טרוי ברנאן
כל תושב בדרום בוסטון מכיר את השם הזה. בנו של המאפיונר המנוח. שובר הלבבות בעל עיני הפלדה הכחולות. אנשים כינו אותו ‘המתקן’.
הוא תיקן דברים. ולא במובן של איש תחזוקה. אלא במובן של מישהו שמסוגל להרים או להפיל כל אחד בעיר הזאת.
ובין היתר, גם בעלי החדש.
ספארו ריינס
זאת אני. נראה שאף אחד לא זכר את שמי עד שהוא התפרץ אל תוך חיי.
אבל אז הוא כלא אותי.
חטף אותי.
והרג כל סיכוי שהיה לי לברוח הרחק מהמקום שבו גדלנו.
במילים אחרות, טרוי ברנן קיצץ את כנפיי.
יש לי חלומות. חלומות גדולים. אבל אני בספק אם הוא אי-פעם יאפשר לי להגשים אותם.
אני לא יודעת מדוע כפה עליי להיות לו לאישה, אבל אני יודעת את זה: ממש לא כדאי לי להכעיס את הגבר הזה. ממש לא.
ספארו הוא ספרה הבינלאומי של סופרת רבי המכר, ליהי שן.
גם ספרה נקמה כפולה, יצא בהוצאת אדל. מיום יציאתם לאור, ועד היום, ספריה מככבים ברשימות
רבי המכר של אמזון ומתורגמים לשפות נוספות.
לספרים נוספים של הסופרת ליהי שן
לספר רב המכר נקמה כפולה
פרולוג
טרוי
כנסיית השילוש הקדוש
דרום בוסטון, מסצ'וסטס
דממה. הצליל הטעון ביותר בהיסטוריה של המין האנושי. הצליל היחיד שנשמע בחלל היה נקישות נעלי הדרבי שלי על רצפת הפסיפס. עצמתי את עיניי ושיחקתי בפעם האחרונה את המשחק שכה נהניתי לשחק כילד. הכרתי בעל פה את הדרך לתא הווידויים. נמניתי עם קהילת הכנסייה הזאת מהיום שנולדתי. כאן הוטבלתי לנצרות. כאן השתתפתי במיסה בכל יום ראשון. כאן, בחדר השירותים, הייתה הנשיקה הרטובה הראשונה שלי, ממש ממש כאן. סביר להניח שהלוויה שלי גם תתקיים כאן, אבל בהתחשב בהיסטוריה של הגברים במשפחה שלי, ככל הנראה לא יהיה מדובר בטקס מכובד עם ארון פתוח.
חלפתי על פני אגן המים הקדושים, ספרתי שלושה, ארבעה, חמישה צעדים ופניתי פנייה חדה ימינה.
שישה, שבעה, שמונה, תשעה. עיניי נפקחו לרווחה. עדיין יש לי את זה.
שם הוא ניצב. ארון העץ שבו נהגתי לקבור את כל סודותיי. תא הווידויים.
פתחתי את הדלת החורקת ומצמצתי שעה שריחות של עובש ושל זיעה חמוצה הזדחלו אל אפי. לא דרכתי במקום כזה כבר שנתיים, מאז מות אבי, אבל אני מניח שתאי וידויים דומים לרכיבה על אופניים. ברגע שלומדים איך זה עובד, לא שוכחים לעולם.
אך הפעם, הדברים יתפתחו בצורה שונה.
זה היה תא מיושן, בכנסייה מיושנת. אף אחד לא ניסה לעצב את המקום כמו סלון מודרני יוקרתי או משהו דומה. בלי בולשיט מיותר. הכול היה מחופה עץ כהה וקלאסי. מחיצה מסורגת, שצלב תלוי מעליה, הפרידה בין הכומר למתוודים.
התיישבתי בקול חבטה על ספסל העץ המצולק. עם המטר ותשעים שלי נראיתי כמו ענק שמנסה להיכנס לבית החלומות של ברבי. בראשי חלפו זיכרונות שלי כילד, יושב שם, רגליי מתנודדות באוויר, מספר לאב מק'גרגור על חטאיי הקטנים והשטותיים. עם השנים הזיכרונות הפכו לכדור נוסטלגיה סבוך. אילו האב מק'גרגור היה יודע עד כמה השתדרגו החטאים שלי במרוצת השנים, הוא בטח היה מקיא את נשמתו, אבל הזעם שחשתי כלפיו היה חזק הרבה יותר מטוהר המידות שלי.
קיפלתי את ז'קט החליפה והנחתי אותו על הספסל לצידי. מצטער, איש זקן. היום אתה עומד לפגוש את הבורא שעליו לא הפסקת להטיף כל השנים האלה.
שמעתי אותו פותח בחריקה את המחיצה מהצד שלו ומכחכח בגרונו. הצטלבתי ודקלמתי, "בשם האב, הבן ורוח הקודש."
הכיסא שלו חרק, גופו התקשח למשמע קולי. הוא זיהה אותי. טוב מאוד. התענגתי מעצם המחשבה על מותו ואני מניח שזה הופך אותי לפסיכופת בעיני אנשים מסוימים.
אבל זה היה נכון.
התרגשתי בגדול. הייתי מפלצת שיצאה להשיג את מנת הדם שלה, כולי נקמה ושנאה וחמת זעם.
"בן..." קולו רעד, אבל הוא דבק בנוסח הקבוע. "כמה זמן עבר מאז הווידוי האחרון שלך?"
"תפסיק עם הבולשיט. אתה יודע בדיוק." חייכתי והבטתי לפנים. המקום כולו היה מכוסה בעץ מחורבן. לא ציפיתי לעיצוב של מעצב פנים, אבל העניין הזה כבר היה מגוחך. זה נראה כמו ארון מתים והרגשתי כמו באחד.
"אפשר להמשיך?" שחררתי את צווארי והפשלתי את השרוולים. "זמן שווה כסף."
"הזמן גם מרפא."
הידקתי את הלסת, מאגרף ומשחרר את אצבעותיי. "ניסיון יפה." השתתקתי והצצתי בשעון הרולקס. הזמן שלו הלך ואזל. וגם שלי.
תיק תק, תיק תק.
"ברך אותי אבי כי חטאתי. לפני שנתיים הרגתי בן אדם. קראו לו בילי קרפטי. הוא ירה כדור ישר לתוך הראש של אבא שלי, פוצץ לו את המוח וגרם למשפחה שלי הרבה כאב וצער. הרגתי אותו בשתי ידיי."
הנחתי לווידוי שלי לחלחל ואז המשכתי. "חתכתי לו את הידיים ואת הרגליים, אבל בצורה כזו שהוא לא ידמם למוות. קשרתי אותו והכרחתי אותו להסתכל על חבורה של כלבי לחימה נלחמים על איבריו." קולי, באופן מוזר, נותר רגוע. "אחרי שכל הסיפור נגמר, קשרתי משקולת למותניו ובעודו מפרפר, השלכתי אותו אל מותו מאחד הרציפים במפרץ. מוות איטי וכואב. עכשיו תאמר לי, אבי, כמה תפילות 'הייל מרי' צריך להגיד כדי לכפר על רצח?"
