הפעם האחרונה ששיקרתי

שתי אמיתות ושקר.

זה היה המשחק ששיחקנו כל הזמן בבקתה שלנו במחנה נייטינגייל, לפני שוויוויאן, אליסון ונטלי נעלמו. הייתי הצעירה שבחבורה ואולי בגלל זה לא נקראתי להצטרף אליהן כשהן יצאו באחד הלילות מהבקתה ולא שבו מעולם. עכשיו אני מציירת אותן כל הזמן. הן תמיד שם, מתחבאות מתחת לשכבות הצבע, לא עוזבות. כשפרנצ’סקה האריס־וייט מזמינה אותי להצטרף לפתיחה המחודשת של המחנה כמורה לציור, חמש־עשרה שנים לאחר שהוא נסגר, אני חושבת שזו ההזדמנות שלי למצוא תשובות, לשים את העבר מאחוריי, להחלים.

אך במהרה אני מגלה שהמחנה לא השתנה הרבה בשנים שחלפו. הוא עדיין אפוף סודות, מסתורי ואפל. יהיה עליי לעקוב אחר שביל פירורי הלחם אם ברצוני למצוא את האשם ולשחרר את רגשות האשמה הרודפים אותי ללא רחם. אך אז שלוש בנות נוספות נעלמות, וכל הרמזים מצביעים… אליי?!

הפעם האחרונה ששיקרתי מאת סופר רבי המכר ריילי סאגר הוא מותחן מרתק שלא תוכלו להניח מהיד לרגע עד לדף האחרון, ואם אתם חושבים שפענחתם את העלילה… תחשבו שוב.

סאגר הוא עיתונאי עטור פרסים, עורך ומעצב גרפי, שספרי המתח שכתב זכו להצלחה בין־לאומית ותורגמו ליותר מעשרים וארבע שפות.

“מותחן ברמה אחרת. הכתיבה מדויקת, הקצב נפלא והמתח לא יורד לרגע. הספר הזה של ריילי סאגר יחזיק אתכם מרותקים ומצומררים עד העצם במשך סוף שבוע שלם.”

ג’ניפר הילייר, מחברת רב המכר ‘צנצנת הלבבות’.

“בסיפור הזה יש הרבה טוויסטים בעלילה והקוראים יהיו המומים כשיגלו את האמת בסוף.”

‘חדשות פרקרסבורג’

“אף ביקורת לא תעשה עם הספר הזה צדק. הסופר עשה עבודה מדהימה כשיצר עלילה שמותירה את הקוראים ללא נשימה. אם אינכם אוהדים מושבעים שלו עדיין, תקראו את הספר הזה ותהפכו מיידית לאוהדים שלו לתמיד.”

מגזין ‘סספנס’

ככה זה מתחיל.

את מתעוררת לאור השמש הלוחשת מבין העצים שמבעד לחלון. זה אור קלוש, חלש ואפור בקצותיו. השחר עדיין משיל את עור הלילה, אך מספיק כדי לגרום לך להתהפך אל הקיר, המזרן חורק תחתייך. כשאת מתהפכת את חווה רגע של חוסר התמצאות. זה קורה לפעמים אחרי שינה עמוקה וחסרת חלומות. אמנזיה זמנית. ואז את רואה את קירות העץ, מריחה את עקבות עשן המדורה בשערך ויודעת בדיוק היכן את נמצאת.

במחנה נייטינגייל.

את עוצמת עיניים ומנסה לחזור לישון, עושה כמיטב יכולתך להתעלם מהרעש העולה מבחוץ. זה צליל צורם – יצורי הלילה מתנגשים עם אלה של היום. את שומעת את צקצוק החרקים, את ציוץ הציפורים, את הטבלן הבודד שמשחרר קריאה אחרונה המרחפת על פני האגם.

