דף הבית > על הביתי והאלביתי

על הביתי והאלביתי

תקציר

הבית הפסיכו-מרחבי נוגע במשמעויותיו העמוקות של בית המגורים מנקודת המבט של התיאוריות הפסיכואנליטיות, כמו גם של האדריכלות, התרבות והגיאוגרפיה האנושית. בספר זה מפתחת סיגל עדן אלמוגי רשת מושגית תלת-ממדית המתפרשת על פני מספר תחומים ולאורך שני צירים: ציר המרחב וציר הזמן. בציר הזמן, הבית מתקיים בנפש לאורך החיים; הוא מחזיק את בית הילדות יחד עם שאר הבתים שגרנו בהם, ביתנו כיום, ואף את הבית האידיאלי המדומיין שאולי יהיה לנו בעתיד. בציר המרחב, הבית מסמן מיקום, קירות פיזיים ו"עשיית בית". במפגש בין שני הצירים נוצר "מרחב פוטנציאלי" המקיים בתוכו התלכדות של המציאות הפנימית והחיים החיצוניים גם יחד. הפרטי והציבורי נפגשים ומשתרגים זה בזה, תוך שילוב נקודות מבט ושפות תיאורטיות שונות, ובאופן הזה יוצרים מרחב "פרציבורי".

הבית, לפי המודל הפסיכו-מרחבי, מעצב ונכלל בתוך תבניות נפשיות בלתי-מודעות, עמוקות ובסיסיות המארגנות את החשיבה וההתנהגות, והן קשורות לבית הילדות וליחסי אובייקט מוקדמים. בתוך כך לבית משמעויות שונות ואקטואליות, החל ממקום המשמש כ"סביבה מחזיקה", ועד לתחושות זרות ואלביתיות שמתעצמות במיוחד בעת משבר. מצב הקיצון של האלביתיות מיוצג על ידי היעדרו של הבית, אולם תחושת חסרוּת בית איננה מתייחסת לחוסר במבנה מגורים בלבד, אלא מתוארת כרובד נסתר של אחרוּת בתוך הבית ובתוך העצמי. מתוך הבנות אלו מוצע המושג "חוסן פסיכו-מרחבי" כביטוי ליכולת להתמודד ולהתאים את עצמנו לשינויים בסביבת המגורים בעקבות משבר. מפגש בין-תחומי נוסף מתפתח בהצטלבות של התיאוריה הפסיכואנליטית עם השדה הפמיניסטי; מרחב הבית מהווה כר פורה למשא ומתן, למאבקים, לקונפליקטים ולהסדרים מגדריים-מרחביים.

ד"ר סיגל עדן אלמוגי היא פסיכולוגית קלינית מומחית מדריכה, ופסיכולוגית שיקומית מומחית. מרצה באוניברסיטת בן גוריון בנגב. חברה ב- The International Association for Relational Psychoanalysis. מטפלת בקליניקה פרטית. חוקרת היבטים בין-תחומיים של משמעויות הבית, תוך חיפוש המשותף והשונה לשפה הפסיכואנליטית, לחשיבה החזותית ולפרקטיקה של חיי היומיום בבית ובסביבת המגורים.

פרק ראשון

הקדשה

מוקדש להורי, רותי ומלאכי, שבנו את ביתי הראשון,

וליואל, סתיו, מעין וינאי.

"ודומה היה לי שהארץ שהלכתי עליה, והרחובות שעברתי בהם, וכל העולם כולו אינם אלא פרוזדור לבית זה"

(ש"י עגנון).[1]

פתיח לסדרה

ענר גוברין

הפסיכואנליזה והעולם התרבותי סביבה קשורים בקשר שאינו ניתן להתרה, מזינים ומעצבים זו את זה, מתדיינים ביניהם ומנהלים שיח של ביקורת הדדית. מנקודת מבט כלשהי אף ניתן לומר שהפסיכואנליזה לא נולדה כתחום אלא כבין־תחום. לא תיתכן תובנה פסיכואנליטית “טהורה" שאינה כוללת השקפות עולם חיצוניות לה, מטען תרבותי והקשר חברתי ופוליטי. באותה מידה, דומה שאין בנמצא יצירת תרבות שאינה מציגה ביטוי כלשהו של שיח עם תובנות פסיכואנליטיות. את הבין־תחומיות של הפסיכואנליזה אפשר להסביר בכך שהפסיכואנליזה אינה כבור המתמלא מחולייתו, רוצה לומר, מקורותיה שלה אינם יכולים למלא ולהזין אותה. כל רעיון ורעיון בה אינו סגור סביב עצמו, והיא עצמה תלויה בחיים המתנהלים סביבה: חיי הרוח של האדם, התרבות, הפילוסופיה, הפרקטיקות החברתיות. בכל אלו שולטים לפחות באופן חלקי תהליכים לא־מודעים ומנגנונים נפשיים שהפסיכואנליזה היטיבה לתאר. לכן, כלל אין דרך לעמוד על משמעותן העמוקה של תיאוריות פסיכואנליטיות בלי להתעמק בשטחי החיים שמהם הן התפתחו, והבנת שטחי החיים האלה דלה יותר ללא המבט הפסיכואנליטי. נדמה שה"פנים" וה"חוץ" של הפסיכואנליזה מעמידים בסימן שאלה את ההבחנה בין פנים לחוץ, הן כקטגוריות מהותניות והן בחיי הסובייקט הפסיכואנליטי.

