החוב המסתורי

שלגי - הוצאה לאור שנת הוצאה: 2011 מס' עמודים: 208 איל ההון קווין מק’קיין לא מיהר לנקום. הוא החליט שיגבה את מלוא המחיר, אבל רק כשהזמן יתאים. בפעם האחרונה שראה את אשתו, היא חתמה על מסמכי ביטול הנישואים שלהם. עכשיו היא הגיעה אל משרדו, התחננה לעזרתו, והציעה בפניו את ההזדמנות המושלמת לנקום בה! אווי העצבנית נאלצת לפנות דווקא אל הגבר שאותו השפילה, כשאביה האכזרי הכריח אותה לבטל את נישואיהם. קווין מוכן לעזור תמורת מחיר גבוה… ליל הכלולות שנמנע ממנו.

קווין מק’קיין היה ידוע בקרב מתחריו העסקיים ועובדיו כאינטליגנטי במיוחד, נאה בצורה שטנית ורגוע בצורה קיצונית. למעשה, הוא הפגין רגש לעתים כה נדירות שדי הרבה שמועות – ופה ושם התערבויות – הסתובבו במשרד לגבי העבר שלו, שעליו איש לא ידע דבר.
מאחר שהיה לו עניין מועט ביותר ברכילות המשרדית ועוד פחות מזה בדעתם של אנשים עליו, הוא לא עשה דבר כדי לעודד את השמועות – אבל גם לא עשה דבר כדי לבטל אותן. שמועה אחת ציירה אותו כמתנקש מאומן של הסי-איי-אי. אחרת כשייך ליחידת מבצעים סודית בצבא. שלישית כיורש מיליארדר של רשת חנויות. אף אחת מהשמועות לא הזכירה אישה. לרוב האנשים היה קל יותר לדמיין את קווין כמתנקש חסר רחמים מאשר כבעל אוהב.
ובגלל זה, ביום שבו ג’נבייב מונטגומרי התקשרה אל המזכירה שלו וביקשה לקבוע איתו פגישה, בטענה שהיא אשתו לשעבר, הרכילות נכנסה למהלך גבוה. עד שקווין שמע על הפגישה, הוא כבר לא יכול היה לעשות דבר כדי להחניק את הרכילות.
עד שיום רביעי בבוקר הגיע, המצב היה כה נואש שלפני שקווין הספיק אפילו ללגום מהקפה שלו, נכנס דרק מסינה אל משרדו. יהלומי מסינה, הלקוח הגדול ביותר של מק’קיין סקיוריטי, היה ממוקם באותו בניין, כמה קומות מתחתם. אז אף על פי שדרק לא נאלץ להרחיק לכת, בכל זאת זה לא בישר טובות שהוא התפנה מיום העבודה שלו לשם כך.
קווין הזדעף וניסה לשדר סימנים תת-הכרתיים של תסתלק מהמשרד שלי, למען השם. תת-הכרתיים בגלל שאם היה אומר את זה בקול רם הוא היה נראה עוד יותר מוטרד לגבי ביקורה המתקרב של אווי. “אז אני מבין ששמעת?”
“על אווי?”
קווין הנהן. “בהתחשב בצורה שכולם משתתקים כשאני נכנס לחדר, זה כל מה שהמשרד מדבר עליו. חלק גדול מהעובדים שלי הם אנשי צבא לשעבר. הייתי חושב שאני לא אמור לקבל מצידם שטויות כאלו.”
הוא לא היה סוג הבחור שנטה להתבדח, אבל בדרך כלל כשכבר עשה זאת, החברים שלו היו מנומסים מספיק בכדי לצחוק. זה נראה כסימן רע מאוד שדרק פשוט התבונן בו ביסודיות.
“אתה פוגש אותה היום, נכון?”
מכיוון שהוא לא הצליח לגרום לדרק להבין את הרמז, קווין הסתובב בכיסאו ולגם מהקפה שלו. “תוך כמה דקות.”
“האם אתה יודע מה היא רוצה?”
“לא יודע. לא אכפת לי.”
“האם אתה רוצה שאני אשאר?”
“כשהיא תגיע?” קווין שאל בהשתאות. דרק הנהן ברצינות. “לא, אבל אני אעריך את זה מאוד אם תוכל להעביר לה פתק בשיעור ביולוגיה. תגיד לה לפגוש אותי מאחורי אולם הספורט אחרי החזרה של התזמורת.”
