תולדות המחשבה האנושית הדרך הקלה להבנת יסודות המערב

אם אתם קוראים את השורות האלה, רוב הסיכויים שהחיים שלכם נוחים במיוחד, לפחות ביחס לאלו של הרוב המוחלט של בני האדם שחיו אי פעם. אתם יודעים קרוא וכתוב, יכולים להשיג את הספר הזה ולהקדיש זמן לקריאתו, בלי לפחד שתמותו ברעב. כפי הנראה גם יש לכם קורת גג, מים זורמים ומערכות משטר מספיק טובות שבהן הספרים מופצים באופן חופשי וללא צנזורה. ואולי אתם בכלל מאזינים לספר הזה או קוראים אותו באמצעים דיגיטליים.

כמעט כל בני האדם שחיו על כדור הארץ, כולל המלכים החזקים והמפורסמים ביותר אי פעם, לא היו מסוגלים אפילו לחלום על חיים ועל מותרות שכאלה.

את קיום המותרות הללו אנחנו חייבים לבני האדם שחיו לפנינו. כל דור בנה משהו על גבי הקודם לו, עד שהגענו למצבנו הנוכחי במדינות המפותחות, שאומנם אינו מושלם — אך טוב מאוד ביחס לכל דבר אחר שהיה אי פעם.

ההיסטוריה לא הייתה חייבת להביא אותנו למקום שבו אנחנו נמצאים היום. דברים יכלו להיות אחרת, ולראיה — יש הרבה מקומות בעולם שבהם החיים עדיין בלתי נסבלים ביחס למה שאנחנו מכירים במחוזותינו.

את מזלנו הטוב אנחנו חייבים לסדרה של תגליות ושל אנשים אשר הובילו את המחשבה האנושית ממצב שבו אנחנו חיים כמעט כמו כל בעל חיים אחר — למצב שבו אנחנו מרגישים כאדוני העולם. במקביל לתהליך ההשתלטות של האדם על הטבע, התקיים גם תהליך הדרגתי שבו בני האדם שינו את הדברים שהם חושבים ומאמינים על העולם. שינויי מחשבה אלה הנחו את ההיסטוריה הרחבה יותר של האנושות.

הספר הזה נכתב כדי לספר בפשטות את תולדות המחשבה האנושית ולתאר את הדרך הארוכה שעשינו מאז ועד היום, תוך כדי שאנחנו מבקרים בנקודות תפנית חשובות ופוגשים את הגיבורים הגדולים ששינו את המחשבה האנושית באופן המורגש עד היום, גם אם הם פעלו לפני אלפי שנים. ללא אותם גיבורים אינטלקטואלים אדירים — החיים שלנו היום פשוט לא היו נראים אותו הדבר.

אף אחד לא מטיל ספק בעובדה שכל מנהל, כל יועצת, כל מורה, כל מאמן, כל מדריכה וכל איש מקצוע מכל סוג שהוא חייבים להכיר את העבר של התחום שבו הם עוסקים כדי להצליח לנהל אותו גם לנוכח העתיד בדרך הטובה ביותר. קשה להעלות על הדעת ראש מדינה מוצלח שאינו מכיר את ההיסטוריה של המדינה שלו ואת החוזקות והחולשות הגאופוליטיות שלה. אותו הדין נכון גם למנהל מפעל חדש שאינו מכיר את ניסיונות העבר של המחלקות השונות שלהן הוא אחראי, ולכן אינו יודע למה יוכל לצפות מהן, למאמן חדש של נבחרת ספורט חשובה שאינו יודע דבר על עברם של השחקנים בה ושל הליגה שבה הם משתתפים, ליועצת שאינה מכירה את עברו של הלקוח שלה או לרופא המאבחן מטופלים בלי לחקור את עברם.

רובנו נחשוב שאנשי המקצוע האלה אינם באמת אנשי מקצוע אלא חובבנים גמורים, נכון?