הקולות מבחוץ מסווים זמנית את השקט שבפנים אך אז קול הנקר הנוקש שוכך להד, ובהפוגה הקצרה את קולטת כמה שקט. הצליל היחיד שאת מודעת לו הוא קול נשימתך הכבד.

עינייך נפקחות שוב כשאת מתאמצת לשמוע משהו אחר – כל דבר אחר – מתוך הבקתה.

אין שום קול.

הנקר מתחיל לנקוש שוב, והנקישות המהירות שלו מושכות את מבטך מהקיר אל עבר חלל הבקתה. זה חלל קטן. יש מספיק מקום לשתי מיטות קומתיים, שולחן לילה שעליו עששית וארבע תיבות עץ ליד הדלת. בהחלט זעיר דיו כדי לאפשר לך לדעת מתי הוא ריק, כמו עכשיו.

את מעיפה מבט אל עבר הדרגשים שמולך. הדרגש העליון מסודר בקפידה, הסדינים מתוחים. הדרגש התחתון ההיפך מכך – סבך של שמיכות שמשהו גבשושי קבור תחתיהן.

את בודקת את השעה בשעונך. כמה דקות אחרי חמש בבוקר. כמעט שעה עד לתחילת היום במחנה. הגילוי מביא איתו שטף של בהלה שפועם ממש מתחת לעורך, מגרד ומציק.

תרחישי חירום מהדהדים במוחך. מחלה פתאומית. שיחה בהולה מהבית. את מנסה להגיד לעצמך שייתכן שהבנות היו צריכות לעזוב בחיפזון כזה שלא יכלו להתעכב כדי להעיר אותך. או שאולי ניסו אך לא הצליחו להעיר אותך. או שאולי הן העירו אותך ואת לא זוכרת.

את כורעת לפני תיבות העץ שליד הדלת, על כל אחת מגולפים שמות חניכות מהעבר, ופותחת את כולם מלבד את שלך. החלק הפנימי של כל תיבה מרופד בבד סטן ומלא עד אפס מקום בבגדים, בירחונים וביצירות מהמחנה. בשתיים מהן יש טלפונים סלולריים כבויים, שלא היו בשימוש כבר ימים.

רק אחת מהן לקחה את הטלפון שלה.

אין לך מושג מה משמעות הדבר.

המקום הראשון – והיחיד – שאת חושבת שהבנות יכולות להיות בו, הוא השירותים. זה מבנה עשוי עץ ליד הבקתות, ממש בפתח היער. אולי אחת מהן נאלצה ללכת לשירותים והאחרות הלכו איתה. זה קרה בעבר. השתתפת בשיטוטים דומים. הצטופפתן יחדיו, ממהרות בשביל המואר בפנס יחיד משותף.

אך המיטות המסודרות להפליא מעידות על היעדרות מתוכננת. ארוכה. או, גרוע מכך, אולי אף אחת לא ישנה במיטה שלה בלילה הקודם.

בכל זאת את פותחת את דלת הבקתה ויוצאת, לחוצה. זה בוקר אפור וקריר, כזה שגורם לך לחבק את עצמך כדי להתחמם כשאת פונה אל מבנה השירותים. כשאת מגיעה, את בודקת כל תא ומקלחת. כולם ריקים. קירות המקלחות יבשים. כך גם הכיורים.

את עוצרת בין בקתת השירותים לבקתות השינה, דרוכה, מתאמצת לשמוע את קולות הבנות, המסתתרים בין כל הזמזומים והציוצים והמים המתנפצים אל החוף חמישים מטרים משם.

אין שום קולות.

המחנה שקט לחלוטין.

תחושת בדידות צונחת על כתפייך ולרגע את תוהה אם כל באי המחנה עזבו ורק את נשארת מאחור. תרחישים איומים יותר ממלאים את מחשבותייך. של בקתות שמתרוקנות בחיפזון מטורף ומודאג. ואת ישנת.