דרק העניק לו מבט חסר הבעה, ועבר רגע עד שקווין נזכר שדרק לא קיבל חינוך רגיל ומעולם לא הלך לתיכון.
קווין נאנח. “אני לא בן ארבע עשרה. אני לא צריך שתחזיק לי את היד כשאפגוש אותה. אתה יודע איך אני מרגיש לגבי הנישואים שלי.”
“בסדר,” דרק אמר. “אתה לא רוצה לדבר על זה. אתה לא רוצה לחשוב על זה. אם לא הייתי חבר כל כך טוב, היית יורה בי כדי שיהיה אדם אחד פחות בעולם שבכלל יודע על כך.”
“אני מאמין שאלו היו המילים שלי.”
הן היו קצת צורמות – בעיקר בהתחשב בכל השמועות על המתנקש השכיר מהסי-איי-איי – אבל כשאמר אותן הוא ודרק סבלו מחמרמורת קשה. יותר מדי ברנדי בלילה הקודם היה האשם בשיחות הוידוי של שניהם ובחמרמורת של בוקר המחרת. מכיוון ששניהם רצו למות באותו רגע, האיום לא נראה נורא במיוחד.
“האם זו היא בחדר ההמתנה?” דרק שאל עכשיו.
“אני לא יודע.” הוא הגיע הבוקר בשש. אף על פי ששנא את הרעיון שהוא התחבא במשרדו מאז, הוא לא היה יכול לבטל מכל וכל את האפשרות הזו.
האמת הייתה שהוא לא ידע מה להרגיש לגבי העובדה שאווי צצה בחייו אחרי כל השנים הללו. מצד אחד, זה יכול להיות נעים שתראה עד כמה הצליח. מצד שני, כל תא בגופו נרתע מהמחשבה עליה. על התזכורת כמה אידיוט הוא היה.
הוא אהב אותה. היה מסור לה לחלוטין, בצורה מטופשת לגמרי, כפי שרק הצעירים והתמימים יכולים להיות מסורים. הוא היה מוכן לעשות הכול עבורה. והיא, נערה עשירה ומשועממת, השתעשעה בו, תמרנה אותו והשתמשה בו כדי להחזיר לאבא שלה. ואז שברה את לבו, סיימה את הנישואים שלהם והשאירה אותו להירקב בכלא.
“אולי זה יהיה טוב לראות אותה,” דרק ציין. “זה עשוי להיות קתרזיס.”
מה הוא יכול לומר? שהוא היה מעדיף לזחול עירום בתוך בור מלא עקרבים? שהיה מעדיף לעבור טיפול נפשי בשידור טלוויזיוני חי? שהוא מעדיף לנחות לתוך שטח אויב? לעזאזל, אפשר לשכוח מהמצנח. הוא מוכן פשוט לקפוץ מהמטוס.
ההבעה שלו כנראה אמרה הרבה, בגלל שלבסוף דרק אמר, “אתה יודע, אתה יכול לבטל את הפגישה. אתה יכול לסרב לראות אותה.”
“לא, אני לא יכול. אם אעשה את זה, כולם במשרד יתהו מדוע ביטלתי. ואז יהיו עוד שמועות ועוד השערות. או, גרוע מזה, תהיה אהדה.”
הוא יכול היה לדמיין את זה עכשיו. מישהו יחליט שהוא ביטל בגלל שקשה לו מדי לראות את אשתו לשעבר. ואז הוא יצטרך להשלים עם הרחמים הדביקים. ועם זה שאנשים יהיו נחמדים אליו.
הוא היה מנכ”ל, למען השם. היה לו ערך נטו ששייך אותו אל קומץ האנשים העשירים ביותר במדינה. וחוץ מזה – אף על פי שלא היה מתנקש – הוא היה צלף מצוין והתמחה כחבלן. גברים שיכולים לפוצץ דברים לא אמורים להיות נושאים לרחמים.
הוא נעמד, משך במכפלת של ז’קט החליפה שלו. “לא, הדבר היחידי שאני יכול לעשות עכשיו, זה פשוט לגמור עם זה.”
“מה אתה עומד לומר לה?”
“מה שאצטרך להגיד לה כדי להוציא אותה ממשרדי ומחיי במהירות הגדולה ביותר שאוכל.”
אווי מונטגומרי שכחה כמה שנאה ללבוש קשמיר. זה גרם לה לתחושת גירוד.