כדי לפתח את התיאוריה שלו, פרויד השתמש במאגר עצום של ידע ממקורות שהם חיצוניים לפסיכואנליזה: אנתרופולוגיה, אמנות וספרות, פסיכולוגיה ניסויית, מחקרי מוח, פוליטיקה ויחסים בין־לאומיים, רפואה ומדעי הטבע. הפילוסופיה, שבה האמין ושימשה נר לרגליו בכל קביעותיו, אף היא לא נבעה מהפסיכואנליזה.הפוזיטיביזם ותיאוריית ההתאמה של האמת היו הפילוסופיה המקובלת של זמנו, ובהן האמין כל מי שזיהה את עצמו עם המחנה הנאור, המשכיל והרציונלי. נדמה שפרויד דחה תפיסות אמת אחרות, אך במורכבות כתביו ובמורכבות תיאוריו את הנפש האנושית השתלבו תפיסות אמת מגוונות אשר שבו והבהירו את האופן שבו הנפש האנושית אינה ניתנת לרישום בשפה הומוגנית אחת, שכן אופייה ההטרוגני דורש ריבוי שפות בתיאורה.

הקשרים ההדדיים בין הפסיכואנליזה ל"עולם" מתקיימים כל הזמן בשתי רמות המנהלות ביניהן קשרי גומלין: ראשית, העולם, על תוצריו החברתיים, הספרותיים והאמנותיים, מגלם ברמות עומק נסתרות רעיונות פסיכואנליטיים, מהווה הוכחה להם ואף עשוי להרחיב ולפתח אותם. שנית, רמות העומק הנסתרות שנחשפות משנות את משמעות תוצרי העולם. כך הפסיכואנליזה הופכת לפרדיגמת־על שמסוגלת לחשוף את הדינמיקה הנסתרת של תוצרי החברה, האמנות והתרבות. בעשותה כך, הפסיכואנליזה יכולה לתרום לדיסציפלינות החיצוניות לה, אך גם להיתרם מהן. כך למשל היחס למגדר משקף את השתנות הפסיכואנליזה כפועל יוצא של שינויים חברתיים.

"נרקיסוס" - סדרה לפסיכואנליזה, פילוסופיה וחקר התרבות עוסקת בחיבורים הרבים והמורכבים שבין הפסיכואנליזה לתחומי ידע אחרים, ביניהם ספרות, אמנות, פילוסופיה, חברה והיסטוריה. מטרתה להביא בפני הקוראים את הכתיבה העשירה והמגוונת של מטפלים וחוקרים ממגוון תחומים ואסכולות בישראל העוסקים בפסיכואנליזה בהקשריה התרבותיים. באמצעות במה זו אנו מקווים לעודד ולהמריץ שיח מחקרי המתרכז בחשיבה הפסיכואנליטית הבין־תחומית, וכן דיאלוג פורה בין הפסיכואנליזה לדיסציפלינות אחרות.

בספרה "על הביתי והאלביתי" מזמינה ד''ר סיגל עדן אלמוגי את הקורא להתלוות למסע מרתק שבמהלכו היא צופה בבתים, משוחחת עם הגרים בהם ומנתחת את צילומי בתיהם. ספרה מתאר את הקשרים הדחוסים, העשירים והמרתקים בין המרחב הפנימי של הסובייקט לבין ביתו הקונקרטי, הדמיוני והמטפורי.

עדן אלמוגי יצרה מעשה מרכבה רב־תחומי רחב ומסועף ביותר המחבר בין הפסיכה לבית, אותו היא מכנה "הבית הפסיכו־מרחבי". היא מראה כיצד הבית מעצב ונכלל בתוך תבניות נפשיות בלתי מודעות עמוקות ובסיסיות המארגנות את חשיבתנו והתנהגותנו, וקשורות לילדות וליחסי אובייקט מוקדמים. בתוך כך אנו נחשפים למשמעויות השונות והאקטואליות שיש לבית החל ממקום המשמש כ"סביבה מחזיקה", ועד לתחושות זרות ואלביתיות שמתעצמות במיוחד בעת משברים, כגון ההתמודדות עם מגפת הקורונה ובעת מלחמה. מתוך הבנות אלו מוצע המושג "חוסן פסיכו־מרחבי" כביטוי ליכולת להתאים את עצמנו לשינויים בסביבת המגורים בעקבות משבר, כמו גם בטיפול הפסיכולוגי.

מתוך החיפוש אחר גבולות ומרחבים מוגדרים הופכים קירות הבית לממברנה של חציצה משתנה בין המרחב הפרטי למרחב הציבורי. אלו מודגמים ביתר שאת בישובים שיתופיים כמו הקיבוץ והמושב. מרחבי המגורים עצמם מתוארים דרך הפרספקטיבה של "עשיית בית", ומתוך היחסים בין דייריו השונים, כמו למשל המטבח המהווה זירה שבה מתרחשים מאבקים וקונפליקטים מגדריים.

משמעויותיו הפסיכו־מרחביות של הבית מקנות רובד נוסף לתיאוריה ולפרקטיקה של הטיפול הפסיכואנליטי.

פתח דבר

שנים רבות אני עובדת כפסיכולוגית קלינית בטיפול ובהדרכה במסגרות ציבוריות שונות ובקליניקה הפרטית. במהלך עבודתי, העוסקת בנפש האדם, שב ומופיע הבית במובנים רבים ומגוונים. הוא מוזכר בחדר הטיפול מתוך סיפורים על מקום המגורים הנוכחי, כמו גם על בית הילדות ועל הבתים שבהם התגורר האדם לאורך חייו. מטופלים מעלים זיכרונות מביתם או מתארים בתים המופיעים ויזואלית בחלומותיהם. השיח על הבית מלווה במנעד רגשי מגוון ועמוק, בכמיהה ובגעגוע, ולעיתים כקשור בזיכרונות טראומטיים. הוא שב ומופיע בהקשרים של בטחון, אינטימיות ושייכות, אך גם כמרחב של קונפליקטים ושל זיכרונות כואבים. לעיתים הבית הוא מרחב מובחן, לעיתים מרחב המהווה תפאורה ליחסים עם אחרים משמעותיים.