את חוזרת אל הבקתות, מקיפה אותן בשקט ומנסה לשמוע סימני חיים. יש עשרים בקתות בסך הכול, והן פרושות בצורה מסודרת ומכסות כל חלקת יער פנויה מצמחייה.

את חגה סביבן, מודעת לחלוטין לכך שאת נראית מגוחכת. את לבושה בלא יותר מאשר גופייה ומכנסי בוקסר. מחטי עץ האורן וקש נדבקים לרגלייך היחפות.

כל בקתה נקראת על שם עץ אחר. שלך נקראת על שם עץ הקרנית. הבקתה הבאה היא מייפל. את בודקת את שמות האחרות, מנסה לבחור אחת שאליה הבנות אולי הלכו. את מדמיינת אותן מצטופפות לשנת לילה מאולתרת.

את מציצה דרך החלונות ופותחת דלתות לא נעולות, סורקת את שורות מיטות הקומתיים בחיפוש אחר נערות נוספות. באחת הבקתות האחרות – אשוח כחול – את מעירה בטעות ילדה. היא מתיישבת במיטה התחתונה ומתנשפת בבהלה.

"סליחה," את לוחשת לפני שאת סוגרת את הדלת, "סליחה, סליחה."

את בדרך לצד השני של המחנה, שבדרך כלל עמוס בפעילויות מהזריחה ועד השקיעה. עכשיו אין דבר פרט לאור ורוד קלוש העולה מעל לאופק. הפעילות היחידה כוללת את הליכתך אל עבר חדר האוכל. בעוד כשעה בערך ריחות הקפה והבייקון החרוך יעלו מהמבנה. עכשיו אין ריח של אוכל, אין קולות.

את מנסה לפתוח את הדלת. היא נעולה.

כשאת מצמידה את פנייך אל החלון, כל מה שאת רואה הוא חלל חשוך. הכיסאות עדיין מוערמים על גבי שורות ארוכות של שולחנות. כך זה גם בבניין האומנות והיצירה הסמוך.

נעול.

חשוך.

הפעם, כשאת מציצה מהחלון, את מגלה חצי מעגל של כני ציור, מכוסים בבדי קנבס צבועים למחצה מהשיעור של אתמול. את עבדת על טבע דומם. אגרטל ובו פרחי בר לצד קערת תפוזים. עכשיו את לא יכולה לנער את התחושה שהשיעור לעולם לא יושלם, הפרחים יישארו צבועים למחצה לנצח והקערה תחסר את הפירות לתמיד.

את מתרחקת מהמבנה, חגה לאיטך, שוקלת את הצעד הבא. מימינך נמצא כביש הגישה המכוסה חצץ המוביל אל מחוץ למחנה, דרך היער, אל הכביש הראשי. את פונה לכיוון ההפוך, אל מרכז המחנה, שם נמצא מבנה עצום, מכוסה בקורות עץ, בקצה השביל המעגלי.

הבקתה.

המקום שבו הכי לא סביר שתמצאי את הבנות.

המקום נראה יותר כמו אחוזה מאשר בקתה, תזכורת מתמדת למקומות הלינה הדלים של החניכות. כעת הוא שקט. וחשוך. הזריחה המתבהרת מאחוריו מטילה צל על החזית ואת בקושי מצליחה לראות את חלונותיו המשופעים, את בסיס האבן ואת דלתו האדומה.

את רוצה לרוץ אל הדלת ולהלום עליה עד שפראני תפתח. היא חייבת לדעת ששלוש בנות נעדרות. היא מנהלת המחנה, הבנות באחריותה. אבל את עוצרת, מכיוון שייתכן שאת טועה. אולי שכחת לבדוק מקום אחר שאליו התגנבו הבנות, כאילו זה משחק מחבואים. את מסרבת לספר לפראני עד שתהיי מוכרחה לעשות זאת, מפני שכבר אכזבת אותה פעם ואת לא רוצה לעשות זאת שוב.

