נקמה כפולה

אדל – הוצאה לאור

שנת הוצאה: יולי 2017

מס' עמודים: כ- 400

“גבר חכם ונתעב סיפר לי פעם, שהזמן מתקדם בכל פעם אחרת, בהתאם לנסיבות. לעיתים באיטיות, אבל לפעמים הוא מחליק כל כך מהר מבין אצבעותיך, עד כי חייך מסתיימים לפני שבכלל הספקת להרהר בהם.”

הכינוי שלו הוא ביט, ומה שאני באמת צריכה לעשות זה לשנוא אותו.

בעיניים מכוסות ובידיים קשורות, פצועה ומיוסרת, הוא אוסר אותי במרתף שלו, ממתין לגבר שהפשיט אותי מבגדיי ומהאנושיות שלי שיבוא ויגבה את החוב שלו– אותי.

קוראים לו נייט, אני לא אמורה לדעת מהו שמו האמיתי, ואולי גרוע מכך, לא אמור להיות לי אכפת. אין לו שום משמעות בעיניי בלבד אמצעי להשגת מטרה. התוכנית שלי פשוטה: להשתחרר מפה, לאסוף את הפיסות של נשמתי השבורה, להרוג את הממזרים ולברוח.

שמו הוא נתנאל תומס ולה, ומעולם לא ראיתי את פניו, אך יש לי הרגשה פנימית שהן יפהפיות.

מאחורי החזות הנאה והמחוספסת שוכן לו רוצח שקט, רוצח שחושב שאקדחים נועדו לרכרוכיים וגומר אנשים בידיים חשופות.

לשמו אין משמעות, וגם לפניו לא, אבל מה שכן חשוב הוא הלב שלי, וכרגע, עד כמה שזה עצוב, הוא שייך לו.

נקמה כפולה הינו ספרה הבינלאומי השלישי של ליהי שן. ספארו ספרה השני, יצא בהוצאת אדל. מיום יציאתם לאור, ועד היום, ספריה מככבים ברשימות רבי המכר של אמזון ומתורגמים לשפות נוספות.

 היֹה היה פעם נער.

הנער היה עצוב ואבוד ואלים, אבל בתוך תוכו קיננה שלווה.

הוא יושב על המרפסת בחצר הקדמית המוזנחת, שקיסוס השתלט עליה, בוחש בשיערו, עיניו חסרות הבעה ונקיות. הוא יפהפה, הנער. האל נתן לו חיים גרועים והופעה חיצונית נאה, אף שהנער היה מעדיף את ההפך.

אישה שעומדת מאחוריו צורחת ומתייפחת והולמת על גבו באגרופיה השותתים דם.

האישה הזאת היא אימו.

למרגלותיו שוכב גבר. גולגולתו מרוצצת ותכולת מוחו נשפכת על הדשא המצהיב. חתיכות של אגרטל מנופץ מקשטות את ראשו כמו כתר הקוצים של ישו, שבר חד נעוץ ברקה שלו.

הגבר הזה הוא אביו.

גבוה מעל השמיים משפילים מבט קודר לנוכח מה שעולל הרגע הנער בן העשרים ושתיים, ועמוק למטה, פותח הגיהינום בטלטול נמרץ את שעריו החלודים.

ממרחק, נשמעות יללות צופרים. קרוב יותר ויותר. חזק יותר ויותר.

היֹה הייתה פעם נערה.

הנערה בת העשרים הייתה מוגנת ומיוחסת, ובאה ממשפחה מכובדת, אבל בתוכה קיננה סערה.

בכף ידה היא מנדנדת זוג מפתחות חדשים ומבהיקים, חיוך לא שגרתי מרחף על פניה. בקרוב המפתחות האלה יפתחו מנעול של דירה נוצצת שהיא שכרה לגמרי בעצמה. הוריה נחשבים עשירים, אבל כל סנט ששולם תמורת הדירה הזאת שייך לה.

הכסף ארור ומוכתם... אבל הוא שלה.

ברגע זה ממש הנער נשלף מהמרפסת הקדמית שלו על ידי שני שוטרים בנויים לתלפיות, שמקריאים לו את זכויותיו.

ביתו הרעוע בסטוקטון נמצא במרחק שעה נסיעה בלבד מדירתה האופנתית.

היא מחייכת.

הוא לא.

זה הסיפור על נער ועל נערה שנלחמים בסערות ומנסים למצוא שלווה במקום הכי פחות צפוי.

הם מנסים ומוצאים אותה זה בזה.

 

-1-

 

פרסקוט

זמן.

גבר חכם ונתעב סיפר לי פעם, שהזמן מתקדם בכל פעם אחרת, בהתאם לנסיבות. לעיתים באיטיות, אבל לפעמים הוא מחליק כל כך מהר מבין אצבעותיך, עד כי חייך מסתיימים לפני שבכלל הספקת להרהר בהם.

אתם מבינים, החיים הם כמו שעון חול. לפעמים אתה למעלה ולפעמים... נו טוב, לפעמים אתה למטה.

וברגע זה אני למטה, מותק. כל כך. מתהפכת. למטה.

"התפיסה שלי בקשר להנאה הורגת את כולם..."

אני שומעת אותו לפני שאני רואה אותו, קולו מזמזם כמו בלחישה. הוא אוהב ללחוש. ללחישה יש עוצמה רבה יותר מאשר לצרחה.

"התפיסה שלי בקשר להנאה הורגת את כולם..."

אני מתנשמת. לא. חרא, אלוהים, לא.

"התפיסה שלי בקשר להנאה הורג... אוה. פרסקוט, יקירתי, כמה משובח להיתקל בך בשעה כל כך מאוחרת של הלילה."

המבטא האנגלי המצוחצח שלו שורט את אוזניי. ידיו של סֶבּ מוצאות את עורפי, והוא דוחף אותי עם הפנים קדימה, אל קיר המעוטר בציורי גרפיטי. אני שומטת את הכדור הגמיש שלחצתי שנייה קודם לכן, בידיעה שעתה אני זקוקה לו יותר מאי פעם.