העיסוק שלי בבית ובמשמעויותיו החל מאז שעזבתי את ביתי הראשון בהיותי בת שמונה. מאז עברתי מספר בתים ותמיד סיקרנו אותי שאלות כגון מהו הבית, מה נדרש כדי לחוש בבית, מה מבתי הישנים נשאר בתוכי, והאם משהו ממני נשאר בבתים שעזבתי. כך, במקביל לעבודתי כפסיכולוגית, פניתי לבחון את משמעויותיו של הבית ורישומיו בנפש כחוקרת במסגרת אקדמית. יצאתי לחקור שאלות אלו באמצעות שיח עם אנשים על בתיהם בעבר ובהווה, ודרך התבוננות משותפת בבתיהם. הבחירה לחקור בתים בערבה נבעה מהתנסות אישית בת מספר שנים במגורים ועבודה כפסיכולוגית באזור זה.

בעבודת המחקר לדוקטורט, "בית במדבר - התבוננות פסיכו־גיאוגרפית על הבית בערבה", בהנחייתה של פרופ' טובי פנסטר, ראשת המעבדה לתכנון סביבה וקהילה (PECLAB) בחוג לגיאוגרפיה וסביבת האדם באוניברסיטת תל אביב, הכרתי לעומק את החשיבה הביקורתית והחברתית של הגיאוגרפיה האנושית. תודתי הרבה לפרופ' פנסטר על תרומתה לאורך כל שלבי מחקר הדוקטורט. כמו כן ברצוני להודות לבית הספר ללימודי הסביבה על שם פורטר אשר אפשר את האכסניה והמסגרת האקדמית של המחקר.

חקירת תחומי החלל והמרחב הצטרפה להיכרותי ועבודתי עם התיאוריה הפסיכואנליטית, ושילובן יחד הצמיח עבודה אינטר־דיסציפלינרית המקיפה תיאוריות מתחומים שונים. הרחבת האופקים לאורך השנים אפשרה לי לפתח רעיונות חדשים ולהמשיג את "הבית הפסיכו־מרחבי" על רבדיו השונים. בין המושגים החדשים: בית כאובייקט מופנם, "פרציבורי" - העוסק בממברנה שבין המרחב הפרטי לציבורי שמייצג הבית; מודלים של חלוקה מרחבית־מגדרית בבית; ו"חסרוּת בית" (Homelessness) המתקיימת כהוויה נפשית שהיא רובד נוסף בבית הפסיכו־מרחבי. פיתוח תיאורטי שמתבסס על מחקר נוסף אשר נערך בתקופת הסגר הביתי בקורונה הניב את המושג "חוסן ביתי פסיכו־מרחבי". תודתי הרבה לד"ר שלי כהן, אדריכלית, חוקרת ואוצרת מהמחלקה לאדריכלות באוניברסיטת תל אביב, על העבודה המשותפת במחקר זה ועל הדיון הפורה והחי שמתפתח בינינו לאורך הזמן.

תודה מיוחדת לצוות התחנה הפסיכולוגית בחבל אילות אשר עזרו למחקר להתממש. על קריאה ביקורתית ומפרה אני מודה לעמיתי משדה הפסיכולוגיה: יסמין ערפלי, דן פריד, סול פרץ ושאר חברותי לפורום הפסיכולוגיות, כולן וכולם פסיכולוגיות קליניות בעלות תבונה וחשיבה מעמיקים. לבסוף, ברצוני להודות למשתתפי המחקר אשר פתחו את ביתם בפני ושיתפו אותי בסיפורי הבית שלהם.

תודתי לפרופ' נורית אלפסי שהנחתה אותי בפוסט־דוקטורט במחלקה לגיאוגרפיה ופיתוח סביבתי באוניברסיטת בן גוריון בנגב. הקורסים שלימדתי במחלקה בשנים אלו העשירו והעמיקו את החיפוש אחר משמעויות הבית. תודה לפרופ' הנרייט דהאן כלב על קריאה מעמיקה ומדוקדקת ועל חיות וחיוניות במצבים משתנים. אני מודה למחלקה לחינוך באוניברסיטת בן גוריון בנגב, בה אני מלמדת בתוכנית לתואר שני בפסיכולוגיה חינוכית, אשר תמכה בהוצאתו לאור של הספר.

תודה מיוחדת ועמוקה מקרב לב להורי ולאחיותיי, שיצרו עבורי את הבית הראשון, וכל צמיחתי האישית, המקצועית והאקדמית, שואבת ממעין נתינתם הנמשכת עד היום. תודה והערכה רבה לנעמה פרידמן, בת דודתי, מידענית רבת יכולות בספריית אוניברסיטת חיפה שסייעה בחיפוש, איתור והנגשת הספרות הענפה שמתלווה לעבודתי המחקרית.

אני מודה ליואל, אישי, שבנה איתי את הבית שלנו, ולילדי, שהם כיום מהות הבית עבורי. תמיכתם, עזרתם והחופש שאפשרו לי בתוך מהלך חיי המשפחה הם הבסיס שעליו אני צועדת בחיי המקצועיים.

נדמה שלכל אחד מאיתנו יש סיפור על בית. הבית שגדלנו בו, בית שאנחנו מתגוררים בו, בית שנעזב, שננטש, בית נוסף במקום אחר, או הבית שאותו נרצה לבנות בעתיד. לכולנו יש סיפורים על בית כמקום בטוח או כמסוכן. בית פרטי, בית שיתופי, בית לאומי. הבית שלנו הוא מקום המתקיים במרחב ממשי ומדומיין, במציאות החיצונית כמו גם במרחבי הנפש.

מבוא - דלת הכניסה

אן אלוורז (Alvarez), מהפסיכואנליטיקאיות המרכזיות הפועלות כיום, כותבת בספרה נוכחות חיה: "קודם כל, כפי שאומרת אנה פרויד, בנה את הבית; קודם כל, כפי שאומרת קליין, הפנם את השד הטוב; קודם כל, כפי שאומר ביון, צריך להיות לך מיכל הולם; קודם כל, כפי שאומר בולבי, כדאי שיהיה לך בסיס בטוח" (אלוורז, 2005 [1992]: 162). לאורך כל חיינו בית המגורים מהווה תפאורה ובסיס לחיי היומיום, וכפי שאטען בספר זה, הוא אף הופך לנוכחות חיה, לחלק בסיסי ומשמעותי מעצמיותנו.