אבל סוודר הלבנדר בן השתים-עשרה היה פריט הלבוש היקר ביותר שברשותה. אז לפני יומיים היא הוציאה אותו ואת החצאית התואמת מהשידה ואווררה אותם, יודעת שאם היא רוצה לעבור את היום עם משהו דמוי כבוד עצמי, היא צריכה להיראות במיטבה.
ועדיין, כשישבה במשרדים המעוצבים ללא רבב בגורד השחקים של מק’קיין סקיוריטי, היא הייתה חייבת להלחם בצורך לשרוט בציפורניה את עורפה. מכל מקום, אם תעשה את זה, זה ישאיר סימנים אדומים על עורה. זו הייתה יהירות מטופשת, אבל כשתראה את קווין בפעם הראשונה מזה כמעט חמש עשרה שנה, היא לא רצתה להראות מכוסה בכתמים.
היא הייתה עצבנית מספיק ממילא, בלי להוסיף כתמים לבעיות שלה.
מה אם הוא לא רצה לראות אותה שוב? אם זה היה המצב, עשרים הדקות הבאות יהיו מאוד בלתי נעימות. במיוחד כשתבקש ממנו לתת לה חמישים אלף דולר.
לפני שיכלה לחשוב על האפשרות, הדלת למשרדו נפתחה ואותו גבר קודר למראה שנכנס לפני עשר דקות יצא החוצה. הוא נעץ בה מבט מעריך, והיה לה רושם ברור שהוא וקווין דיברו עליה. נפלא. כאילו שלא הייתה עצבנית מספיק גם ככה.
רגע אחר כך, פקידת הקבלה הרימה אליה עיניים ואמרה, “מיז מונטגומרי, מר מק’קיין יראה אותך עכשיו.”
אווי הלכה אל משרדו, בקושי מודעת לכך שהעוזרת שלו שאלה אותה אם היא רוצה קפה, ואז עזבה כשלא קיבלה תשובה. היא הייתה עצבנית מדי בשביל לשתות משהו, ויותר מדי מודעת לקווין בכדי לענות.
בשנייה שראתה את פניו של קווין, היא ידעה שזו הייתה טעות לבוא. ידעה שתקוותיה שהוא המשיך הלאה – אולי אפילו סלח לה – עמדו להתנפץ. הבעת הפנים שלו אמרה הכול.
הוא עמד מאחורי שולחנו, כל שריר בגופו דרוך, כאילו הייתה איזו מדוזה מעברו שהפכה אותו לפסל אבן של שנאה מודחקת. אבל כמובן, שמכיוון שהיה קווין הוא לא נראה כועס שבאה. הוא נראה מופנם. כפי שהיה נראה כשהתמודד עם מורים “מודאגים” שניסו לדבר איתו לגבי בעיית השתייה של אביו.
היא הייתה כנראה האדם היחיד בעולם שידע שהריחוק המוחלט שלו הסתיר כעס תוסס.
הוא לא המשיך הלאה. הוא מעולם לא סלח לה. והוא לא ילווה לה את הכסף. יהיה לה מזל אם הוא לא יקרא לאנשי הביטחון שלו שיגררו אותה החוצה וישליכו אותה על המדרכה.
צחקוק היסטרי בעבע מתוכה. האם למנכ”לים של חברת אבטחה יש אנשי אבטחה?
הוא בהחלט לא נראה כאילו הוא זקוק להם. בשנים שעברו כתפיו התרחבו. גופו, שהיה תמיד ארוך ורזה, כמו גוף של שחיין מקצועי, נעשה חסון יותר.
לא, הוא לא יזדקק לאף אחד אחר כדי להשליך אותה החוצה. הוא נראה מאוד מסוגל לעשות את זה בעצמו. ונראה גם כאילו ייהנה מכך, אם ירשה את זה לעצמו.
אבל היא עשתה דברים קשים כל חייה. זה לא יהיה שונה. אם כי ללא ספק יותר משפיל.
מאחר שזה לא יהפוך קל יותר, היא הסתערה לתוך התסריט שאותו תרגלה במשך ימים. “שלום, קווין. עבר זמן רב.”
היא ציפתה למענה כלשהו. לא מספיק זמן, אולי.
במקום זה, הוא הנהן, פניו עדיין קמוטות בהבעה של סלידה קרירה. כאילו חשופית הזדחלה אל משרדו והוא לא רצה לדרוך עליה ולהסתכן בהריסת השטיח.