ידעתי שהוא לא הטיפוס שיכניס טלפון סלולרי לתא הווידויים. מק'גרגור היה זקן ויהיר מדי מכדי להתמסר לפלאי הטכנולוגיה המודרנית. הוא התנהג כמו נבלה בעניין של אבא שלי, אבל מעולם לא תיאר לעצמו שהוא ייתפס, בטח שלא על ידי. בטח שלא ככה. במשך שנתיים חיכיתי בסבלנות לרגע הנכון. חיכיתי שהוא יהיה לבדו בכנסייה, חשוף ונטול הגנה.
עכשיו, בזמן שהתוודיתי על חטאי, הוא ידע שאני ממתין בצידו השני של התא כדי לקחת גם את חייו שלו. לא הייתה לו שום דרך להימלט מזה.
הוא נותר שקט רוב הזמן, מחשב את הצעד הבא. שמעתי אותו בולע רוק, ציפורניו חורצות את כיסא העץ שעליו ישב.
הצלבתי רגל אחת מעל השנייה ועטפתי את הברך בכפות ידיי. הייתי משועשע.
"עכשיו תורך. מה אתה אומר? רוצה לספר לי על החטאים שלך, אבי?"
באנחה כבדה הוא שחרר נשימה כלואה. "ככה לא עובד וידוי."
"אתה חושב שאני לא יודע, לעזאזל?" נבחתי. "הווידוי הזה הוא קצת שונה. אז..." העברתי את הכפפה שלי על גבי המחיצה שהפרידה בינינו והתבוננתי בו מתכווץ מפחד בצידה השני. "כולי אוזן."
שמעתי את הקול שהשמיעה מחרוזת התפילה שלו כשנפלה לרצפה, ואת חריקת הכיסא כאשר התכופף להרים אותה.
"אני איש האלוהים," ניסה לפנות אל ההיגיון שלי.
רתחתי מזעם. הוא גם האיש שהדליף סודות מתא הווידויים.
"לא היה איש בעולם שידע היכן אבא שלי מבלה בכל יום שלישי בעשר בלילה. לא היה איש שידע זאת, מלבדו ומלבד הפילגש שלו. ומלבדך." אמרתי באיטיות. "בילי 'בייבי פייס' קרפטי איתר את אבא שלי כשהיה לא חמוש וחסר הגנה, בגללך."
הוא פתח את פיו בכוונה להתווכח, אבל בשנייה האחרונה שינה את דעתו וסגר אותו. קולות של כלב נובח ושל אישה צועקת על בעלה באיזו חצר אחורית הגיעו ממרחק. תזכורת קלאסית לחיים בדרום בוסטון שהכרתי כל-כך טוב, לפני שעברתי לגורד שחקים והמצאתי את עצמי מחדש.
מק'גרגור בלע את רוקו וניסה להרוויח זמן. "טרוי, בני..."
נעמדתי והפשלתי את שרווליי. "מספיק. צא משם."
במשך כמה שניות הוא לא עשה שום תנועה וזה גרם לי להוציא את הסכין ולחתוך את הרשת. דחפתי את ידי לתוך התא שלו, תפסתי אותו בצווארונו הלבן ומשכתי את ראשו מבעד לפתח כדי שאוכל להתבונן בו היטב. שיערו האפור הזדקר לכל הכיוונים והיה לח מזיעה. האימה שבעיניו שיפרה את מצב רוחי. פיו הצר נותר פעור כמו דג שנתפס בקרס.
"בבקשה, בבקשה. טרוי. בבקשה. אני מתחנן אליך, בני. אל תחזור על החטאים של אביך," דקלם וזעק מכאב כשמשכתי אותו לעבר פניי באגרסיביות.
"תפתח. את התא. המחורבן." משכתי את ההברות כאילו הייתה כל מילה משפט בפני עצמו.
שמעתי קליק כשידו גיששה אחר ידית הדלת. שחררתי את שערותיו מתוך אגרופי ושנינו יצאנו מן התא.
מק'גרגור ניצב לפניי, נמוך ממני בכמה סנטימטרים. איש שמנמן, מיוזע ומושחת, שהתחזה לשליח האל. בדיחה חסרת טעם.
"אתה באמת עומד להרוג את הכומר שלך," ציין בעצב.
משכתי בכתפיי. אני לא רוצח מקצועי. רצח היה אחד מהקווים האדומים שלי, אבל העניין הזה היה אישי. כאן היה מדובר באבא שלי. האיש שגידל אותי בזמן שאימא שלי הסתובבה בבלומינגדיילס והשתכרה במסיבות קוקטייל. נוכחותה בשנות ילדותי, ועוד יותר בשנות התבגרותי, הייתה כל-כך מינימלית שאפשר היה להגיד כבר אז שאני יתום למחצה. אבי ראוי לסגירת מעגל, לכל הפחות.
"אתה בדיוק כמוהם, חשבתי שאתה שונה. טוב מהם," הוסיף מק'גרגור.
הידקתי את שפתי לכדי פס צר. לעבודה שלי לא היה כל קשר למאפיה האירית. ממש לא רציתי שהשוטרים הפדרליים יטפסו עליי בכל פעם שמישהו השתין לכיוון שלי, ובטח שלא היה לי כל עניין להיות חלק ממערך הכנופיות. הייתי זאב בודד ששכר כמה אנשים שיעזרו לו כשנזקק לעזרה. לא היו מחיצות ביני לבין לקוחותיי, אויביי או הקולגות שלי. מה שחשוב עוד יותר הוא, שהצלחתי לשייט לי בשקט מחוץ לטווח הרדאר. לא הייתי צריך להסתתר מאחורי תריסר חיילים. כשרציתי שמישהו יעלם, עשיתי את זה בעצמי.
האב מק'גרגור היה צריך לשלם על החטאים שלו. הוא כבר אמור היה להיות מת מנזק משני, אבל הוא לא הופיע במקום שבו הוא היה אמור להיות, כשלקחתי את חייו של הבחור שבאוזניו הוא הלשין על אבא שלי. בילי קרפטי. הנבלה.
אז עכשיו אני צריך לעשות את זה בתוך כנסייה מחורבנת.
"תעשה את זה מהר." ביקש.
הנהנתי בזעם.
"תמיד היית הילד שלו. תמיד היו לך את הגנים של המאפיה האירית, האכזריות זורמת בדם שלך. אף פעם לא פחדת מכלום. אתה עדיין לא פוחד." נאנח והושיט אליי את ידו.
הבטתי בידו כאילו הייתה פצצה מתקתקת, ולבסוף לחצתי אותה. כף ידו הייתה דביקה וקרה, ואחיזתו חלשה. קירבתי אותו אליי לחיבוק ולפתִּי את עורפו ביד אחת.
