כשהפרח נפתח

סיפור אהבה מנער לב, ברומן רוחני ואירוטי נועז, שנכתב על ידי מורה רוחנית,

מאמנת תודעה, מתקשרת, מרצה על עולם הנסתר ועורכת דין.

נופר, מרצה מצליחה, יפייפיה ומלאת עוצמות, הופכת בניגוד לבחירתה

הרציונאלית, מאשת איש לאלה, שהמין בעולמה הופך לנתיב סודי אל האושר

החבוי בעליונים. מתנת אל זו, המושמת במבחן מול מוסריותה, הופכת את חייה

לקרוסלה רגשית, המעלה את המיניות האנושית למקום המקודש שנועד לה

ומנגד מעוררת שאלות רבות אחרות.

ברומן עוצר נשימה זה, נחזית מיניות האדם במרחב גווניה, החל מביטויה ככלי

תקשורת נשגב ובעל עומק רוחני, ועד לביטויה ככלי משחית ורוצח נפש, בידיים

הלא נכונות. כל זאת, לרקע סיפור אהבה, שמכווץ ומרחיב את הלב, במרחב

מחשבה רוחני.

שינוי תודעה או התעוררות, נולדים לרוב, כשהתרחשות עוצמתית מנערת את

דפוסי החשיבה הישנים "כשהפרח נפתח" הוא התרחשות שכזו.

(אירוטי במיוחד!)

1
ישובים על הספה הזרה, שוחים האחד בעיני השנייה, נרגשים ומלאי תשוקה. יודעים, כי מה שהם עומדים לעשות בעוד רגע, הוא אסור. הדלת נעולה עליהם, וכל עולמם יכול היה להיחרב, לו ידעו אוהביהם מה עומד להתחולל בין ארבע הקירות הללו. אם היה להם שמץ של מושג איזה מרוץ מטורף הם פותחים בספה ההיא, ולמשך כמה שנים הוא עתיד להפוך את חיי שניהם לחצויים, מייסרים, מלאי תשוקה ומלאי סתירות. לו ידעו, היו וודאי שוברים את הדלת הזו ומעלימים אותם האחד מהשנייה עד קץ הימים.

נופר איננה תמימה, אך אהבתה טהורה כמו ניצן רך הבוקע מעטיפת הירוקת. יש לו המון חברים, הוא כל כך בטוח בעצמו, שאף השתיקה שלו בנוכחותה מייצרת זרמי רטיבות המלחלחים את עיניה ועוד איברים מוצנעים אחרים. הוא סטודנט שלה, יפה תואר והוא יודע את זה, מלא בעצמו. אך ברגעים הללו הוא על סף כיבושו הראשון אותה, ולכן עושה כל מאמץ להקסים אותה, השבויה ממילא כבר בידיו. זוהי שעת בוקר, תחילתו של יום. אנשים עסוקים בשעות הללו בנסיעה לעבודתם, בהכנת משרדם לקבלת קהל, אימהות מכינות את ילדיהם. איש בחייהם אינו מעלה על דעתו, שעכשיו בדיוק, הם יוצרים את חיבורם הפיזי הראשוני. איש לא מדמיין כי הם פורצים, ברגעים אלה, את מעגל חייהם המוכר, השגרתי, החשוף למכריהם, ויוצרים במחשכים מעגל חדש, בוסרי, סודי, מלא תשוקה הפותח חובות קארמתיים, וסוגר אחרים בכל עבר.

שקט בדירה, שקט רב משמעות, הלמות ליבם כמעט נשמעות כנגינת רקע. הוא מדבר אליה, על יופייה, על התשוקה המטורפת שהוא חווה בנוכחותה, על המתח שהיה שרוי בו בחודשים האחרונים, עד שהצליח סוף סוף להיות איתה לבד, כשאף אחד לא רואה או שומע, להביע את עצמו כמו שהוא כל כך רצה. הווייתה כולה נדמית כמתנגנת על המילים שהוא מפליא כל כך לומר. מוביל את פגישתם כמנצח על תזמורתו, משכיח ממנה לגמרי שהוא צעיר משמעותית ממנה, שיש להם, לשניהם זוגיות, ושמה שהם מתחילים פה ברגעים אלה, מוגדר בפי כל כאסור.

