צלקות מדויקות

"אני לא אחראי על שבויי מלחמה ולא על מה עושים להם, ואם אתערב, זה עלול להיגמר לא טוב מבחינת כל המשפחה שלנו. אני דאגתי לך, לקחתי אותך, גידלתי אותך כבת שלי, וזאת הטובה שאת מחזירה לי? מתנהגת בדיוק כמו אימא שלך, מצדדת בצד של הזאבים?! לעזאזל ריי, לא ראית מה הם עשו לנו? הם תקפו מיליוני ילדים שלנו, ולך אכפת מילד אחד שלהם?!"

כל חייה ריי ידעה שהיא תהיה ציידת ותמשיך את השושלת המשפחתית המפוארת של משפחתה היא התאמנה לכך במשך שנים וידעה שעתידה נקבע לה עד שהיא פוגשת בעיניים הזוהרות ששומטות את הקרקע מתחת לרגליה ומגלות לה סודות על עברה והעתיד שלה בסכנה.

1

“את צריכה להיות הכי טובה! אין זמן לתירוצים, ריי. את לא מבינה? רק כך תשרדי!״

אלכס תפס בשולי חולצתי, מהדק את אגרופיו ומרים אותי מהרצפה כאילו משקלי שווה למשקל נוצה. הוא העיף אותי באוויר, גבי התנגש בקיר בחוזקה. הרגשתי כאילו העצמות בגופי נשברות כשנפלתי, פניי לכיוון הרצפה. נשארתי לשכב כך. אלכס המשוגע הזה עוד יהרוג אותי אם לא ניקח הפסקה, זה היה לי ברור.

“אלכס, אני צריכה הפסקה בבקשה״, התחננתי, מתנשפת בכבדות בין מילה למילה. טעם הדם עלה על לשוני וזיעה התאספה במצחי לטיפה שירדה לאורך פניי.

כבר שעתיים שלמות ברצף שאנחנו רק מתאמנים, או יותר נכון אלכס מתאמן על דרכים חדשות להפיל אותי, ואני בכל פעם נופלת, שוב ושוב.

הייתי עייפה כל כך, כבר לא טרחתי להרים את עצמי מהרצפה או להישיר מבט אל אלכס.

“קדימה, קומי״, הוא דרש בקשיחות שהפגין בכל פעם כשהיינו מתאמנים יחד. לא יכולתי לקום, לא היו בי הכוחות.

“רק תשאיר אותי למות כאן על הרצפה הקרה והנעימה,״ ביקשתי, והוא פרץ בצחוק שלא שמעתי ממנו בשעתיים האחרונות. הרמתי מבטי אליו, וחיוך החליף את המבט הקשוח ששנאתי. הסתובבתי ונשכבתי על גבי.

הוא תפס בשתי כפות ידיי ומשך אותי. לא הפסקתי להתנשף בכבדות בזמן שידיו השריריות מייצבות אותי כדי שלא אפול שוב, “בסדר, בסדר, לכי הביתה ותנוחי טוב. מחר המבחנים.״

אלכס הניח לי וניגש אל המגבת שלו. הוא הרים אותה מתיק הספורט שלו וניגב את הזיעה מפניו ומגופו, אבל אני נותרתי לעמוד במקום כאילו מישהו מִסמר את רגליי לרצפה במאה מסמרים. לרגע אחד לא חשבתי על המבחנים שעתידים להתקיים מחר, לרגע אחד, בחרתי להימנע מהמחשבה מה יקרה אם לא אעבור, ובייחוד לא רציתי לחשוב מה יקרה אם אצליח — אלכס עלול לדחוק אותי לקצה עד שבאמת אשבור כל עצם בגופי, והוא ייהנה מכל רגע.

“היי ריי, את חולמת. מה קרה? מה המבט הזה?" אלכס בחן את פניי במבט מודאג. הוא הכיר אותי היטב, הוא אימן אותי מהיום הראשון שבו הגיע הנה, למפקדה, לפני כשנתיים.

“מה יקרה אם לא אעבור מחר את המבחנים? אני אבייש את האחים שלי, ובייחוד את אבא שלי. אלוהים אדירים... אני בטוחה שהם יזרקו אותי מעבר לחומה להיהרג על ידי הזאבים.״

המילים הפתיעו אפילו אותי — אמרתי בקול את מה שחשבתי ללא הפסקה בחודשים האחרונים.

לא נראה שהחששות שלי הפתיעו במיוחד את אלכס. הוא ידע טוב מאוד מה המעמד של המשפחה שלי ומה מונח על כף המאזניים, ובכל זאת, עיניו הכחולות שלחו אליי מבט רגוע, וחיוך קטן עלה על שפתיו החיוורות.

“תראי ריי, לא רציתי להגיד את זה כדי לא לגרום לך להקל ראש באימונים האחרונים שלנו, אבל אני בטוח במאת האחוזים שתעברי את המבחנים בקלות מחר. בכל זאת, אני זה שאימן אותך. מבט זחוח מלא גאווה עלה על פניו, “קדימה, לכי לנוח, אפגוש אותך מחר.״

הרמתי את התיק שלי מהרצפה וירדתי במעלית אל עבר הלובי של המפקדה. אני חושבת שהבניין של המפקדה הוא הבניין הכי גבוה וגדול שראיתי אי פעם בחיי. מהגג שלו אפשר לראות את מה שיש מעבר לחומה שמגינה עלינו — לעלות לגג היה בין הדברים האהובים עליי במפקדה. עברנו הנה אחרי שאימא שלי נפטרה, כשאבא שלי קיבל עבודה כאן והאחים שלי החלו באימוני הציידים שלהם. היום הם ציידים מצטיינים

שצדים אנשי זאב במסעות שלהם בעולם. לעזאזל, לא ראיתי אותם כבר חצי שנה, והגעגועים אליהם רק גוברים. אסור לי לאכזב אותם מחר, אם לא אעבור הם יתביישו בי, אני יודעת את זה. כל החיים הם התגאו בתארים שאספו, באנשי הזאב שהרגו, ונראה שהם מביאים רגעים של נחת לאבא הזקן שלנו.