אבל כשזה נוגע לחברה שבה אנחנו חיים, לעולם שבו אנחנו חיים, למחשבות שאנחנו וסובבינו נוטים לחשוב ולאמונות שבהן כולנו נוטים להחזיק, רובנו המוחלט אכן חובבנים גמורים.

איך נהיה בני־דעת בחיים האנושיים, בהבנה הבסיסית של מה שקורה סביבנו וביכולת להתנהל בעצמנו בתוך החברה האנושית, אם לא נבין איך הגענו למקום שבו אנחנו נמצאים כרגע?

אנחנו רגילים לחשוב במונחים של סיבה ותוצאה: אם משהו זז — זה כי משהו אחר הזיז אותו. אם משהו ספוג מים — זה כי משהו הרטיב אותו. אם משהו שבור — זה כי משהו שבר אותו. אם משהו נמצא על המדף בחנות — זה כי מישהו ייצר אותו ומישהו הניח אותו שם. אנחנו משתמשים בדרך המחשבה הזאת בנוגע כמעט לכל דבר. גם על חיי החברה שלנו ועל הדרך שבה בנוי העולם שלנו חל אותו עיקרון, רק שלפעמים אלו נראים לנו כה ברורים מאליהם, עד שאנחנו אפילו לא מקדישים לכך מחשבה.

לכל מנהג, לכל מחשבה, לכל אמונה, לכל אופנה ולכל מאפיין של העולם שלנו יש סיבה שקדמה לו בזמן, שניתנת לתיאור. חלק מהדברים הם מוחשיים ולכן קלים במיוחד לתיאור, כמו טכנולוגיות או ארכיטקטורה עתיקה — קל מאוד לראות את המקורות שלהן ולהבין את הסיבה להיווצרותן.

אבל מה עם מאפיינים חברתיים ומחשבות? את המקורות שלהם, מן הסתם, קשה יותר לאתר.

אם תמשיכו לקרוא, תגלו שניסיתי להביא את סיפורה של המחשבה האנושית בדרך תמציתית אך משמעותית, כך שיהיה מדויק, מצד אחד, אך פשוט ביותר להבנה מצד שני. במהלך הסיפור נפגוש קפיצות היסטוריות חשובות ו'גיבורים', כלומר דמויות ששינו את העולם באמצעות הגות או תגלית, על רקע התקופה שבה הן פעלו.

אני מאמין שהתיאור ההדרגתי של התפתחות האנושות (גם אם האופן שבו בחרתי לתאר אותו מעורר דיון כזה או אחר) מאפשר לנו לקבל תמונה טובה יותר של מי אנחנו היום, מה היינו במקור, איך הגענו לכאן, למה אנחנו חיים כמו שאנחנו חיים, למה אנחנו מאמינים במה שאנחנו מאמינים ולמה אנחנו חושבים כמו שאנחנו חושבים. אני מתייחס בעיקר להגות מערבית, מאחר שהשפעותיה על התפתחות החשיבה היו מהותיות יותר, וכמובן — כי בתוך עמי אני חי, וכך גם אתם.

נקודת ההתחלה שלנו היא אנשים שהם כמונו, אך ללא כל תוספת טכנולוגית או חברתית. לצורך העניין, דמיינו שאתם נזרקים לעולם ללא ערים, ללא חברה וללא כל מסורת אינטלקטואלית אנושית. ועכשיו, כשאנחנו ערומים בטבע, אנחנו כמעט מוכנים להתחיל את מסענו.

קפיצה היסטורית ראשונה: שפה ואומנות (כנראה בערך לפני 100–200 אלף שנים)

למה שפה ואומנות יחד? למה לא להגדיר קודם שפה ואחר כך אומנות או להפך? התשובה היא שאין אחת ללא האחרת. למעשה, אפשר לומר ששפה ואומנות הן שני גבעולים שונים אשר צומחים מאותו השורש, הדמיון, שהוא מעין ראייה של דבר בעיני רוחנו.