דם חם נוזל ממצחי לתוך פי ואני מלקקת אותו בלי להוציא הגה, נזהרת שלא להראות סימן כלשהו למצוקה. בידו האחת הוא מסובב את זרועותיי אל מאחורי גבי, ובידו השנייה הודף את ראשי לקיר.

בנג.

"הנה, אהובה, את נראית צמאה. אולי תרצי לטעום עוד מהדם שלך. בסופו של דבר, זה הנוזל היחיד שתוכלי ליהנות ממנו בימים הקרובים, אני מניח."

ראשי נמחץ אל הבטון לפני שמיטלטל לאחור מעוצמת התנועה הבאה. סֶבּ מסובב אותי בבת אחת כך שאביט בו. חיוך מנומס נגרר על שפתיו. הוא מחזיק בתיק הגב הוורוד שלי –'נייק' לנשים – ותוחב אותו מתחת לזרועו. המדרכה המנומנמת של אוקלנד נראית באופן אבסורדי צרה וחונקת, כעת כשהוא כאן לצידי.

 

 

 

סֶבּ

אף מחודד, שפתיים כה דקות עד שכמעט אינן נראות, עור בצקי ועדין מטבעו, מרושת בנימים כחולים וארגמניים. הוא מנדנד את ירכיו כשהוא פוסע, אצבעותיו ארוכות ודקות כשל רקדנית בלט.

הדברים שהוא אוהב: חליפות מצועצעות, נעלי גוצ'י קלות, לזיין בנים צעירים, ועדיף שיהיו בני שלוש-עשרה עד תשע-עשרה.

הדברים שהוא שונא:

שמירה על החוק, לבוש מרושל ואותי.

"תני לי לנחש – סמים? מת'?" הוא מטה את ראשו, חיוכו מתפשט על פניו כמו מחלה מידבקת. "קראק-קוקאין?"

"אם אגיד לך, איאלץ להרוג אותך." אני מטיחה את ראשי לאחור אל פניו מתוך גחמה פתאומית, מרגישה את גולגולתו נמחצת לשלי, מתעלמת מהכאב החד, העז, שמנקד לי את הראייה. "וזה יהיה פשוט מפתה יותר מדי."

סב לופת באגרופו את שיערי וזורק אותי על ואן לבנה עם חלונות כהים שחוסמת את דרכי לרחוב. אני מניחה שהשיחה הקטנה שלנו הסתיימה.

"אני רואה שעדיין יש לך חוש הומור. נפלא. תצטרכי אותו במקום שבו תהיי."

אני יורקת דם על נעלי הזמש שלו. אני מרגישה כאילו ראשי נבקע לשניים, אבל בשום פנים ואופן לא אניח לו לראות עד כמה זה כואב. סב פותח את דלת ההזזה של הוואן והודף אותי פנימה. אני מתגלגלת על הרצפה המאובקת, גבי נחבט בדלת הנגדית. הוא מתנשא מעליי, משעין את מותניו הצרים על הוואן.

"אני רואה שפרסקוט הקטנה עדיין לא מסתפקת בחיים האריסטוקרטיים בבלקהוק. אוקלנד? באמת?" הוא מטלטל את ראשו, צוחק וטורק את הדלת. הרכב מקרקש כמו רעשן. כך גם ליבי.

אין ספק שברגע זה, הזמן לא לטובתי.

אנחנו נוסעים במשך כשעה לפני שהוואן נעצר לגמרי. במהלך הנסיעה אני מתאמצת לפתוח ולו כדי סדק את הדלתות ואת החלונות, הולמת במחיצה שבין החלק האחורי לבין המושבים הקדמיים של הרכב ודופקת על הקירות עד שכפות ידיי נפוחות וסגולות.

היסטריה צורבת את גרוני, משגרת להבות של פניקה ליתר חלקי גופי. אני יודעת בדיוק אל מי הוא לוקח אותי.

אל גודפרי.

הדלת של המושב האחורי נפתחת בתנופה וסב עומד מולי שוב, מצויד בשניים מהגברתנים שלו, אחד מכל צד. הבולדוגים של גודפרי, בכך אין ספק. אני שואפת אוויר ומתיישבת בפינת הוואן, משימה את עצמי בוחנת בעיון את ציפורניי.

הגברים האלה בדיוק לימדו אותי איך להסתכל לחושך בעיניים ולבוז לו גם כשאין לי שום סיכוי. אם אפגין חולשה, הם ינצחו.

אני אמות מוות ציורי וכואב ללא מילים, רק כדי לעשות להם דווקא.

"קומי."

"תכריח אותי."

"בשמחה."

הוא מושך בכתפיו, נוקש באצבעותיו פעם אחת ונד בראשו לעברי. שני הגורילות מטפסים לוואן ומושכים אותי החוצה, כל אחד מהם לופת זרוע שלי. אני לא טיפשה מספיק כדי לנסות להשתחרר; הם מסוגלים לתלוש ממני איבר אחר איבר ולהכין פוטיפורים מהעור שלי, אז אני רק מביטה לרצפה כשהם נושאים אותי – הבהונות שלי מרחפות מעל המדרכה – לתוך מחסן שאני לא מזהה באזור שלא מוכר לי. ברגע שאני בפנים אורות פלורסנט מכים בי בעוצמה רבה.

ואז סב מכה אותי חזק יותר. תוקע לי מרפק ישר בלחי.

אני מתמוטטת על ברכיי, דם מטפטף משפתי הסדוקה ומסנטרי, וכשאני על ארבע אני קולטת את צעדי הנעליים האורתופדיות של גודפרי. שמועה מסתובבת ברחוב שאלה הנעליים היחידות שהוא נועל כיום – רגליו לא השתקמו לגמרי אחרי מה שעשיתי לו בלילה של האסם. פסיעותיו מצייצות על המרצפות כמו עכבר עליז.

צוויץ.

צוויץ.

צוויץ.

נעצר.

"פרסקוט. כמה נחמד מצידך לקפוץ לבקר." הוא מגלגל על לשונו את המילה לקפוץ, שלא אחמיץ את האבסורד שבכך. אני אולי על הרצפה, אבל הסנטר שלי עדיין זקור ומתריס. "מצחיק, אני לא זוכר שביקרת אותי כשישבתי בכלא המחוזי."

