פנצ'ו וייה

"וייה היה פורע חוק לאורך עשרים ושתיים שנים. בהיותו בן שש, מחלק חלב ברחובותיה של צ'יוואווה, הרג פקיד ממשלתי והיה צריך להימלט להרים. סיפרו שאותו פקיד חילל את כבודה של אחותו, אבל נראה שווייה הרג אותו בשל יהירותו הבלתי נסבלת. דבר כזה כשלעצמו לא היה עושה אותו לפושע לזמן ארוך במקסיקו, מקום שבו חיי אדם זולים, אבל פעם, כפליט, הוא ביצע פשע שלא ייסלח, כאשר גנב בקר מבעלי האחוזות העשירים." [מתוך הספר]

ג'ון ריד, העיתונאי, הפעיל הפוליטי־חברתי, מחבר הספר הנודע על המהפכה הבולשביקית ברוסיה, עשרת הימים שזעזעו את העולם, מאפשר לנו הצצה מרתקת לחייו ולעולמו של שודד הדרכים, לוחם החירות, המהפכן הרומנטי המקסיקני פנצ'ו וייה. ב־1913 ריד נשלח למקסיקו על ידי כתב העת מטרופוליטן כדי לדווח על המהפכה במקסיקו. במהלך ארבעה חודשים הוא ליווה את צבאו של פנצ'ו וייה, בתקופה שווייה נלחם נגד הצבא הפדרלי וצבאו התקדם לעבר מקסיקו סיטי. דיווחיו של ריד ממקסיקו הקנו לו פרסום ככתב מלחמה בכל רחבי ארצות הברית. הוא התייצב לצידם של המתקוממים ונגד התערבותה של ארצות הברית במקסיקו. מאמריו על מקסיקו קובצו וראו אור כספר ב־1914. פנצ'ו וייה נולד ב־1878 ונרצח ב־1923. ג'ון ריד נולד ב־1887 ומת ב־1920.

1.
וייה ניאות לקבל מדליה

היה זה בזמן שווייה[1] היה בצ'יוָואוָוה סיטי, שבועיים לפני ההתקפה על טורֵאוֹן, כשגדודי הארטילריה של צבאו החליטו להעניק לו מדליית זהב על גבורתו האישית בשדה הקרב.

באולם הקבלה של ארמון המושל בצ'יוואווה, אולם ובו נברשות טִקסיות גדולות וזוהרות, וילונות ארגמן כבדים על הדלתות, טַפֵּט אמריקני צעקני על הקירות וכס עבור המושל; היה זה כיסא מוזהב ולו זרועות של טופרי אריה, שעמד על במה מתחת לאפריון מקטיפת ארגמן שמעליו כיפת עץ כבד מוזהב שהתחדדה בקצה לכתר.

קציני הארטילריה במדים נאים כחולים, בעלי שוליים של קטיפה שחורה וזהב, התגודדו כולם כגוש אחד בצד אחד של האולם, בידיהם חרבות חדשות נוצצות, וכובעיהם בעלי קצוות של רקמת זהב מוחזקים בקשיחות מתחת לזרועותיהם. מן הדלת של אותו חדר מסביב לגלריה, במורד המדרגות המפוארות לרוחב החצר הגרנדיוזית של הארמון ועד מחוץ לשערים המרשימים אל הרחוב, עמדו בשורה כפולה חיילים כשרוביהם ב"הכתף 'שק". ארבע תזמורות של הגדוד שחוברו לאחת, נדחסו אל תוך ההמון. תושבי עיר הבירה הצטופפו באלפיהם כגוש ברחבה שלפני הארמון.

"הנה הוא בא!"

"ויווה וייה!"

"ויווה מאדֵרו!"

"וייה ידיד העניים!"

השאגה החלה מקצה ההמון והתפשטה כמו אש בקרשנדו גובר והולך עד שנראה היה כאילו היא מעיפה אלפי כובעים מעל ראשיהם. התזמורת בחצר החלה לנגן את ההמנון המקסיקני. וייה הופיע כשהוא צועד לאורך הרחוב.

הוא היה לבוש במדי חאקי פשוטים ישנים שהיו חסרים בהם כמה כפתורים; הוא לא התגלח זה זמן רב, לא היה כובע לראשו ושערו לא היה מסורק. הוא פסע בהליכת יונה, גופו מורכן וידיו תקועות בתוך כיסי מכנסיו. כאשר נכנס אל השביל שבין שורותיהם הקשוחות של החיילים הוא נראה נבוך קמעה וחייך פה ושם לחברים בין השורות. למרגלות המדרגות הגרנדיוזיות הצטרפו אליו המושל צ'או ושר החוץ טֵראסאס, לבושים במדים רשמיים. התזמורת איבדה כל רסן כאשר וייה נכנס אל אולם הקבלה, כשניתן סימן ממישהו מהמרפסת של הארמון, נחשף ההמון הגדול ברחבה, וכל ההמון הנוצץ של הקצינים בחדר הצדיעו בקשיחות.

