגם לקונצרטים של מוזיקה קלאסית, אשר במסגרתם זכיתי לשמוע מנצחים, כנרים ופסנתרנים "כוכבים".

שם בית הדפוס היה ליברו ("ספר" בלטינית). הוא שכן ברחוב שניצב לרחוב הבניין שלנו. היו בו שלוש מכונות דפוס, חמישה פועלים ונער שוליה מתלמד. ארבעה פועלים היו יהודים ופועל אחד והנער לא יהודים. הציוד כלל גם קופסאות רבות של אותיות, בגדלים ובעיצובים שונים וכן בשפות שונות, בלטינית־רומנית וגם באידיש־עברית. זה היה בית הדפוס היחיד בזמנו ברומניה שהיו בו אותיות באידיש־עברית. כל עוד לא השתנה המשטר ברומניה היו הרבה הזמנות בשפות אלו, חלקן מהשגרירות הישראלית. השגריר מרסל ינקו, ממוצא רומני, אשתו ובתו שהייתה בת גילי, גרו בוילה מפוארת בבוקרשט, באזור הבתים של שרים ופקידות גבוהה, שהייתה מוקפת בגן דשא גדול. כל אימת שהיו הזמנות הדפסה מהשגרירות הוזמנה גם משפחתנו לבית השגריר, התקבלנו בהרבה כבוד לכל שעות אחר הצהריים והתכבדנו בכיבוד עשיר. לשגריר ולאבי הייתה שפה משותפת תרתי משמע, לא רק רומנית ועברית, אלא הם גם ניהלו שיחות על ישראל, על תרבות בכלל ועל פוליטיקה.

לאבי לא היה מושג בהיבטים הטכניים של בית הדפוס. וגם בניהול עסקי הוא לא היה חזק. אחד הפועלים היהודיים דאג גם לסידור העבודה וגם לשיווק, ואבי קיבל את ההזמנות והפיץ אותן. לפעמים הוא עזר לפועלים בסידור האותיות וגם אני אהבתי לעזור בכך. נראה שהעסק עבד טוב והיו רווחים נאים. כתוצאה מזה שלאבי היה די הרבה פנאי בבית הדפוס הפך המקום במהלך הזמן בית ועד לסופרים בעברית ובאידיש, שחלקם לא הצליחו להתפרנס מכתיבתם. באחדים הוא תמך כלכלית. גם כלפי כל פועליו היה מאוד נדיב. הוא הוסיף להם למשכורת מין "ביטוח לאומי", לכיסוי הוצאות מיוחדות כמו טיפול שיניים להם או לבני משפחתם. הפועלים היו מסורים לו, לא רק בגלל זה, אלא משום שהתייחס אליהם תמיד בכבוד ובהתחשבות. את מחויבותם כלפינו הרגשנו בהמשך, כאשר הגויים הרומנים עשו פרעות ביהודים. הפועלים נהגו להקיף את הבניין שלנו כדי לחסום בינינו לבין הפורעים.

אמי הייתה עקרת בית. הייתה לנו עוזרת בית גויה — מריה — שבאה יום יום בבוקר עד אחרי הצהריים לעזור לה בעבודותיה. ובהתחשב במספר האורחים שלנו, אכן הייתה זקוקה לעזרה. בקיץ הכינו שתיהן שימורים לחורף שאוכסנו במזווה. כמו כן, אחת לשבוע עבדה אצלנו גם כובסת, שדאגה לכביסה וגיהוץ. שתיהן נהנו מיחס חביב, מכבד ונדיב מצד הוריי, ועל פי דוגמתם — גם ממני. אמי הקפידה מאוד על טיפוח עצמה — תסרוקת, מניקור ופדיקור, איפור, בגדי בית וחוץ, וכן — גם לה היה מעיל פרווה. ברור אפוא שהיו לה אפשרויות כספיות למילוי צרכים אלה.