בית המגורים זוכה להתייחסות מועטה מאוד בתיאוריה הפסיכואנליטית בשל ההתמקדות במרחבי הנפש ובמשמעויות הסימבוליות שמייצג הבית, ולא בסביבה הפיזית והגיאוגרפית. הבנת משמעויות סימבוליות היא מאבני היסוד של התיאוריה והפרקטיקה הפסיכואנליטית. אולם איכותו הבסיסית של הבית כאובייקט קונקרטי, אשר עמו אנו מקיימים יחסים לאורך חיינו, נדחקת לשוליים. התיאוריות הפסיכואנליטיות ממעטות לראות בבית הפיזי מרחב בעל חשיבות בהתייחס למבנה ולהתפתחות הנפשית של הפרט, והוא הופך ל"נוכח נפקד" בשיח הטיפולי. עם זאת, מתחילת המאה ה־21 חל שגשוג בספרות העוסקת בנושא הבית בתחומי ידע אחרים, כגון גיאוגרפיה אנושית, אדריכלות ותרבות. הספר הנוכחי מפגיש תחומים אלו ומזמן צורות הבנה חדשות של הבית כמושג, כמקום מוחשי וכמרחב חיצוני ופנימי.

השקה תיאורטית בין־תחומית מתקיימת בתחום הגיאוגרפיה שבה מתפתח זרם "הגיאוגרפיה הפסיכואנליטית" המחבר בין התיאוריה הפסיכואנליטית למרחב הפיזי. סטיב פייל (Pile), ממובילי התחום, טוען שהפסיכואנליזה היא דיסציפלינה מרחבית הממשיגה את החיים הנפשיים במונחי אינטראקציות ויחסי תלות בין מקומות ומיקומים שונים במרחב הפנימי, החיצוני, בין אנשים, ובמרחבי הנפש (Pile, 1991; 1993). הפסיכואנליזה "הפכה להיות בין המקורות השימושיים במחקר הגיאוגרפי, מבחינה תיאורטית ומתודולוגית" (Kingsbury and Pile, 2014: 5).

מפגש בין־תחומי נוסף מתפתח בהצטלבות של התיאוריה הפסיכואנליטית עם השדה המגדרי. התיאוריה והפרקטיקה הפסיכואנליטית ההתייחסותית מושפעות מהתפתחות התודעה הפמיניסטית בכלל ומהדגש הפמיניסטי על שוויון בפרט (ארון 2013 [1996]). גם בתחום הגיאוגרפיה האנושית מתקיים גוף מחקר נרחב שעוסק בהתבוננות מגדרית־פמיניסטית בחיי היומיום והבית.[2]

פרקי הספר יוצרים רשת מושגית תלת־ממדית המתפרשת על פני מספר תחומים ולאורך שני צירים: ציר המרחב וציר הזמן. חיבורם של התחומים והצירים הללו מקנה התבוננות ספיראלית מעגלית מהחוץ פנימה ולהיפך. בציר הזמן, הבית מתקיים בנפש לאורך החיים. הוא מחזיק את בית הילדות, יחד עם שאר הבתים שגרנו בהם, ביתנו כיום, ואף את הבית האידיאלי המדומיין שאולי יהיה לנו בעתיד. בציר המרחב, הבית מסמן מיקום, קירות פיזיים ו"עשיית בית". במפגש בין שני הצירים נוצר "מרחב פוטנציאלי" המקיים בתוכו התלכדות של המציאות הפנימית והחיים החיצוניים גם יחד. היבטים אלביתיים נשזרים כחוט השני ברבדיו השונים של בית המגורים, וקושרים את ממדי הזמן והמרחב זה לזה. התבוננות רב־ממדית זו מבנה מודל התייחסות חדש לבית: "הבית הפסיכו־מרחבי", המתאר היווצרות דו־כיוונית של האדם וביתו. הרשת המושגית שעליה מושתת מודל הבית הפסיכו־מרחבי היא רב־תחומית והיא נעה בין הפסיכולוגיה, הגיאוגרפיה, הסביבה, המגדר, התרבות והאדריכלות.

נקודת המפגש וההשקה בין התחומים מתקיימת במרחב המגשר בין האובייקטיבי לסובייקטיבי, בין העולם הפנימי לחיצוני ובחלל שבין המציאות לדמיון. היא מתמקדת במקום שבו נפגש הבית הפיזי עם הסביבה שבה הוא נטוע, ועם הייצוג שלו עצמו במרחב הפנימי של הסובייקט. איטאלו קאלווינו כותב בספרו הערים הסמויות מעין שתיאור העיר "כפי שהיא כיום חייב להכיל בתוכו את כל עברה. אולם העיר איננה אומרת את עברה, אלא מכילה אותו כאילו היה רשת קווים של כף יד" (קאלווינו, 2019 [1975]: 11). בדומה לעיר אצל קאלווינו, גם בית המגורים מכיל את כל עברו שלו. אך יותר מכך, הוא מכיל את עברם של הגרים בו, את ייצוגי הבתים שבהם גרו, ואף את אלו שבדמיונם.

המודל הפסיכו־מרחבי בא להרחיב את התיאוריה הפסיכואנליטית כך שתיתן בטיפול מקום גם למרחבים הפיזיים המשמעותיים המקיפים אותנו. מושג הבית הפסיכו־מרחבי מגלם את המפגש בין הפנים לחוץ, בתור מושג במחקר בין־תחומי, ואף ככלי יישומי בעבודה הקלינית.

