צללים מן העבר

תאריך הוצאה לאור: 07-2020

אמילי רוג’רס

שנתיים חלפו מאז הרגע הנורא שבו אבדו עקבותיו של ג’יימי, טרגדיה שהותירה אותי שבורת לב,

כשסימני שאלה רבים מרחפים מעליי. נעתי בין ייאוש לתקווה, בין שפיות לשיגעון, שבויה בתעלומת

היעלמותו. סודות ושקרים פקחו את עיניי למציאות אפלה שסירבתי לראות. כל מה שהכרתי הוטל

בספק. ידעתי שלא אוכל לסיים את הפרק הזה בחיי עד שלא אסגור מעגל עם העבר.

לא ידעתי לאיזו סכנה אני נכנסת.

ראיין מיילס

כל חיי פעלתי בשם החוק ונלחמתי למען הצדק, עד ליום שבו הועמדתי במבחן שגבה ממני מחיר

כבד. כל מה שבניתי קרס והתפרק, הפכתי לאדם קר ומנוכר, המנהל את חייו לפי מתווה של כללים

ברורים. כבלש פרטי, חשבתי ששום דבר לא יכול להפתיע אותי, עד לרגע שאמילי נכנסה למשרדי

וטלטלה את עולמי. נסחפתי אחריה במערבולת של רגשות ותשוקות שגרמו לי לאבד שליטה, לחצות

קווים אדומים ולהידרדר במדרון חלקלק והרסני.

חקירה אחת עמדה לשנות את הכול.

______________________

“צללים מן העבר” הינו רומן מתח סוער וחושני, רווי פשע ומסתורין, המשלב בתוכו סיפור עוצמתי על אהבה בלתי נשכחת הצומחת מתוך השברים וההריסות, כנגד כל הסיכויים.

זהו ספרה החמישי של הסופרת נעמה סכר. ספריה, “במציאות אחרת”, “חיים ללא גבולות”, “סדקים של שתיקה” ו”מפלט אחרון”, כיכבו במקומות הראשונים ברשימות רבי המכר וזכו להצלחה רבה ולביקורות נלהבות….

פרולוג

אמילי
אני שוכבת בחדר השינה וממששת את הכרית שמונחת בקצה המיטה, מהדקת אותה אל חזי, מחכה לרגע שג’יימי ישוב אליי. שלושה שבועות חלפו מאז שיצא למקסיקו סיטי כדי לסגור עסקה חשובה ש”תסדר אותנו לכל החיים”, כדבריו. “זו רק תקופה קצרה, בקרוב אחזור,” הוא הבטיח, אך מועד חזרתו חלף והוא עדיין לא שב. בימים האחרונים גם לא יצר קשר.

אני נאנחת, טרודה וחסרת מנוחה, ניגשת למחשב ומחייגת אליו בשיחת וידאו. כשדמותו המוכרת מופיעה על המסך בחדרו שבבית המלון, אני נושמת לרווחה. ובכל זאת, הוא נראה אחרת, לבוש בחולצה מרושלת, פרוע שיער ולא מגולח, מראה מוזנח שלא מתאים לו. הוא מתקרב אל המסך להביט בי מקרוב וחיוורון נסוך על פניו החבולות.

“אלוהים אדירים... מה קרה לפנים שלך? ממה נפצעת?” אני שואלת בחשש כבד.

“אני בסדר,” הוא מתחמק ממבטיי הבוחנים. “הייתה תאונה קטנה, זה רק כמה שריטות ושפשופים...” הוא נשמע מתוח ועייף. כתפיו שמוטות ועיניו השקועות מעוטרות בצללים שחורים.

“איך זה קרה, ג’יימי? היית אצל רופא?”

“אמרתי שאני בסדר, אל תעשי מזה סיפור גדול.” משהו לא טוב עובר עליו, הדאגה לשלומו מנקרת בליבי.

בימים הראשונים הקפדנו לשוחח בכל ערב, אך דווקא ביום שבו אמור היה לטוס חזרה, הוא לא התקשר. התכוננתי לקראתו, חשבתי שאולי הוא יפתיע אותי ויופיע למחרת בבית ונצא לחגוג את סיום העסקה, אבל הוא לא חזר. לא שמעתי ממנו מילה, לא באותו יום ולא ביום שלמחרת. ועכשיו, אחרי שלושה ימים של נתק, הוא נראה רזה יותר, חבול, ושותק.