את עומדת לחזור לבקתה הנטושה שלך כשמשהו מאחורי הבקתה הגדולה מושך את עינייך. רצועת אור כתומה, ממש מעבר למדשאה האחורית המשופעת.

אגם מידנייט, והשמיים המשתקפים בו.

בבקשה שהן יהיו שם, את חושבת. בבקשה שהן יהיו שלמות ובריאות. בבקשה שאמצא אותן.

הבנות לא שם, כמובן. אין שום סיבה הגיונית לכך שהן יהיו שם. את מרגישה כמו בחלום רע. מהסוג שאת הכי מפחדת ממנו כשאת עוצמת עיניים בלילה. אלא שהסיוט הזה מתגשם.

אולי בגלל זה את לא מפסיקה ללכת ברגע שאת מגיעה אל שפת האגם. את ממשיכה לצעוד אל תוך האגם, הסלעים מחליקים תחת כפות רגלייך והמים מכסים את קרסולייך. כשאת מתחילה לרעוד, את לא יודעת אם זה מקור או מהפחד שאחז בך מרגע שבדקת לראשונה את השעה בשעונך.

את חגה במים, בוחנת את סביבתך. מאחורייך הבקתה, הצד הפונה לאגם מואר באור הזריחה וחלונותיו בוהקים באור הוורוד. חוף האגם משתרע משני צדדייך כקו אין־סופי של חוף סלעי ואל עצים שפופים. את מביטה אל עבר האגם הגדול. המים חלקים כמראה, פניהם משקפים את העננים המגיחים לאיטם ואת הכוכבים הדועכים. הוא גם עמוק, אפילו בליבה של בצורת שהורידה את קו המים והותירה רצועה ארוכה של חלוקי נחל יבשים לאורך החוף.

השמיים המאירים מאפשרים לך לראות את קו החוף הנגדי, אם כי הוא רק קו כהה וקלוש באופק. כל זה – המחנה, האגם, היער שמסביב – הם רכוש פרטי, בבעלות משפחתה של פארני, מועבר מדור לדור.

כל־כך הרבה מים. ושטח.

כל־כך הרבה מקומות להיעלם בהם.

הבנות יכולות להיות בכל מקום. את זה את מבינה כשאת עומדת במים. הן אי שם בחוץ ויכולים לעבור ימים עד שימצאו אותן. שבועות. יש סיכוי שהן לעולם לא יימצאו.

הרעיון נורא מכדי לחשוב עליו, אף שזה הדבר היחיד שאת יכולה לחשוב עליו. את מדמיינת אותן מועדות ביער, מחפשות את דרכן, חסרות כיוון, תוהות אם הטחב שעל העצים באמת מצביע צפונה. את מדמיינת אותן רעבות, מפוחדות ורועדות. את מדמיינת אותן מתחת למים, שוקעות במים הבוציים, מנסות לשווא לעלות אל פניהם. את חושבת על כל הדברים האלה ומתחילה לצרוח.

חלק 1
שתי אמיתות

1

אני מציירת את הבנות באותו סדר.

ויוויאן ראשונה.

ואז נטלי.

אליסון אחרונה, אף שעזבה את הבקתה ראשונה ולכן טכנית הייתה הראשונה להיעלם. בדרך כלל הציורים שלי מסיביים. גדולים כמו דלת אסם, כך רנדל אוהב לומר. עם זאת, הבנות תמיד קטנות כסימנים זניחים על גבי בד קנבס גדול להחריד. הגעתן מבשרת על השלב השני של הציור, לאחר שציירתי את רקעי האדמה ואת השמיים בגוונים עם שמות כהים בהתאמה. שחור־עכביש. אפור־צל. אדום־דם.

וכחול־חצות, כמובן. בציורים שלי תמיד יש קצת כחול־חצות.