הבניית מודל הבית הפסיכו־מרחבי נובעת מתוך התיאוריה הפסיכואנליטית בכלל, ומתוך זרם יחסי האובייקט בפרט. תיאורית יחסי האובייקט מרחיבה את ההתבוננות הפסיכואנליטית מהתמקדות במעגל הפנימי של הלא מודע והדחפים, אל הקשר עם אובייקטים אנושיים בעולמו של האדם. לפי תיאוריה זו, הנפש נרקמת על ידי ובאמצעות יחסים עם אובייקטים. מנקודת המבט של מלאני קליין (Klein), היחסים הפסיכולוגיים של התינוק עם הסביבה מתקיימים בפנטזיה שבה הנפש מבנה את האובייקטים בתוכה, ובו־זמנית נבנית על ידם ומתייחסת אל עצמה דרכם (קליין, 2002 [1946]). המונח "אובייקט" מתייחס לאדם קרוב ומשמעותי. התיאוריה הפסיכואנליטית מתייחסת לאם כאובייקט המרכזי. על פי תיאורית יחסי האובייקט, הפעוט מפתח תחושת עצמי דרך מודעות גוברת לנפרדותו הגופנית מאימו. דונלד ויניקוט (Winnicott), מחשובי התיאורטיקנים של יחסי האובייקט, טוען שהתינוק מפתח "ארגון־אני המותאם לסביבה" (ויניקוט, 2009 [1960]: 211). לדבריו, ההתפתחות הנפשית הנורמלית של התינוק מהדהדת את ההתאמה הטובה דיה של הטיפול האימהי בו. על בסיס התיאוריות הללו, הפסיכואנליזה איננה יכולה להישאר רק בשדה המציאות הפנימית בחקירתה את ההתפתחות האנושית. ויניקוט מוסיף שמערך היחסים בין האדם לעולמו החיצוני הוא זה שמבחין בין התקיימות הישרדותית לבין חיים ממשיים ובעלי ערך.

תיאוריית יחסי האובייקט רואה בקשר עם האחר את מקור ההנעה המרכזי של האדם. התיאוריה ההתייחסותית, שמתפתחת בעקבותיה, מוסיפה על כך את ההדדיות של השפעת האובייקט והסובייקט זה על זה, ורואה אותם כשני סובייקטים. סטיבן מיטשל (Mitchell), ממפתחי התיאוריה ההתייחסותית, מתאר את התינוק והאם (המייצגת את העולם החיצוני), כמעצבים זה את זו הדדית על מנת ליצור עולם שלתוכו ישתלב הילד לכשיתבגר (מיטשל, 2009 [2002]: 40).

זרם יחסי האובייקט והגישה ההתייחסותית מקדמים את המפגש בין הפסיכואנליזה לסביבה ואת החיפוש אחר משמעות הבית, אשר מתקיים בדיאלוג מתמיד עם הגר בתוכו. ננסי צ'ודורו (Chodorow) טוענת ש"עולמנו הפנימי הוא יצירה מורכבת המשתנה ללא הפסקה, וההבניה של פנים וחוץ משתנה בהתאם. המקום שבו הבית מתחיל ומסתיים, מה מצוי בתוכו ומה מחוצה לו, לעולם אינו מובן מאליו" (צ'ודורו, 2013 [1999]: 170).

אני מציעה לראות את הבית כמעשיר את מושג האובייקט הפסיכואנליטי. כפי שהאם מהווה אובייקט בראשית החיים של האדם, כך בשלבים מאוחרים יותר יהווה גם הבית אובייקט. בית אידיאלי יהיה בעל איכות מכילה, הנותנת מענה לצרכים שונים של דייריו, כמו הגנה פיזית והחזקה נפשית. הבית, בדומה לאם כאובייקט, מכיל בתוכו גם ממדי כשל, זרות אלביתית, מצבי משבר וסכנה. כל אלו מאפשרים היבראות הדדית של הבית ושל הדר בו, והשפעה הדדית לאורך החיים.

במחקר במסגרת עבודת הדוקטורט, בשונה מהעבודה בקליניקה, יצאתי לצפות בבתים ולפגוש ולראיין את האנשים שגרים בהם. המפגש בסביבת המגורים עצמה מרחיב את ההבנות והמחשבות על משמעויות שונות ועמוקות של מושג הבית. מקורות המידע במחקר מתבססים על שיטת המחקר האיכותני, והם יוצאים מתוך הגישה הפרשנית. גישה מחקרית זו מציעה את חיפוש הפרשנות הנשענת על החוויה הוויזואלית והחושית כולה, ורואה בנוף הטבעי והמלאכותי, ובהתנהגות של אנשים בתוכו, תוכן הניתן לחקירה ופירוש. המחקר כולל ניתוחי מקרה מעמיקים של בתים ושל האנשים הגרים בהם. לשם כך כוללות המתודולוגיות המחקריות ראיונות עומק חצי מובנים בביתם של משתתפי המחקר, תצפיות שלי וצילומים של הבית על ידי הגרים בו. הריאיון והתצפית הם כלים המחברים בין הדיסציפלינות: הם משמשים למחקר, כמו גם כחלק מהפרקטיקה באבחון פסיכולוגי. אולם בעוד שהתצפית הפסיכולוגית עניינה בני אדם והתקשורת הבין־אישית שלהם, התצפית במחקר זה פונה גם אל הסביבה הבנויה, הכוללת את אופי היישוב, סביבתו החיצונית של הבית, התבוננות על המבנה עצמו וגם על סידור המרחב הפנימי שלו. התצפית המחקרית מקבלת משמעות חדשה מתוך נקודת המבט הפסיכואנליטית הפונה גם אל הזיכרון ואל רישומיו של בית הילדות בנפש ובבית המגורים הנוכחי.