“ג’יימי? אתה רחוק ממני ואני דואגת לך. דבר איתי, ספר לי מה קורה איתך?”

הוא נאנח בתסכול. ״העסקה לא התקדמה כמו שחשבתי. התעוררו בעיות... אני צריך עוד זמן לטפל בהן...” קולו חרישי ומהוסס, לא רם ובוטח כתמיד.

“איזה סוג של בעיות?” מפלס הלחץ עולה בתוכי.

“אני לא יכול לדבר על זה עכשיו... זה עניין מורכב, אמילי, תניחי לזה. תסמכי עליי, הכול בשליטה... אני יודע מה אני עושה,” הוא משיב בסגנון האופייני לו, אבל לא נשמע כמו עצמו.

“הם חזרו בהם, זה העניין?”

“אני אי פעם אכזבתי אותך?” הוא שואל. אני רוצה להגיד לו שכן, מלא פעמים, אבל שומעת את עצמי אומרת: “לא, ג’יימי, אף פעם.”

“לא משנה מה יקרה לי, תזכרי שאני אוהב אותך תמיד. את הדבר הכי חשוב לי בחיים,” הוא נאנח ואומר בקול מוזר, קצת חנוק.

“אלוהים אדירים, ג’יימי... אתה מפחיד אותי...” אני ממלמלת בדאגה, ספק לעצמי ספק אליו.

“יש דברים שעשיתי ואני לא גאה בהם... דברים שאני מתחרט עליהם. עדיף שלא תדעי מה הם, זה בטוח יותר בשבילך, שלא תהיי מעורבת...” עיניו מושפלות.

לפתע, דפיקות חזקות נשמעות על דלת חדרו, קוטעות את השתיקה הרועמת בינינו.

“לעזאזל!” הוא מסנן בזעם. אגלי זיעה מכסים את פניו חסרות המנוח. הוא מישיר אליי מבט רדוף, אחוז בהלה.

“ג’יימי? מה אתה לא מספר לי? במה לכל הרוחות הסתבכת?” אני מתפרצת.

“אני חייב לסיים עכשיו,” הוא אומר בטון מעורער, עיניו הטרוטות מתרוצצות בחוריהן כשהוא מביט לצדדים בחיפזון מתוח.

תחושת בטן חזקה מבשרת לי שמשהו לא טוב עומד להתרחש.

“לא... אל תנתק... אני רוצה לעזור,” אני מפצירה בו בדריכות כשהדפיקות הרמות ממשיכות להרעיד את הקירות בחדרו. נראה כי בעוד שניות ספורות הדלת תיפרץ.

“אני אוהב אותך, אמילי. תמיד אוהב,” הוא שולח את ידו אל מסך המחשב, נוגע בו ומעווה את פניו המבוהלות בלחישה מתנשפת.

“גם אני אוהבת אותך...” אני מקרבת את ידי אל ידו ומשיבה בקול חנוק, רגע לפני שהוא נעלם מן המסך.

בעיניים מוצפות מדמעות אני ממשיכה לחייג לטלפון שלו, פעם אחר פעם, חרדה לשלומו, אך הוא לא עונה. רעד מבעית חולף בגופי. מילותיו האחרונות מהדהדות באוויר. אני ממהרת להתקשר למלון שבו הוא מתאכסן, “קאסה בלאנקה” שבמקסיקו סיטי, מבקשת מהפקיד שיעביר את השיחה לחדר 521 או שיעלה לברר אם הוא בסדר.

ליבי הולם בחזי ונשימתי נעתקת כשהפקיד עונה ביובש: “מצטער, גברת, אך איני יכול לעזור לך. אין לנו אורח בשם ג’יימי רוג’רס.”

פרק 1

כעבור שנתיים

אמילי
“את לא יכולה לפתוח פרק חדש בחיים, אם את כל הזמן חוזרת וקוראת את הפרק הקודם,” אני משננת את מילותיה של אימי וסוגרת עוד ארגז מלא בחפצים ישנים ששכחתי שהם קיימים בכלל.