אני מרימה את ראשי בגאווה, עיניי מסתגלות לאור הבוהק, וזורקת לעברו חיוך מדמם, ארגמני, באדיבות יד ימינו.

"אל תהיי עצובה. אני מבטיח לפקוד בקביעות את הקבר שלך."

הוא חושף את שיניו בחיוך מהיר, אף על פי שהוא כלל וכלל לא משועשע, ומפנה את אצבעו הצידה. "תושיב את התחת שלה ותקשור אותה לכיסא הזה." הוא זוקר את סנטרו לאותו הכיוון. אני מניחה לשני הגברתנים למלא את ההוראה שלו ומגניבה אליו מבט, מחשבת את הצעד הבא שלי. גודפרי נראה עדין, שברירי. אני תוהה אם כלא 'סאם דימאס' עשה את העבודה שלא הצלחתי לסיים, והחליש אותו אף יותר. צליעתו החמירה ולחייו נראות חלולות יותר. אבל אני יודעת שאסור לי לחשוב שזה יפעל לטובתי.

כשהמלך עומד להיות מודח מכיסאו, הוא הופך להיות אכזרי מתמיד.

 

 

 

גודפרי

שישים ומשהו, אנגלי, ראש שופע שיער גולש כמו כותנה לבנה ושפם לבן תואם, צולע לעברי, כל רגל יוצרת חצי מעגל כשהוא שולח אותה לפנים.

הדברים שהוא אוהב: כסף, להתבונן באחרים מתייסרים בכאב ואת הבן שלו, קמדן.

הדברים שהוא שונא: אנשים שממרים את פיו... ואותי.

לגודפרי יש מקל בעל ארבעה בסיסים ובקצותיהם כדורי טניס. הוא נאחז בו כל כך חזק עד שפרקי אצבעותיו מחווירים. הוא נועל נעלי ההליכה גמישות לבנות, לובש מכנסי ברמודה וחולצות הוואי מכופתרות - אלה המדים הקבועים שלו. הוא נראה תמיד כמו תייר שיצא לגמלאות.

הסבירות שהמשטרה תציק לתייר היא נמוכה.

"מה יש בתיק, ילדה יקרה?"

"שברתי לך את הברכיים, אבל הידיים שלך בסדר. אתה יכול לפתוח את הרוכסן ולהסתכל בעצמך," אני מצרצרת, ומייד זוכה לסטירה נוספת מסב. גופי קורס לרצפה המלוכלכת, שכבת אבק נדבקת ללשוני.

"קמדן מתגעגע אלייך."

קולו של גודפרי צף מעל ראשי. רגוע. שולט בעצמו. מטורף. "הוא מגיע לארצות הברית בחודש הבא. להוט לראות אותך."

להוט להרוג אותי, ליתר דיוק. אני מצטמררת בשמלת הפראדה שלי.

"אני מתארת לעצמי שבגלל זה הלב שלי עדיין הולם בחזי?"

האיבר המדובר פועם כל כך מהר שהוא כמעט שורף חור בעורי וניתז לרצפה.

"כן."

גודפרי מתכופף לגובה עיניי וטופח על אפי, מזייף חיבה. "ולא. אני מתכוון להרשות לבן שלי לעשות איתך מה שמתחשק לו אחרי שתתבשלי בייסורים. להרביץ לך, לזיין אותך, לבצע בך אונס קבוצתי. הוא ישמח מאוד לעשות את כל אלה. אבל אחרי שהוא יגמור איתך, את תישלחי לזרועותיי האוהבות. ותאמיני לי, פרסקוט, אין שום הנאה בלקבל כדור בראש. יש לי תוכנית ברורה לגבי מותך. את תהפכי לדוגמה, ללקח שכולם יראו."

הוא מטייל על צווארי באצבעו הארוכה, העדינה, מועך את סנטרי כדי להטות את ראשי למעלה.

עינינו ננעלות, האוויר בינינו נטען במתח גבוה – אם יידלק גפרור אחד, המחסן כולו יתפוצץ. חיוך רחב וזחוח מתפשט על פניו המקומטות.

"זה יהיה מוות יפה. ראוותני, מסנוור ויצירתי. קצת כמו שאת, אם אני חושב על זה."

אני גומעת אוויר ומסתכנת בהצצה חטופה בסב ובגברתנים. הם עומדים מאחורי גודפרי בזרועות שלובות, צהלתם המצ'ואיסטית מרוסנת בקושי על ידי חזותם הקשוחה.

"אבל לא נקדים את המאוחר. דבר ראשון – מקום מגורים."

נימת קולו הופכת עליזה והוא זוקף את יציבתו, מוחא כפיים. "פרסקוט ברלינגטון-סמית גרמה לכך שאשב בכלא במשך כמה שנים טובות... וכעת היא הולכת לטעום מהתרופה המרה שלה עצמה. היא עומדת ללמוד לקח לגבי הזמן. איך הוא עובר לאט להחריד כשנמצאים בין ארבעה קירות עבים של לא כלום. הביאו אליי את ביט ואת אינק. עכשיו."

שני גברים מתייצבים במחסן בתזמון מושלם. גודפרי תמיד הצטיין בדייקנות. אחד מהגברים נמוך ושמנמן במסכת סקי ובסרבל כחול. השני גבוה ובנוי היטב. הוא לבוש במכנסי ג'ינס שחורים, קרועים וצמודים כמו שכבת עור נוספת שמכיסם האחורי מבצבץ ספר מגולגל, במגפיים צבאיים ששרוכיהם פרומים ובסווטשרט שחור תואם. שיערו החלק הכהה מוחלק לאחור בסגנון מודרני, מסכת גאי פוקס^[1] מכסה את פניו. מצורת עמידתו ומהאופן העצל שבו הוא נושא את גופו השרירי, אפשר לראות שמאחורי המסכה יש אדם שרואה יותר כוס מחבילה של טמפונים.