איך מתקשרים כלפי חוץ את מה שנמצא בדמיון שלנו, כלומר בפנים?

אם הוא מדויק, אפשר להגיד אותו באמצעות שפה. אם הוא מופשט, אולי עדיף שנבטא אותו באמצעות אומנות. דברים כמו ציון מדויק של שיטה או של דרך מחשבה אפשר לבטא באמצעות שפה. דברים כמו ציון מעורפל של רגש, של סיבה או של משמעות, אפשר לבטא באמצעות אומנות. גם שפה וגם אומנות מתפקדות כמעין צינור בין העולם הפנימי שלנו לבין נפשות אחרות בעולם החיצוני.

בשפה ובאומנות יש חידוש משמעותי עבור יכולת המחשבה של בני האדם, ובתום הקריאה בפרק הזה אני מאמין שכמעט כל הקוראים יסכימו על כך שמגיע להן את המקום הראשון ברשימת הקפיצות ההיסטוריות של האנושות, שכן כל נקודות הציון העתידיות וכל החושבים העתידיים נשענים עליהן.

נתחיל בשפה: כשאנחנו, בתור אנשים קדמונים דמיוניים היושבים במעגל חברתי, קוראים ל'אבן' בשמה — אנחנו מבטאים במילה בת שתי הברות תהליך מורכב: ראשית, אנחנו מזהים שהחושים שלנו מציגים בפנינו רושם של 'אבן' (כלומר, עצם המשתייך לקטגוריה מסוימת). שנית, אנחנו מאותתים לכל הסובבים אותנו שאנחנו מצפים גם מהם להכיר באותה אבן כ'אבן' השייכת לקטגוריית האבנים. כלומר, השתמשנו בשפה כדי לנסות לקשר בין העולם החיצוני לבין העולם הפנימי, וגם הכרנו בעובדה שיש בני אדם נוספים סביבנו שיכולים להבין את העולם בדרך דומה לזו שבה אנחנו מבינים אותו.

באותו זמן אנחנו גם מסוגלים לייצר במחשבותינו קטגוריות (תפוחים, איילים, עלים וכו') אשר מקילות עלינו את תהליך המחשבה והסקת המסקנות, ומאפשרות לנו לחשוב על דברים ועל עצמים גם כשהם לא מולנו ישירות.

דמיינו אילו חיים מוזרים היו לנו ללא קטגוריות — בעולם כזה, כל אבן, כל עץ, כל סלע, היו דברים פרטניים, נפרדים ושונים לחלוטין אשר זקוקים לייצוגים משלהם. רק מרגע שיש לנו קטגוריות אפשר לחלק את המחשבה שלנו באופן שבכלל מאפשר לנו לחשוב, ואותן קטגוריות מתאפשרות הודות לסימול של דברים שונים באמצעות שפה.

אנושות שאין לה את היכולת הזאת — ספק אם נזהה כלל כ'אנושות' — ולא כמקבץ של יצורים אשר דומים לנו מבחוץ, אך ללא כל סימן לכך שהם דומים לנו גם מבפנים.

כוחה של השפה

כוחה של השפה נלקח כמעט כמובן מאליו, ואולי טוב שכך — כי אם באמת היינו מתפעמים מעוצמת היכולת הזאת בכל פעם מחדש, ספק אם היינו מסוגלים לנהל חיי יום־יום סבירים, בדיוק כפי שהיינו מתרגשים ומופתעים אם היינו מגלים יצורים שמסוגלים לתקשר זה עם זה באמצעות כוח המחשבה.