כלי נוסף שבו נעשה שימוש במחקר הנוכחי הוא צילום של הבית על ידי משתתפי המחקר. רודולף ארנהיים (Arnheim), תיאורטיקן המשלב ניתוח של אמנות ופסיכולוגיה, טוען שהצופה בציור מאמין שהוא רואה רק חלק קטן מהתמונה התחומה במסגרת, אך למעשה הציור ממשיך מעבר לה, לאינסוף. כמו מסגרת של עבודות אומנות, אשר "הושאלה מהחלון, והיוותה מעין חלון הצצה לעולם החיצוני" (Arnheim, 1974), כך מהווה מסגרת התצלומים של הבית חלון הצצה לעולמו הפנימי. בהמשך לחשיבה זו, התבוננות בתצלום הבית מהווה מקטע חלקי מתמונתו המלאה, במובן הדו־ממדי והרב־ממדי המוצג במחקר. התצלומים יוצרים ביטוי חזותי, וכך מאפשרים התבוננות פסיכו־מרחבית המכילה חוויות וזיכרונות ראשוניים לא־מילוליים ורגשיים של האדם בסביבתו. הם מייצרים מסע אל תוך הבית שמנסה ללכוד את הדימויים והמשמעויות הסובייקטיביים. באמצעות הצילום נוסף מבט על מרחבים ועל פרקטיקות יומיומיות, שמתקיים מעבר לגבולות ההתבוננות של המראיין. בנוסף לכך, הצילום מוסיף ממד ויזואלי לשפה המילולית שממשיגה, ולעיתים מגבילה, את גבולות המחשבה. לעיתים, במהלך הריאיון, הזמינו אותי משתתפי המחקר לסיור בביתם שבו הרחיבו את ההסבר על תצלומי הבית שלהם. השימוש בתצלומים הפך גם את הבתים עצמם למשתתפים במחקר.

מחקר נוסף נערך יחד עם ד"ר שלי כהן במהלך הגל הראשון של מגפת הקורונה. מחקר זה בוחן את רצף ההשלכות של הסגר על הסביבה הפסיכו־מרחבית ואת השינויים בחיי הבית כתוצאה מהמגפה. בעקבות ניתוח החומרים פיתחנו מודל מושגי חדש - חוסן פסיכו־מרחבי. המודל מציע צורת התבוננות חדשה באופן ההתמודדות האישית והחברתית עם השלכות של מצבי משבר וסיכון של חיי הבית. יישומיו של המודל מציעים הרחבה של ההתבוננות הפסיכואנליטית בטיפול בעקבות אירועים בעלי פוטנציאל טראומטי, ומשברים בכלל. עבור אדריכלים ומתכנני עיר, מציע המודל כיוונים חדשים לתכנון בתים לאחר ההתמודדות עם מצבים של פגיעה בבית או בהתנהלות בו.

תיאורי המקרה המובאים בספר, מהמחקר ומהקליניקה, הם סיפורים אישיים של משתתפי המחקר או של מטופלים אשר קולם הייחודי מאפשר העמקה נוספת בחשיבה התיאורטית. הדוגמאות המובאות מציעות הכרות עם רבדים נסתרים מהעין של ניהול היחסים שמתקיימים בין האזור שמוגדר כפרטי לבין זה הציבורי. בדוגמאות הללו לא מדובר באנשים ונשים שמובילים מהפכה חברתית, אלא דווקא באלו שמנהלים את חיי היומיום שלהם, לעיתים תוך התנגדות ומאבק סמוי. זהו מאבק שמטרתו מציאת קולם האישי דרך יצירת בית, מניעת פלישה אל תוך ביתם, והאופן שבו הם משתמשים במרחב שמחוץ לדלת הבית.

מבנה הספר

פרקי הספר מציעים התבוננות ספיראלית במרחבי הבית הפסיכו־מרחבי. החל ממשמעויותיו התוך נפשיות, דרך ההבחנה בין החוץ לפנים, היחסים המגדריים בתוך ומחוץ לבית, והמשמעויות של מיקומו בסביבה גיאוגרפית. כל פרק כולל סקירה תיאורטית וניתוח של דוגמאות, תוך שימוש בשיח הביקורתי.

הפרק הראשון, "הבית הפסיכו־מרחבי: הבניה פסיכואנליטית", מציע מודל תיאורטי וקליני של מערכת יחסים בין הבית הפיזי לייצוגיו הפנימיים בעולם הנפש. המודל מזמין בחינה והרחבה של הנחות יסוד פסיכואנליטיות, כמו גם אפשרויות ליישום בעבודה הטיפולית. בית הילדות מוצג כהרחבה של "ייצוג האובייקט המופנם", האובייקט ההורי הראשוני שהופנם בתחילת החיים. הרעיון של הרחבת האובייקטים הפנימיים מתבסס על תיאוריית יחסי האובייקט לפי קליין (2002 [1940]) וביון (2003 [1959]), באומרם שהיחסים עם האובייקט מייצגים פונקציה ולא את דמות האובייקט כשלעצמה. הבית מהווה ייצוג והרחבה של הפונקציות המיטיבות והמכילות, כמו גם המאיימות והלא בטוחות. באמצעות ניתוח פסיכואנליטי הופך בית המגורים למרכיב התפתחותי בתהליך הבניית העצמי ולחלק מהארגון הנפשי. כריסטופר בולאס (2000 [1987]) מגדיר את המונח ה"ידוע שאינו נחשב" (The unthought known) המתייחס לאוסף של חוויות הצרובות באדם משלב טרום ורבלי ומוסיפות להשפיע עליו לאורך החיים. אלו רישומים בנפש של תחושות ואובייקטים משמעותיים שאינם מיוצגים במילים. הרבדים הביתיים ממשיכים להתקיים בנפש באופן דומה. רישומי בית הילדות מלווים אותנו לאורך החיים ומקיימים דיאלוג עם הבית הפיזי שבו אנו בוחרים להתגורר. פרק זה מלווה בדוגמה קלינית המתארת שימוש במודל הבית הפסיכו־מרחבי בטיפול פסיכולוגי.

הפרק השני, "אלביתי בבית", בוחן את האידיאליזציה בהתייחסות אל הבית, המקבילה להתייחסות האידילית לדמות האם אשר מהווה על פי ויניקוט "סביבה מחזיקה" עבור התינוק בראשית חייו. האידיאליזציה של הבית מתבטאת בהפנמת החלקים המיטיבים שלו, ופיצול והכחשת תחושות התסכול והכאב שנלווים אליו. פרק זה מציע התבוננות פסיכולוגית ברבדים החשוכים ובצללים המתקיימים בבית, וסוקר את משמעות ההתמודדות עמם בעתות משבר.

