רות
הנס התרחש ברחוב שבעים וארבע מערב, בבית שאמי עבדה בו. זה היה בית גדול מלבֵנים חומות, מוקף גדרות ברזל, שמרזבים בעלי פני מפלצת השקיפו על דלתו המעוטרת משני הצדדים ושימשו חומר גלם לסיוטים שלי. מרוב פחד לא היה אכפת לי להיכנס תמיד מהדלת הצדדית המרשימה פחות, שהמפתחות שלה הקשורים בסרט נשמרו בארנק של אמא.
אמא עבדה בבית משפחתו של סאם האלוֹוֶל עוד לפני שאחותי ואני נולדנו. אתם אולי לא מכירים את שמו, אבל את הקול שלו הייתם מזהים בן־רגע. באמצע שנות השישים לא היה אפשר לטעות בו, כשהכריז: ״התוכנית הבאה משודרת בצבע ברשת אן־בי־סי!״ בשנת 1976, כשהנס התרחש, הוא היה ראש מחלקת התוכניות של הרשת. הפעמון שמתחת למרזבים המפלצתיים ניגן את שלושת הצלילים המפורסמים המזוהים עם אן־בי־סי.
באותו היום הצטרפנו לאמא כי ירד שלג. הלימודים בוטלו, והיינו קטנות מכדי להישאר לבדנו בדירה כשהיא הלכה לעבודה — מה שעשתה בשלג ובבוץ, וככל הנראה היתה עושה גם בזמן רעידת אדמה או ביום הדין. בזמן שדחסה אותנו לחליפות שלג ולמגפיים, היא מילמלה לעצמה שגם אם היא צריכה לצאת בשלג, חס וחלילה שמיס מִינָה תמרח את חמאת הבוטנים בעצמה. למעשה, החופשה היחידה שאמא לקחה מהעבודה היתה כעבור עשרים וחמש שנה, כשהחליפו לה את מפרקי הירך בתרומתה האדיבה של משפחת האלוול. היא נשארה בבית שבוע, וגם אחר כך, כשההחלמה לא עלתה יפה והיא התעקשה לחזור לעבודה, מינה מצאה לה מטלות לביצוע בישיבה. אבל כשהייתי קטנה, בחופשות מבית הספר או כשהיה לנו חום או בימים מושלגים כאלה נסענו עם אמא ברכבת בּי לדאונטאון.
מר האלוול שהה בקליפורניה באותו שבוע כדרכו לעתים קרובות, אז מיס מינה וכריסטינה נזקקו לעזרתה של אמא עוד יותר מתמיד. כמונו כמוהן, אבל רייצ'ל ואני כנראה הסתדרנו טוב יותר ממיס מינה.
כשסוף־סוף הגחנו לרחוב שבעים ושתיים, העולם היה לבן. לא רק סנטרל פארק נלכד בתוך כיפת קרח. גם פני הגברים והנשים שרעדו בדרכם לעבודה לא דמו כלל לשלי, או לאלה של הקרובים והשכנים שלי.
מעולם לא נכנסתי לבית במנהטן חוץ מבית האלוול, אז לא ידעתי כמה נדיר שמשפחה אחת חיה לבדה בבניין גדול כל כך. אבל אני זוכרת שחשבתי שזה לא הגיוני שרייצ'ל ואני צריכות להשאיר את חליפות השלג והמגפיים בארון קטן וצפוף במטבח, כשיש שפע של ווים וגומחות בחדר הכניסה, ששם היו תלויים המעילים של כריסטינה ומיס מינה. אמא הכניסה לארון גם את המעיל שלה ואת צעיף המזל — הרך, עם הריח שלה, שרייצ'ל ואני נאבקנו על הזכות ללבוש אותו בבית כי זה היה כמו ללטף חזירון ים או ארנבת. חיכיתי שאמא כבר תעבור בין החדרים האפלים כמו טינקרבל, תלחץ על מתג או ידית או כפתור, ומפלצת הבית הנמה תתעורר לחיים.
"אם תהיו בשקט," אמרה לנו אמא, "אני אכין לכן שוקו חם של מיס מינה."
הוא יוּבּא מפריז והיה לו טעם גן עדן. אז כשאמא קשרה את הסינר הלבן, הוצאתי פיסת נייר מהמגירה וחפיסת עפרונות שהבאתי מהבית, והתחלתי לצייר בדממה. ציירתי בית גדול כמו זה. הכנסתי לתוכו משפחה: אני, אמא, רייצ'ל. ניסיתי לצייר שלג אבל לא הצלחתי. הפתיתים שציירתי בעיפרון לבן לא נראו על הדף. הדרך היחידה לראות אותם היתה להטות אותו לעבר הנברשת הדולקת, כך שמשיחות העיפרון הבריקו.
"אפשר לשחק עם כריסטינה?" שאלה רייצ'ל. כריסטינה היתה בת שש, בדיוק באמצע בין רייצ'ל לביני. לכריסטינה היה החדר הכי גדול שראיתי מימי, ויותר צעצועים מלכל ילד אחר שהכרתי. כשהתלווינו לאמא והיא היתה בבית, שיחקנו איתה ועם הדובים שלה בבית ספר, שתינו מים מכוסות חרסינה מיניאטוריות אמיתיות וקלענו צמות בשׂער חוטי־התירס של הבובות שלה. אלא אם כן היא אירחה חבֵרה, או־אז היינו נשארות לצייר במטבח.
