אלייזה והסוד שלה

הסיפור שלי הוא סנסציית רשת, אך החיים שלי הם אסון.

בעולם האמיתי אני אלייזה מירק, נערה מוזרה וביישנית שאין לה חברים, אך ברחבי הרשת אני גבירת הכוכבים, היוצרת האנונימית של הים המפלצתי, הקומיקס שסחף את העולם הווירטואלי בסערה.

יום אחד מגיע לבית הספר תלמיד חדש. זה ואלאס וורלנד, אחד המעריצים הגדולים ביותר של הים המפלצתי וכותב ספרות חובבים על הקומיקס. ואלאס חושב שאני רק עוד מעריצה מושבעת של הים המפלצתי, בדיוק כמוהו, וטוב לי ככה.

משהו מתפתח בינינו, משהו שגורם לי לחשוב שאולי גם החיים מחוץ לרשת האינטרנט שווים משהו. קורה בינינו משהו ש… שגונב את ליבי.

אבל אז עולמי מתהפך על פיו. משהו קורה והסוד הגדול שלי יוצא אל אוויר העולם. כל מה שבניתי בעמל רב – הסיפור, מערכת היחסים עם ואלאס, אפילו השפיות שלי – מתחיל להתפרק.

 גבירת הכוכבים הייתה עומדת בזה, אבל אני? אני רק אלייזה מירק, ואלה המפלצות שלי.

—

אלייזה והסוד שלה מאת הסופרת פרנצ’סקה זפיה הוא ספר נוער שמיועד גם למבוגרים. זה סיפור מקסים ושובה לב העוסק בבעיות חברתיות, בהכלה, באהבה ובהתבגרות בעידן הרשתות החברתיות והאינטרנט. הספר כיכב ברשימות רבי המכר בעולם וסחף אחריו קהל מעריצים גדול.

הסיפור יותיר את הקוראים מעריצים אמיתיים של ׳הים המפלצתי׳. – מגזין בוקליסט

רגיש ומלא חמלה. מציג נאמנה את תרבות המעריצים ברשת. – מגזין פבלישרס ויקלי

סיפור קסום מציג באופן הולם את הצדדים החיובים והשליליים של התהילה הנרכשת ברשת. – מגזין קירקוס

פתח דבר
אלייזה מירק הוא שם מהסוג שנותנים לילדה קריפית שנדבקת לחבר לשעבר שלה במשך שבועות אחרי שזרק אותה כי היא מסרבת לקבל את העובדה שהוא שונא אותה.

אלייזה מירק היא מרושעת טיפוסית שיש לה מחבוא סודי בביוב.

אלייזה מירק צריכה להיות דמות בספר קומיקס.

אבל אלייזה מירק היא אני. אני לא חושבת שאני נואשת מספיק או סובלת מאשליות עד כדי כך שהייתי ממשיכה להתעלק על החבר שלי לשעבר אחרי שנפרד ממני. לא הייתי מתקרבת לביוב גם אם היו משלמים לי, ולרוע המזל אני לא חיה בספר קומיקס.

אני כן מנהלת חיים שהם סוג של ספר קומיקס, נראה לי.

בימים אני הולכת לבית הספר ובלילות אני עוטה את הזהות הסודית שלי והופכת להיות גבירת הכוכבים, היוצרת של הים המפלצתי, אחד הקומיקסים הפופולריים ביותר ברשת, ואימה חסרת הפחד של קהילת מעריצים.

מדוע גבירת הכוכבים, אתם שואלים?

אני תמיד עונה שזה מפני שהתרבות האהובה עליי בים המפלצתי שייכת לעם שכוכבים זורמים בדם אנשיו. לאנשים אלה, הנוקטוריאנים1, יש כישרון טבעי לשרטוט כוכבים. זה הייעוד שלהם בחיים. זה הדבר שהם מרגישים שהם מוכרחים לעשות, כשם שאני מרגישה שאני מוכרחה לספר את הסיפור שלהם.

גבירת הכוכבים היא זו שמשרטטת את הסיפור שלהם, מותחת קווים בין עלילות ודמויות ומקומות, בדיוק כמו שהנוקטוריאנים משרטטים חיבורים בין כוכבים. היא חסרת פחד, כמו הנוקטוריאנים; היא מסתורית ומרוחקת, כמו הנוקטוריאנים; וכמו הנוקטוריאנים היא מאמינה במסתורין, בעל־טבעי ובלא נודע. גבירת הכוכבים היא הגיבורה שפעם בשבוע מביסה את אלייזה מירק וחוגגת עם מעריציה הרבים. היא אהובה על ידי כולם, אפילו על ידי הנבל, כי בלעדיה, הנבל לא היה קיים.