גודפרי מתהלך לו מאחורי מכתבה משרדית וצונח לכיסא, מניח את המקל שלו מאחורי השולחן. סב מושיט לו את תיק ה'נייק' שלי, כשהגברים במסכות נזרקים לישיבה נינוחה על שני שרפרפי פלסטיק מול המלך שלהם, מתעלמים ממני לחלוטין.

השמנמן במסכת הסקי יושב בפיסוק רגליים על הכיסא, נשען על גבו. שנים של חיים בסמטה האחורית של החיים לימדו אותי לקרוא שפת גוף באופן שוטף, ומה שהגוף שלו אומר כעת ברור לי לגמרי – הוא מפוחד. הבחור בסווטשרט השחור, לעומתו, פושט את רגליו לפנים, קימורי שרירי הזרוע האסופים שלו נראים בבירור גם דרך הבד העבה של בגדיו כשהוא משלב את זרועותיו מאחורי גב כיסאו. רגוע. חש בנוח. שלֵו.

טוב, הוא גדול כמו טנק. אני חייבת להיזהר ממנו. מהלומה אחת ממנו ואני משנה מצב צבירה לנוזל.

"אתם רואים את מיס זהבה הקטנה שם? היא העבודה שאני מטיל עליכם."

גודפרי מטה את ראשו לעברי ופותח את רוכסן התיק. הוא מוציא את הסמים שעמדתי למכור. את אקדח הגלוק, את השוקר החשמלי, את תרסיס הפלפל, את הדרכון המזויף ואת שטרות מאה הדולר העטופים יחד ותחובים בגרב. הוא מוציא גם את כרטיס הטיסה לדה-מוין המתוארך לחודש מעכשיו ומניח הכול על המכתבה כמו ראיות מפלילות. בהרימו את עיניו הזקנות והקשוחות שוב אליי, הוא משרבב את שפתיו, מזייף הבעה זעופה ומאוכזבת.

"חבל, באמת. היית כל כך קרובה להימלט מגורלך... ועדיין, בכל זאת, כל כך רחוקה."

אם גודפרי חושב שאלך לאנשהו לפני שהדם שלו יהיה מרוח על הידיים שלי, הוא סובל גם מאלצהיימר בנוסף לכל המוגבלויות הפיזיות החדשות שלו.

לא, אני רוצה להישאר שם עד הסוף, להרוג אותו, את סבסטיאן ואת קמדן, לארגן קצת כסף ולמצוא את אחי.

פרסטון.

איפה אתה, לעזאזל, פרסטון? לא מתאים לך להיעלם בלי להגיד מילה.

ביט ואינק פונים להביט בי בפעם הראשונה. המסכות שלהם מונעות ממני לקרוא בפניהם מה הם מרגישים, אבל אני בהחלט יודעת מה הם רואים.

והם לא רואים סוחרת סמים טיפוסית שבילתה את חמש השנים האחרונות במכירת קוקאין וקראק בביוב של סטוקטון.

גלי השיער הארוכים שלי, בגוני בלונד-דבש, המסופרים בצורה מושלמת וזוהרים ללא דופי, פרועים עתה ונדבקים למצחי ולצווארי המרוחים בדם, עיני האגוז הגדולות שלי מתרוצצות כעת בארובותיהן כשאני בוחנת אותם באותה מידה של רצינות. אני לבושה בחצאית מעצבים קצרה ואפורה מצמר שמחמיאה לגופי המעוגל. ירכיי רחבות ורכות ומותניי צרים. אני נראית כמו הקורבן המושלם. מבוהלת. יפה. תמימה...

ובכן, אני הכול פרט לתמימה.

אינק חוזר לנעוץ מבטים בברון הסמים, אבל גאי פוקס – או ביט, כמו שגודפרי מכנה אותו – זורק עוד מבט לעברי לפני שהוא משלב את זרועותיו העבות כבולי עץ על חזהו.

"מה לכל הרוחות, אלוהים?" הוא נוהם.

הם קוראים לו בשם חיבה אלוהים? הוא משאיר אותי עם אנשים פגומים בשכלם?

"מה שלכל הרוחות קורה זה שאתה לא שואל שום שאלות, ביט נערי. אני מצפה ממך להחזיק אותה במרתף עד שקמדן יגיע בחודש הבא," גודפרי פוקד ביובש. "ואם אתה רוצה שהביצים שלך יישארו שלמות, כדאי לך שהיא לא תברח."

ביט מנענע את ראשו, מגחך על סף צחוק. לפחות מישהו מוצא הומור במצבי האיום.

"אני לא רוצה חלק בחרא הזה." רגלו מקפצת מתחת לשולחן. היא כל כך ארוכה ושרירית עד שהיא מטלטלת את השולחן כל אימת שהיא פוגעת בו. "חשבתי שאתה צריך עזרה עם קוקאין ועם גראס, לא עם חטיפה וסחר בנשים."

אינק משתעל, זז בחוסר נוחות על מושבו. "יו, בנאדם," הוא אומר, רוכן אל כתפו של ביט ולוחש לו. "זה גודפרי."

יש רגע שבו עיניהם מתלכדות מאחורי המסכות במאבק דומם. זה רגע ארוך מדי והוא יעלה להם ביוקר, כי אני מבינה שהשניים האלה רחוקים מלהיות חברים. זה יפעל לטובתי.

"סחר בנשים?" גודפרי מביט בשניהם מזועזע ונעלב, משחק ברוכסן של התיק שלי. "אני לא משנע אותה ממדינה למדינה. התזוזה היחידה שהיא תראה תכף, זה כמה מכוניות חולפות בדרכה לבית שלך. הנערה הזאת לא תחצה גבולות, היא רק תחצה מצבים – מחיה למתה. אתה רק תדאג שהיא תישאר שלמה ומתחת לפני האדמה עד שהבן שלי יגיע. לא צריך יותר מכמה תאי מוח ומכמה גפיים מתפקדות כדי לעשות את זה."

