פירורי קינמון

עשרים הסיפורים הקצרים שבאסופת הספר "פירורי קינמון" מאופיינים בקול פנימי מאוד מדויק שמצליח להתחקות אחר הלך-הרוח של הגיבור או הגיבורה, ומחשבותיהם כמעט מצוירות בעיני הקורא עד כדי יכולת להריח ולטעום את ההתרחשויות.‬ ‫הדמויות בסיפורים, רובן נשים, חלקן ילדים, גברים ואנשים הפחות נחשבים וראויים בחברה הישראלית. מאבטח המוזיאון, ערבי במחסום, זקנה המתחזה לחולת אלצהיימר, גבר נבגד, ילדה שחווה אלימות במשפחה, ספרית שחולמת להיות משוררת, דמויות שכביכול יכולות להישכח, להישאר בשוליים החברתיים או בשביל בצד הדרך, אבל בסיפורים כאן, דווקא דמויות האנטי גיבור הופכות לדמויות החזקות, הרגישות, אלה שהקורא ירצה לאסוף לחיקו בחמלה ולהושיט להן יד.‬ ‫ ‫

יעל שכנאי, נשואה ואם לשניים, מתגוררת בגבעתיים, היא עורכת ספרותית ולשונית, בעלת הוצאת "רימונים", בוגרת תואר ראשון בספרות אנגלית, בפסיכולוגיה ובמדעי המדינה ובעלת תעודת עריכה מאוניברסיטת תל-אביב.

כיסים מלאי אגסים

בבוקר, כשנינה תנער את המצעים והשמיכות שלהם ותניח אותם על אדן החלון, הם ידיפו ריח זוגיות נינוחה ומדושנת. היא תצטער בלבה על שעליה לנער ולחבוט בהם כי אז כל סודות הלילה שלהם יתעופפו לרחוב הסואן והאינטימיות תפרוש כנפיים ותספוג את ריחות הבוקר הקר של העולם הזר שסביבם.

את מכייסת לאנשים את החיים, את המילים והמחשבות. גונבת להם את הרגשות, את העולם הפנימי שלהם, את הלב, כך הוא אומר לה בלילה, עמוק מתחת לשמיכה, והרגליים הקרות שלה מתנשקות עם הרגליים החמות שלו.

בבית־הקפה הקטן בפרישמן פינת דוב הוז, בקומה העליונה, הם יושבים ומחככים ברך אל ברך. הוא נראה כבן ארבעים וחמש, היא בת שלושים וחמש, רעננה, אישה במעיל כחול, מחייכת חיוך של מונה ליזה מסתורית ובין שתי אצבעותיה אחוזה סיגריית נשים דקה, מחוברת לפומית.
היא נושפת מעגלים קטנטנים מפיה, מציירת חישוקים קטנים, מאלפת גרגירי אבק ששוחים דרכם בזרם קרני האור כמו נמרים קטנים בקרקס. הוא לוחש לה משהו באוזן והיא נרעדת. הברכיים מתקרבות.

נינה יושבת מרחוק וחושבת שהם קורצו מחומר שממנו בונים סיפורים או נובלות, או רומנים או סאגות רחבות יריעה שנפרשות על פני שנים וארצות, דורות, ויממות ארוכות שהלילות רודפים בהן את הימים, וחוזר חלילה.
את מכייסת להם את המחשבות, כך הוא אמר לה בלילה. קלפטומנית. את בוראת את עולמם, מקימה ומפילה ממלכות בדמיונך ומייצרת להם חיים.
היא מצטחקת.
הם אינם יודעים שיש להם חיים אחרים בכלל, שבאבחת קולמוס הם יכולים להיות נסיכי ערבות, חסרי בית או מלכים השולטים על אימפריות גדולות.