ואז מגיעות הבנות, לפעמים מקובצות יחדיו, לעיתים מפוזרות בפינות הבד. אני מציירת אותן בשמלות לבנות המתרוממות בשוליהן, כאילו הן בורחות ממשהו. בדרך כלל הן עומדות בגבן כך כשכל מה שאפשר לראות הוא את שערן המתעופף מאחוריהן בזמן שהן בורחות. במקרים הנדירים בהן אני מציירת הצצה אל פניהן, אלו רק צדודיות דקות ביותר, לא יותר ממשיכת מכחול אחת.

אני יוצרת את היער בסוף. בעזרת סכין שפכטל אני מורחת את הצבע על הבד במשיכות גדולות וכבדות. תהליך זה יכול לקחת ימים, אפילו שבועות, ובסופו אני מסוחררת מעט מהאדים אחרי שאני מניחה שכבה על גבי שכבה של צבע, שומרת שיהיה עבה.

שמעתי את רנדל מתהדר לפני רוכשים פוטנציאליים שהמשטחים שלי הם כמו של ואן גוך, עם צבע המתנשא לגובה של סנטימטר מעל הבד. אני מעדיפה לחשוב שאני מציירת כמו בטבע, שם הליטוש האמיתי הוא מיתוס, במיוחד ביער. בקליפות העצים. בכתם הטחב שעל הסלע. בעלי השלכת המכסים את הקרקע. זה הטבע שאליו אני מנסה להגיע עם השריטות ועם הבליטות ועם שכבות הצבע שלי.

לכן אני מוסיפה עוד ועוד. כל בד בגודל של קיר נכנע אט־אט ליער הדמיוני שלי. סמיך. מפחיד. מלא סכנות. העצים מתנשאים, קודרים ומאיימים. גפנים מסתלסלות, לולאותיהן מתהדקות לאחיזה. צמחייה מכסה את קרקעית היער. עלים מסתירים את השמיים.

אני מציירת עד שאין מקומות חשופים על הבד והבנות מסתתרות ביער, קבורות בין העצים והגפנים והעלים, נעשות בלתי נראות. אז אני יודעת שהציור הושלם ובעזרת קצה המכחול אני חותמת את שמי בפינה הימנית התחתונה.

אמה דיוויס.

אותו שם, הכתוב בכתב כמעט בלתי קריא, מקשט כעת את קירות הגלריה ומקבל את פני המבקרים כשהם עוברים דרך דלתות ההזזה של המחסן, שהומר לגלריה ונמצא ברובע 'מיט־פאקינג'. כל הקירות מקושטים בציורים. בציורים שלי. עשרים ושבעה מהם.

התערוכה הראשונה שלי.

רנדל השקיע את כל מרצו בקבלת הפנים והפך את המקום למעין יער עירוני. הקירות בצבע חלודה וגזרי עצים הובאו מניו ג'רזי וסודרו בערמה מסוגננת. מוזיקה אתנית מעודנת פועמת ברקע. התאורה מרמזת על חודש אוקטובר אף שיש עוד שבוע עד ליום 'פטריק הקדוש' ושיש מחוץ לגלריה ערמות של רפש ולכלוך.

הגלריה מלאה אנשים. אזקוף זאת לזכותו של רנדל. אספנים, מבקרים וקהל מסוקרן מפלסים את דרכם אל עבר הציורים שלי, כוסות שמפניה בידיהם. מגשים עמוסים במתאבני גבינה ופטריות מרחפים סביב. כבר הוצגתי לפני עשרות אנשים שאת שמם שכחתי מייד. אנשים בעלי חשיבות. חשובים מספיק כדי שרנדל ילחש באוזני מי הם כשאני לוחצת את ידיהם.

"מה'טיימס'," הוא אומר על אישה הלבושה מכף רגל ועד ראש בגוונים של סגול. על הגבר הלבוש בחליפה מחויטת ללא דופי ונועל נעלי ספורט אדומות בוהקות, הוא לוחש, "מ'כריסטי'ס'."