“אווי.” הוא צירף אל המילה הנהון קצר.
זה היה הרמז היחיד לכך שזו הייתה ברכה.
“מה שלומך?” היא שאלה, בעיקר בגלל שזה נראה חסר נימוס לקפוץ ישר לקטע שבו היא מתחננת לכסף.
“בואי נדלג על הנימוסים. את בוודאי רוצה ממני משהו, או שלא היית באה.”
“אתה צודק.” היא הצביעה על הכיסא שמול שולחנו. “אני יכולה לשבת?”
נדמה היה שהוא שוקל את השאלה במשך דקה לפני שהנהן.
אולי אם שניהם יישבו, היא תהיה מסוגלת להיפטר מהפחד שהוא יקפוץ מעל השולחן ויזנק עליה כמו נמר פראי שמחסל את טרפו. בכל אופן, במקום לשבת, הוא המשיך להישען, כשאחוריו על קצה השולחן שלו ובידו ספל קפה רותח. מאחר שרגליו היו שלוחות קדימה, היא הייתה חייבת לשכל את קרסוליה ולהסיט אותם הצידה כדי לא להתחכך בו. לו אמה הייתה בחיים עדיין, היא הייתה מרוצה שאווי סוף-סוף עושה שימוש בשיעורי ההתנהגות.
“את בוודאי יודעת שלא משנה מה את רוצה, אני לא אתן לך את זה.”
“זה לא בשבילי, אם זה בכלל משנה משהו.”
“זה לא.”
הקווין שהיא הכירה דיבר עם מבטא מזרח טקסני קל, לא שונה במיוחד מזה שגרם למתיו מקונוהי להיות נושא לפנטזיות. אבל הקווין הזה הסתיר את המבטא שלו מאחורי הגייה של קריין חדשות מהמערב התיכון של ארצות הברית. איזה עוד חלקים מעברו הוא הסתיר?
לא שזה משנה. היא הייתה כאן מסיבה אחת בלבד. להציל את אחיה הקטן. “זה בשביל קורבין.”
“לא אכפת לי – ”
היא דיברה במהירות, הייאוש שלה בר מישוש. “אני צריכה אותך, קווין. אתה יודע שלא הייתי מבקשת עזרה, לו היה מישהו אחר שהייתי יכולה לפנות אליו.” הוא לא אמר דבר, אז היא המשיכה לדבר. “הוא הכניס את עצמו לצרות וחייב לאנשים כסף. האנשים האלו – האחים מנדוזה – חבר שלי שהיה במשטרה סיפר לי עליהם. הם – ” היא לא הצליחה להביא את עצמה לחזור על מה ששמעה.
ככל הנראה האחים מנדוזה היו המצליחנים החדשים בעולם הפשע המאורגן של דאלאס. הם עשו לעצמם שם על כך שהיו יותר ברוטאליים ויותר אכזרים מהמתחרים שלהם. כבר קישרו אותם לשרשרת של רציחות, אבל לתובע לא היו מספיק ראיות כדי לבנות נגדם תיק.
“קורבין אומר שהם איימו עליו. הם מתכוונים לגדוע לו אצבע, או משהו. אבל אני חושבת שהוא טועה, אני חושבת שזה יהיה הרבה יותר גרוע. הוא מפחד. ואני מפחדת בשבילו.”
כל כך מפחדת שהיא לא יכלה לתת לעצמה לחשוב על זה. היא התרכזה רק בלהגיע לכאן. בלדבר עם קווין. בלשים את עצמה בידיו ולקוות שיעזור לה.
קורבין היה כל המשפחה שנותרה לה. מאז שאמה מתה כשאווי הייתה בת עשרה, היחסים שלה עם אביה הפכו עוינים יותר ויותר. היא לא יכולה לאבד גם את קורבין.
לרגע קצר מבטו של קווין כמו התרכך מעט כשבחן אותה. ואז הוא הזדקף והקיף את השולחן, מרחיק את עצמו ממנה. “אז למה באת אלי? אני מניח שאת רוצה שאני אטפל בזה.” הוא עשה תנועת טאטוא בידו. כאילו הוא מבריש הצידה את הבעיה של קורבין. “אני מניח שאת חושבת שרק בגלל שאני הבעלים של חברת אבטחה יש לי חבורת בריונים שכירים שעושים את רצוני. אבל זה לא סוג העבודה שאני עושה.”
