ספר שנכתב בעמידה

1.
אני תוהה מדוע נוהגים להוסיף לספרים, בעמוד שבא אחרי שם הספר והסופר, את ההערה שאני, כעורכת דין, מכנה אותה בציניות הערת אזהרה ספרותית, וניסוחה כמעט תמיד זהה: “כל קשר בין עלילת הספר לבין אירועים שהתרחשו במציאות, ודמויות או שמות של אנשים חיים או מתים, מקרי בהחלט.״ ממה נפשך? אם העלילה והדמויות הן כולן פרי דמיונו של הכותב – זו הערה מיותרת בתכלית. אם העלילה והדמויות מעוגנות להפליא במציאות עד כדי הוכחה ברורה בבית משפט - אין להערה ערך. להפך, היא גם שקרית ומעצימה את העבירה לכאורה, משהו באמצע – קצת היה וקצת לא היה, שידייקו ויכתבו שחלק מעוגן במציאות ומהו אותו חלק. אלא שלעניות דעתי, הערה זו נועדה בעיקר למטרה אחת – לגרות את הקורא. סוג של פרסומת. זו הערה מסקרנת, מעוררת עניין.

וזה הדבר הכי חשוב לספר, שיעורר עניין.

אני לא ארצה שהערה שכזו תקדים את הספר שלי. הודעתי על כך לאיציק והסברתי לו בהרחבה מדוע אני מתעקשת. הוא משך בכתפיו ואמר: “ממש לא חשוב. אף אחד לא שם לב לזה ממילא. חסר ערך, כמו שאמרת. וזה גם לא מענייני ומתפקידי כעורך לשוני.״

ביקשתי להתעקש על חשיבות הנושא עבורי, אבל ויתרתי. אם עוד לפני שנכתבה השורה הראשונה כבר אתחיל לריב איתו, שנינו נעזוב את העולם הזה קודם שתסתיים כתיבת הספר. “אבל,״ הודעתי לו חגיגית את הודעתי השנייה, “אתה לא משמיט ולו גם מאורע אחד ממה שאני מספרת לך, ותאמין לי, אף על פי שאתה חושב אולי אחרת, הרבה דברים אינך יודע, לא מעלה על דעתך, וייתכן שתחשוב שאני בודה אותם.״

איציק הביט הצידה כהרגלו, כמו מתבייש להביט בי ישירות, ואחר כך, גם זאת כהרגלו, נעץ בי את המבט האופייני שלו, שלא מש מבן שיחו עד אשר הוא מסיים לומר את כל אשר רצה לומר. “את מדברת, את מספרת, ואני כותב את מה שאני שומע. אחרי שאני כותב, אני עורך. אני אסביר לך מהי העריכה הזו מבחינתי. עד היום ערכתי רק כתבי עת וספרים בתחום הפילוסופיה, ואין לי רצון וגם לא הכישורים להיות עורך ספרותי. יש לי תואר גם בלשון עברית, השפה היא כלי העבודה שלי ואני שולט בה, וגם באנגלית ובגרמנית. אני אדאג שהטקסט שלך יהיה מצד אחד קריא ומצד שני מדויק ונטול שגיאות. אבל אני מבטיח לך שהקול יהיה קולה של שוש והידיים תהיינה ידיה של שוש. זו תהיה מבחינתי התנסות מאתגרת.״

חיי שזורים בחייו, לא לאורך כל הדרך, אבל בהחלט בצמתים חשובים. במעשיו קבע באופן די ניכר, בלי שהתכוון, כיצד התגלגלו חיי. במעשיי קבעתי, ואת זה עדיין הוא אינו יודע, מאורעות משמעותיים בחייו. ויחד עם זה, מה שאתה יודע עליי, איציק, זה אפס קצהו של מה שהולך להיכתב, ותפסיק לבלבל לי את המוח על התנסות מאתגרת. אתה, כרגיל אצלך בשיחות בינינו, רוצה לדלות ממני במהלך כתיבת הספר, שגורמת לנו להיפגש כמעט מדי יום שוב ושוב, עוד ועוד פרטים, אולי חדשים, רובם בוודאי חוזרים ונשנים, על האהבה הנוראה שלך, שיצא לי להכיר אותה, מאוד להכיר אותה, ובעיקר לשם כך התנדבת לכתוב את הסיפור שלי.

איציק פרופסור לפילוסופיה. רשמית הוא גמלאי, אבל ממשיך לחקור, לפרסם, להרצות ולערוך. “ניסיתי לכתוב שירים,״ התוודה באוזניי, “שירי אהבה. אבל הם היו זבל. קרעתי אותם, את כולם.״

ברור לי למי נועדו שיריו. הוא, כמוני, התברך בקללת האהבה הנוראה. אהבה שלא יכולה להתקיים אחרת ממנה, ואם כלתה היא, תכלה אהבה מבעליה לעד.

אז תכתוב איציק את הסיפור שלי, שיהיה מצד אחד קריא ומצד שני מדויק ונטול שגיאות. תחתום על הספר, בשמחה אעניק לך זכות זו, אני חייבת לך. לא מעט בזכותך זכיתי באהבה הנוראה שלי. וחוץ מזה, אין לי רצון שהבן שלי, הנכדים שלי ואח שלי ישייכו אותי לספר. כל עוד נשמה באפי, אעלים אותו מהם.