"אני כל-כך מצטער," המשיך, מושך באפו סמוך לכתפי, כל גופו רועד במאמץ לעצור את הדמעות. "זה היה שיפוט גרוע מצידי. ידעתי שהוא יהרוג אותם, את שניהם, אבל בזמנו חשבתי שאני עושה לכולם טובה."
"זה היה בגלל הכסף, נכון?" לחשתי באוזנו בעודנו לופתים זה את זה, מוציא את הסכין מנרתיק הצד. "בילי שילם לך."
הוא הנהן, מתייפח, לא מודע לסכין. מישהו צריך היה לשלם לו ולשלם לו טוב כדי שילשין על אבי. מישהו אחר. לא קרפטי, שלא יכול היה אפילו להרשות לעצמו לאכול ארוחה עסקית במסעדה השכונתית שלו.
"לא רק בגלל הכסף, טרוי. רציתי שסיליאן ייצא מהשכונה הזאת. ייצא מבוסטון. המקום הזה סבל מספיק תחת השליטה של אבא שלך. מגיע לאנשים שלנו לחיות בשלווה."
"האנשים שלנו הם לא הנתינים המחורבנים שלך." העברתי את הסכין לאורך צווארו עד שמצאתי את העורק התרדמני הפועם, שיספתי אותו במהירות ודחפתי את גופו אחורנית לתוך התא כך שנתז הדם לא ילכלך את החליפה המחויטת החדשה שלבשתי. "היית צריך להתעסק בעניינים שלך."
גופו פרפר על גבי רצפת תא הווידויים כמו דג שהוציאו אותו מהמים, נחילים של דם זורמים ממנו. הריח – חמוץ, מתכתי ומרטיט – מילא את האוויר, וידעתי שהוא יוותר באפי עוד ימים רבים.
כאשר שככו העוויתות שלו, התכופפתי על ברך אחת, בהיתי בעיניו החומות, שהיו עדיין פקוחות, עדיין מלאות בבעתה ובחרטה. משכתי את לשונו וחתכתי אותה.
זה היה קוד שחברי כנופיות נהגו להשתמש בו לסמן מלשינים. נראה עכשיו את המשטרה מנסה להבין מה, לעזאזל, עשה האב מק'גרגור שהגיע לו סוף שכזה, ואיזו כנופיה, מתוך מאה הכנופיות של בוסטון, ביצעה את הרצח. הכנופיות היו רבות מספור ולרוב קשורות זו בזו. הכנופיות השתלטו על הרחובות ומילאו את החלל שנוצר כאשר אבי הורד מכיסאו כבוס של בוסטון, כשהייתי ילד.
באופן אירוני, בניסיון להעניק להם שלווה, דן האב מק'גרגור את המאמינים שלו לחיים מלאים בפניקה ובפחדים.
הרחובות נותרו כאוטיים, יש כאלה שיאמרו כאוטיים יותר מתמיד, ושיעור הפשיעה המשיך לצמוח בקצב מבהיל. הנחתי שהיה פשוט יותר לפקוח עין על המאפיה האירית, מאשר לנסות לאלף את עשרות הכנופיות שניהלו את הרחובות.
ידעתי שהמשטרה לעולם לא תקשר ביני לבין הרצח הזה.
וגם ידעתי היכן אקבור את לשונו של האב מק'גרגור. בחצר האחורית שלו.
השתמשתי במכנסיו לניגוב הסכין, הסרתי את כפפות העור שהיו על ידיי ודחפתי אותן לכיס. הוצאתי קיסם שיניים והכנסתי אותו אל פי. אחר כך הפשלתי את השרוולים ולקחתי את ז'קט החליפה. כשיצאתי מהדלת, הצצתי סביבי ליתר ביטחון ובדקתי שאין עדי ראייה פוטנציאליים בסביבה.
השכונה נראתה מתה יותר מהאדם שבו בדיוק סיימתי לטפל. בדרום בוסטון אנשים לא נהגו לצאת להליכה, בייחוד לא בשעות הצהריים. מרבית האנשים עבדו קשה, טיפלו בילדים בבית או ניסו להתגבר על הנג-אובר מחורבן. העדה היחידה לביקורי בכנסייה הייתה ציפור, שישבה על כבל חשמל מכוער שהיה תלוי גבוה והביטה בי בחשדנות מזווית עינה. זו הייתה ציפור דרור פשוטה.
חציתי את הכביש, נכנסתי למכונית וטרקתי את הדלת. הוצאתי טוש מתא הכפפות ומחקתי שם נוסף מהרשימה.
הבטתי במספר שלוש ברשימה, נאנחתי ודחפתי את הנייר הצהוב והמקומט בחזרה לתוך הכיס.
אני עוד אגלה מי אתה, חתיכת נבלה.
הבטתי החוצה מהחלון. ציפור הדרור לא זזה, גם לא כשמשב רוח גרם לכבל החשמל להיטלטל ולציפור לאבד את שיווי המשקל שלה. האירוניה הייתה ברורה. מכל הציפורים שבעולם, יש כאן ציפור דרור.
נאבקתי בדחף לזרוק עליה משהו, התנעתי את המכונית וירקתי את הקיסם הלעוס לחלוטין לתוך המאפרה.
כשעצרתי ברמזור אדום והבטתי במראת הצד, נראה היה לי שאני רואה את הציפור המטופשת ממשיכה לעקוב בעיניה הזעירות אחרי המכונית שלי. הסטתי את המבט מטה וחיפשתי עקבות דם. הכול היה נקי.
מק'גרגור מת, אבל החלל הפעור בתוך בטני לא התמלא כלל. מה שהפחיד אותי היה, שכדי למלא אחר ההבטחה שהבטחתי לאבי, אצטרך לטפל בישות נוספת, ששמה אפילו לא היה ברשימה.
אבל זו לא הייתה ישות שהייתי אמור להרוג. זו הייתה ישות שהייתי אמור להחזיר לחיים.
אני, מכל האנשים בעולם, אמור להיות המושיע שלה.
אנשים אחרים – אנשים נורמליים, אני מניח – לעולם לא היו מסכימים להקריב את החלק הזה בחייהם למען אביהם. אבל אנשים אחרים לא חיו בצילו של סיליאן ברנאן ולא הרגישו צורך לשדרג את עצמם כל הזמן כדי להשתוות לאגדה בדמות אביהם המנוח. לא, אני אמלא את המשאלות שלו, אפילו אגרום לזה להצליח.
בעודי מתרחק מהכנסייה שבה נהגתי לבקר בילדותי, ידעתי שני דברים בבירור:
אבי היה זה שחטא, אבל אני הוא זה שייענש.
