צבעים

"התמונה הזו שיש במצלמה הקטנה שלך," הוא פזל לרגע לעברה ושוב נעץ בי מבט משתק. רציתי להכחיש, הרי הוא לא ראה אותי ממש לוחצת ומצלמת, אבל לא הצלחתי להגות מילה. "תמחקי אותה," הוא לחש באיטיות, אפו כמעט נוגע בשלי. ניסיתי להיחלץ ממצב נציב המלח שבו הייתי כלואה, אך הצלחתי רק לבלוע את רוקי. "את מבינה אותי?"

צ'ארלי ויילד, צלמת וסטודנטית לאומנות חזותית, בטוחה שהדרך להיחלץ מזיכרון אביה המת, מביתה ההרוס ומאימה האלכוהוליסטית היא לדבוק במערכת היחסים שלה עם החבר שלה, כוכב הכדורסל העולה והעשיר. היא נאבקת לשמור על מלגת הלימודים שלה ולצלוח את קורס החובה באומנות שהיא נאלצת ללמוד, קורס שאותו מוביל ראש החוג מטיל האימה, לוקאס בורן.

סיטואציה מביכה שצ'ארלי לוכדת במצלמתה, מאלצת אותה לנקוט צעדים לא שגרתיים שיאפשרו לה לשמור על מלגת הלימודים שלה. בינה לבין לוקאס מתפתח קשר מוזר, מכאיב ואסור, שעתיד להתיר קשרים ישנים מעברה של צ'ארלי. היא עומדת בפני החלטה – לדבוק במה שהיא חושבת שמגיע לה ושיציל אותה מחיי העוני, או להתמודד עם עברה ועם רגשותיה כלפי לוקאס.

צבעים הוא רומן ארוטי, סוחף ורווי יצרים, הבוחן את גבולות המותר והאסור.

זהו ספרה השביעי של אלי ספקטור, סופרת הכותבת בשם עט. קדמו לו ארבעת ספרי סדרת "מרווחי נשימה", "טיטניום" ו"משואת מרקאיבו".

פרק 1

שלוש־עשרה שנים לאחר מכן
"צ'ארלי, צריך לחלק כדורים למי שאכל את ארוחת הצוהריים בחדר שלו," עדכנה אותי מרתה, האחות האחראית בבית האבות שבו עבדתי בחודשי הקיץ האחרונים. זו הייתה חופשת הקיץ אחרי שנת הלימודים הראשונה בבית הספר לאומנויות שבאוניברסיטת קולומביה. הכסף שחסכתי אחרי בית הספר התיכון הלך ואזל במהירות, והייתי חייבת לחדש מעט את הרזרבות עד שאקבל את האישור הנכסף למלגה שתאפשר לי להמשיך במחלקה לאומנות חזותית.

"אוקיי, לעצור אצל מגדה? אני חושבת שהיא לא יצאה היום לארוחה." התחלתי למיין את כוסות הפלסטיק הקטנות על מגש ולעצור מול מגירה של כל דייר כדי לוודא שאני מכניסה את כל הכדורים שהוא צריך לקחת אחרי הארוחה. הפעולה הזו לקחה לי נצח בדרך כלל, תמיד חששתי שאפספס אחד וחלילה אגרום לכך שאחד מהם יתפגר בגללי.

"מי?" היא הרימה אליי גבה ג'ינג'ית מעבר לשולחן העבודה שלה בעמדת האחיות.

"מגדה, הדיירת מחדר 17?" שאלתי בתמיהה.

"אה, 17, כן, גם היא," מרתה אמרה בנפנוף יד ומיהרה משם לעבר חדר הטלוויזיה, להשתלט על המריבה שהחלה להתפתח שם בנוגע לערוץ שיצפו בו בשעה הקרובה.