ביט מטה את ראשו לאחור, מחליק את כפות ידיו המסיביות מתחת למסכה שלו ומשפשף את פניו בתסכול. הוא שוב מביט לכיוון שלי ואני מתכנסת לתוך עצמי, מנסה להיראות כמו שיה אבודה. אינק מהנהן בהתלהבות לכל מילה שגודפרי אומר כאילו הוא קורא מהתנ"ך. הוא יעשה כל מה שגודפרי יגיד לו לעשות, כמו מרבית האוכלוסייה האנושית. אבל הבחור הזה, ביט, הגדול כמו ממותה... לו יש חתיכת עמוד שדרה.

"לא." ביט תוקע אצבע במכתבה, מעביר אותה מקצה לקצה. "פה אני מותח את הגבול המזוין שלי. אארוז תיק ואשלם לך שכר דירה שלושה חודשים קדימה. תוציא אותי מהעסק. זה לא מתיישב לי טוב."

ביט מזדקף למלוא גובהו, שזה בערך קומה של בניין בגודל ממוצע.

"אוה, אל תשחק לי עכשיו את הצדיק הארור, ביט." גודפרי מזנק לעברו, הודף אותו בחזרה לכיסאו ומתיז צעקה. "כבר הרגת בעבר. אתה יכול לשמור על נערה בלונדינית קטנה במשך כמה שבועות. אף אחד לא מבקש ממך לחתוך לה את הגרון. אנחנו נדאג לזה."

תראו תראו. אחד מהשובים המסתוריים שלי גם הוא רוצח. זמנים יפים. אני כל כך מאושרת שפגשתי את קמדן. כל כך מאושרת שהאבות שלנו עשו עסקים יחד ואנחנו מצאנו את עצמנו יחד. כל כך מאושרת שאני קשורה כעת לכיסא במחסן ושעוד מעט אושלך למרתף של איזה רוצח פסיכופת. כיף, כיף, כיף.

"אני לא עושה את זה," מצהיר הבחור הכהה והגבוה בטון בטוח ושלֵו באופן מבהיל. "תמצא איזה אומלל אחר לגרור למופע המחורבן שלך. אני לא פוגע בבחורה."

"אנחנו עושים את זה," מתפרץ אינק, מהנהן אל גודפרי ומניח יד על כתפו של ביט. הוא נועץ עיניים בבחור הגדול אבל מדבר לבוס שלו. "אנחנו לא רוצים שום צרות, אלוהים."

ביט מגיב אחרת לגמרי. כשהוא נעמד שוב, הכיסא שלו עף לרצפה בחבטה שגורמת לכל הנוכחים בחדר להשתנק. הוא סוער לעבר הדלת לפני שקולו של גודפרי גורם לו לעצור באמצע הדרך.

"האחים האריים קרובים." הזקן נשען קדימה על המכתבה שלו, זרועותיו נמתחות במאמץ להישאר זקוף בלי מקל ההליכה.

"הם עדיין אורבים לך, וכל מה שדרוש זה," גודפרי תופס את הגלוק שלי ומכוון אותו אל ביט, עוצם עין אחת, "לחיצה אחת..."

הוא משחרר את הנצרה בקליק רך וקטלני, אצבעו מפעילה לחץ על ההדק. "...קטנה."

ידו נעה מעלה והוא יורה כדור שחולף כמה מילימטרים מעל ראשו של ביט. קבס עולה בי והחדר מסתחרר, כשאני מאבדת את ההכרה ומתעוררת שוב ושוב. אני עדיין שומעת את קולו של גודפרי מרחף כמו עננים שחורים בשמיים סוערים.

ביט לא זז מילימטר ממקומו.

"פששש. פרסקוט הקטנה לא התכוונה לשחק איתנו כשהתחמשה. טעון, הא?" הוא נושף אוויר לתוך הקנה בלעג וממשיך. "תאמין לי, בן, אתה לא רוצה להסתבך עם החבר הכי נאמן ואמיתי שלך. אני עלול להחליט להוביל אותם ישר לדלת שלך, אם תסרב לי."

עכשיו אני לא רק נידונה למוות, אני גם סקרנית בטירוף. הביט הזה מלא הפתעות. אני עומדת להיות מטרה חמה אם אהיה לצידו של הבחור הזה. אלוהים, אני חייבת למצוא דרך להיפטר משני הליצנים האלה. אחשוב על משהו כשהם ייקחו אותי.

"זה לא תלוי בנו," אינק מכריז ממקום מושבו ולופת את זרועו של ביט. "מדובר בחיים המחורבנים שלך, בן אדם. היא סתם חתיכה בלי שם."

סתם חתיכה בלי שם. אין לו מושג כמה קרוב הוא פגע. הייתי פעם אחות, בת, חברה וידידה. הייתי משוררת, חולמת וסטודנטית מכובדת. אבל עכשיו... עכשיו אני לבד, עליי לדאוג לעצמי, ללא אף אחד שישגיח עליי. יש שיאמרו שאני מתייחסת למצב שלי בקלות רבה מדי. זה לא נכון. אני מסתכלת על מצבי מבחוץ ומספקת פרשנות סרקסטית. למה? כי להסתכל על מצבי דרך עיניים זרות – זה הדבר היחיד שאני מסוגלת לעשות כדי לשרוד. אחרי מה שעברתי, להרשות לעצמי להכיר את הדבר הזה שנקרא הנשמה שלי, זו למעשה משאלת מוות. לא. אני דוחסת את המציאות, דוחקת אותה מתחת למחשבות יום יומיות, ומסתכלת על כל הדבר הזה כאילו הוא סרט נוראי סוג ב'.

"רק תצייתי לפקודות, כלי משחק," מורה גודפרי, עיניו חוזרות אליי. הוא מלטף את האקדח שלי, נראה כאילו הוא מנצל כל טיפת שליטה עצמית בגופו הרפה כדי לא לחורר לי את המצח בירייה. "קמדן יגיע לקליפורניה בעוד שלושים יום. קודם הוא צריך להיות בחתונה בלונדון. אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו להיעדר ממנה. בסופו של דבר, זו החתונה שלו."