סירנה נשמעת בחוץ, מאמבולנס המפלס לו דרך בכביש השכונתי. נופר, המזהה סימן בכל דבר שעובר לידה, מקדישה לצלילים מחשבה, וניתקת לרגע ממנו, מתלבטת במחשבותיה אם הסירנה הנשמעת עכשיו ומושכת את תשומת ליבה, היא סימן אזהרה עבורה... זזה אחורנית, וקופאת. הפחד משתלט על תווי פניה. ינאי מתקרב אליה, היא מסובבת את ראשה ממנו, מחניקה את בכייה המאיים להתפרץ. היא נמשכת אליו כמו למגנט. חשיבתה הרציונאלית ננטשה לאנחות, וליבה מנצח באופן מוחלט על בחירתה להגיע, ולפגוש בו כאן, לבדה. היא מבינה כי אין דרך חזרה מהקו האדום שהיא חוצה פה היום, רק מעצם נוכחותה עמו ברגעים אלה, לבדם בדירה, כשעומר, בן זוגה בשבע השנים האחרונות, ואשר, לא מזמן, עברה להתגורר עמו עם ילדתה, יודע שהיא בדרכה עכשיו למכללה, להרצאה במסגרת קורס למשאבי אנוש, שאותו היא מלמדת.

היא מכירה את ינאי רק חודשים ספורים, וכבר חוצה בגללו כל גבול שהאמינה בו במשך כל חייה. היא יודעת שהוא, שמשיג כל מה שהוא רק רוצה בשיחת טלפון אחת, אכן התאמץ בכל כוחותיו להקסים אותה, ולגרום לה להעלים את השער, אותו היא דורסת היום ברגל גסה. זו דירה ששכר, היא יודעת, למפגשים מן הסוג הזה, והיא ממש מבינה, מבלי שראתה באמת, כמה נשים היו כאן לפניה. אך נופר, לא באמת האמינה שתעשה משהו בפגישה הזו, אולי רק תחבק אותו, אחרי כמעט חצי שנה של משחק מילולי מקדים, שבמהלכו הוא ממלא את כל חלומותיה, וכובש את מרבית מחשבותיה בקלות מדהימה, הופך את מציאותה כולה למיותרת ומטרידה, ואותו המשתלט עליה, לכל עולמה ממש.

"את לא בוכה לי עכשיו!" הוא פוקד עליה, מחזיק בסנטרה, ומביט לתוך עיניה.

היא נשמעת לו, ושבה להביט בו בעיניים בורקות. והוא מטה את פניו ומחדיר את לשונו לפיה, לופת בעזרתה את לשונה שלה, להפתעתה המוחלטת. עיניה נפקחות בתדהמה, והוא ממשיך בשלו, כובש אותה, שובה אותה בידיו. מכניס בטבעיות את ידיו אל תוך חולצתה, ומלטף את שדיה הבשלות, והיא, נבהלת לרגע מכל הסצינה החדשה שהשתלטה עליה, ומפסיקה אותו.

"לא תכריח אותי לעשות משהו נגד רצוני, נכון?" היא שואלת חסרת בטחון ומבוהלת לרגע מעצמה.

הוא מושך את ידיו לאחור, ועונה לה, כי מעולם לא עשה זאת ולעולם לא יעשה. "רק מה שתסכימי" השיב ביהירות, כמי שיודע לגמרי שתיכף היא תסכים לו להכל.