אני גבירת הכוכבים.

אני גם אלייזה מירק.

זה הפרדוקס שלעולם לא יבוא על פתרונו.

פרק 1
הפוסט המקורי פתוח במחשב שלי כשאני מסתכלת עליו בבוקר. במהלך הלילה צצו עוד שלוש מאות תגובות. אני כבר לא יודעת מה כתוב בהן – חודשים שלא בדקתי אותן. אני יודעת שכמה מהן נכתבו על ידי מעריצים והרבה מהן נכתבו על ידי טרולים. אני לא מסתכלת על הפוסט בגלל התגובות, אני מסתכלת מפני שזאת התזכורת היומית שלי שכל זה, כל החיים שלי, אמיתי.

להתחלה שלי יש חותם זמן בהיסטוריה.

אני מחליקה את שערי הסבוך, מפהקת ומשפשפת את קורי השינה מעיניי. כשאני ממצמצת הפוסט עדיין נמצא שם, מחכה בשמחה במעלה תת־הפורום המוקדש לקומיקס רשת באתר 'מאסטרמיינדס'. הייתם מצפים שאחרי שנתיים הוא יצנח. הוא לא.

אני סוגרת את הדפדפן לפני שאבגוד בחוקים שקבעתי בעצמי. אני לא קוראת תגובות. תגובות הן חומרי נפץ לחומות הנפש, וכרגע אני צריכה שהחומות האלה יהיו יציבות. אני פותחת פוטושופ כדי למצוא את הקובץ שעבדתי עליו אתמול בלילה, דף חצי גמור של הים המפלצתי.

סיימתי את עבודת הרישום. התחלתי עם הצביעה, אבל לא סיימתי, ואני עדיין צריכה להוסיף את הטקסט. ובכל זאת אני מקדימה את לוח הזמנים. השבוע הזה אספיק כמעט פרק שלם. לכל הפחות אני עושה עמוד אחד בשבוע; לרוב אני עושה שלושה בממוצע. תמיד יש לי משהו לפרסם.

אני מרפרפת על עמוד הקומיקס, מדלגת מפאנל לפאנל, חוזרת ובודקת את הדמויות ואת הנוף. אני פורשת את יתר הצבעים בראשי, ואז את מקורות האור ואת הצללים. את הטקסט. זרימת האירועים נראית בסדר. זה תמיד מורגש כשאני עושה תקריב על הפנים שלה, וזה תמיד האף שלה. אצטרך לתקן אותו אחר כך. אין לי זמן עכשיו.

כאילו הוא מסכים איתי, השעון המעורר שלי מצלצל ואני קופצת. זה קורה גם אם אני יודעת שהוא עומד לצלצל, אפילו כשאני בוהה בו ישירות. אני מדשדשת בחזרה אל עברו השני של החדר ומכה בכפתור לפני שהוא יעיר את צ'רץ' ואת סאלי בחדר הסמוך. תלמידי חטיבת ביניים מטומטמים; זוכים לישון חצי שעה נוספת וחושבים שהם מלכים.

עד שאני מגיעה למטה, אימא כבר הכינה לי שתי ביצים קשות וכוס מיץ תפוזים סחוט טרי. אני לא יודעת מתי היא בישלה את הביצים האלה. היא בטוח לא בישלה אותן אתמול בלילה והשמש הרגע זרחה.

היא יושבת לצד הדלפק במטבח בבגדי ריצה ושערה אסוף בזנב הסוס הקופצני שלה. היא קוראת בטאבלט איזה מאמר בנושא בריאות. כמה קווצות משערה אינן במקומן ומים זורמים במקלחת שבמורד המסדרון. היא ואבא כבר הספיקו לחזור מריצת הבוקר שלהם. מחריד.

"בוקר טוב, מותק!"

אני יודעת שביקום כלשהו היא בטח מדברת בווליום נורמלי, אבל לא ביקום הזה.

"הכנתי לך ארוחת בוקר. את מרגישה בסדר? את נראית קצת אפורה."

אני נאנקת. בוקר הוא שעתו של השטן, ואימא אמרה לי שאני 'נראית אפורה' לפחות פעם בשבוע בשנה האחרונה. אני צונחת על השרפרף שצמוד לדלפק ומתחילה לאכול. אולי כדאי לי לנסות קפה. קפה עשוי לעזור. קפה עשוי גם לשגר אותי להתקפים מסחררים של דיכאון.