ההתבוננות הפסיכו־מרחבית בבית כהרחבה של ייצוגי אובייקט מופנמים, וכביטוי של הדיאלוג עימם, מזמנת הרחבה של החקירה הפמיניסטית בהמשגה פסיכולוגית. הספרות הפמיניסטית בוחנת את הבית גם כאתר פוטנציאלי של מאבק וקונפליקט אשר מכיל בתוכו צד אפל שכולל אירועים מטלטלים שמתקיפים את המעטפת המגוננת שהוא מייצג. האירועים הללו מומשגים בשפה הפסיכואנליטית כאלביתיים וכביטוי לסזורה. מצב הקיצון של האלביתיות מיוצג על ידי היעדרו של הבית. אולם תחושת חסרוּת בית (Homelessness) איננה מתייחסת רק לחוסר במבנה מגורים, אלא מתקיימת כרובד נסתר של אחרות בתוך הבית ובתוך העצמי. המושג מהווה לפיכך קטגוריה דיסקורסיבית, אשר מתארת מצב עצמי ונפשי בנוסף על מצב החיים האובייקטיבי. בחלק האחרון של הפרק מובאת דוגמה קלינית של שימוש בהבנות פסיכו־מרחביות אלביתיות בטיפול.

הפרק השלישי מבנה מודל של "חוסן פסיכו־מרחבי". המודל מציע התבוננות פרשנית בתהליכי השתנות פסיכו־מרחביים בעיתות משבר, כגון מצבי איום ביטחוניים עימם מתמודדים תושבי מדינת ישראל. החוסן הביתי הפסיכו־מרחבי נפרש על פני רצף, שבקצהו אחד מצב של הרס הבית או העדרו, ובקצהו השני הסתגרות בבית, ואף באחד מחדריו - בממ"ד. האפקט האלביתי, שעשוי להופיע בחיי היומיום בשגרת הבית, מתקיים בעוצמה רבה יותר בעקבות שבר או אירוע דרמטי שמשנה את החיים בו. ההתרחשויות החיצוניות מעוררות תחושת ערעור על פנטזיית הסדר והביטחון שלנו בבית. תקופת ההתמודדות עם מגפת הקורונה בכלל, והנחיית הסגר הביתי בפרט, מהווה דוגמה לשינוי דרמטי כזה במרחב המגורים. נגיף הקורונה מהווה איום בלתי נראה שעשוי להתקיים בכל מקום ולהיות מועבר על ידי כל אדם. מאפיינים אלו מעצימים את האפקט האלביתי המאופיין בתחושות של חוסר יציבות ודיסאוריינטציה.

החוסן הפסיכו־מרחבי כולל את היכולת להכיר ולעבד תחושות אלו המתרחשות בבית בעתות משבר, כמו גם בשגרה. משמעותו היא היכולת להתאים את עצמנו לשינויים, ולאו דווקא לחזור למצב האיזון הקודם שהתקיים טרם האירוע או השבר. בניית חוסן היא תהליך מתמשך הכולל בתוכו חוסר וודאות ודורש גמישות ביחס לשינויים שמתרחשים לאורכו. השינויים המחזקים את החוסן הביתי כוללים שימושים חדשים ויצירתיים בחלל הביתי, ובמרחבי הסף שבין הפנים לחוץ.

הפרק הרביעי, "פרציבורי - פרטי/ציבורי לכאורה", יוצא מן ההיבט הנפשי לבחינת גבולות הבית. הפרק מתחיל בסקירה היסטורית קצרה של מושג הבית כחוצץ בין המרחב הפרטי לציבורי. במאה ה־21 מתרחש תהליך של טשטוש הגבולות בין המרחב הפרטי לציבורי. השינוי מתחולל בעקבות ההתפתחות הטכנולוגית ואמצעי התקשורת שהופכים לחלק מחיי היומיום ומנפצים את הקירות הממשיים והמדומיינים. החשיבה הבינארית על הבית ועל העבודה, על הפנים ועל החוץ משתנה. נוצרים מרחבים היברידיים ומתפתחים יחסים בין־מרחביים השלובים זה בזה. העבודה נלקחת הביתה, כמו גם ענייני הבית הממשיכים להעסיק אנשים, בעיקר נשים, במרחב העבודה. אינפורמציה בלתי־פוסקת זורמת מהעולם החיצוני וחודרת אל תוך הבית. יחסים בין־אישיים עם אנשים מחוץ לבית מתפתחים דרך מסכים אלקטרוניים. עניינים שהיו בעבר פרטיים בלבד, מוצגים לראווה ומשותפים במרחבים ציבוריים ברשתות החברתיות וברשתות תקשורת שונות.

הפרק החמישי, "עשיית בית - הבית כמושא להשלכות של הייצוגים הפנימיים", בוחן את ייצוגיו הפנימיים של בית הילדות אשר מושלכים על בחירת הבית הנוכחי של האדם ועל עיצובו בהווה. הוא מתבסס על התפיסה שהתרבות הוויזואלית בבית תופסת חלק מרכזי בהבניית זהות האדם. המושג "עשיית בית" מתייחס לעבודה המתמשכת של הפיכת בית ל"בית" (A house to a home). הוא מתאר את התהליך שבו זהויות משתנות, נוצרות ומשוקעות בהדרגה בבית דרך פרקטיקות ושגרות חיים יומיומיות ודרך עיצוב וסידור של חפצים אישיים משמעותיים. בהתייחס לבית הפסיכו־מרחבי, ולהמשגה הפסיכואנליטית, מוצע ניתוח חדש של עשיית הבית, לפיו סידורו ועיצובו של הבית הנוכחי של האדם מבטאים גם השלכה של הייצוגים הפנימיים של בית ילדותו. עשיית הבית נוגעת בהיבט של יצירת תחושת שייכות. הצורך בהבנית תחושת השייכות מוכפל ומועצם בעקבות מעברים, הגירה ופליטות. עבור מהגרים מתקיים הבית כחלל טרנספורמטיבי, אשר מעוצב על ידי עירוב סגנון המקום שאותו עזבו עם סגנון התרבות המקומית. המרחב הביתי נהיה לקולאז' סגנוני של סביבות אחרות, כאשר תרבויות ויזואליות מבתי העבר מתלכדות עם הבית הנוכחי.