ספארו בעברית היא ציפור דרור. ציפור הדרור מעלה אסוציאציות של חופש. בעבר, נהגו יורדי-ים לקעקע ציפור דרור אחרי כל 8,000 קילומטר שהצליחו לגמוע בים. הם האמינו שציפור זו מביאה מזל טוב. לפעמים קעקעו יורדי הים את הקעקוע לפני היציאה לים, מתוך תקווה שציפור הדרור תשמש להם כקמע ותסייע להם לשוב הביתה בשלום.
1
ספארו
כעבור שלוש שנים
האם זה אפשרי לחוש שליבך נשבר, גם אם מעולם לא התאהבת? הבטתי באישה שנשקפה אליי במראה, לועסת את שפתי התחתונה עד שהעור העדין נסדק. נראיתי כמו אישה זרה.
הצער חלחל בי כמו רעם מתגלגל. צער על האיש שלעולם לא אפגוש, על האהבה הראשונה שלעולם לא אחווה, על הרומן שלעולם לא יהיה לי. צער על הפרפרים שלעולם לא יפרפרו בבטני. על התקווה, על האושר ועל הציפייה – תחושות שלעולם לא אחוש שוב.
"לא השקעתי באיפור שלך שלוש שעות כדי שתמצצי את הליפסטיק כאילו הוא צ'יפס משקית, מותק." שרי, המאפרת, טרחה סביבי.
בדיוק אז, מעצב השיער, הומו בסוף שנות העשרים, נכנס אל החדר, נושא בקבוק ספריי לשיער. הוא ריסס את שיערי שוב ללא כל אזהרה, מתיז את הנוזל הקריר בעיניי. מצמצתי, נאבקת בתחושת הצריבה שחשתי מבפנים ומבחוץ.
"סיימתם להציק לי?" לחשתי, מתרחקת מן המראה וצועדת לכיוון הצד המרוחק של הסוויטה הנשיאותית היוקרתית.
זו הייתה הפעם הראשונה שהתארחתי במלון חמישה כוכבים, וזה גרם לי להרגיש כמו יצאנית מהסוג היקר.
הרמתי כוס שמפניה, שהייתי די בטוחה שאפילו לא הייתה שלי, לגמתי את כל הנוזל בלגימה אחת, הטחתי את הכוס במגש כסף מהודר ורק תגובתה הצפויה של שרי מנעה מבעדי לממש את הדחף הבוער בי לנגב את פי בגב השרוול. הכוס נשברה לשניים. עיוותי את פניי כשהבטתי בצוות שטרוי ברנאן גייס כדי לגרום לי להיראות כמו הכלה הקטנה והמושלמת.
"אין לי ספק שלמר ברנאן לא תהיה בעיה לשלם את החשבון גם על זה." שרי נופפה בידה, שיערה העשוי מדי בגון הפלטינה, נראה נוקשה כאבן.
המחשוף שלה היה כה עמוק שכמעט אפשר היה לראות את הטבור שלה. היא נראתה כמו חשפנית מאחת המאורות שפופס נהג לעבוד בהן, לא בדיוק מישהי שהייתי מבקשת ממנה טיפים בענייני אופנה ואיפור. אבל, כזכור, לא הייתה לי כל אמירה בכל הקשור בחתונה הזאת.
"כל עוד לא פגעת בעצמך," אמר ג'ו הסטייליסט, מנופף לעברי באצבעו המורה. הוא שלף את בסיס הכוס מבין אצבעותיי בידו הפנויה. "לא הייתי רוצה שתדממי על השמלה. זה ולנטינו וינטג', אם לא אכפת לך."
אפילו לא טרחתי להעמיד פנים שאני יודעת מה זה ולנטינו וינטג'. למה שבחורה כמוני, משכונה קשה בדרום בוסטון, תדע משהו על אופנת עילית? תשאלו אותי על קופונים ועל איך להתפלח לרכבת התחתית בלי לשלם, ואתן לכם את כל הפרטים. אבל אופנת עילית? ממש לא בשבילי.
גלגלתי עיניים והלכתי לשירותים לשטוף את ידיי. אם אכן חתכתי את האצבע, לא כדאי שאכתים את השמלה השכורה היקרה וארגיז את ברנאן. על הדלפק היו הרבה תכשירי עיצוב שיער ואיפור, קרמים, תכשירי ספא והטלפון הנייד שלי. קפצתי כשהטלפון רטט והופיעה הודעה.
הצצתי בקבוצה בחדר הסמוך וסגרתי את הדלת כמעט עד הסוף.
לוסי: את בטוחה שלא תגיעי לשיעור היום? בוריס מלמד אותנו להכין ציר בשר.
אני: מצטערת, חטפתי איזה וירוס או משהו כזה. הקאתי כל הלילה. תשלחי לי את המתכון בסוף השיעור.
לוסי: אין בעיה, מותק. תרגישי טוב.
אני: יש לי הרגשה שהגרוע ביותר עוד לפניי.
הנחתי את הטלפון והתפללתי בפעם המיליון באותו היום שלוסי תהיה עסוקה מדי מכדי לקרוא את עמודי הרכילות מחר. טרוי ברנאן היה מסוג האנשים שהופיעו במהדורת החדשות המקומית מכל הסיבות הלא נכונות. הוא היה צרה צרורה, אסון מהלך – וידעתי שברגע שהוא יגיד איי דו תמונות החתונה שלנו כבר תופצנה בכל העיתונים המקומיים כמו סלמונלה במשאית להובלת מזון.
אני, לעומתו, אף פעם לא משכתי תשומת לב מיוחדת. חיי החברה שלי היו סוערים כמו חיי החברה של צב מת. לא היו לי הרבה חברות, ואלו שהיו לי, לא היו מודעות לחתונה הזאת. חששתי מהחתן, התביישתי על שהסכמתי לעשות את זה והייתי מבולבלת מדי מכדי להתמודד עם השאלות הפוטנציאליות והמוצדקות שעלולות היו להיות להן.
פתחתי את הברז והרגשתי דקירה של עצב בלב. אצבעותיי הברישו את טבעת האירוסין תחת זרם המים. במרכז הטבעת היה יהלום בגודל האגרוף שלי ועוד שני יהלומים קטנים יותר, בכל צד. הטבעת עצמה הייתה פשוטה, עשויה פלטינה דקה, אבל האבנים העצומות כאילו הכריזו מילולית, פיגורטיבית ובכל דרך אפשרית, נובו-ריש[1] עד לשמיים ובחזרה. הן גם צעקו כסף, עצמה ו'תראו אותי'.
אבל היה דבר אחד שהן אפילו לא לחשו – את שמי.
אני, ספארו ריינס, בת עשרים ושתיים. בתם של אייב ורובין ריינס. אצנית, ילדה נערית שאוהבת פנקייק בטעם אוכמניות, שוקו חם, קיץ, וג'ינסים של בנים. הילדה הזאת. הילדה שאהבה לשבת בשורה הראשונה בכל שיעור ונהגה להתעסק עם קופסת האוכל בזמן ההפסקות כי אף אחד לא רצה לשחק איתה. האישה שמעולם לא התעניינה באופנה. הבחורה הענייה שהאמינה שאנשים מייחסים חשיבות מוגזמת לכסף, שמכוניות נוצצות מחפות על היעדר ביצים ושאושר פירושו תבשיל אירי וצפייה בשידורים חוזרים של מאסטר שף מתחת לפוך.