נינה יושבת ליד השולחן הצדדי, הקפה ההפוך שלה מהביל והידיים שלה משרטטות עיגולים על שולי הכוס. היא אוהבת שהשרוולים מכסים לה כמעט את כל כף היד.
חורף בחוץ, מתדפק על החלונות הגדולים של בית־הקפה המואר באפלוליות כתומה. עכשיו הוא לוחש לה, בואי אתי לרומא, כך הוא אומר לה, הזר המסתורי בן הארבעים וחמש שצדעיו מכסיפים, למונה ליזה. היא מסתכלת בו ובעיניה מנצנצים זהרורים סגלגלים. היא חושבת על העבודה שלה ואם כדאי שתיקח חופשה עכשיו, בדיוק כשהתחילה מקום חדש. אבל טיסה לרומא בלוויית הגבר הזה, שריח האפטרשייב היקר שלו מסחרר אותה והבל הנשימה שלו מרפרף על שפתיה עד שהיא מעולפת למחצה, גורם לה להשפיל ריסים ארוכים ובהרף רגע היא מחליטה שלמרות ועל־אף המשרה החדשה, היא תיענה לו ותיסע והם יעלו על מטוס ויבחרו את המקום שליד החלון ויקבלו שידרוג לביזנס ויהיה לה מקום לרגליים הארוכות שלה והיא תקרא את הספר שקנתה בסטימצקי בשדה התעופה, ספר טיסה כזה, לא משהו כבד, איזה יאיר לפיד כזה שגומרים בטיסה הלוך ובטיסה חזור, אבל כל הטיסה הוא ינשק אותה וילטף את כף הרגל שלה שעטויה בגרב שקוף שמסגיר רגל חטובה כל־כך, חלקה כל־כך, נעימה כל־כך, ענודה בנעל עקב עם שרשרת סביב הקרסול. היא לעולם לא תצליח לקרוא אפילו אות בחופשה הזו והדיילת תעבור והם ישתו יין לבן ויתנשקו. כל הטיסה.
היא תרגיש כמרחפת. נסיכה. כשיֵרדו מהמטוס היא תשלב את זרועה בזרועו. רוח קרירה ואיטלקית תנשב והיא כבר תדמיין שהיא סופיה לורן ושניהם מלוהקים לסרט נחשק, פוסעים על שטיח אדום לאולם הנתיבות, אישה במעיל כחול וסיגריה דקה בפומית. הוא יחשב את הזמן שנשאר לו עד הפגישה שלו במשרדי חברת הנדל״ן, על הפרויקט הגדול שהוא משקיע בו את מיטב כספו, ולכן שילב את נסיעת העסקים הזו עם נסיעת העינוגים עם המונה ליזה הפרטית שלו.
הוא יביט בה מן הצד וידמיין את כל הדברים הנפלאים שיעשה בה בערב, בבית המלון שלהם, על המיטה הזוגית ובג׳קוזי המפואר, והיא לא תחשב כמה קלוריות תכיל הסעודה הראשונה שלהם במסעדה האיטלקית עם מרק המינסטרונה, הפסטות והגלידות המשובחות.