האדם המשתמש בשפה אולי קצת פחות מרגש ומפתיע, אך הוא הרבה יותר מורכב ומפעים. אנחנו, למעשה, שייכים למין המסוגל להשתמש באחד האיברים שלו כדי לייצר רטט באוויר (קול) אשר נקלט על ידי בני האדם האחרים באזור (באמצעות חוש השמיעה), והם מסוגלים לפענח את הרטט הזה לפי האופי המדויק שלו, הודות לחינוך שקיבלו (בדמות לימוד שפה). אם כל בעל חיים אחר היה מסוגל לעשות זאת ברמת מורכבות דומה, ייתכן שהיינו רואים בזה כמעט כישוף או כוח־על!

שפה גם מאפשרת לנו לחשוב. אפשר לומר שללא שפה, החשיבה שלנו (אם בכלל אפשר לקרוא לה חשיבה) הייתה מורכבת ממעין רצף של תמונות המנסות לספר סיפור במקרה הטוב, או לרדוף אחר דחפים ותאוות בלבד במקרה הרע.

בזכות השפה אנחנו מסוגלים לשנות את המחשבה שלנו בדרכים שלא היו מתאפשרות בלעדיה. כשאנחנו רואים פרי על העץ, אנחנו מסוגלים לחשוב באמצעות שפה: איזה סוג פרי זה בדיוק? על איזה סוג של עץ נמצא סוג פרי כזה? אם היינו רוצים לבקש מחברינו שימצאו פרי כזה בשבילנו, לאן היה עלינו לשלוח אותם? מה עלינו לתאר להם? מה שמם של פירות נוספים שיהיה טעים לאכול יחד עם הפרי הזה? אילו שימושים נוספים יש לפרי הזה? מה שמם של האנשים שעשויים לשמוח אם נביא להם את הפרי הזה? מה דעתנו על המקום שבו הפרי הזה נמצא? עצם היכולת שלנו לשאול את עצמנו שאלות ולפתח שיחה עם עצמנו ועם הסובבים אותנו בנושא מסוים — משפרת משמעותית את יכולת התחכום שלנו.

אנחנו מסוגלים גם לייצר סימולציות קולקטיביות באמצעות שילוב של דמיון, שפה ואומנות. נניח שאנחנו רוצים לצאת לצוד איילה, אבל אנחנו לא בטוחים שזה רעיון טוב. אנחנו מסוגלים לספר לאחרים סיפור על הציד, והסיפור הדרמטי ישמש לנו כמעין סימולציה שמדמה את המציאות כדי לעזור לנו להחליט אם זה רעיון טוב או לא. מה אם יהיה חם מדי וייגמרו לנו המים? מה יקרה אם נלך למקום מסוכן שעשוי להיות שורץ בטורפים? מה יהיה אם נלך לאיבוד ולא נצליח לחזור למקום מבטחים עד שעות הלילה החשוכות והמסוכנות? האם יש פה בכלל איילות באזור?

אותם סיפורים, אם הם טובים דיים, יחסכו מאיתנו טעויות יקרות. ייתכן אפילו שדורות עתידיים ימשיכו לספר את הסיפורים הללו — ובכך יכולות הציד שלהם ישתפרו, כי כבר יש להם סיפורים מהעבר, שהם בעצם סימולציה של החוויה האנושית, במקרה הזה, של ציד.

אפשר לחשוב על כל היצירות הגדולות והמוצלחות של האנושות כסוג של סימולציה — כזו שאומרת לנו משהו על המצב האנושי. אותם סיפורים הם במובן מסוים אחד המרכיבים הבסיסיים ביותר של התרבויות שלנו. אנחנו מדברים על סימולציות כאילו היו טכנולוגיות חדשניות, אבל האמת היא שבני אדם עושים זאת כבר עשרות אלפי שנים, לכל הפחות.

אפשר כמובן גם לחשוב באופן מורכב יותר, דבר שלאט־לאט יקרה בהמשך ההיסטוריה. אותה חשיבה מורכבת יותר תוביל בהמשך גם לפיתוח הכתב, שהוא הלכה למעשה סוג של הקלטה של מילים ושל שפה ושמירה עליהן לאורך זמן. אותה הקלטה של שפה תאפשר לנו, לראשונה בהיסטוריה, לצבור באופן ישיר ומדויק ידע של דורות שלמים שהגיעו הרבה לפנינו ולשפר את הידע הכולל של האנושות על סמך מה שקיבלנו בירושה מן העבר.