הטבעת הייתה שייכת למישהי אחרת. לעקרת בית אמיתית מפרבר זה או אחר. לאישה שנועדה להצגה לראווה בחוגים חברתיים מסוימים. לבחורה שהכירה את ולנטינו וידעה למה, לעזאזל, השמלות שלו יקרות כל כך.
לא לי.
סגרתי את הברז, שאפתי שאיפה עמוקה והעברתי את אצבעותיי מעל התסרוקת הנוקשה להדהים.
פשוט תתמודדי עם זה, עודדתי את עצמי בשקט. חתונה עם אדם עשיר, הידוע כאחד הרווקים הנחשקים ביותר בבוסטון, ממש לא נחשבת לעונש. לא הבחירה הראשונה שלך, אבל תזרמי עם זה.
עצמתי את עיניי וניערתי את ראשי. צרות של עשירים, אבל הדבר האחרון שרציתי היה שהוא יטפל בבעיות שלי. נקישה עדינה על דלת חדר הרחצה גרמה לי להפנות את ראשי. פניה של שרי, מרוחות במייק אפ ובחיוך מזויף, הציצו אליי מהפתח.
"אדון ברנאן הגיע לראות אותך." הכריזה בקול מתקתק ומעושה.
"זה מביא מזל רע לראות את הכלה לפני החתונה." צייצתי, מהדקת את אצבעותיי כך שהטבעת המפלצתית חפרה בבשרי. הכאב שימש הסחת דעת מבורכת.
"תאמיני לי, זה יביא לך מזל רע בהרבה אם תכעיסי את בעלך לעתיד." שמעתי אותה אומרת בנימה מקפיאת דם.
צעדתי צעד לאחור וחיבקתי את עצמי, כמתגוננת מפני דבר מה. הדלת נפתחה לרווחה והוא נכנס, נראה גדול מהחיים ומאיים הרבה יותר משתיארתי לי, בהשוואה לכל התארים שהצמדתי לו בשיחות המוטיבציה שניהלתי עם עצמי.
הוא היה לבוש בחליפת שלושה חלקים שחורה רשמית ונעל נעלי עור שחורות ואלגנטיות. הוא השתלט על חדר הרחצה הקטן, על האוויר שבחדר ועל הנוכחות שלי. פתאום הרגשתי קטנה אף יותר ממידותיי הזעירות ממילא. מבטו הקפוא קילף את חומות ההגנה שהקמתי סביבי וחשף אותי במערומיי – כדור מיוזע של עצבים חשופים.
"תפרשי את הזרועות כדי שאוכל לראות אותך." ציווה ברנאן.
מילאתי את הפקודה, לא מתוך כבוד אלא מתוך פחד. זרועותיי נתלו לצידי גופי ובלעתי את הרוק. לפני כן, הוא מעולם לא טרח להתבונן בי, לא במהלך שמונה עשרה השנים שהתגוררנו באותה השכונה וגם לא במשך עשרת הימים האחרונים. זו הייתה הפעם הראשונה שהוא הכיר בקיומי באופן אישי. ביום החתונה שלנו.
"את נראית יפהפייה." קולו נשמע מרוחק.
ידעתי שהשמלה מהממת. ביטויים כמו 'גזרה של בת-ים' ו'מחשוף של המלכה אן' נשמעו באוזניי בפעם הראשונה שמדדתי אותה בסלון הכלות, אבל למעשה לא אני בחרתי את השמלה. ג'ו הסטייליסט קיבל הוראות מדויקות מבעלי לעתיד. בדיוק כמו שרי ומעצב השיער, שאת שמו לא הצלחתי לזכור, ובדיוק כמו האישה שבחרה עבורי את התכשיטים לאירוע. לא הייתה לי כל אמירה בנוגע לשום דבר שקשור בחתונה הזאת. מילא. לא הייתי בדיוק התגלמות הכלה חדורת ההתלהבות. רציתי את החתונה הזאת בערך כמו שהתחשק לי לחטוף מחלת מין.
"תודה," הצלחתי לבסוף לענות ולמרות הזעם המבעבע שחשתי, הרגשתי משום מה מחויבת להוסיף, "גם אתה נראה נחמד."
"איך את יכולה לדעת? לא הסתכלת עליי אפילו פעם אחת מהרגע שנכנסתי לפה." קולו של ברנאן היה קפוא ומרוחק, אבל לא נראה היה שבאמת אכפת לו.
הרמתי בזהירות את הסנטר והפניתי את עיניי לעברו, כל שרירי גופי מכווצים. "נחמד מאוד." אמרתי, ללא שמץ של כנות בקולי.
שמעתי את שרי מתעסקת עם משהו בחדר הסמוך ואת ג'ו משוחח בטלפון, או לפחות מעמיד פנים שהוא משוחח בטלפון. בינתיים, מעצב השיער וקונור, שומר הראש שהלך אחריי לכל מקום, נותרו שקטים, ושתיקתם הייתה רמה יותר מכל הניסיונות של ג'ו ושל שרי להישמע עסוקים. צליל אסון מתקרב נשמע באוזניי.
יש לו עבר מפוקפק ועתיד מפוקפק עוד יותר.
אני עומדת להפוך לחלק מההווה שלו, בין שמתחשק לי ובין שלאו.
"קונור, שרי וכל היתר, תתחפפו מפה," ציווה החתן שלי, ממשיך לבחון אותי דרך עיניים מצומצמות.
שילבתי את אצבעותיי והרגשתי איך הפה שלי הולך ומתייבש. זו לא אני. האישה הקטנה וחסרת הביטחון לא הייתה דומה כלל לספארו שטיפחתי במשך השנים. אבל הוא היה מסוכן ואני עשיתי בעיות.
עשיתי בעיות מכיוון שלפני עשרה ימים, ללא כל הכנה מוקדמת, הוא, בחור שהיה לא יותר מזיכרון ילדות רחוק, בחליפה יקרה ועם מוניטין אפל, גרר אותי מהבית, השליך אותי לתוך הפנטהאוז היוקרתי שלו והכריז, יומיים לאחר שהשאיר אותי שם רק עם שומר הראש ומספר טלפון של מסעדה שעושה משלוחים, שאנחנו עומדים להתחתן.
כן. טרוי ברנאן היה חתיכת סוציופת והוא לא טרח להסוות את אופיו ולעטות מסיכה בכל פעם שקיים אינטראקציה עם העולם.
הוא עמד שם, בחדר הרחצה של הסוויטה הנשיאותית, והביט בי כאילו הייתי גלולה מרה שנאלץ לבלוע. לא נראה היה שהוא מתעניין בי בכלל. הוא בקושי דיבר איתי, וכשכבר דיבר, אפשר היה לזהות במבטו אכזבה, שעמום ואפתיה.