"עבודה מרשימה מאוד," אומר מר כריסטי'ס ושולח אליי חיוך מעוקל. "הציורים נועזים."

הפתעה נשמעת בקולו, כאילו נשים לא מסוגלות לתעוזה. או שאולי ההפתעה שלו נובעת מסיבה אישית, מפני שאני בכלל לא נועזת. בהשוואה לאישים גדולים בעולם האומנות אני מאופקת. שום תלבושת או נעליים נוצצות בשבילי. השמלה השחורה הקטנה שאני לובשת הערב ונעלי העקב השחורות הם פריטי הלבוש הכי מפוארים שלי. ברוב הימים אני מתלבשת במכנסי חאקי ובחולצות טריקו, מכוסות בנתזי צבע. התכשיט היחיד שלי הוא צמיד כסף סביב מפרק כף ידי השמאלי. שלושה קמעות תלויים עליו – ציפורים זעירות עשויות בדיל מוברש.

אמרתי פעם לרנדל שאני מתלבשת בצורה פשוטה כי אני רוצה שהציורים שלי יבלטו, לא אני. למען האמת, תעוזה באישיותו ובמראהו של אדם נראית לי חסרת תועלת.

ויוויאן הייתה נועזת מכל הבחינות. זה לא מנע ממנה להיעלם.

במהלך הפגישות והברכות, אני מחייכת חיוך רחב כפי שהורה לי, מקבלת מחמאות, דוחה בצניעות את השאלות הבלתי נמנעות לגבי מה אני מתכוונת לצייר הלאה.

ברגע שרנדל מיצה את הצגת הזרים בפניי, אני מתרחקת מהקהל, מכריחה את עצמי לא ללכת לחפש בכל ציור את המדבקה האדומה שאומרת שהוא נמכר. במקום זאת אני לוגמת כוס שמפניה בפינה. ענף של עץ ליבנה טופח על כתפי כשאני מביטה סביב החדר ומחפשת אנשים שאני מכירה. יש הרבה כאלה, ואני אסירת תודה, אף שזה מוזר לראות אותם יחד באותו מקום. חברים מהתיכון מתערבבים עם עמיתים ממשרד הפרסום, עמיתים ציירים שעומדים ליד קרובי משפחה שבאו ברכבת מקונטיקט.

כולם, פרט לדודנית אחת, גברים.

זה לא צירוף מקרים.

אני מתעודדת ברגע שמארק מגיע באיחור אופנתי, מחייך חיוך גאה כשהוא סוקר את הסצנה שלפניו. אף שהוא טוען שהוא מתעב את עולם האומנות, מארק משתלב בו באופן מושלם. הוא מזוקן עם שיער סתור ומקסים, ולובש מעיל ספורט משובץ מעל חולצת הטריקו השחוקה שלו של מיקי מאוס. נעלי הספורט האדומות שלו גורמות למר כריסטי'ס להיראות עלוב. כשהוא עובר בקהל, הוא חוטף כוס שמפניה ומתאבן, שאותו הוא מקפיץ לפיו ולועס בהרהור.

"הגבינה מצילה את זה," הוא מודיע לי, "הפטריות המימיות האלה הן טעות נוראית."

"עוד לא טעמתי," אני אומרת, "עצבנית מדי."

מארק מניח את ידו על כתפי ומייצב אותי, בדיוק כפי שנהג לעשות כשגרנו יחד במהלך הלימודים בבית הספר לאומנות. כל אחד, במיוחד אומנים, זקוק להשפעה מרגיעה. מבחינתי האדם הזה הוא מארק סטיוארט. הוא קול התבונה שלי. החבר הכי טוב שלי. הוא היה יכול להיות בעלי, לולא היינו שנינו אוהבי גברים.

אני נמשכת לבלתי מושג. שוב, לא צירוף מקרים.