הוא מדבר אליה כבר חודשים ארוכים, כראש תא הסטודנטים הממולח לנציגת סגל המרצים שהיא. מרגיל אותה לקצב שלו, לטונים, לחשיבה, שובה את לבה בסבלנות, כממלא כל סעיף בתוכנית כיבוש מוגדרת מראש, ועכשיו, הוא אוכל אותה ממש, כמו תבשיל שעמל עליו זמן רב, בפיו ובידיו. מנסה להשחיל את ידיו למכנסיה, והיא אינה מאפשרת לו, מותחת את הקו האדום שהיא חוצה עוד קצת, מרגיעה את עצמה כי זו בסך הכול נשיקה, ולא יותר מזה. שעה ארוכה, שנגמרת, כך נדמה לה, עוד לפני שהתחילה, הם מתנשקים כך לשיכרונה המוחלט, עד שלבסוף, ברגעי מגעם האחרונים, היא מסירה התנגדות בשיכרון חושים, ומאפשרת לו להשחיל את ידו החצופה לתחתוניה, רק לרגע אחד חטוף. איברה הרטוב שבעירה משתלחת מתוכו, מקבל את פניו, והיא נבהלת, מושכת את ידיו החוצה, ומובכת לחלוטין. הוא מביט לתוך עיניה, כאילו נגע עכשיו בדבר הקדוש ביותר עלי אדמות, ובה, כמי שהניחה לו לזכות בזה. היא מרכינה את פניה מולו, הוא מרים את סנטרה באצבעו, ומתבונן בה כמוקסם. היא נמסה מן המבט הזה, מבלי מילים מהסוג המוכר, אך עם מילים מסוג אחר, שקופות, הרות גורל ורבות משמעות. הם חייבים ללכת, היא מבוהלת ממעשיה, מחשבותיה מתנגשות האחת בשנייה, ויוצרות בתוכה בלבול. היא אינה מאמינה כי מה שחוותה הרגע היה אמיתי, שזו היא, הנמצאת פה. היא שנתנה הרגע לגבר אחר לגעת בקודשיה. והוא כמעט יוצא בדילוגים. שמחתו מן ההתקדמות שהשיג איתה סוף סוף, מרפדת את הילתו ופורצת ממנו. היא מתה עליו. מתה, על אף שחשה בתוך ליבה שמוסריותה נרצחה.

היא יוצאת אל הרחוב, ג'ינס צמוד, סריג וורוד יפייפה וצעיף תואם מקשטים את גופה. שיערה המתולתל והמלא אסוף לאחור, ופניה השקועות בניתוח המעשים הבלתי נתפסים שזה עתה עשתה, יפות כשל בובה. מביטה אל ההולכים והשבים, מופתעת שאיש אינו מפנה אליה אצבע מאשימה. בטוחה כי אות קין ענקית חרוטה עכשיו על מצחה, עד כי עיניה מושפלות מול כל אדם המיישיר אליה מבט. אך האנשים רצים לענייניהם, היא מבחינה בכך ומשתכנעת. היא אינה מעניינת אותם בכלל, לא היא ולא המעשים אשר עשתה הרגע, בין ארבע הקירות מסתירות הסוד. אם היה זה אפשרי, אם הייתה עושה בדיוק את מה שליבה מבקש, הייתה חוזרת לאחור, בוכה לו שיחזור על עקביו, רצה במעלה המדרגות, פושטת כבר בדרך את בגדיה, ומוסרת את עצמה בהכנעה גמורה, לידיים האלה שלו, שכל העונג בעולם קיים בם עבורה....

הם הולכים איש לדרכו, להמשך יומו. מחשבות מצטלבות, מכינות האחד לשנייה מרחב נוסף בחייהם, כזה שיכול להכיל את האחר בתוכו, במסגרת מוגדרת, תחת סייגים ומגבלות, אך עדיין מרחב שלא היה נוכח שם קודם.

למחרת, במכללה, הוא מגיע כולו מחויך, כאילו וכבש פסגה נכספת. היא רואה בשמחתו הרבה, ומודעת לכך כי היא גרמה לזה. אך היא אינה רוצה להמשיך בזה. זה לא נכון....זה מכה בה. הוא פוגש אותה בכניסה למכללה, ומספר לה שנשאר ער אתמול כל הלילה.

"גם אני" היא מספרת לו, משפילה עיניים, מנסה להשאיר ארשת רצינית על פניה. הם מרחפים מרוב אושר, שניהם. אין עונג גדול יותר מלממש אהבה. פשוט אין. והרי הייתה זו רק הושטת יד, ראשונית, בוסרית, מהוססת. לא אלו שתבואנה אחר כך, נחושות, טבולות בתשוקה שורפת. לא אלו אשר ישבשו את סדר יומה, חשיבתה, תוכניותיה, שירקמו בסיפור חייה כמו שתי וערב של כאוס בין מוסר וטוהר, לתשוקה העולה היישר מתהומות הקיום, מן המעמקים הבלתי נגישים לאיש מלבדם.

2
לפגישתם השנייה, היא יוצאת מהמכללה היישר לדירתו השכורה.