התנהגותו כבר לא בלבלה אותי. יצא לי לשמוע על גברים חזקים ועשירים שכפו את עצמם על נשים, אבל לרוב הם חשקו בנשים האלה. המצב שלנו היה שונה. מהאופן שבו טרוי ברנאן התנהל כמעט אפשר היה להסיק שהוא עשה את זה מפני שהפסיד בהתערבות.
הבטתי בבעלי לעתיד והמתנתי שיעשה משהו. יכה אותי, יצעק עליי או יבטל את כל הסיפור.
לא הבנתי למה, לעזאזל, הוא רצה אותי מלכתחילה. גדלנו באותו אזור של בוסטון, שכונה פשוטה של אנשי צווארון כחול. נוף ילדותינו היה דומה. היו בו חלונות מסורגים, שלטי חוצות קרועים, בניינים ישנים שנזקקו נואשות לשיפוץ ופחיות ריקות מתגלגלות ברחובות. אבל בזה הסתכם הדמיון בינינו.
אני הייתי בתם הענייה של בטלן שיכור ושל אימא שברחה מהבית, ואילו טרוי ברנאן היה ממשפחת המלוכה של בוסטון וגדל בבית הכי יפה באזור. אבא שלו, סיליאן, עמד פעם בראש המאפיה האירית הידועה לשמצה. כשהייתי פעוטה הוא כבר עבר לעסקים לגיטימיים יותר וכשאני אומרת 'לגיטימיים' אני מתכוונת למועדוני חשפנות, למכוני עיסוי ולמקומות בילוי זולים אחרים, שמארחים בחורים שבקושי מצליחים לשלם את שכר הדירה שלהם. אבא שלי, אחד מחייליו הנאמנים האחרונים, עבד כסדרן בכמה מהמועדונים של סיליאן.
טרוי היה בן יחיד ואנשים אמרו שאשתו של סיליאן לא הצליחה ללדת יותר ילדים. מכיוון שכך, הוא היה בבת עינו של אביו.
טרוי אומנם לא המשיך עם כל העסקים הישנים של אביו, אבל הוא ממש לא היה נער מקהלה תמים. השמועות עליו התפשטו בשכונה כמו אש בשדה קוצים, ובשלב הזה דיברו עליו כל-כך הרבה, שהוא כבר היה לסוג של אגדה. השמועה הייתה שפוליטיקאים, אנשי עסקים ואנשים עשירים מכל רחבי המדינה פנו אליו בכל פעם שנזקקו למישהו שיעשה עבורם את העבודה המלוכלכת.
והוא אכן עשה עבודה מלוכלכת שעבורה קיבל שכר נאה מאוד.
אנשים כינו אותו 'המתקן'. הוא תיקן דברים. ולא במובן של איש תחזוקה, כמובן. הוא גרם לאנשים להיעלם מהר יותר מהדמויות בספרים של דניס להאן[2]. הוא יכול היה לקצר עונש מאסר בחצי ולארגן דרכונים ותעודות זהות מזויפות תוך כמה שעות. אם תתנו לו כמה ימים, הוא יוכל אפילו לשכנע את האנשים שרודפים אחריכם שאתם לא קיימים. טרוי ברנאן היה המניפולטור המומחה של בוסטון, הוא משך בחוטים כאילו היינו כולנו בובות. הוא החליט מי יחיה ומי ימות, מי ייעלם ומי יעשה קאמבק.
מסיבה לא ידועה, החליט כבוד המתקן להתחתן איתי. לא הייתה לי כל דרך להילחם בזה, לברוח או אפילו לצאת נגד ההחלטה הבלתי הגיונית הזאת. כל מה שיכולתי לעשות היה להתחנן אליו כדי לקבל איזשהו סוג של הסבר, אז החלטתי לנצל את הפעם הראשונה שבה היינו לבד – בלי קונור, שרי או מישהו אחר מהצוות של טרוי – כדי לנסות ולחלץ ממנו הסבר שכזה.
"למה אני, טרוי? אפילו לא החלפת איתי מילה במשך כל השנים האלה שגרנו באותו רחוב." נאחזתי בארונית הלבנה שמאחוריי, פרקי אצבעותיי מלבינים. אולי אם אפנה אליו בשמו הפרטי, זה יעודד אותו להיות נחמד יותר אליי.
הוא הרים גבה, ועל פניו עלתה הבעה שאמרה וואו, שיט, היא גם יודעת לדבר. הוא כפתר את ז'קט החליפה ביד אחת ובדק את הטלפון הסלולרי ביד השנייה.
הייתי רוח רפאים. שום כלום.
"טרוי?" שאלתי שוב. הפעם הוא הרים את עיניו אליי. קולי היה ברמת לחישה אבל המשכתי ללטוש בו מבט. "למה אני?"
גבותיו התקמרו ושפתיו הפכו לקו נוקשה.
הוא לא אהב את השאלה ואני לא הייתי מרוצה מהתשובה.
"אנחנו אפילו לא מכירים." נחיריי רטטו.
"כן, ובכן..." הוא המשיך להתעסק עם הטלפון שלו, עיניו משייטות בחזרה אל המסך. "אנשים מייחסים יותר מדי חשיבות לעניין הזה של היכרות. בדרך כלל, ככל שאני מכיר אנשים פחות, אני מחבב אותם יותר."
זה עדיין לא מסביר למה פרצת לתוך חיי באלגנטיות של טנק צבאי.
הבטתי בו מבעד לריסים המלאכותיים החדשים שלי וניסיתי להחליט אם הוא נראה טוב או לא. טרוי ברנאן מעולם לא היה תחת הרדאר שלי, אבל הוא בהחלט היה תחת הרדאר של כולם מלבדי. הוא היה כמו תמונות הקנבס של לונדון וניו-יורק שחבר'ה רווקים קונים באיקאה, כמו מזון מהיר, כמו סטארבקס, כמו המחשב הנייד של תלמידי מכינה. הוא היה מיינסטרים ואהוד על כולם. לפחות על ידי נשים. אני לא התרשמתי מהקסם של הילד הרע והמאפיונר העשיר שאפף אותו. זה היה מנוגד לחלוטין לאישיות שלי.
ועדיין, אפילו באור הבלתי סלחני בחדר הרחצה, ראיתי שאולי הוא מפלצת מבפנים, אבל מבחוץ, הוא נראה בדיוק ההיפך.