ליד השולחן הצדדי, נינה מתעטשת פתאום.
לרגע היא נזכרת איפה היא נמצאת, בוהה בשולחן ומרגישה שההפוך שלה מתחיל להתקרר. היא מסיימת אותו בכמה לגימות מהירות ודווקא גם לה מתחשק פתאום סיגריה כמו של סופיה שיושבת בשולחן ההוא עם המעיל הכחול. כפית הקפה נופלת אל מתחת לשולחן והיא מתכופפת כדי להרים אותה ותוך כדי כך מעיפה מבט דרך החלון לרחוב. מעבר לכביש, מכשיר הכספומט ממגנט אליו זוג הורים צעירים עם עגלת ילדים שבתוכה ישוב תינוק שלחייו סמוקות מן הקור. חוט של נזלת נמשך מאחד מנחיריו ועל ראשו כובע צמר לבן. הזוג מתווכח. בעיניו של הגבר ניצתת אש והוא מנופף בידיו לעבר האישה שמרכינה ראש מפניו, נדמה שהיא מבוהלת ולרגע מסתכלת סביב לראות מי צופה בהם. נינה בטוחה שהוא כועס על הטלפון שהגיע מהבנק מוקדם יותר, על משיכת היתר שהוא רואה בחשבונם והוא כבר זועם על אשתו הבזבזנית שיושבת בבתי־קפה עם חברותיה ומלהגת רכילויות מטופשות וקונה אוכל מוכן ובגדים, ובכיור ערימות של כלים מתגבהות והולכות, ובשובו מן העבודה, מדי יום, הוא נאלץ לעמוד ולהדיח את הכלים ששיירי אוכל דבקו ונקרשו בהם לאורך היום והתינוק דורש את שלו, ואשתו בוודאי עומדת מול כן ציור, מלוכלכת בצבעים ומנענעת את העגלה בחוסר סבלנות מופגן. אבל היא מרכינה עדיין את ראשה מול מכשיר הכספומט, מעט מתרחקת ממנו כי הקרבה הפיזית מעיקה עליה ואולי מפני שהיא מאמינה שאם תתרחק, מישהו, במקום כלשהו, שיראה אותה, יחזיק את החוט וימשוך אותה משם, ממנו, הרחק. ונינה יודעת שעמוק בלב היא חושבת שכבר מזמן הייתה צריכה להקשיב לחברתה הטובה ביותר, שאמרה לה שהיא מוכשרת הרבה יותר ממנו ויפה ממנו וחכמה ממנו ומלאת שמחת חיים, הרבה יותר ממנו. והיא יודעת שברגע שיגדל הילדון שלהם היא תפרוש כנפיים, תיקח אותו אתה, ותלך למקום אחר ותאהב מישהו אחר ותצייר ותהיה לה תערוכה גדולה ואנשים יבואו ויקנו ויבקשו חתימות, ובתוכניות האירוח בטלוויזיה היא תתראיין ולמחרת יכתבו עליה בכל העיתונים והמחיר של היצירות שלה יאמיר לגובה והסיפוק ימלא אותה וגברים יחזרו אחריה וישחרו לפתחה ויוסי, כך נינה קוראת לו בדמיונה, יוסי יהיה חלום מסויט וישן שרק הבן המשותף שלהם, עם חוט הנזלת והלחיים הסמוקות מהקור, יזכיר לה שהוא היה קיים פעם בחייה כי יוסי לא ישלם אפילו שקל אחד של מזונות לבנו במשך כל ימי חייו, נקמה באשתו שישבה וליהגה בבתי־קפה וקנתה אוכל מוכן וציירה על בדי קנבס גדולים וליכלכה את הבית, במקום להדיח כלים ולהכין לבעלה ארוחות חמות וטובות.
וככה, כשנינה יושבת ומביטה ביוסי שמניף זרועותיו לעבר אופירה, שלא היה לה ספק שקוראים לה אופירה, רחמיה נכמרו והתחשק לה להמציא סוג של מכונת זמן ולהריץ את הזמן קדימה ולהשאיר פה, ליד מכשיר הכספומט ברחוב פרישמן פינת דוב הוז, את יוסי עם הזרועות האלימות שלו שמנופפות באוויר, ולקחת את אופירה עם הילד ולנגב לו את האף הכפתורי שלו ולמרוח לו איזה קרם לחות על היובש הזה שעל הלחיים, ואולי לקחת מונית מהירה יחד אתה ועם התינוק שלה ישר לשדה התעופה, ולקנות כרטיסים למטוס לרומא ולשבת מאחורי סופיה עם המעיל הכחול והפומית והגבר עם הצדעים האפורים ולהביט עליהם במשך כל הטיסה. לראות איך הם מתנשקים ומלחששים ושותים יין, ואופירה תתכנן לנחות ברומא ולשכור דירה קטנה ולהתחיל לצייר ולצייר ולצייר ואולי גם תכיר איזה אמן איטלקי, מין אחד מאצ׳ו כזה שנראה כמו ג׳ובאני רוסו, אפילו שנינה יודעת שהוא קרואטי אבל הוא נראה איטלקי בעיניה, והיא וג׳ובאני שלה יעבדו יחד. ג׳ובאני לא יהיה כדורגלן, הוא יהיה פסל ויחצוב באבן ובשיש ויפסל גם אותה בדמות מריה מגדלנה והתינוק הקטן שלה יהיה ישו בזרועותיה, והיא תצייר יומם ולילה את נפלאות רומא הקסומה.
אבל אופירה ויוסי כבר זזים מהכספומט, והתינוק צורח ויוסי מנגב לו את האף בנייר טואלט והולך משם בפנים זעופות וכעוסות ואופירה נראית עצובה ומכונסת אף יותר מקודם, אולי יש לה איזשהו מושג על הטיסה שהיא כרגע פיספסה.
נינה מחפשת את המלצרית כדי לבקש חשבון אבל רואה אותה מעבר לבר, רכונה על ספר, קוראת בעיון, שוכחת שיש לה לקוחות שזקוקים לה. נינה גוררת את הכיסא שלידה, מקימה מעט רעש כדי ששירה תסתכל לעברה. ברור לה שקוראים לה שירה. היא בטח לומדת בחוג לספרות אנגלית ועסוקה בקריאת מחזה של שייקספיר, מפענחת את האנגלית המיוחדת ואולי גם נעזרת בתרגום לעברית על מנת להבין את המילים הארכאיות במיוחד. אבל הנה, היא פתאום מרימה מבט וקולטת את נינה וניגשת ומתכופפת מעט אל השולחן, שולי אימרת החזייה הוורודה שלה מציצים ממפתח הצווארון העגול שמעניק למחשוף שלה עומק ראוי אבל גם צנוע ולא בוטה מדי, כיאה לסטודנטית לספרות אנגלית. אין לה ספק, לנינה, ששירה היא חובבת אמילי ברונטה ובוודאי מחפשת לה איזה הית׳קליף משלה כדי להתענג על אנקת גבהים. ובינתיים, בחיוך קטן, היא אוספת את כוס הקפה של נינה והולכת אל המטבח ומשם לקופה כדי להביא חשבון. בדרכה חזרה, נינה רואה שהיא סידרה כבר את אימרת החזייה הוורודה והחולצה מסודרת יותר והמחשוף נדיב אפילו פחות, ובדרך אל השולחן, היא רואה פתאום את אופירה ויוסי דרך דלת בית־הקפה ובהלה גדולה אופפת אותה. היא רצה אל הדלת וקוראת משם לאופירה ואופירה עוזבת לרגע את יוסי והתינוק וניגשת אליה והשתיים מתחבקות כמו שתי אחיות אבודות. נדמה לה לנינה לרגע, שאופירה כובשת בכי אך ראשה של אופירה עדיין קבור ליד אימרת החזייה של שירה ונינה כמעט שוכחת שעליה לשלם עבור הקפה, ומרוב שרחמיה נכמרים על חיבוק האחיות הזה מתחשק לה להפוך לאמא־אדמה ולבוא לחבק את שתיהן. הציירת והסופרת אמילי ברונטה ואופירה שתכף תיסע לרומא, לצייר בדירה לצדו של ג׳ובאני, ואולי גם תפגוש בסופו של דבר את האישה במעיל הכחול והסיגריה הדקה שאחוזה בפומית.
אבל אמא־אדמה כובשת את יצרה ויושבת בשקט, ובסבלנות, ומחכה לשירה שתחזור אליה עם החשבון ביד, החשבון שרגע עוטף בחיבוק את גבה של אופירה. והנה, כבר מתנתקות השתיים ויוסי קצר־רוח וזועף, מאיץ באופירה להזדרז כי התינוק רעב ותכף יחשיך כבר, ושירה חוזרת פנימה לבית־הקפה, נסערת־משהו, וניגשת לשולחן של נינה עם החשבון, ודמעותיה של אופירה ספוגות בחולצתה, רטובות, אנקת גבהים משתוללת בהן.