“אני יודעת מה אתה עושה.”
הוא לכסן גבה כאילו הוא אומר, “באמת? תוכיחי.”
“אתה עושה כסף,” היא הצהירה בתמציתיות. “הרבה כסף. אני יודעת מה שווייך.”
הפעם גם הגבה השנייה התרוממה. היא הפתיעה אותו.
“אני לא רוצה שתסלק את הבעיה שלו. אני רוצה שתשלם את החוב שלו.”
“את צריכה כסף.” הוא דיבר לאט, כאילו הוא מתענג על האירוניה. “ואין לך אף אחד אחר לבקש ממנו?”
אף על פי שהמבוכה הזדחלה מתחת לעורה, היא הכריחה את עצמה לא להסיט את עיניה. לא להתחמק מהמבט האומד והקריר שלו.
“אביך היה הבעלים של חצי המחוז.”
היא לא דיברה עם אביה במשך יותר מעשר שנים, אבל בשבוע שעבר היא הלכה אליו והתחננה. ממש התחננה על ברכיה. היא התחננה אליו שייתן את הכסף. הוא אמר לא. או יותר נכון, רקק את סירובו.
אביה אמלל את ילדותה עם השתלטנות הכפייתית שלו. הוא חטף את האושר מידיה. הוא לקח ממנה את קווין. אם היא יכלה לבקש ממנו את הכסף, אז היא יכולה לבקש את קווין – שפעם אהב אותה. בטח אם היא תסביר.
“אתה מכיר את אבא שלי.” היא חייכה וקיוותה לעורר חלק מהחברות הישנה. “הוא לא מסכים להימורים. הוא נישל את קורבין לפני שנתיים. התנתק ממנו לגמרי.”
“ואת לא יכולה להלוות לו את הכסף בעצמך?”
“הוא חייב הרבה.” היא לקחה נשימה עמוקה. “חמישים אלף דולר. אני יכולה למשכן את הבית שלי, אבל יעברו שבועות עד שאראה את הכסף. ובכנות, הוא גם לא שווה כל כך הרבה כסף. אני אשיג אולי עשרים או שלושים אלף דולר.”
חיוך איטי וציני עלה על שפתיו. “את רוצה שאני פשוט אמסור לך צ’ק על חמישים אלף דולר?”
“אני יודעת שיש לך את הכסף.”
החיוך שלו התרחב, אבל בלי שהומור כלשהי יגיע אל עיניו. “ולמה שאתן לך אותו?”
“יש לך יותר כסף מכפי שאי פעם חלמת. בשבילך זה רק טיפה בים.”
“ולמה שאתן לך אותו?” הוא חזר, לאט יותר הפעם.
היא חשבה על השאלה לשנייה, והרשתה לעצמה לבדוק מדוע הייתה כל כך בטוחה שהוא יעזור. מפללת שיפגוש במבטה, היא ענתה בכנות ככל שיכלה. “בגלל העבר שלנו, אני מניחה. בגלל שפעם אהבת אותי. בגלל שפעם נשבעת שתעשה הכול בשבילי. בגלל – ”
“לא.” הוא הזדקף והקיף את השולחן.
הוא הנמיך את גופו לתוך כיסאו, היה לה רושם שהוא משלח אותה לדרכה. פניקה עלתה בגרונה.
“זהו זה? לא?”
הוא הרים את מבטו עם הבעה של את עדיין כאן? על פניו.
היא עבדה כל כך קשה בעשור האחרון ללמוד לשלוט בדחפים המרדניים שלה. בעבודה שלה, מזג סוער לא עשה טוב לאף אחד. אבל איכשהו, רק להיות עם קווין עורר מחדש את כל התרסת הנעורים שלה.
“רק ‘לא’?” היא חזרה. היא כבשה את הפיתוי שלה לומר יותר. היא לא הכירה את קווין החדש הזה, אבל היגיון פשוט הורה לה שלהרגיז אותו לא יביא לה את הכסף שהיא צריכה. “אני חושבת שאתה יכול להציע לי מעט יותר מזה.”
“אני איש עסקים, אווי. מה בדיוק אני אקבל תמורת הכסף שאתן לך?”
היא התנשמה בהפתעה. היא לא ציפתה לזה. ייאוש עיוור הוביל אותה עד לכאן.