הייתה לו רעמת שיער שחורה ועבה, כל-כך כהה שכמעט אפשר היה לזהות שם גוון כחלחל, עשויה בתספורת יקרה עם קצוות חלקים ורכים. היו לו עיני פלדה כחולות ושיזוף עדין שגרם לעיניו לבלוט עוד יותר. מרחוק היה לו מראה שמרני ונעים לעין. הוא היה גבוה כגורד שחקים, רחב כשחקן רוגבי והיו לו עצמות לחיים מדהימות. אבל, כשהוא התקרב, הבעת פניו הקפואה גרמה לאנשים לרצות לברוח כמה שיותר רחוק. עיניו היו תמיד מוצלות, נקיות מכל רגש. נראה היה שאם תביט עמוק לתוכן תוכל לראות בהילוך איטי את כל הדברים המחרידים שהוא עשה לאויבים שלו.
כמו כן, היה בהן גם בוז. החיוך הזחוח הקבוע על פניו 24/7 הזכיר לכולנו עד כמה אנחנו בלתי ראויים, בהשוואה אליו.
פחדתי מטרוי ברנאן ותיעבתי אותו. בבוסטון הוא נחשב למישהו שאי אפשר לגעת בו. השוטרים אהבו אותו והכנופיות המקומיות רחשו לו כבוד. הוא היה מסוגל לצאת נקי אפילו מרצח.
פשוטו כמשמעו.
לפני שלוש שנים, טרוי היה החשוד המרכזי ברצח של בילי 'בייבי-פייס' קרפטי. לא היו מספיק ראיות כדי להאשים אותו אבל ברחוב ידעו שהרצח היה למעשה נקמה. נראה היה שקרפטי היה זה שהרג את סיליאן ברנאן. אף אחד לא ידע מי שלח את הגנגסטר הטיפש לחסל את אבא של טרוי או מה הייתה הסיבה. העיתוי היה משונה. באותה התקופה, הפעילות הבלתי-חוקית של סיליאן כבר לא הייתה רלבנטית לעולם הכנופיות של בוסטון. ואז צץ הסיפור של האב מק'גרגור, על כך שטרוי חיסל אותו מכיוון שהוא גילה לקרפטי איפה היה אבא שלו.
כן, טרוי ברנאן לא נהג לקחת שבויים.
עדיין זכרתי איך, בילדותי, נהגתי להמתין לתורי לרכוב על האופניים של דייזי. היא הייתה הילדה היחידה בשכונה שהיו לה אופניים, והיו להם אפילו גלגלי עזר. צפיתי בתדהמה במפגש של טרוי עם השוטרים. אני נשבעת שהשוטרים טפחו על גופו במורד הרחוב כאילו היה כלבלב שזה עתה נולד. הם המתינו בסבלנות עד שברנאן הנער התחיל ללכת בעקבות אביו. טרוי הוצמד למכסה המנוע של כל ניידת שהסתובבה בשכונה וכל השוטרים הכירו את מבנה גופו בעל פה.
עכשיו השוטרים כבר חששו אפילו להביט בו.
בעודי עומדת בחדר הרחצה של הסוויטה, בוהה בפניו חסרות ההבעה, הבנתי שאין לי שום קלף בשרוול. וגם אם היו לי קלפים, שולחן הפוקר היה בבעלותו.
הייתי לכודה, ציפור כלואה שכנפיה קוצצו.
"אוכל להמשיך לעבוד?" שאלתי בקול חנוק. נשות המאפיונרים לא הורשו לצאת לעבודה אבל, מבחינה טכנית, טרוי לא היה מאפיונר. הוא עשה צעד לכיוון שלי, הבל פיו על פניי.
"את יכולה לעשות כל מה שבא לך. יש לך רצועה ארוכה."
הרגשתי את שפתיו זזות במרחק סנטימטרים ספורים מצווארי וקפאתי על מקומי. הוא לא נגע בי. תודה לאל.
"אבל בואי נבהיר דבר אחד. בכל מה שקשור לגברים, אני הגבר היחיד. אל תנסי אותי בעניין הזה, מפני שההשלכות תהיינה מצערות מבחינתך. ומבחינתו."
הוא התנהג בגסות בכוונה, אבל המילים שלו הכאיבו לי. ניסיתי להתמקד בניצחון הקטן שהשגתי. מותר לי לעבוד. מותר לי לצאת מהבית ולהתחמק ממנו. עכשיו כל שנותר היה למצוא משרה שתעסיק אותי.
"אם הרצועה שלי ארוכה, למה קונור הולך אחריי לכל מקום?" הרמתי את הסנטר, מאתגרת אותו.
"משום שאני נוהג להגן על הדברים ששייכים לי."
"אני לא הרכוש שלך, ברנאן." אמרתי בכעס, מצמצמת את עפעפיי. הייתי מפוחדת אבל הייתי גם מעוצבנת.
"העובדה שאת לבושה בשמלת כלה ועונדת את הטבעת שלי על האצבע שלך סותרת את השטויות שאת מדברת," אמר בקול רגוע ונטול רגש. "אבל גם לו לא היית הרכוש שלי, עם כמות האויבים שצברתי בעיר הזאת, כל מי שקשור אליי נזקק להגנה. עכשיו, אם תסלחי לי." הוא הסתובב וצעד לכיוון הדלת.
רק לאחר שהוא יצא מהמרחב האישי שלי שחררתי את האוויר שהיה כלוא בריאותיי במשך זמן שנראה כמו נצח. למה הוא נחוש כל-כך להזכיר לי עד כמה הוא מסוכן?
"לא תצליח לעשות לי את זה, אתה יודע." קראתי אחריו, מתבוננת בגבו הרחב.
"כאן את טועה, רֶד[3]. אני מצליח לעשות הכול. וכל הזמן."
הוא אפילו לא טרח להסתובב כדי להסתכל עליי.
הוא קרא לי הרגע רֶד?
"אה, אז עכשיו יש לי גם שם חיבה? הנישואים האלה לא אמיתיים, ברנאן, בלי קשר למה שיקרה אחר הצהריים בכנסייה."
זה מה שגרם לו בסופו של דבר להגיב. הוא הפנה את ראשו לעברי. מבטינו הצטלבו. העיניים הכחולות המקפיאות שלו חדרו לתוך עיניי הירוקות וצרבו בהן חור דמיוני עד לאחורי הגולגולת שלי.
ילדה טיפשה. הרגשתי את הדופק שלי פועם בפראות מאחורי עיניי, בגרון, בבהונות, פועם ורועם, וליבי כמו מנסה להשתחרר מתוך גופי ולנוס על נפשו. למה את מעצבנת את הבחור אם את אפילו לא יכולה להתמודד עם המבט שלו?
הייתה שתיקה קצרה ולאחר מכן ברנאן הציע לי את אחד החיוכים הלא נעימים שלו, שפירושו היה 'אני עומד לחסל אותך'.
"אשתי לעתיד היקרה." הוא חייך באופן שגרם לי לרצות להתחנן לרחמים. "אם את מתכוונת לעשות לי צרות, כדאי שתשקלי את העניין שנית. אני המצאתי את המילה 'צרות'. אני זה שמניע אותן, אני זה שבוחש אותן ואני זה שפותר אותן. אל תנסי לבחון את הסבלנות שלי מכיוון שמהר מאוד תגלי שאין לי סבלנות. בכלל."