גרוני משתנק באופן לא רצוני ואפי מעקצץ כאילו מישהו נתן לי אגרוף בפנים. קמדן מתחתן? עבר זמן רב מאז פגשתי אותו בפעם האחרונה. עד עכשיו האמנתי בטיפשותי שאני עדיין מכירה אותו, אבל הבחור שהשארתי מאחור לא יישא לאישה אף אחת שהיא לא אני. בזמן שדרכינו נפרדו היינו די דומים. חומות המגננה שלנו היו כה גבוהות, עד שלא הצלחנו אפילו לראות מעבר לקירות שבנינו סביבנו.

אני הייתי השמש והכוכבים בשבילו, המים והאוויר שלו. בעיניי, הוא היה יופי ואומנות, שנינות וחוכמה.

עכשיו אני רוצה להרוג אותו והוא... הוא רוצה לכלוא אותי. גודפרי שולף אותי מהרהוריי.

"עכשיו קחו את הבחורה מפה לפני שאני חותך אותה ומוכר את איבריה הפנימיים לכל המרבה במחיר. כמה דברים לפני שאתם הולכים – אחד: אל. תזיינו. אותה. היא שייכת לקמדן, ואם הוא ירצה אותה כמתנת נישואים מאוחרת כשפחת מין לפני שהיא תמות, זו ההחלטה שלו. שתיים: אל תלכו שולל אחר חזותה המגונדרת. הבחורה אמנם באה ממשפחה מיוחסת אבל היא תמצית האכזריות, והיא תנסה לברוח. לא אצפה לפחות מזה מבתו של פוליטיקאי נאלח. שלוש – " הוא נושם נשימה עמוקה, משפשף את עפעפיו הדקים. "אל. תזיינו. אותה. אמרתי את זה כבר, אבל אומר את זה שוב. הבן שלי די מוקסם מזו. אני רוצה אותה כמו שהיא, בלי שנגעו בה, ועד כמה שאני שונא להגיד את זה, לא מחוללת. אל תכו אותה חזק מדי ואל תאנסו אותה. היא של קמדן."

זה היה יכול להיות נוגע ללב אם גודפרי לא היה ראש של ארגון שעל ידיו מספיק דם כדי למלא נהר, וקמדן לא היה ילד רע, מחויט ומפונק, שחי על חשבונו של אביו ועל המוניטין שלו. אני מקווה שהאקס שלי לא מתכנן להתרבות. העולם זקוק ליותר ארצ'רים כמו שהטלוויזיה זקוקה לשידורים חוזרים של 'חברים'.

"אף אחד לא הולך לגעת באף אחד," מתחייב אינק, מניח את ידו עטוית הכפפה מעל ליבו. הוא עומד קרוב, קרוב מדי. אני שונאת כשגברים מתקרבים מדי.

הדופק בצווארי חזק מדי עד שאני חוששת שכלי הדם שלי יתפקעו. סבסטיאן פוסע מאחוריי, מתיר את החבל שכובל אותי לכיסא.

"אוה, ועצה קטנה." סב מצהיר בדרך אגב, מושך במכוון בחבל שפוצע את פרקי ידיי, מושך אותי לעמוד על רגליי. "תחבשו את המסכות שלכם כל הזמן או שתכסו לה את העיניים. אם היא תצליח לברוח, היא תצוד אתכם ותכין מעורכם ז'קטים אופנתיים. תוודאו שלא יהיו לידה חפצים חדים בדיוק מאותה הסיבה. היא מסוגלת לדפוק אתכם ככה שלא תוכלו ללכת זקוף במשך שנים."

הוא משפשף את שקע גבו, ככל הנראה נזכר בפעם האחרונה שראיתי אותו.

סב נעמד מולי ונותן מכה נוספת לאפי לפני שאני עוזבת. הראש שלי מתנדנד לאחור והגולגולת שלי מתנגשת בקיר. אני רועדת, עוצמת חזק את העיניים כדי שלא אבכה.

מחשבות שמחות.

השדות של אַיוֹוָה^[2].

שמלת קיץ לבנה, קרירה על עורי החמים. דובדבנים מכוסים שוקולד.

אל תבכי. אל תבכי. אל תבכי.

"להתראות, פרחחית קטנה. בפעם הבאה שאראה אותך, אגיד לך לילה טוב לפני שנת הנצח שלך." סב מנשק בעדינות את מצחי המדמם, מלקק את שפתיי – ועליהן דמי – בהעוויית לעג.

פיו של אינק נפער בתדהמה מבעד למסכת הסקי.

המסכה המחייכת של ביט מופנית לסב. הם לא יודעים שבפעם האחרונה שפגשתי את סב דחפתי אותו מגג של אסם.

היה לו מזל שנפל ישר לזרועות הבוס שלו, ולא הוא היה שבור כמו גודפרי.

ביט מדביק את סב לקיר, מעוות את הצווארון של חולצתו המעומלנת לערימה של קמטים. "עכשיו אתה מרביץ לנערות, סבסטיאן?" הוא לוחש, לופת את לסתו של סב ולוחץ כל כך חזק, שקול ממשמש ובא של שבירת עצם ממלא את האוויר. "ואני חשבתי שאתה לא יכול להיות גרוע יותר ממה שהיית ב'סאן דימאס'."

סב צוחק והודף את הבחור הגדול הצידה.

"נערה? היא השטן המזוין בכבודו ובעצמו. החבר שלה לשעבר קורא לה דיאבלה. כלומר, שטן עם כוס. היא כולה שלך עכשיו. תעשה חיים, חבר."

נתזי הצחוק של גודפרי ושל סב מרקדים על הקירות העירומים של המחסן. אינק תופס בזרועי ומוליך אותי לדלת. ביט צמוד לעקבינו. פניקה מתפשטת בי מכפות הרגליים כלפי מעלה, גורמת לי להתנודד כשיכורה.

אני לא רוצה לעזוב.

אני לא רוצה להישאר.

לא שזה משנה. אני דפוקה כך או אחרת.