"אוקיי... מגדה, מגדה, בואי נראה איפה הכדורים שלך," מלמלתי וניגשתי לחפש את המגירה שלה. אחרי שמצאתי אותה מילאתי את הכוסית הקטנה בכדורים ללחץ דם וללב שלה. עשיתי את דרכי וחילקתי את הכדורים בשמחה ובחיוך. זה היה יומי האחרון במקום. בעוד שבועיים מתחילה שנת הלימודים ולא אוכל להגיע למשמרות הבוקר שאליהן נדרש איוש. איאלץ להסתפק בעבודת המלצרות הנוספת שלי בפאב הקטן שבאוניברסיטה ולקוות שיקדמו אותי בקרוב אל הבר. דווקא חיבבתי את הזקנים כאן. יותר מלהחליף להם מצעים ולדאוג שייקחו את התרופות שלהם, אהבתי לשבת עימם ולהקשיב לקשקושיהם הדמנטיים. ברגעי הצלילות שלהם הם סיפרו סיפורים מרתקים.

המצלמה על צווארי הייתה כבדה. לא הבאתי אותה לכאן לעיתים קרובות אבל רציתי ללכוד תמונות אחרונות של המקום המיוחד הזה. נזכרתי במצלמה הראשונה שהייתה לי, זו שאבא השאיר אחריו אחרי שמת. היא עדיין הייתה ספונה במגירה בחדר שלי בבית של אימא. לצערי, לא יכולתי להמשיך להשתמש בה, כבר היה מאתגר עבורי לרכוש ניירות פולרואיד, והאפשרויות המדהימות שהיו גלומות בעולם הצילום הדיגיטלי גרמו לי לזנוח אותה. מצלמת הניקון שהייתה על צווארי עלתה לי 800 דולרים, שהיו שווי ערך לשלושה קילוגרמים שהשלתי ממשקלי כשנאלצתי לוותר על כמה ארוחות לפני חצי שנה.

"חיוך גדול, מר פולי!" הכרזתי אחרי שהגשתי לו את הכדורים. הוא הניח את כוס המים ששתה כדי לבלוע אותם וחשף את השיניים התותבות המבהיקות שלו כשחייך אליי. תקתקתי במהירות. "אתה חתיך אמיתי, מר פולי! אשלח את התמונה למרתה והיא תתלה אותה בחדר שלך." ניגשתי אליו ונשקתי על השיער המדובלל ואפור שעל ראשו.

"תבואי לבקר, צ'ארלי! אל תשכחי אותי כשתהיי צלמת מפורסמת!" הוא קרא אחריי.

"בטח! אני אגיע לבקר עם סטיבן מייזל1," גיחכתי.

"מי?!" הוא הספיק לצעוק.

"אני אבוא!" צחקתי וסגרתי את הדלת אחריי. כשהגעתי לחדר של מגדה, הדלת שלה הייתה פתוחה מעט. הנחתי את המגש הקטן על השולחן שליד הדלת ווידאתי שהכוס שמכילה את התרופות שלה נמצאת בכיס החולצה שלי. הרמתי את ידי לנקוש על הדלת כששמעתי קול של גבר. ידי עצרה באוויר ומשהו בעומקו של הקול שלו גרם לי להמתין ולא להכריז על נוכחותי.

"... אני כבר לא יודע מה לעשות," שמעתי אותו שוב, הפעם ברור יותר. הוא נשמע נסער, מוטרד, "לא משנה מה אני עושה, אני לא מצליח לדבר להיגיון שלה."

מגדה לא ענתה לו ותהיתי אם היא שקעה לעוד סשן דמנטי שניתק אותה מהמציאות.

"אני מצטער, אימא," ליבי החל לפעום במהירות כששמעתי אותו, נואש כמעט, "אני צריך שתגידי לי שאת סולחת לי, שאת מבינה למה עשיתי את מה שעשיתי..."

הסקרנות גברה עליי, משהו קלוש בזיכרוני אותת לי שסיטואציות כאלו, בעיקר אחת ספציפית בעברי, לא תמיד הסתיימו טוב. "מי שמציץ נפגע," אבא היה אומר לי בילדותי. בכל זאת, דחפתי מעט את הדלת, שכבר הייתה פתוחה.