בבית הדפוס הדפיסו גם כרטיסים לארבעה תאטראות, וכן לתאטרון אופרטה ולמופעי רוויו. לכן הייתה להוריי כניסה חופשית לכל אלה בכל זמן. ומכיוון שהוריי אהבו לצאת ולבלות ובימים ההם עוד לא רווח תפקיד הבייביסיטר, לקחו אותי איתם כל אימת שיצאו. לכל המופעים, ולפעמים כמה פעמים לאותו מופע או לחלקים ממנו. יש לי זיכרונות ממופעים אלה. עד היום אני זוכרת קטעים מהם ושירים בע"פ. אציין רק מקרה אחד, שבאמת היה יוצא דופן. צפינו בהצגה קומית שכל העלילה בה התרחשה ביציע של צופים במשחק כדורגל. ההצגה הייתה מצחיקה מאוד עד כדי כך שמרוב צחוק הלסת של אמי נתפסה בשיניים התחתונות והיא לא יכלה לסגור את הפה. היינו צריכים ללכת אתה לחדר מיון כדי שיטפלו בה. כמובן, השלמנו את מה שהחמצנו מההצגה בתאריך אחר, רק ביתר זהירות.

היו לנו גם חופשות. פעם בשנה למשך חודש בקיץ היינו מבלות אמי ואני בעיירת המוצא שלה, בה חיו עדיין אז סבתי ושני אחים של אמי ומשפחותיהם. אבי נשאר בבוקרשט במהלך השבוע והצטרף אלינו בסוף שבוע. גרנו אצל אחד האחים של אמי, שהיו בעלי בית מרקחת בו עבדה אשתו כרוקחת. באותם ימים רוקחים לא היו רק זבנים ששולפים תרופות ותכשירי קוסמטיקה ממגרות ומוכרים אותם, אלא הרוקחים היו מכינים אותם בעצמם. בית המרקחת הספציפי הזה היה בנוי בשני מפלסים. המפלס התחתון היה מוקדש ללקוחות, להתייעצות איתם ולהמתנה שלהם להכנת התרופות. המפלס העליון שימש להכנת התרופות, ובעיניי היה ממש גן עדן. ארונות עם מגרות ומדפים מן הרצפה עד התקרה, עמוסי בקבוקונים וצנצנות בגדלים שונים ומלאי חומרים וכן משקולות מותאמות לגדלים אלה. דודיי לקחו אותי בבוקר לבית המרקחת, שיכנו אותי באגף העליון וציידו אותי בשלל צנצנות, בקבוקונים וחומרים לא מזיקים כדי שאשחק בהם. שיחקתי הרבה תפקידים במשחק זה — של לקוחות ורוקחים — וזה העסיק אותי שעות. אטרקציה נוספת בחופשה זאת היה יריד שהגיע לעיירה לכמה שבועות בעת שהותנו. ובו לונה פארק לילדים עם מתקנים, הגרלות, פעלולים ומופעים למיניהם.

חודש נוסף בקיץ בילינו אמי ואני בעיירת קייט, בה עשתה אמי אמבטיות גופרית. גם לכאן הצטרף אבי בסופי שבוע. בחופשה זאת התארחנו אצל משפחה מקומית לא יהודית, שהתמחתה באספקת מי מעיין לאמבטיה מיוחדת מחוממת באבנים שבאחד החדרים המיועדים לכך. למארחים היו שתי בנות, אחת בגילי ושנייה יותר מבוגרת, והן היו חברותיי למשחקים. במיוחד התפעלתי מגן עצי הפרי שלהם ומהאפשרות לקטוף פרות ולאכול אותם במקום. עבורי העירונית זה היה ממש "קטע". כשאבי היה מצטרף אלינו היינו אוכלים במסעדות בעלות שם באזור, ובהן תזמורת ובמת ריקודים. ואני זוכרת את עצמי רוקדת שם, אפילו לבד, להנאתי.