ידה של האסרטיבית שבתוכה, עולה על זו המוסרית, אשר מושמת, לפי שעה, בפינה, מבלי כל יכולת להתערב. הזרמים הבוערים בתוכה, צובעים באופן חד את חציה ההרפתקני, המתירני, הנועז, השיכור מאהבה ומחוויר עד היעלמות זמנית טוטאלית את זו המוסרית, הורסת השמחות. נופר ממהרת לצאת ממכוניתה, אימהות וילדיהם מטיילים ברחוב, צמד נערים משחק בכדור, אנשים נכנסים ויוצאים מרכביהם, המולה רוחשת בטבעיות, בתפאורה בה הם פוסעים לאיחודם השני. הוא מלא בביטחון עצמי, יודע בדיוק מה הוא עושה, עשיר בניסיון בעולם הזה של מפגשים סמויים, ומאחר וזה מה שהוא משדר לה, היא נאחזת בניסיונו, ונרגעת מיד. עיניה כחולות גדולות, מאופרות בקפידה, ריסים משגעות מעטרות אותן. שערה חום ומתולתל, תלתלים גדולים, פתוחים, מבריקים וקורנים בחיוניותם, גופה כמו מצויר ביד אומן, לא מסגיר את גילה האמיתי, אך ראוי למי שמקפידה בקנאות כה רבה על תזונתה. טליה זעירה מפוסלת לעבר ירכיים מעוגלות, נשיות. זוג רגליים דקות, ארוכות, שזופות, המוסיפות פאר לדמותה האקזוטית. מבטה עמוק, מלא תבונה, מסתורי וחתולי. והמלחמה הפנימית המתחוללת בתוכה, שקופה לחלוטין לעיניו, ומגרה אותו עוד יותר. נדמה כמו יש בתוכה שתי נשים הנלחמות ביניהן במלחמת בוץ. האחת צועקת באוזנה, החלטית ודעתנית, שתניח לעצמה להיות נאהבת, כפי שמעטות זוכות בחייהן, והאחרת, נחרצת לא פחות, המתעקשת על שמירת המוסר והמסגרת. יש משהו, במאבק הפנימי הזה שלה, המעורר את ינאי עוד יותר. נדמה כי הוא מזהה בתוכה מישהי המסנגרת עבורו ומסייעת לו להגשים את תוכניותיו איתה. מישהי נפלאה, חזקה ואסרטיבית, המזהה ומוקירה את אהבתם. ולא פחות ברורה ממנה, הוא מזהה גם את האחרת, המערימה קשיים ומתנגדת לעצם היותם, כשדגל המוסר מתנפנף בידיה.

הן מנהלות ביניהן מלחמה הקשורה באופן ישיר אליו, והוא, באופן פלאי, ומוזר, חשוף לה, נלהב ממנה וסקרן לאשר יקבע בסופה.

ינאי נראה כמו הדוגמנים של ענקיות האופנה: חטוב, שרירי, שחום, אפו סולד, שיערו גולש זרוק הצידה, ישבנו שובב, הליכתו מלאת ביטחון ותנועותיו מדודות, רבות משמעות ומשחקות בנשימתה. הוא לבוש במיטב המותגים כאילו נולד בתוכם.

עכשיו היא אינה מזיזה עוד את ראשה ממנו, אינה חושבת על עומר, היא רוצה עכשיו את ינאי, היא רוצה אותו, והוא יודע זאת, ומאט את צעדיו. מנשק אותה ארוכות, מזיז באיטיות מחשמלת את הכתפיות מכתפיה, חושף בעדינות את שדיה, מביט בהם ארוכות, כמו זכה לחזות בפלא עולם. היא משירה אליו מבט, מרגישה לידו כמו עלה נידף. הוא מלקק את שדיה ומוצץ אותם בחייתיות, והיא כולה מחושמלת. מכניס את ידו אל מכנסיה, מביט בה, מצפה שתפתח את הכפתורים מבלי לדבר, והיא ממהרת לאפשר לו. הוא נוגע בה למטה, מעסה את צניעותה, ומביט בה אל תוך עיניה, לבחון את אשר קורה לה, להיות ער לכל תגובה, הבעה, סימן קטן, שלא יחמוק ממנו חלילה. צלילי הנאתה הבתוליים, שלראשונה נשמעים באוזניו, נדמים לו כנגינה העריבה ביותר ששמע בימי חייו. הוא נמס מן הצליל, מהרוך, מהתום ומהיופי שנגינתה הייחודית מבטאת. בסבלנות ובחרדת קודש הממיסים את ליבה, הוא נוגע בה ובגופה, אך לה זה מרגיש כאילו בתוך נשמתה הוא משחק.. ובתוך דקות קצרות, לאחר שצלילי אנחותיה החתוליים החלו למלא את החדר, בוקע מתוכה צליל לא ברור, הדומה לפקיעתו של פקק הנתלש מבקבוק שמפניה. זה מבהיל אותה, ומעורר תמיהה אמיתית בינאי. היא מרגישה כאילו משהו בתוכה ניתק. הם מתבוננים בתמיהה האחד בעיני השנייה, כאילו מצפים בסקרנות לבאות ואז, כמו התפרצותו של הר געש, פורצת מתוכה הגמירה העוצמתית ביותר שידעה בחייה, כמו גלישה מטורפת ממדרון תלול, כשאינך יודעת מה יהיה בסופו, וינאי מתעשת ונמהר לפקוד עליה, בתוך כדי גמירה....