עם היכולת לחשוב, לדבר ולהקליט את התוצאות שלנו — אפשר להתחיל לפתח הגות על דברים כמו טיב המציאות, ומשם, בעתיד, תקבל האנושות מהשפה דברים מורכבים יותר, כמו דת, פילוסופיה ומדע.

כפי שיעיד כל אחד שניסה בעבר לכתוב — כשאנחנו כותבים אנחנו מגלים שהמחשבות שלנו לא היו מדויקות כפי שחשבנו שהן. באופן זה, כתיבה היא עוד דרך שבה שפה משכללת את היכולת שלנו לחשוב.

כוחה של האומנות

ובכל זאת, לפעמים אנחנו רוצים להגיד משהו שכדי להביעו לא די בשפה. לפעמים אנחנו חייבים לוותר על העומק כדי לקבל רוחב, לוותר על קונקרטיות כדי להשיג הפשטה ולוותר על דיוק כדי להשיג אוניברסליות.

דמיינו למשל ציור בסיסי ביותר של אדם, כזה המצויר בכמה קווים בלבד. אותו ציור אינו נראה, כמובן, כמו אדם אמיתי, אפילו לא קרוב לכך, אבל בכל זאת לכולנו ברור שזהו ציור של אדם. זה ייצוג של אדם, מעין סימולציה של אדם. אותו אדם מצויר יכול לייצג דברים שבני אדם לא בהכרח יכולים לייצג או לעשות במציאות. האם ייצוגים אלה של בני האדם הם אמיתיים? הם לא בדיוק אמיתיים כמו שהמציאות אמיתית, אבל הם אכן אמיתיים — במובן שבאמת חשבו עליהם ובאמת 'יצרו' אותם.

האם זה נכון שהֵרַקְלֵס הוא בנו של זאוס? האם זה נכון שאכילס לחם ומת במלחמת טרויה? האם זה נכון שלהארי פוטר יש צלקת על המצח? שדארת' ויידר הוא אביו של לוק? שבאימו של במבי ירה צייד? כל הדברים האלה הם סוג־של־נכונים. אני חושב שלצורך ההגדרה שלנו — הדברים האלה הם על־אמיתיים, במובן שהם נכונים תמיד ושהם הכרחיים לסיפור שבו הם מופיעים. הם הכרחיים לסימולציה. אז כן, כל הדברים האלה, הם סוג־של־נכונים.

הדבר הזה מתאפשר רק באומנות. יש תועלת רבה בסיפורים על־אמיתיים, בזכות התפקיד שלהם בסימולציות שאנחנו מקיימים במחשבה שלנו וברמה החברתית.

אז איך נוכל בכלל לדבר על המונחים האלה, בהנחה שהם מאוד חשובים לנו, אם לא נוציא החוצה את הייצוגים הפנימיים שלנו בעזרת אומנות? איך נוכל להגיד דברים חשובים על העולם, שאי אפשר להגיד בדיוק במילים?

התשובה היא פשוטה: לא נוכל.

כמו ששפה היא צינור בין העולם החיצוני לעולם הפנימי, כך גם האומנות. ואם השפה היא סכין קטנה, חדה ומדויקת — אז האומנות היא חרב גסה וגדולה. בעוד היא אולי מדויקת פחות מאחותה הקטנה, היא בכל זאת מספיקה לנו כדי לבצע תנועות גדולות וגסות וכדי להגיד דברים משמעותיים על העולם המצוי, על העולם הרצוי, ועל העולם שבפנים.