“אני אחזיר לך,” היא אמרה בטיפשות, אבל הוא כבר הניד בראשו.
“אם אין לך את הכסף עכשיו, איך תשיגי את הכסף להחזיר לי?”
“המשכנתא,” היא ענתה. “אני אתחיל בזה. ואני אעשה תשלומים. אני – ”
אבל הוא הניד ראש. “לא. אני פשוט לא חושב שזו השקעה כספית טובה עבורי.”
הוא השתעשע בה עכשיו. היה ברור שהוא נהנה מהעובדה שהיא הייתה נתונה לרחמיו. זה היה קצת מקפיא דם בעצם, הניצוץ המרוצה הזה בעיניו. הגבר הזה שלפניה היה זר.
לא, לא זר. לא משהו כל כך נדיב. יותר כמו בריון ברחוב. אחד מבני העשרה הכועסים שמסתובבים מאוחר בלילה כשהם נראים מסוכנים. מקווים להפחיד רק עבור הריגוש.
מוזר שקווין מעולם לא היה כזה כמתבגר. הוא רחש כבוד. היה ביישן, אפילו. הוא מתנהג ככה עכשיו כדי להעניש אותה.
היא מעולם לא הייתה טובה בספיגת בריונות. בגלל זה היא ואביה מעולם לא הסתדרו. כל התסכול תסס בתוכה, ויצא החוצה בטון מתוח.
“אם אתה רוצה לכעוס עלי, בסדר, תכעס. אבל אל תוציא את זה על קורבין. הוא לא אשם בכל זה.”
“אם היו לו מגעים עם האחים מנדוזה הוא ממש לא תמים.”
הכול קפא בתוכה. “אז אתה יודע מי הם?”
“אני יודע.”
“אז אתה יודע עד כמה נואש המצב.”
“אני יודע.”
“ובכל זאת לא תעזור?”
“אני לא רואה למה אני צריך לעזור.”
הוא חזר לטון הקצוץ והקר. היא הכריחה את עצמה להסתכל מתחת. לחפש סדק בחומה שבנה ביניהם.
היכן שהוא מתחת לחזית הקרה של הגבר היה נער שפעם אהב אותה. היא פשוט חייבת למצוא את המילים הנכונות ולפתוח אותו.
היא הקיפה את השולחן כדי לעמוד לפני הכיסא שלו. פועלת על סמך אינסטינקט, היא ירדה על ברכיה לפניו, ואז לקחה את הלסת שלו בידיה. המבט שלו היה קשה, אבל הוא לא היה מוכן להסתכל לה בעיניים.
הפנים שלו התמלאו מאז שראתה אותו לאחרונה. הן היו עדיין חדות, אבל איבדו את הרזון הגרום של נעוריו. למרות השעה, היו לו כבר זיפים על לסתו כאילו הוא התעורר מוקדם ולא טרח להתגלח לפני שהגיע למשרד. הזיפים עקצו את כפות ידיה. העור שלו היה חם מתחת לידיה כאילו הוא מזהיר אותה שהיא עומדת להיכוות.
לפתע היא נזכרה איך נהגו להתחמק אל כיתת הסדנה במהלך ההפסקה. איך היא הייתה יושבת על הדלפק, רגליה כרוכות סביב אגנו. כמה להוטה הייתה לנשק אותו, והוא תמיד בהתחלה רק חיבק אותה שנייה. כאילו חשש שהיא תיעלם אם הוא לא יחזיק בה חזק מספיק.
זוכרת את זה, היא התפללה שוב שהוא יסתכל לה בעיניים, והוא עשה את זה. בפעם הראשונה מאז שנכנסה אל המשרד, נדמה שהוא באמת הסתכל בה. באותה שנייה, כל דאגתה לקורבין התפוגגה והיא אבדה בכאב של עברם. מכל הדברים שמעולם לא אמרה לו. לפני שהצליחה לעצור בעצמה, זה התחיל לפרוץ החוצה.
“אני כל כך מצטערת, קווין. אני מצטערת בגלל הצורה שהדברים הסתיימו. בגלל שפגעתי בך. אתה חייב לדעת שמעולם לא התכוונתי שמשהו מזה יקרה ו – ”
הוא דחף את הכיסא לאחור ונעמד במהירות, משאיר אותה כורעת שם לפניו. “ועכשיו את רוצה משהו ממני, אז את כאן כדי להתנצל.”