זה לא היה מבייש את נפוליאון!

וייה היסס לרגע, משך בשפמו ונראה מאוד לא נינוח. לבסוף הוא נמשך אל כס המלוכה, מישש את זרועותיו של הכיסא ואחר כך התיישב, המושל לימינו ושר החוץ לשמאלו.

סניור בָּאוצֶ'ה אַלקָלדֶה, ראש העיר, צעד קדימה, הרים את ידו הימנית לתנוחה המדויקת של קיקרו כשהעלה על נס את קטילינה[2] ונאם נאום קצר ובו האשים את וייה בשש האשמות של גבורה אישית בשדה הקרב, כשהוא מונה את כולן בפירוט מליצי. אחריו בא מפקד הארטילריה שאמר: "הצבא מעריץ אותך. נלך אחריך לכל מקום שתנהיג אותנו. אתה יכול להיות כל מה שתרצה במקסיקו." אחריו שלושה קצינים אחרים נאמו באריכות גדולה מוגזמת ומליצית כיאות לרטוריקה מקסיקנית. הם כינו אותו "ידיד העניים", "הגנרל הבלתי מנוצח", "מקור השראה לאומץ ופטריוטיות", "תקוות הרפובליקה האינדיאנית"; בעת שכל זה התרחש וייה התרווח על הכס, פיו פעור ועיניו הקטנות הערמומיות מתרוצצות מסביב לחדר. הוא פיהק פעם או פעמיים, אבל רוב הזמן הוא נראה כמי שמנחש במידה מסוימת של שעשוע פנימי, כמו ילד קטן בכנסייה, מה פירושו של כל זה. הוא כמובן ידע שזה היה הדבר הראוי ואולי חש מעט גאווה שכל הטקס המסורתי הזה מופנה אליו, אבל בו בזמן כל זה שעמם אותו.

לבסוף, במחווה מרשימה, הקולונל סֶרבין צעד קדימה, בידו קופסת קרטון קטנה ובתוכה המדליה. גנרל צ'או דחף בידו את וייה והאיץ בו לעמוד. הקצינים מחאו כפיים בפראות, הקהל שעמד בחוץ הריע והתזמורת שברחבה פרצה במארש ניצחון.

וייה הושיט את שתי ידיו בהתלהבות כמו ילד למראה צעצוע חדש. הוא בקושי התאפק מלפתוח את הקופסה כדי לראות מה בתוכה. שקט של ציפּייה נפל על כולם, גם על ההמון ברחבה. וייה הסתכל על המדליה גירד את פדחתו ובקול שקט מלא יראת כבוד אמר בבירור: "זה ממש דבר קטן לתת לאדם כתמורה על כל ההרואיות והגבורה שאתם מדברים עליה."

הבועה של האימפריה התפוצצה ובה בעת פרץ גל רועש של צחוק.

הם ציפו שהוא ידבר — יאמר את התשובה השגרתית של קבלה. אבל כאשר הוא הסתכל מסביב על החדר, על כל אותם אנשים מלומדים מבריקים שהצהירו שהם ימותו למען וייה איש הכפר והתכוונו לכך, וכאשר הוא ראה מבעד הדלת את החיילים המותשים אשר שכחו את קשיחותם והצטופפו בהתלהבות כשעיניהם הנלהבות נעוצות בקוֹמפַּניֵירוֹ, החבר למאבק שאהבו, הוא חש את משמעות המהפכה.

כשפניו מכווצות, כפי שהן נעשו תמיד כשהיה מרוכז מאוד, הוא נשען על השולחן שהיה לפניו ואמר בקול כה שקט עד כי האנשים כמעט לא יכלו לשמוע: "אין מילה לדַבֵּר. כל מה שאני יכול לומר הוא שליבי כולו שלכם". ואז הוא דחף את צ'או והתיישב כשהוא יורק בפראות על הרצפה; וצ'או נאם את הנאום המקובל.

[1] ,Francisco Villa מכונה Pancho (1878–1923). [כל ההערות הן של המתרגמת אלא אם צוין אחרת]. 
[2] Marcus Tullius Cicero, מדינאי פילוסוף ונואם מהולל ברומא. שירת כקונסול והתנגד להכתרת שליט יחיד במקום הרפובליקה. Lucius Catilina התנגד לו ונקט אמצעים שונים לתפוס את מקומו. קיקרו הוציא נגדו חוק ונאם נגדו בסנאט הרומי.