מגדה ישבה על הכורסה שמתחת לחלון של חדרה, היא אהבה לשבת בה כששמש הצוהריים הייתה נופלת בזווית מושלמת שיצרה ריבוע חמים שכיסה את כל הכורסה. ראשה היה שמוט מעט ומבטה היה כבוי. לרגליה היה גבר שכרע על ברכיו, הניח את זרועותיו על ירכיה וקבר את ראשו בין ברכיה. בחנתי את גבו ואת חולצתו, ששוליה התרוממו מעט. כתפיו הרחבות זעו, ולפי הרעד שלהן הבנתי שהוא בוכה. כמעט הפסקתי לנשום מהמחזה. מגדה הרימה את ידה הכבדה והגרומה, הניחה אותה על ראשו והידקה את אצבעותיה סביב שערו. לא ראיתי את פניו, אבל משהו כאוב הבזיק בעיניה של מגדה והיא הניעה את שפתיה באלם. הרמתי את המצלמה במהירות, במעין רפלקס שלא הצלחתי להשתלט עליו, וכיוונתי אל המחזה. הוא אחז בשולי שמלתה והידק את אצבעותיו בחוזקה סביב הבד. זה נראה כאילו הוא חזר להיות ילד שמחפש נחמה. התמונה הייתה שוברת לב והייתי חייבת ללכוד אותה. תקתקתי כמה פעמים, מודה לאל על המנגנון השקט, אך מגדה הרימה לפתע את עיניה והצלילות נראתה בהן.

"צ'ארלי!" פניה אורו. המצלמה הפכה לאבן כבדה בין ידיי, אך לא הספקתי להוריד אותה בזמן שהוא נרתע כנשוך נחש והרים את פניו לעברי.

זין. הוא ראה אותי מחזיקה את המצלמה. הוא נעמד במהירות והביט בי בעוינות גלויה. עיניו הירוקות היו זהות בצבען לעיניה של מגדה, אלא שציפתה אותן מעין שכבה קפואה שגרמה להן להיראות כמו הבזק של שמש בבקבוק. נחירי אפו הישר התרחבו והוא הידק את שפתיו במורת רוח. הלסת שלו התרבעה בתנועה שהבהירה לי שהוא ממש לא מרוצה מכך שאני שם.

"מי את?" הוא תבע לדעת בכעס.

"א... אני..." פתחתי בגמגום ושמטתי את רצועת המצלמה.

"צ'ארלי, בואי, התקרבי, ילדה יפה שלי." מגדה התעלמה ממנו והושיטה את ידה אליי. התקרבתי בהיסוס, פחד לא הגיוני אחז בי, כאילו הוא עומד לקרוע את המצלמה מעל חזי ולרסק אותה על הרצפה. יכולתי להרגיש את הזעם קורן ממנו בפעימות שהיו יכולות להרוג. עמדתי לידו מולה והרגשתי תחושת אפסות מוזרה, לא רק לנוכח קומתו הגבוהה, אלא בעיקר בגלל הכוח והאנרגייה החזקה שכל כולו שידר.

"מישהו הרשה לך להסתובב כאן ולצלם את הדיירים?" הוא סינן, לא מסיר את עיניו הבוערות ממני. הריח של מעיל העור שלבש חדר לנחיריי, כמו ריח של זיכרון ישן וטוב.

"לוקאס, תתנהג יפה לצ'ארלי! היא אחת מהטובות!" מגדה נזפה בו ושוב חייכה אליי, "באת לבקר אותי, מתוקה?" שאלה.

"באתי לתת לך את הכדורים שלך, אמרו לי שאכלת בחדר," אמרתי בקול רפה. גרוני היה יבש ורציתי פשוט להימלט משם. מגש האוכל היה על המיטה, היא סיימה את הדייסה שהייתה חביבה עליה אבל לא נגעה בלחם. הוצאתי את הכוסית מכיסי והנחתי את הכדורים בידה. מילאתי כוס מהמים בקנקן שהיה על השידה שלה והגשתי לה. היא בלעה את הכדורים בזמן שעמדנו מולה והזמן נמתח לרצועות שלא הצלחתי לעמוד על טיבן, כל שנייה התארכה והרגישה כמו חמש דקות תחת מבטו המעיק.