היא נעמדה, מסתמרת בגלל דבריו העוקצניים.
“מה בדיוק אתה רוצה ממני, קווין? אני כבר התנצלתי. אתה רוצה שאני אתחנן?”
“את רוצה לדעת מה אני רוצה? אני רוצה פיצוי על מה שאת והמשפחה שלך עשיתם לי. אני רוצה אותך” – הוא הצביע עליה באצבעו – “נתונה לגמרי לחסדי.”
“אני לגמרי תלויה ברחמיך.” היא הניחה את ידיה על מותניה, ופגשה את מבטו. “אין לי לאן ללכת. אף אחד אחר לא יכול לעזור לי.”
הוא חייך, והיה ברור שהוא מרוצה מהמחשבה. מאושר שהיא נמצאת בדיוק היכן שרצה שתהיה. ההבעה שלו השאירה אותה עם התחושה הלא נעימה שהוא תמרן אותה אל המצב הזה.
“בסדר,” הוא אמר, משלב את זרועותיו על חזהו. “אז אני רוצה את ליל הכלולות שמעולם לא קיבלתי. אני רוצה אותך במיטתי ללילה אחד.”
קהות הזדחלה על פני כל גופה, המוח שלה בקושי מעכל את המשמעות. “אתה רוצה שאני אשכב איתך בשביל כסף? אתה רוצה שאני אזנה את עצמי?”
“תחשבי על זה איך שאת רוצה. אבל כן, זה מה שאני רוצה.”
חלק ממנו ציפה ממנה לסטור לו. או אולי לזרוק עליו משהו.
במקום זה, היא פשוט נעצה בו מבט, ונראתה כאילו היא בעצמה קיבלה סטירה. עיניה היו רחבות, פניה חיוורות מהלם. אבל היא לא ברחה. היא לא עזבה. לא עשתה דבר מהדברים שציפה ממנה לעשות.
הוא השמיע הצעה שערורייתית כזו רק בגלל שידע איך היא תגיב. אווי שהכיר לעולם לא הייתה מאפשרת לבחור לצאת בשלום מאמירת דברים כאלה. היא מעולם לא ברחה מאתגר. איש לא הציק לה. כשדחפו אותה, היא דחפה בחזרה וחזק. הוא הציע לה הצעה מגונה וידע שזה יעצבן אותה. ידע שזו הייתה הדרך היחידה להרגיז אותה מספיק עד שתצא בסערה ממשרדו. אבל במקום כועסת, היא נראתה מבולבלת. פגועה, אולי. כאילו זה היה הדבר האחרון שציפתה ממנו. ואז – כאילו שהוא לא הרגיש כבר כמו בן זונה שבועט בגורי כלבים – הוא בחן את ההבעה שלה כשההשלכות המלאות של המילים השערורייתיות שלו נקלטו. לחייה הוורידו בעדינות.
ועדיין הוא לא פגש בכעס שלו ציפה.
כל אינסטינקט בגופו צווח אליו לחזור בו. הנער בן השמונה-עשרה שהיה פעם הרים ראש, ודחק בגבר שהיה עכשיו להגן עליה. רק הוא לבדו ידע כמה היא שנאה להיות פגיעה. כמה שנאה לבקש משהו. הוא ידע כמה קשה זה בוודאי היה בשבילה.
הוא רצה ללכת אליה, לעטוף אותה בחיבוק ולערסל אותה קדימה ואחורה. להבטיח שיעשה כל מה שביכולתו כדי לשמור עליה. להגן עליה. לנצח.
ולעזאזל, האם לא בדיוק בגלל זה הוא הגיע למצב הזה מלכתחילה? האם כל החרא והבלגן לא התחילו בגלל שהוא רצה לאהוב ולהגן עליה? אבל בשעת מבחן היא דחפה לו את כל רגשותיו העדינים בגרון. אווי לא הייתה זקוקה להגנה. היא הייתה מנצלת. ועכשיו היא משתמשת בו מחדש. מפתה אותו מחדש אל רשת השקרים והמניפולציות שלה. והוא היה במרחק של שניות ספורות מליפול שוב.
מה הוא אמור לעשות? לבקש ממנה לעזוב? בבקשה, בבקשה, תעזבי אותי לנפשי, כך שאוכל לבכות בשקט. מה הוא היה? ילדה בת שלוש-עשרה?
הוא היה טוב מזה. קשוח יותר מזה.