לפני כמה ימים התחלתי לארוז לקראת המעבר דירה. אחרי שנתיים של המתנה מייגעת לג’יימי, לתשובות, לחיים שהיו לי קודם, אני מרגישה שהגיע הזמן להמשיך הלאה. כמעט סיימתי, אבל חדר אחד עדיין ממתין לי, החדר הקטן שנמצא בקומה העליונה, חדר העבודה של ג׳יימי, שם בילה במשך שעות ארוכות.

אני לוקחת ארגז ריק וברגליים כבדות עולה במדרגות העץ אל הקומה השנייה, נושמת עמוק ומסובבת את המפתח. דלת העץ חורקת, התריסים מוגפים, חשוך. אני מדליקה את האור ובוהה בחלל. כל חפציו של ג’יימי נשארו במקומם כפי שהיו. בגרון חנוק מכאב אני מסתובבת בחדר וסורקת את המדפים, מתיישבת בכיסא העץ שאהב ומחליקה את כפות ידיי על שולחן הכתיבה הישן, המצופה שכבות של אבק.

״ג׳יימי... איפה אתה?” אני לוחשת בנואשות כשהזיכרונות צפים, נעה בין האמת לנסתר, בין המציאות לבדיה, בין התקווה לאכזבה. לרגע קצר וכמעט מוחשי אני רואה אותו, קרוב אליי, במרחק נגיעה, יושב לצידי על הכיסא ומביט בי. הוא נראה נינוח, עיניו החומות בורקות משמחה מבעד למשקפי הקריאה שלו, ושיערו הכהה מסורק בקפידה, משוך ממצחו לאחור. אני מושיטה לעברו את ידי, אך ידו אינה מושטת חזרה.

“לא! זו רק אשליה. אתה לא כאן...” אני ממלמלת בכעס קודר ומשליכה חפצים לכל עבר, מנפצת בטעות את התמונה הממוסגרת מיום נישואינו. אני בוהה בה בעגמומיות, בג’יימי בחליפה שחורה ובי בשמלת כלה לבנה. כמה מאושרים היינו אז! החיוך היפה שלו קורא לי מבין רסיסי העבר. אני מתרוממת על קצות אצבעותיי, מעיפה את התיקים שמונחים על המדפים הגבוהים, ותולשת מתוכם את הדפים.

אך הזעם העצור בי אינו שוקט. אני עוקרת בתסכול את מגירות השולחן ממקומן, כל הבדידות והעצב, החרדה והייאוש, התקווה שנכזבה יום יום במשך שנתיים תמימות - הכול מכה בי ללא רחמים. אני קורסת על רצפת העץ, נשכבת בין החפצים והזכוכיות, מביטה בתמונה השבורה שלנו ומתפרקת בבכי מר. היעלמותו הותירה חור גדול בליבי. אף שעברו שנתיים והחיים המשיכו בלעדיו, ישנם רגעים שעדיין קשה לי להשלים עם המציאות שבה הוא איננו עוד.

לקראת חצות הלילה, כשכל שרירי גופי סחוטים ממאמץ, אני מזכירה לעצמי שיום עמוס מחכה לי מחר. אני מוחה את הדמעות ומתרוממת על ברכיי, מחליטה לדחות את פינוי החדר. אלא שאז נתקלות עיניי בדף שמוצמד לחלק התחתון של אחת המגירות ההפוכות שהשלכתי על הרצפה.

אני תולשת אותו וסורקת אותו במבט מהיר. זה נראה כמו פירוט חשבונות ישן שהונח שם זמן רב, אך משהו בו מושך את תשומת ליבי. אני משפשפת את עיניי וקוראת בקול את המילים המודגשות באדום של הסמליל הקטן שמתנוסס עליו בצידו השמאלי: Union Bancaire Privee - Swiss bank. תדפיס חשבון של בנק שוויצרי?! זה חשבון עסקי שבאופן מפליא שייך לג’יימי. מוזר... מסתבר שהוא פתח חשבון זר על שמו לפני שנעלם, ואני לא ידעתי על כך.

איך זה ייתכן? למה שיעשה דבר כזה בלי ליידע אותי? אני מביטה בסכום שמצוין בשורת ההפקדה בחשבונו ומשפשפת את עיניי הדומעות. “אלוהים אדירים! חמישים מיליון דולר...?! לא, זה לא הגיוני. זו בטח טעות, אין סיכוי בעולם שזה הכסף שלנו...”