"אנחנו צריכים לחפש עליה כלי נשק פוטנציאליים." אינק תופס בבד שמלתי. ביט נאנח מאחורינו. אנחנו נשפכים החוצה ללילה הקיצי ההולך ומתקצר. הכוכבים מעליי מעומעמים בגלל זיהום האוויר ודוק הדמעות שאני מסרבת להזיל.

כדור הלחיצה שלי. אני זקוקה לו. עכשיו.

"אני מתנדב," אינק נוחר, כף ידו מלטפת בהיסוס את עיקול ישבני. הוא מפחד.

המוח שלי חוזר לפעולה ואני קולטת מה עומד לקרות.

"אני מעדיפה שביט יחפש עליי."

אנחנו נעצרים מול טויוטה 'טאקומה' חלודה – אני חושבת שהיא הייתה אדומה בשלב מסוים – ואינק מפשפש בכיס הסרבל אחר המפתחות.

אני לא רוצה להזדיין את דרכי החוצה ממצב גרוע. זה תמיד היה גבול אדום מבחינתי, אבל הפעם אולי אחרוג מהכלל במטרה להציל את חיי. גודפרי רוצה שלא ייגעו בי. ברגע שאחד מהם ישכב איתי, היתרון יהיה לצידי. תוכנית האב תהיה לברוח, אבל בהתחשב ביתרון הפיזי שלהם, מן החוכמה ליצור תוכנית חלופית.

עכשיו אני לא בטוחה עם מי משני האידיוטים יש לי סיכוי גדול יותר להשיג את כרטיס השחרור מהכלא. נראה שאינק מושפע מהמראה שלי, אבל ירא מדי מגודפרי ומאנשיו. לעומתו, ביט לא נבהל מהגנגסטר האנגלי, אבל לא נראה כמו בחור שיילחם בשביל כוס. להציע לו סקס יהיה כמו למכור מחלת מין לזונת רחוב.

"אין לך זכות דיבור בחרא הזה," מכריז אינק בסמכותיות מושאלת. אני שומעת את חוסר הביטחון דולף ממנו. הוא מה שאני מכנה עבודה קלה. אם רק הוא היה משגיח עליי, הייתי כבר עכשיו רוקדת בשדות התירס של אַיוֹוָה הרחק מפה, כשראשיהם של סבסטיאן ושל גודפרי תקועים בתיק ה'נייק' שלי.

"אתה גורם לי חוסר נוחות." אני מושכת את הזרוע ממנו.

"ומה, הבחור השני גורם לך להיות חמה ורטובה?" קולו מביע עלבון אמיתי.

ביט נמצא במרחק סנטימטרים בלבד מאחוריי, ואני מרגישה את חום גופו זולג לגופי. הוא קרוב. אתלט-לוהט-נשען-על-הלוקר-שלך קרוב. יהיה קשה לעקוף מישהו בגודל שלו.

"את חושבת שאני נאה?" נשימתו עוברת דרך הפלסטיק של המסכה שלו, מדגדגת את אוזני. אני מצטמררת עד אצבעות רגליי. ריח של אפרסק נודף מפיו. כמה רע יכול להיות בחור שמדיף ריח של אפרסק?

"יותר מנאה." אני מטהרת את גרוני, עיניי עדיין נעוצות באינק שהולך לפניי.

אינק מטלטל את ראשו, רומז לכך שאני טועה לגמרי. האוויר נהיה צונן. למה לא שמתי לב שהוא כל כך צונן? כי הוא לא. זה אוגוסט בקליפורניה, וקר לי כי אני פוחדת.

"בואי נבחן את התיאוריה שלך. אני הולך לגעת בך עכשיו. תזוזי בלי רשות ואני שובר לך את הזרוע."

שפתי התחתונה נבקעת שוב כשאני מזעיפה פנים. הוא בהחלט נראה כמו בחור שמתכוון לאיומים שלו.

"או. קיי." אני מלקקת את שפתי המדממת, קולי עדין.

ביט בועט ברגליי כדי שאפשק אותן ומרים את זרועותיי, טופח עליי כלפי מטה באדישות

כמו איש ביטחון בנמל תעופה. אצבעותיו המחוספסות מלטפות את עיקולי כתפיי כשהוא מעביר אותן מהקודקוד שלי לחלק החיצוני של שדיי, מעגל אותן עליהם בתנועה עצלה. משם לבטני, ונמוך יותר, לחלק הפנימי של ירכיי, ואז הוא דוחף הצידה את הבד של שמלת המיני שלי כדי לפנות מקום לכפותיו החמות.

כל שריר בגופי מוכן לזנק קדימה, לברוח, לנסות לפגוע בו; הזיכרון של כל התנסות שלי שהחלה באופן כזה דורש ממני לנקוט פעולה. אבל זה... אני לא מרגישה שזאת אלימות.

הטעם החמוץ של מיצי המרה עוד לא התפוצץ לי בתוך הפה.

ידיו נעות במורד רגליי, מלטפות את הקרסוליים שלי... ואז הוא מפסיק.

"יש לך משהו בפנים?" הוא משתופף ודוחף אגודל למגף שלי. פניו המכוסות במסכה נמצאים בגובה אגן הירכיים שלי וחמימות פושטת לאורך עצמותיי כמו שעווה חמה.

"לא," אני משקרת. יש עדיין סיכוי קלוש שהוא לא יבדוק.

אבל הוא בודק.

ביט מעיף את המגף מרגלי וסכין צבא שווייצרית נופלת בנקישה על שביל הבטון. אני פולטת אנחה ושומטת את ראשי. שיט.

מחשבות שמחות.

פרוזן יוגורט עם פרסטון במרכז הקניות המקומי.

להתכרבל בערסל עם ספר של מיה שרידן.

חבצלות מים פורחות בבריכה המלאכותית בגני ברלינגטון-סמית.

חיוך כן מאדם זר.

ביט מזדקף לאט, המסכה הצוהלת שלו מתאפסת על פניי. הכול נראה כמו סצנה מסרט אימה.

ואני הקורבן.