"פקחי את עינייך! הסתכלי עליי!"

היא מאלצת את עצמה, בקושי רב, לעשות זאת בשבילו. מרגישה כאילו אל מעמקי העונג, הבלתי נגישים לאיש, שבהם היא מצויה, מצליח קולו להגיע, והיא, שאינה מורגלת להקשיב ולמלא הוראות ברגעי הנתק הללו, עושה עבורו את הבלתי אפשרי, ומלבישה בכך, באופן מפתיע ומביך, מבט יהיר על פניו.

"טוב לך! נכון שטוב לך?" הוא אומר לה, והיא אינה יכולה לענות לו, היא ממשיכה בגמירתה, נשלטת בידי גופה המעורפל, מרגישה שגם לתוך מקדשה האינטימי ביותר הוא פלש, וכבש אותה, מותיר אותה בחוסר אונים מוחלט. היא מבינה בתוכה, שנגע בה הרגע רק מי שיכול לגעת בה באמת, ממש בעומקים. לבה מתכווץ. ינאי שקט, הוא מתבונן בהבעותיה כמנסה לקרוא את מחשבותיה, ובעודו מתבונן, החל שוב, להפתעתה, להלך קסם עם אצבעותיו. יודע ובוטח במעשיו, נחוש וממוקד....

"מה הוא מחפש שם?" היא המומה וסקרנית, אך מתמסרת לו, ולפתע מייללת וגונחת ארוכות שוב, גומרת בידיו בפעם השנייה. משתוממת, אך נתונה לחלוטין בידי שיכרונה. חשה כאילו שתתה משהו, או עישנה משהו שגרם לה הרגשת ריחוף, אובדן שליטה, שחרור מוחלט, מעוף פרוע. וכך מגיעה גם הפעם השלישית, והיא נרגשת, היא יכולה לעשות זאת עוד ועוד.. ו"איך הוא יודע לחפש את זה שם?". לימים, תדע נופר וידע ינאי איתה, כי לפקיעה הזו שנשמעה בכל רחבי נשמתם, הייתה משמעות. היה זה בקבוק השמפניה אשר השיק את ספינת אהבתם הייחודית, על מיי האוקיינוס האדירים, שלא ידעו כמותם מימיהם. כל זה התרחש במציאות, מתחת לשמיים הללו, שאתם ואני מהלכים על פניהם.

נופר, בראשית שנות הארבעים שלה, אמא לגיא, אהובתה בת השנים עשר. נסיכה אמיתית שנולדה לה מ"צפרדע" אומללה שאספה יום אחד מן הביצה, ואשר, מהר מאוד הבינה כי בדיוק לשם עליה להחזירה. וכך אכן עשתה. הטיפוס ההוא היה כפייתי לגביה כבר בהתחלה, מתנהג כמוקסם ואסיר תודה על היותה שלו, אך מניח עליה בשיטתיות שלשלאות כבדות, כדי שתעשה רק את אשר הוא מסכים. מיד כשהבחינה בסורגים המתחילים לסגור עליה, פירקה אותם ואת נוכחותו לתמיד מחייה.

הוריה ואחיה ניסו כבר מאז לשדך לה שידוכים משידוכים שונים, היא נעתרה להם בשוויון נפש הגובל בשעמום, אך לא החזיקה עם איש מהם מעבר לפגישה הראשונה. עד שפגשה בעומר, הוא היה אחר מכולם, אמיתי, עמוק, ומבטיח. הוא לא כבש אותה מיד, ובעצם, גם לא עד הסוף, הוא היה נכון בשבילה, נכון עבור גיא, הוא היה פשוט נכון.