אבי מסר אותי לחתן בטקס שנערך בכנסייה הקתולית 'השילוש הקדוש' שהייתה ממוקמת במקום נוח במרכז העיר. רשימת האורחים הייתה מלאה אנשים שלא הכרתי ולא ממש רציתי להכיר. תערובת של אנשי עסקים ידועים, כמה פוליטיקאים, סנטור אחד ואין ספור אנשי החברה הגבוהה.
טור של לימוזינות שחורות השתרך בחזית הכנסייה הישנה. נשים בלבוש מתוחכם יצאו מתוך המכוניות, מלוות בבעליהן, בבניהן ובבנותיהן. הגברים היה לבושים בלבוש רשמי ששידר כוח ועוצמה. הם עישנו סיגרים, צחקו זה עם זה, טפחו על כתפי חבריהם בעליצות וברור היה שהם נהנים מהאירוע הרבה יותר ממני.
לפי מספר המאבטחים שצעדו כה וכה בכניסה למבנה, אפשר היה לחשוב שאני מתחתנת עם האפיפיור.
כשישבתי בלימוזינה והבטתי לעבר הכניסה לכנסייה, קלטתי שסידורי הפרחים בצידי הדלתות עלו כנראה יותר מהסכום השנתי שפופס ואני שילמנו עבור השכירות לדירה שבה התגוררנו בעשרים ושתיים השנים האחרונות. עצם המחשבה על נישואים לאדם שמסוגל להוציא סכומי כסף כאלה בלי להניד עפעף העבירה גל של צמרמורת במורד גבי.
ניסיתי לשלוט בהיסטריה שגאתה בי בעוד פופס לוקח את כף ידי הרועדת בידו החמה והמחוספסת ומהדק אותה בניסיון להרגיע אותי.
"את עושה את הדבר הנכון, את יודעת את זה, נכון?" התקווה זהרה בעיניו.
כאילו שהייתה לי ברירה.
אבל ידעתי את מה שאבא שלי לא היה צריך לספר לי. גם אם הוא לא היה מקבל את ההצעה של ברנאן לקחת אותי לאישה, וברור שטרוי ברנאן היה כמובן אחד מהאידיוטים הצבועים שמבקשים את ידי הנערה מאביה, ברנאן היה גורם לזה לקרות, בדרך זו או אחרת. המילה לא פשוט לא הייתה כלולה בלקסיקון שלו. הוא לקח את כל מה שרצה.
וכעת, הוא רצה אותי.
זה היה לא הגיוני בעליל. לא הייתי יפה במיוחד, או לפחות לא יפה באופן שמושך תשומת לב של גברים במעמדו. שפתיי, שהיו ככל הנראה הדבר הכי יפה בי, היו ורודות, צרות ובצורת לב, אבל חוץ מזה, המראה שלי היה חסר ייחוד, במקרה הטוב. מבנה גופי היה נמוך וצנום, שיערי היה ג'ינג'י וארוך, עורי חיוור מדי ונמשים כיסו כל סנטימטר בפניי העגולות. ממש לא הסגנון של טרוי ברנאן.
הבנתי את זה בוודאות, מתוך מה שהתפרסם במדורי הרכילות בעיתונים המקומיים. הוא תמיד נראה עם נשים זוהרות. נשים גבוהות, בעלות קימורים נאים, מדהימות. אף פעם לא צילמו אותו עם נשים עכבריות למראה שהיה להן שיער אדום. אז, בעודי ישובה בלימוזינה שממנה עמדתי לצאת ולהיכנס לכנסייה שמעולם לא ביקרתי בה; כנסייה מלאה באנשים שמעולם לא פגשתי, כדי להינשא לזר שמפניו חששתי, שמעתי בתוך ראשי משפט, שהדהד ללא הרף.
למה אני? למה אני? למה אני?
"אנחנו הבאים בתור," שמעתי את נהג הלימוזינה מכריז בזמן שהתקדמנו בעצלתיים.
פעימות ליבי הפכו מהירות יותר עד שהוא כמעט התפקע. שכבת זיעה דקיקה כיסתה את עורי.
לא הייתי מוכנה.
לא הייתה לי ברירה.
אלוהים ישמור.
לא פספסתי את האירוניה. אני מתפללת לאלוהים שיופיע וימנע את הטקס, כשאני נמצאת למעשה במשכנו הקדוש.
קול קטן, חלש ועיקש בתוכי עינה אותי ואמר לי שזה העונש שלי על כך שלא הייתי קתולית טובה. על כך שלא רחשתי לאל את הכבוד המגיע לו. הפסקתי ללכת לכנסייה מזמן וגם כילדה, לא ממש התעניינתי בדת.
כל השנים האלה שחלמתי בהקיץ במיסת יום ראשון.
כל השנים האלה שביקרתי במפגשי נוער בכנסייה רק בגלל העוגיות וההזדמנות לבהות בגבר הצעיר והנאה שנהג להרצות לנו על דרכו הנפלאה של האל.
אני חושבת שקראו לו טובי.
כל השנים האלה, ועכשיו הגיע הזמן לשלם את המחיר. ומה לגבי קארמה? ידוע שהקארמה היא כמו כלבה זועמת מפוצצת בהורמונים. אלוהים עומד להעניש אותי. אני עומדת להינשא למפלצת.
"הגענו." הכריז הנהג והטה את כובעו לפנים.
קלטתי אותו בוחן אותי בסקרנות במראה הקדמית אבל בשלב הזה כבר לא היה ממש אכפת לי. כדאי שאתרגל לזה, כי ברגע שאהפוך לאשתו של ברנאן, אנשים יינעצו בי מבטים כאילו הייתי חד-קרן בגן חיות.
"כולם כבר תופסים מקומות בפנים. זה לא יארך יותר מכמה דקות, גברת."
הסתובבתי אל אבי שהגיש לי את זר הכלה הסגול. הוא התכופף לפנים ונשק על מצחי בעדינות. היה לו ריח חזק של אלכוהול. אלכוהול די יקר. נראה שברנאן התחיל לפנק אותו בדברים טובים לקראת הפיכתנו למשפחה אחת גדולה, אומללה ודפוקה.
"הלוואי שאימא שלך הייתה יכולה להיות כאן ולראות את זה." הוא נאנח, מצחו חרוש הקמטים שיווה לו הבעה קודרת ועיניו נראו כמו שתי בריכות של יגון.
"אל תצטער כל-כך," קטעתי אותו מייד בתחושת הקלה שבקולי כבר לא ניכר היה שמץ של רגש. "לא זכינו לראות את האישה הזאת מאז הייתי בת שלוש. לאן שהיא לא ב
אתר ביבוקס הוקם בכדי לאפשר חווית רכישה נוחה ומהירה לקהל חובבי הספרים.
אנו מציעים מגוון ענק של ספרים בקריאה דיגיטלית באפליקציה או במשלוח עד הבית.