"את יודעת שאני יכול לפגוע בך בלי להשאיר עלייך סימנים פיזיים." האגודל שלו מרפרף על שפתי התחתונה כאילו הוא מתכונן לנשק לי וצמרמורות רצות מרתון הלוך ושוב לאורך זרועותיי. "אל תבחני אותי, מגפיים. אני יכול לוודא שישבן הקאנטרי קלאב שלך יסבול בכמה דרכים שהוא לא רגיל להן."

אולי זה מפני שאצבעו מונחת על שפתי המדממת, ואולי זה מכיוון שנימת הדיבור שלו הכי שלווה שאי פעם שמעתי, אבל האיום מחלחל עמוק.

"אני כל כך מצטערת." לחיי מתלהטות נגד רצוני. הוא לא עונה, רק דוחף אותי קלות לכיוון של אינק ומודיע בקול שטוח, "בוא נכסה לה את העיניים. אין סיכוי שאני נוהג עם החרא הזה על הפנים. חכה כאן."

הוא פוסע לצד הנגדי של מגרש החנייה השומם ומפנה לנו את גבו בזמן שאצבעותיו של אינק מתחפרות בזרועי כמו ילד עצבני. הבריכות הרטובות שנקוות מתחת לבתי השחי שלו מלמדות שהוא משקשק מפחד. אני מסתכלת בביט שמסיר את הסווטשרט השחור שלגופו בפינה הכי חשוכה של מגרש החנייה. גבו מעוצב היטב בקשתות ובשרירים. הוא שזוף ולא רק מהשמש.

עובד בעבודת כפיים, ככל הנראה הוא לא ממוצא לבן, אני מציינת לעצמי במקרה שיום אחד אצטרך לתאר אותו בתחנת משטרה כלשהי. אני עדיין אופטימית כפי שאפשר לראות.

חצי מגבו של ביט מקועקע עד למילימטר האחרון, והחצי השני נקי לגמרי מדיו. הקעקועים מסתיימים לאורך עמוד השדרה שלו ומשווים לו מראה של חצי בן אדם וחצי מכונה. אני מתבוננת בגופו האיתן נע בגמישות כשהוא בוחן את האולר השווייצרי שלי, פותח אותו ומשתמש בסכין כדי לחתוך את חולצתו השחורה לחתיכות ארוכות. הוא משתמש בסכין במיומנות. כל תנועה שיטתית, מחושבת, כמעט כאילו הוא מחבר אותן מחדש לדבר מה מפואר ולא חותך אותה כדי להשתמש בה כנשק נגדי.

אולי הוא קצב. הכול בו מקרין סכנה.

הוא הרג בעבר.

רק לאחרונה השתחרר מכלא 'סאן דימאס'.

הסתבך שם עם האחווה הארית.

הירכיים רועדות לי רק מלדמיין את צווארו של גודפרי נקרע לגזרים במקום החולצה של ביט.

"אתה עשית לו את זה?" אני מצביעה בסנטרי על גבו המקועקע למחצה של ביט.

אינק נוחר בשביעות רצון עצמית.

"ועוד איך."

אינק הוא אומן קעקועים, ואחד טיפש, כי לחלוב ממנו מידע קל כמו לגרום לנהג מונית לספר לך את סיפור חייו.

ביט מסתובב חשוף חזה, החולצה שלו כרוכה על כתפו המקועקעת, ידו אוחזת בפסים של בד שחור.

"ידיים," הוא פוקד בקול חד. אני מושיטה לפנים את ידיי המודבקות בנייר דבק. הוא לוקח רצועת בד שחור וקושר לי את הידיים זו לזו. זה לא כואב, אבל לא אצליח להשתחרר. מר קשור-אותי-אבל-לא-למיטה לקח את הסכין השווייצרית שלי.

"תסתובבי."

אני סבה על עקביי. הוא קושר חתיכת בד שחור על עיניי.

עיוורת לגמרי וחסרת ישע, ההכרה שאני בצרות חודרת עמוק לתוכי. ביט ואינק אולי לא מסוכנים כמו גודפרי וסב, אבל הם עדיין מסוגלים לעולל לי דברים רעים מאוד.

"תקפצי פנימה," אומר אינק מאחוריי בקול חורק. לפי איך שזה נשמע, דלת הוואן נפתחת בקול חריקה, אבל אני נשארת שתולה בקרקע.

"אין לי מושג לאן אני הולכת," אני אומרת נסערת. ביט נוהם שוב. אני מרגישה אותו מרים אותי שוב – בליטות השרירים שלו קשות ומעוגלות – ומניח את גופי על המושב שמדיף ריח של בירה. שמלתי מתרוממת ואני יודעת שהם בטח יכולים לראות את התחתונים שלי. אני מנסה למשוך אותה למטה.

"אתה יכול לסדר לי את השמלה?" אני מצליחה רק לבלוע מעט מההשפלה, קולי רווי בושה צורבת. רגע של שתיקה חולף לפני שאני מרגישה את קצות אצבעותיו מושכות את שולי שמלתי אל ברכיי. צמרמורת חולפת בעמוד השדרה שלי, מזדחלת לעבר גולגולתי. קרוב לוודאי שזה רק פחד, אני אומרת לעצמי.

"תודה רבה."

הוא דוחף אותי בכתף כך שאני נשכבת על המושב וטורק את הדלת מאחוריי.

"אל תרימי את הראש אם את לא רוצה שאחורר לך אותו בכדור," נובח אינק ומישהו סוגר בטריקה את דלת הנוסע. "תיהני מהנסיעה."

"אני מתכוונת ליהנות," אני מטיחה, עיניי בוהות בחתיכת הבד השחור שמדיפה ריח גברי, ריח של יער. הם ממעיטים בערכי. ככה בדיוק אני אוהבת את היריבים שלי.

הם חושבים שאני כלבה עשירה, צעצוע שברירי קטן.

הם ממש לא יודעים שאני לא צעצוע, אני סערה.

ואני הולכת לחרב להם את החיים.

 

^[1]גיא פוקס היה אחד מהקושרים במזימה לפוצץ את הפרלמנט האנגלי ואת מלך אנגליה ג'יימס הראשון ב-5 בנובמבר 1605, והוצא להורג בגין זה.

^[2]מדינה בארה"ב.