נינה משלמת ויוצאת, כיסיה עמוסים במילים, תפוחים כמו נערת כפר אחרי קטיף אגסים. כיסים מלאי מילים ואותיות קופצניות והנה אחת כבר גולשת ונופלת על המדרכה והיא רוכנת כדי להרים ואוספת את שולי השמלה הרחבה ומביטה לרגע לאחור, עדיין רואה את האישה בכחול עם הסיגריה הדקה שתלתל שחור נופל על מצחה, והגבר עם הצדעים המאפירים מסיט אותו בעדינות ונושק לה כמו אב שנושק לילדתו.
בבית היא הופכת את המילים מכיסי האגסים שלה על השולחן, ליד הקמח והצימוקים והאגוזים והתמרים. בדמיונה נכנס הדוור שמצלצל פעמיים, פורש את שמלת האגסים שלה עם הכיסים על השולחן וגוהר עליה בין ענני קמח ומילים. אם אין קמח אין תורה, היא נזכרת בחיוך בפתגם שהיה תלוי מעל הראש של המורה בתיה, ליד הלוח בכיתה ג׳. אבל אז היא אוספת במהירות את המילים המפוזרות לקערה גדולה גדולה, לוקחת עוד קערית עם צימוקים ואגוזים ותמרים והולכת לחדר העבודה כדי לברוא את הסיפור שלה על סופיה לורן ועל אופירה ויוסי וג׳ובאני ושירה והית׳קליף ואמילי ברונטה.
טוב שלא ירד גשם הבוקר ותכף יהיה אפשר כבר להכניס את המצעים פנימה, מוכנים ללילה נוסף עם סודות כמוסים, ריחות של זוגיות מדושנת וכיסים עמוסי מילים בטעם אגסים.