אחד העקרונות המפורסמים בכתיבה אומנותית הוא עיקרון האל תספר — תראה, לפיו במקום לכתוב על משהו, צריך להראות אותו או להדגים אותו על הדמות. במקום לכתוב, הוא שמח מאוד, יש לכתוב למשל, חיוך רחב נמתח על פניו. או, בסרט למשל, כשהתסריטאי רוצה להראות לקהל שאחת הדמויות היא רשעה אמיתית, הוא יראה את הדמות עושה מעשה נבזי במקום רק לספר לקהל שהיא כזאת.

למה העיקרון הזה עובד? כי לפעמים לא די בשפה. לפעמים רעיונות עוברים בדרך מושכת יותר, ולכן טובה יותר, בדרכי תקשורת אחרות.

זה יכול להישמע מעט מוזר, שלפעמים עדיף שמידע יעבור בדרך "מושכת", אבל זאת האמת. אנשים לומדים מאומנות יותר משהם לומדים מטקסטים מדויקים, בדיוק באותו האופן שבו הם מעדיפים לאכול ממתקים ומתוקים על פני פסטה בלי רוטב.

במובן הזה, השפה היא כמו לחם — הוא מסוגל להאכיל חברה שלמה, אך תזונה שמתבססת רק עליו היא משעממת כל כך עד שהיא שקולה כמעט לעינוי עבור כל אדם שאי פעם טעם משהו אחר. חייבים להוסיף טעם כדי להפוך את המציאות לנסבלת ולאפשרית.

הטעם הזה, בכל הקשור לדרכי התקשורת שלנו, הוא האומנות. לכן, אם אפשר להגיד משהו דרך אומנות זה תמיד עדיף, כי זאת הדרך הטובה ביותר להשאיר חותם עמוק על נפש האדם. כמעט אף אחד אינו זוכר מאמרים כתובים, אבל כולם זוכרים חלקים נרחבים מתוך עשרות רבות של שירים. כמעט אף אחד אינו מסוגל לכתוב מאמר שלם המסביר באופן רציונלי ומדויק למה לא כדאי לסמוך על כך שנוכל להתנגד ליצרינו בכל רגע נתון, אבל כמעט כולם מסוגלים להבין את הסיפור על אודיסאוס שקשר את עצמו לתורן הספינה בידיעה שרק כך יוכל לעמוד בפיתוי של שירת הסירנות. עד היום, בני אדם ממשיכים להיות מושפעים יותר מסיפורים ומאומנות מאשר מאמירות מדויקות.

ילדים, למשל, שמשחקים משחקי דמיון, מעדיפים לגלם דמויות מסיפורים, מסרטים ומסדרות אהובות עליהם הרבה יותר מדמויות מכתבי ההיסטוריה המורכבים. הדמויות ההיסטוריות הן אומנם אמיתיות במובן המוחשי, אך הדמויות המיתיות מהאומנויות ומהדתות הן על־אמיתיות במובן עמוק ונצחי יותר. רוב האנשים לא מסוגלים לדבר באופן עמוק ומקיף על מערכת היחסים בין הבורגנות למשמעות החיים, אבל הם מסוגלים לדקלם, להבין ולהתחבר לאין־ספור שירים או סיפורים שעוסקים בדיוק בנושא הזה.

אפשר להסתכל על אומנות בתור המחנכת הגדולה. קל יותר להסביר לאנשים דרך סיפורים ודרך שירים מאשר דרך משפטים ולוגיקה. ניתן לסלוח לנו על כך, כי העולם הוא מורכב, וקל הרבה יותר להבין בערך מלהבין בדיוק.

וזה לא חדש. גם היום, כמו ביוון העתיקה, אם אנחנו רוצים ללמד את הילדים שלנו איך להתנהג — עדיף שנעשה זאת דרך סיפורים ויצירות, מאשר דרך מילים והרצאות.

כשסוקרטס התהלך ברחובות אתונה העתיקה, אחד הדברים העיקריים שניסה לעשות הוא להפוך את הדיון לרציונלי יותר. רציונלי יותר ממה? מהאומנות, כמובן.