הפרק השישי, "של מי המטבח? דיאלוג מגדרי בבית", מצטרף אל הדיון המגדרי בספרות הפמיניסטית. התיאוריה הפמיניסטית מבקרת את ההבחנה הדיכוטומית בין פרטי לציבורי, מתוך הבנה שההפרדה יוצרת קשר בין נשים וגוף נשי לבין הספרה הפרטית והאישית, ועל כן מגדירה אותן כמה שיש להוציא מהתחום הציבורי. החלוקה המרחבית המסורתית מקשרת את עבודת הנשים הבלתי משולמת למרחבים נסתרים בספרה הפרטית, ואת עבודת הגברים מחוץ לבית, אל המרחב הציבורי. בחינת פנים הבית במחקרי מאירה מרחבים אישיים ומשותפים שנמצאים בו. המטבח, כמרחב משותף למשל, מהווה כר פורה למשא ומתן, ולעתים למאבקים ולקונפליקטים על רקע מגדרי. המטבח כיום מייצג שינויים בצורות חיים אשר מתרחשים במקביל להבניה המחודשת של יחסי המגדר. תכנון, עיצוב וסידור המטבח מכתיב את אופן השימוש היומיומי בו. הפרק בוחן את היחסים בין תפיסת המגדר לתפיסת חללים ביתיים כפרטיים או משותפים. תהליכים של הגמשת גבולות המגדר במאה הנוכחית משפיעים גם על שינויים בשימוש במרחב. הזווית המרחבית־מגדרית מדגישה את הצרכים השונים של בני הבית הנובעים מההבדלים המגדריים בפרקטיקה של היומיום. הזהות הנשית, כמו גם זו הגברית, משקפות מערך זהויות פלואידי, משתנה ומאותגר. אנשים בעלי הגדרות זהות מגדריות שונות מגדירים גם צרכים שונים בבית ותפיסות שונות לגביו, ומתוך כך ישנן אפשרויות רבות של יחסי כוח ודיאלוגים סביב ובתוך הבית. בפרק מוצעים שלושה דגמים של הסדרים מגדריים־מרחביים בין בני זוג המתגוררים יחד: מודל מסורתי, מודל שוויוני ומודל מרחבי היברידי. הדיאלוגים מתקיימים לא רק בין בני זוג ובני המשפחה, אלא גם כשיח פנימי של האדם עם עצמו, בהתייחס לדמויות הוריו ולייצוגיהן המופנמים.

הפרקים השביעי והשמיני יוצאים אל מחוץ לבית, אל הסביבה החיצונית. נקודת המבט המרחבית נפתחת ויוצאת אל הישוב, הקהילה, המדבר והפריפריה. פרקים אלו מתייחסים אל הקיבוץ והמושב המהווים "שתי מסגרות שיתופיות וולונטריות שהצמיחה תנועת הלאום היהודית בארץ ישראל ברוח האוטופיה הסוציאליסטית" (פוגל־ביז'אוי ושרעבי, 2013: 1). הפרק השביעי, "בית בקיבוץ במאה ה־21", מציג את החיים בתוך קיבוץ שיתופי שהולך ונעלם בתקופתנו. בהמשך לסקירת הרקע ההיסטורי של הבית בקיבוץ נבדקת שאלת השייכות וההשתייכות לקיבוץ. הבית מייצג במידה רבה את תהליכי השינוי בקיבוצים, דרך בחינת השיתופיות, הבעלות ויחסי הכוח המתקיימים בקהילה. כפועל יוצא מכך מוגדרת השייכות של הבית לדייריו, השתייכותם שלהם אל הקיבוץ ותפיסתו כבית. בנוסף לכך לגבולות הבית בקיבוץ משמעות ייחודית, שונה מזו המאפיינת צורות מגורים אחרות. קירותיו מייצגים חיץ בין הפרטי לציבורי ובין הפרט לקהילה. המרחב החדיר בין המרחבים, והטשטוש בין המושגים פרטי וציבורי בישוב שיתופי הופך את הבית למרחב "פרטי לכאורה".

הפרק השמיני והאחרון, "מדברות מדבר - מושב העובדים בערבה" עוסק במושב העובדים במאה ה־21. מנקודת המבט הפמיניסטית, מובאים סיפורים אישיים של נשים אשר מקומן וקולן כמעט נעדר מהסיפור הציוני הגברי. דרך סיפוריהן על הבית נחשפים "יחסי כוח ואופנים שבהם נשים מתמרנות ומעצבות את חייהן במפגשיהן עם זולתן" (דהאן כלב, 2018). במהלך מאה שנות קיומם משנים מושבי העובדים בישראל את פניהם בתהליך מתמשך. בעשורים האחרונים מתפתחים, במקביל לחקלאות, מקורות הכנסה אחרים. בנוסף, תושבים חדשים, בעיקר בעלי רקע עירוני, בונים את ביתם במושב בחיפוש אחר איכות חיים טובה יותר, וכך משנים את ההרכב החברתי־דמוגרפי של האוכלוסייה המקומית. שינויים אלו מודגמים במחקר במושבי הערבה. המיקום הגיאוגרפי המדברי הוא בעל השפעה מכרעת על אופי החיים במושבים אלו בכלל, ועל הפעילות החקלאית והתעסוקתית בפרט, בדומה לישובים חקלאיים הנמצאים בפריפריה במקומות אחרים בעולם. הגיאוגרפיה הפריפריאלית משקפת תרבויות ומשמעויות אישיות, מגדריות וחברתיות בנוסף למשמעויות של מיקום במבנה הכוח הפוליטי־חברתי.