"זה היום האחרון שלי, מגדה, באתי להיפרד," הוספתי כשהיא סיימה סוף כל סוף. פניה נפלו כמעט מייד והיא הושיטה אליי את ידיה. הצצתי לעבר הגבר, בנה, כאילו כדי לבקש אישור. הוא לא אמר דבר ושריר נע בלסת שלו. התעלמתי ממנו וחיבקתי אותה בחום. "אתגעגע אלייך," אמרתי לה ברוך. היא הדיפה ניחוח של עוגיות ריבה ושל לחם שזה עתה סיימו לאפות.

"ואני אלייך, ילדה יפה שלי. תבטיחי שתבקרי אותי," היא טפחה על גבי.

"מבטיחה. להתראות, מגדה." פניתי אליו, "להתראות גם לך." פסעתי במהירות אל מחוץ לחדר ותכננתי להתחיל לרוץ ברגע שאיעלם מעיניהם.

"היי." עצרתי מייד כששמעתי את הקול מאחוריי. אחזתי במצלמה בחשש, כאילו האיום עליה עדיין לא הוסר. הסתובבתי אליו בחיוך לא מוצלח במיוחד. הנוקשות לא עזבה את פניו כשהוא פסע לעברי ונעמד מולי, ושוב, תחושת ריקנות פשטה בי. לא חיבבתי אותו במיוחד.

"לא התכוונתי ל..." פתחתי וכשהוא שלף מהכיס האחורי שלו סיגריה השתתקתי. הוא לא הסיר את מבטו ממני כשתחב אותה בין שפתיו, שצבע אדמדם שלט בהן. מעל השפה העליונה שלו הצלחתי לראות נקודת חן זעירה. הוא נראה כמו מישהו מהסט של "ילדי האנרכיה", זועם ומושך באותה המידה. "אסור לעשן במסדרונות, זה עלול להפעיל את גלאי העשן," צייצתי בקול שגרם לי לרצות לבעוט לעצמי בתחת.

"כן?" הוא הדליק את הסיגריה, ועשן החל להסתלסל ממנה. היא נראתה כאילו גלגל אותה לפני שבוע והריח שעלה ממנה היה של גראס משובח, כזה ששאיין מצליחה להשיג מהחברים העשירים שלה.

הנהנתי.

"התמונה הזו שיש במצלמה הקטנה שלך," הוא פזל לרגע לעברה ושוב נעץ בי מבט משתק. רציתי להכחיש, הרי הוא לא ראה אותי ממש לוחצת ומצלמת, אבל לא הצלחתי להגות מילה. הוא עצר כדי לשאוף ארוכות והטה את צווארו לאחור, שולי הלסת שלו היו מנוקדים בזיפים שעיטרו גם את קצות לחייו. גרוני יבש שוב. ניסיתי לדמיין איך הוא ייראה ללא חולצה ואם עצמות הבריח התקיפות האלה מרמזות גם על אופי החזה והבטן שמתחת לבד הכותנה הרופף של חולצתו. הוא הטה את ראשו חזרה, רכן לעבר פניי ונשף את העשן הממסטל לתוכן. ניסיתי לא לנשום אבל נאלצתי לפלוט שיעול. "תמחקי אותה," הוא לחש באיטיות, אפו כמעט נוגע בשלי. ניסיתי להיחלץ ממצב נציב המלח שבו הייתי כלואה, אך הצלחתי רק לבלוע את רוקי. "את מבינה אותי?" הוא אחז לפתע בזרועי בכוח. הנהנתי נמרצות.

"כן," עניתי והרמתי את המצלמה, לחצתי על כפתור במהירות וקיוויתי שזה יניח את דעתו ויגרום לו לחשוב שמחקתי את התמונה. זה עבד. הוא נסוג, נתן בי עוד מבט אחרון לא ברור וחזר אל חדרה של מגדה. את חמש הדקות האחרונות של המשמרת שלי ביליתי באותה נקודה במסדרון, מטולטלת, נבוכה וסמוקת לחיים.

צלם אופנה אמריקאי מפורסם הנחשב לאחד המצליחים בתחום.