אבל לפני שאמא הספיקה לענות, נשמעה צרחה צרודה שפילחה את חזי. ידעתי שגם אמא מרגישה כך, כי היא כמעט הפילה את סיר המים שנשאה לעבר הכיור. "תישארו כאן," אמרה, וקולה כבר התפוגג כשרצה במעלה המדרגות.
רייצ'ל היתה הראשונה שקפצה מהכיסא; היא לא אהבה למלא הוראות. אני נגררתי אחריה כמו בלון שקשור לכף יד. ידי ריחפה מעל מעקה המדרגות המעוקלות, נוגעת לא נוגעת.
דלת חדרה של מיס מינה היתה פתוחה, והיא התפתלה על המיטה בתוך בולען של מצעי סאטן. בטנה העגולה התרוממה כמו ירח; לובני העיניים הבורקים שלה הזכירו לי סוסים בקרוסלה, קפואים בדהרת מנוסה. "זה מוקדם מדי, לוּ," היא התנשפה.
"תגידי את זה לתינוק," ענתה אמא. היא החזיקה את שפופרת הטלפון. מיס מינה אחזה בידה השנייה בלפיתת מוות. "תפסיקי לדחוף עכשיו," אמרה אמא. "האמבולנס תכף יגיע."
תהיתי כמה מהר יכול אמבולנס לנסוע בשלג הזה.
"אמא?"
רק כששמעתי את קולה של כריסטינה, הבנתי שהרעש העיר אותה. היא עמדה בין רייצ'ל לביני. "שלושתכן, לכו לחדר של מיס כריסטינה," ציוותה אמא בקול פלדה. "עכשיו."
אבל אנחנו נשארנו נטועות במקום, ואילו אמא שכחה מאיתנו מיד, שקעה בעולם כאביה של מיס מינה ופחדיה בניסיון להיות המפה שתחלץ אותה משם. צפיתי בגידים הבולטים בצווארה של מיס מינה הגונחת; ראיתי את אמא כורעת על המיטה בין רגליה ומפשילה את שמלתה מעל הברכיים. ראיתי את השפתיים הוורודות בין רגליה של מיס מינה מתכווצות ומתנפחות ונפרדות. ראיתי כפתור עגול של ראש, בליטה של כתף, זרם דם ונוזלים, ופתאום התערסל תינוק בידיה של אמא.
"תראו אותך," אמרה, ואהבה חרותה בפניה. "מיהרת לצאת, מה?"
שני דברים קרו בבת אחת: הפעמון צילצל וכריסטינה פרצה בבכי. "אוי, מתוקה שלי," המתה מיס מינה, שכבר לא היתה מפחידה אבל עדיין מיוזעת וסמוקת פנים. היא הושיטה את ידיה אל כריסטינה, אבל זו היתה מבועתת כל כך מן המראות, שהיא רק נצמדה אלי יותר. רייצ'ל, מעשית כתמיד, ניגשה לפתוח את הדלת. היא חזרה עם שני פרמדיקים שנכנסו בסערה והשתלטו על העניינים, כך שמה שאמא עשתה בשביל מיס מינה הצטרף לכל שאר הדברים שעשתה בשביל משפחת האלוול, נטמע בהם ונעלם.
הזוג האלוול קרא לתינוק לואיס, על שם אמא. הוא היה בריא, אף שנולד כמעט חודש לפני הזמן עקב צניחת הלחץ האטמוספרי בסערה, שגרמה לפקיעה מוקדמת של קרום מי השפיר — ירידת מים. אז לא ידעתי את זה, כמובן. ידעתי רק שביום מושלג במנהטן חזיתי בתחילתו של מישהו. שָהיתי במחיצת התינוק הזה עוד לפני שמישהו או משהו בעולם הספיקו לאכזב אותו.
חוויית הצפייה בלידתו של לואיס השפיעה על כל אחת מאיתנו בצורה אחרת. לכריסטינה היה תינוק שנולד בעזרת פונדקאית. רייצ'ל הביאה לעולם חמישה ילדים. ואני הפכתי לאחות במחלקת יולדות.
כשאני מספרת את הסיפור הזה לאנשים, הם מניחים שהנֵס שאני מתייחסת אליו הוא לידת התינוק בזמן הסופה. וזה אכן היה מדהים. אבל ביום ההוא חזיתי בפלא גדול עוד יותר. כשכריסטינה אחזה בידי ומיס מינה אחזה בידה של אמא, היה רגע אחד — פעימת לב אחת, נשימה אחת — שבו כל ההבדלים בחינוך ובכסף ובצבע העור התפוגגו כמו תעתוע אופטי במדבר. רגע שבו כולן היו שוות, ואישה אחת עזרה לאישה אחרת.
חיכיתי שלושים ותשע שנים כדי לראות את הנס הזה שוב.