בלב הולם אני בוחנת מקרוב את טווח התאריכים שבו נפתח החשבון והופקד הכסף, ומזדעזעת עוד יותר. התאריך מעט דהוי, אך אני מצליחה לקרוא אותו. גל של קור חולף בגופי כשאני רואה את התאריך 06/01/2017 ונרעדת. שבוע לפני שג’יימי עזב את הארץ וטס לפגישה ההיא במקסיקו! מה לכל הרוחות קורה פה?

התמונה מתחילה להתבהר. זו העסקה שדיבר עליה! זו העסקה שאמורה הייתה לסדר אותנו, ליצור עבורנו חיים חדשים וטובים. מי העביר לו את הסכום המטורף הזה ועל מה? למה דווקא לחשבון זר שנשמר בחשאיות? שאלות רבות מתרוצצות בראשי. כל מה שאני מנסה לקבור יום יום, שב ומתעורר מחדש. צמרמורת משתלטת על גופי, אני מסתחררת ומחזיקה את הדף בשתי ידיי הרועדות, חשה בחילה ודחף להקיא.

היו לו חמישים מיליון דולר בזמן שאני נאבקתי לעמוד בתשלומים החודשיים של כל ההלוואות שלקחנו על הבית הגדול הזה, שנאלצתי לבסוף למכור, אחרי שעצרתי את לימודיי רגע לפני סיום ועבדתי מבוקר עד ערב רק כדי להחזיק את הראש מעל המים.

אני חייבת להבין מה קורה פה. אני מדליקה במהירות את המחשב ומקלידה את כתובת האתר של הבנק השוויצרי, בניסיון להגיע לפרטי החשבון ואולי לדלות מידע על אודותיו. בדפיקות לב מואצות אני מקישה את מספר הזהות של ג’יימי בקישור, וממתינה. כעבור רגעים ספורים עולה על המסך הודעת חסימה של הבנק, שלפיה לא ניתן בשום אופן לקבל כל מידע או פרטים עדכניים של מצב החשבון ללא הקשת קוד אישי וסיסמה כמתבקש לצורכי ביטחון ואבטחה, כאלו שאין ברשותי גישה אליהם. זה אבוד. אני מניחה שרק לג’יימי היו אותם.

הנה ג’יימי, אני מגלה עוד שקר, עוד סוד שהוסתר ממני. מה לעזאזל עשית עם החיים שלנו? אני כועסת עד עמקי נשמתי, מרגישה נבגדת כמו אז, באותו לילה שבו גיליתי את השקר הראשון, שבו הבנתי שג’יימי נתן לי שם מפוברק של מלון שבו מעולם לא שהה. שוב התסריטים ההזויים והמחשבות המבעיתות פוקדים אותי, ומעליהם התחושה שאסון גדול התרחש. גם עכשיו, שנתיים לאחר שנעלם.

עד היום אינני מבינה איך ייתכן שנעלם כך בלי להותיר עקבות. עוד באותו לילה שבו נותקה שיחתנו, פניתי לנציגות משרד החוץ האמריקאי במקסיקו בבקשה דחופה לסיוע באיתורו, מתוך חשש אמיתי לחייו. תמונתו הופצה בכל מקום ברחבי העיר שבה שהה. עברה יממה נוראה, מורטת עצבים, שבה לא עצמתי עין, ואחריה עוד ארבעים ושמונה שעות של חוסר ודאות. התהלכתי סהרורית בבית והמתנתי לטלפון המיוחל ממנו, אך זה לא קרה.

חלפו ימים ושבועות שלמים של חיפושים אינטנסיביים שניהלה המשטרה המקומית בשיתוף פעולה עם משרד החוץ, אבל לא היה להם שום מידע שיוביל אותם אליו. הוא פשוט נעלם בלי להשאיר אחריו סימן חיים. לאט לאט הזדחלה לתוכי ההכרה כי ייתכן שמשהו איום ונורא קרה לו שם. ועתה, לראשונה, אני מרגישה שיש לי איזה קצה חוט שיוכל לשפוך אור על התעלומה.