יוון הושפעה ולמדה בתקופה ההיא מיצירותיו של הומרוס. עבור היוונים של אותה התקופה, להיות 'אמיץ' היה להיות כמו אכילס, ולהיות 'חכם' היה להיות כמו אודיסאוס. גיבורי היצירות של הומרוס לא מספרים ומסבירים, אלא מראים כיצד להתנהג.

לסוקרטס המסכן היה קשה להתמודד בעזרת שכלו עם המשיכה העצומה של הדמויות מהסיפורים — חד ומבריק ככל שהיה. יש מקום גם לסוקרטס, אבל היה עליו לדעת שכדי שהמידע שניסה להעביר לנו יעבור טוב יותר, עדיף היה אילו עשה זאת תוך שימוש, לפחות מועט, גם באומנות.

סוקרטס, אגב, סיים את חייו בכך שהוצא להורג על ידי אותה עיר שניסה לחנך, בטענה שהוא משחית את הנוער וכופר באלים. אפילו אתונה הקלסית, מעוז הרציונליות של העולם העתיק, בחרה באומנות על פני השפה. אפילו סוקרטס, אבי הפילוסופיה והמחשבה הרציונלית — הפסיד בסוף לאומנות.

שתי אבני דרך אלו, אומנות ושפה, שינו את האנושות ללא היכר, והן גם מקושרות זו לזו בדרך שקשה להכחיש. הן משויכות לאותה הקטגוריה גם כיוון שהן משמשות למעשה לאותה המטרה (העברה של מידע מתוכנו החוצה), וגם כיוון שנראה שהן למעשה שני צדדים של אותו המטבע: דמיון ויכולת ייצוג, שהרי גם יצירה וגם דיבור מצביעים על הפשטה כלשהי של רעיון לכדי ייצוג.

נראה גם ששפה ואומנות הן סימן לניצוץ האנושי הייחודי שבנו, המאפשר לנו לייצג את העולם החיצוני, לקשר בינו לבין העולם הפנימי שלנו ולתקשר את התובנות שלנו החוצה. מכאן, יתאפשר התהליך שיוביל לכך ששיתוף הפעולה האנושי שכה מאפיין אותנו ביחס לבעלי חיים אחרים, ילך ויתהדק, וכפי שנראה בהמשך ספר זה — הוא גם הבסיס לכוחנו.

כל קפיצה משמעותית ביכולת התקשורת שלנו תוביל לשינויים עצומים בדרך שבה בני האדם חיים, ובעוצמה שלהם. אין ספק שללא שפה ואומנות — ההיסטוריה שלנו הייתה נראית אחרת לגמרי, אם בכלל היה אפשר לומר שללא שפה ואומנות יש דבר כזה 'היסטוריה', ולא סתם מעבר חסר תכלית של זמן ושל דורות.

בהמשך הספר נראה כיצד השפה והאומנות הן למעשה התשתית היסודית ביותר להתפתחות המחשבה. השפה תזוהה עם הניסוח המדויק, בעוד האומנות תזוהה עם הרגש וההכללה. כמעט לכל גיבורי המחשבה הגדולים בסיפורינו יהיה משהו לומר על מערכת היחסים בין דרכי המחשבה האלה, וכמעט לכל קפיצה היסטורית חשובה תהיה השפעה על יחסי הכוחות בין השתיים.

אבל לפני שנגיע לתהליכים חברתיים חשובים אלו — אנחנו צריכים להבין למה יש לבני אדם בכלל סיבה לפעול בעולם ולא סתם להתקיים, כמו כל בעל חיים אחר שפשוט מסוגל גם לחשוב ולדבר באופן מתקדם. בכל זאת, יש פער משמעותי בין היכולת לייצר שפה ואומנות לבין הרצון ליצור — ספרים, שירים, יצירות ודברים שנדמה לנו שהם בעלי משמעות וראויים לביצוע.