מצבם הכלכלי הטוב של הוריי אפשר להם גם לדאוג ל"חינוך" שלי על פי הנורמות המקובלות אז לגבי בנות יהודיות "מבית טוב". כלומר — צרפתית, נגינה על פסנתר, ובלט. צרפתית ופסנתר למדתי אצל אח ואחות שהשתייכו למעמד האצולה ברומניה וירדו מגדולתם ומנכסיהם. הם המשיכו להתגורר בביתם באזור יוקרתי בבוקרשט, שהיו בו שתי כניסות, אחת למשרתים, וכן ריהוט עתיק ומפואר. היה להם גם דוד דמנטי, (ממש כמו שכתוב בספרות רוסית וצרפתית) שהסתובב לפעמים בבית, ושממנו מאוד פחדתי. צרפתית למדתי ברצון, הרבה בזכות המורה שלי שהיה גבר יפה ומקסים. אך בדיעבד ברור לי שהיה בלתי כשיר להוראת לשון לחלוטין. עם נגינה לפסנתר לא התחברתי. ושוב התברר לי בדיעבד שהסיבה לכך הייתה שיטת ההוראה המיושנת של המורה, שהקפידה על סולמות ותרגילים — טכניקה — ולא אפשרה לי לנגן יצירות פשוטות לפי הרמה שלי, שמהן הייתי אמורה גם ליהנות ולהפיק מוטיבציה לנגן בהמשך. למרות זאת המשכתי לנגן אצל מורים אחרים גם בילדות המאוחרת וגם בהתבגרות בגלל דרישתו העיקשת של אבי לעשות זאת ודאגתו שיהיה פסנתר בבית גם בתנאים לא מתאימים לכך. גם היום יש לי פסנתר בבית שאני לא נוגעת בו אלא כדי לנקותו... ואני שמחה שלפחות בעלי, שכותב מוזיקה, משתמש בו.

גם לבלט לא התחברתי, והפסקתי את הקורס אחרי כמה שיעורים. וזאת למרות שמאוד אהבתי לרקוד. בדיעבד הבנתי שרציתי לרקוד ריקוד מודרני. אבל ז'אנר זה לא היה ידוע אז ברומניה, ולאחר ההגירה לישראל לא נוצרו התנאים לכך. לימים, בשנות השישים לחיי, הצלחתי לעשות איזה תמהיל בין מוזיקה לתנועה על ידי לימוד תיפוף. הרבה שנים קודם חשבתי על כך, אבל דחיתי זאת בגלל עיסוקים תובעניים בעבודה ובמשפחה. עד שיום אחד, כאשר יצאתי להליכה ברחוב דיזנגוף ראיתי מודעה של מורה לתיפוף בקרבת ביתי. אמרתי לעצמי: איך שאת חוזרת הביתה, לפני שאת מתקלחת, את מטלפנת אליו. וכך עשיתי. עם חזרתי הביתה טלפנתי לו, אמרתי לו את גילי ושאלתי אותו אם תיפוף ראלי בשבילי. הוא אמר לי שכל גיל ראלי, בתנאי שיש כישרון. קבענו מועד לבדיקה, ואחריה הוא אמר לי: "אילו היית יותר צעירה, הייתי עושה ממך מתופפת בינלאומית". גם דבש וגם עוקץ. התחלתי ללמוד אצלו, ולמזלי הוא נתן לי כל פעם לתופף קטעים שמתאימים לטכניקה שלי ושגרמו לי הנאה בנגינה. עם הגירתו לחו"ל רכשתי מערכת תופים והתחלתי ללמוד ולהתאמן "ברצינות" אצל מתופף ידוע בישראל, שהציב בפניי כל הזמן אתגרים חדשים. כמובן, בזמן הקורונה ואחר כך המלחמה הפסקתי לימודים סדירים, אבל אני מנגנת עד היום להנאתי.

כל זיכרונותיי עליהם סיפרתי עד כה מתייחסים לרומניה שלפני המלחמה ומעט אחריה, לפני השתלטות המשטר הקומוניסטי בראשות צ'אושסקו עליה. כך גם המצב הכלכלי הטוב של הוריי, שאפשר לנו חיי רווחה ותענוגות. באותם ימים בוקרשט הייתה עיר יפה, עשירה, מוארת, תוססת ותרבותית. כינו אותה "פריז הקטנה". ותחושת הנעימות ואף האושר שליוותה אותי בילדותי המוקדמת נובעת במידה רבה בגלל מגוריי בה.