מתחת למרפק של אימא נמצאת המהדורה היומית של 'וסטקליף סטאר'. אני מושכת אותה אליי והופכת אותה. כותרת העמוד הראשון היא 'מזכרות הונחו בסיבוב וולהאוס'. מתחת לכותרת יש תצלום של הפנייה החדה בכביש שמעבר לגשר וולהאוס. את הקרקע שם מעטרים מקלעות פרחים, סרטים וצעצועים.

אלה העיתונים המקומיים של אינדיאנה בשבילכם: אין להם מה לספר אז הם ממלאים את הדפים בתזכורות לכך שסיבוב וולהאוס הורג יותר אנשים בשנה מאשר כרישי עמלץ לבן. עוד משהו שמאפיין עיתונים מקומיים באינדיאנה: השוואה בין פנייה בכביש לכריש.

אני מסיימת לאכול את הביצה הראשונה. אבא יוצא מהמסדרון כשהוא מדיף ניחוח של מסטיק נענע, לבוש בבגדי ריצה מעט שונים מאלה שהוא לובש כשהוא יוצא עם אימא, מה שאומר שאלה בגדי העבודה שלו להיום.

"בוקר טוב, ביצים!"

הוא נעצר מאחוריי, מניח את ידיו על הכתפיים שלי ורוכן מעט כדי לנשק את קודקודי. אני נאנקת למשמע הכינוי ודוחפת ביצה לפה. גן עדן מבושל במים רותחים.

"איך ישנת?"

אני מושכת בכתפיי. האם מוגזם לבקש שאף אחד לא ידבר איתי בבוקר? יש בפה שלי אנרגיה שמספיקה בדיוק לאכילת ביצים טעימות; אין לי עוד אנרגיה להקצות ליצירת מילים, שלא לדבר על כך שבעוד עשרים דקות אני צריכה להיכנס למכונית ולנסוע לבית הספר שבו אבלה שבע שעות, ואני בטוחה שבמהלכן יהיו הרבה דיבורים, בין שזה מוצא חן בעיניי ובין שלא.

אימא מסיחה את דעתו של אבא עם מאמר הבריאות שלה, שעוסק, מתברר, ביתרונות הרכיבה על אופניים.

אני מסננת אותם וקוראת על איך נהג אוטובוס התזמורת של תיכון וסטקליף נרדם על ההגה וסטה בסיבוב וולהאוס בקיץ שעבר, כאשר היו בדרכם בחזרה מהתחרות המחוזית. לועסת. לפני כן היה אדם שנסע במכונית עם הבן שלו בחורף. אני שותה מיץ. לפני כן זו הייתה אישה שלקחה את שני הילדים שלה לגן מוקדם בבוקר. לועסת עוד. קבוצה של נערים שיכורים. מסיימת לאכול את הביצה. בחורה שנסעה לבדה ועלתה בטעות על קרח שחור2. מסיימת לשתות את המיץ. הם צריכים להציב מחסום כדי למנוע מאנשים לעוף מהפנייה במורד הגבעה ולתוך הנהר, אבל לא. בלי סיבוב וולהאוס לא יהיו לנו חדשות.

"אל תשכחי, לאחים שלך יש את משחק הכדורגל הראשון שלהם אחר הצהריים," אומרת אימא כשאני קופצת מהשרפרף ולוקחת את הצלחת ואת הכוס לכיור. "הם מתרגשים וכולנו צריכים להיות שם כדי לתמוך בהם, בסדר?"

אני שונאת שהיא אומרת 'בסדר?' באופן הזה. כאילו היא מצפה שאתעצבן עליה לפני שבכלל הוציאה את המילים מהפה. תמיד מוכנה למריבה.

"כן," אני אומרת. אני לא מצליחה לגייס יותר מזה.

אני חוזרת לחדר שלי כדי לקחת את תיק הגב, את מחברת הרישומים שלי ואת הנעליים. אני קופצת למעלה ולמטה כמה פעמים בניסיון להזרים עוד דם למוח. הביצים נאכלו. האנרגיה עלתה. אני מוכנה לקרב.

אני מצליחה לעמוד בפיתוי ולא חוזרת למחשב שלי, לא פותחת את הדפדפן ולא בודקת את הפורומים של הים המפלצתי.

אני לא קוראת תגובות או בודקת את הפורומים לפני שאני יוצאת לבית הספר. המחשב הזה הוא מאורת הארנב שלי; האינטרנט הוא ארץ הפלאות שלי. מותר לי ליפול לתוכה רק כשזה לא משנה אם אלך לאיבוד.

2 קרח שחור – זיגוג קרח המכסה את הכביש. הוא שקוף ועל כן לא ניתן לראות אותו והוא גורם תאונות רבות.