"מותר לך ליהנות מזה, את יודעת," הוא אומר.

"אני יודעת."

"ואת יכולה להיות גאה בעצמך. את לא צריכה להרגיש אשמה. אומנים אמורים לקבל השראה מחוויות החיים. זה העניין ביצירתיות."

מארק מדבר על הבנות, כמובן. הן קבורות בתוך כל ציור. מלבדי, רק הוא יודע על קיומן. הדבר היחיד שלא סיפרתי לו הוא למה, חמש־עשרה שנים אחר כך, אני ממשיכה לגרום להן להיעלם שוב ושוב.

עדיף שלא ידע את זה.

מעולם לא התכוונתי לצייר כך. בבית הספר לאומנות נמשכתי לפשטות שבצבע ובצורה. לקופסאות של אנדי וורהול. לדגל של ג'ספר ג'ונס. לריבועים הנועזים ולקווים השחורים והנוקשים של פיט מונדריאן. ואז הגיעה משימה, לצייר דיוקן של מישהו שהכרתי ושמת.

בחרתי בבנות.

תחילה ציירתי את ויוויאן כי היא הייתה הכי חרותה בזיכרוני. השיער הבלונדיני שנראה כאילו יצא היישר מפרסומת לשמפו. אותן עיניים כהות שנראו שחורות באור הנכון. האף הסולד הזרוע נמשים. ציירתי אותה בשמלה לבנה בעלת צווארון ויקטוריאני מתוחכם שנפרש סביב צוואר הברבור שלה והענקתי לה את אותו חיוך אניגמטי שעיטר את שפתיה כשיצאה אל מחוץ לבקתה.

את צעירה מדי בשביל זה, אם.

נטלי הייתה הבאה בתור. מצח גבוה. סנטר מרובע. שיער משוך בחוזקה לאחור בקוקו. לשמלה הלבנה שלה היה צווארון תחרה מעודן שהסווה את צווארה העבה ואת כתפיה הרחבות.

ואחרונה הייתה אליסון, עם המראה הבריא שלה. לחיים תפוחות ואף דק. גבות בגוון כהה יותר משיער הפשתן שלה, כה דקות ומושלמות שנראו כאילו צוירו בעיפרון. ציירתי סביב צווארה צווארון אליזבתני מצויץ ומלכותי.

עם זאת, משהו לא היה נכון בציור המוגמר. משהו שכרסם בי עד ללילה שלפני מועד הגשת הפרויקט, כשהתעוררתי בשעה שתיים בלילה וראיתי את שלושתן בוהות בי מעבר לחדר.

לראות אותן. זו הייתה הבעיה.

יצאתי מהמיטה והתקרבתי אל הבד. לקחתי מכחול, טבלתי אותו בצבע חום ומרחתי קו על עיניהן. ענף עץ, המסמא אותן. אחריו הגיעו ענפים נוספים. ואז צמחים וגפנים ועצים שלמים, כולם גולשים מהמברשת אל הבד, כאילו נבטו שם. עם שחר יער כיסה את רוב הבד. כל מה שנשאר מוויוויאן, מנטלי ומאליסון היו קטעי שמלות לבנים, כתמי עור, קצוות שיער.

זה הפך לציור מספר אחת. הראשון בסדרת היערות שלי. היחיד שנראה בו אפילו חלק קטנטן מהבנות. היצירה הזאת, שקיבלה את הציון הכי גבוה בכיתה לאחר שהסברתי את משמעותה למדריך שלי, נעדרת מהתערוכה. היא תלויה בלופט שלי, לא למכירה.

אולם רוב היצירות האחרות שלי נמצאות כאן, כשכל ציור תופס קיר שלם בגלריה מרובת החדרים. לראות אותם יחד ככה, עם הענפים המסוקסים והעלים מלאי החיים, גורם לי להבין עד כמה העשייה הזאת אובססיבית. הידיעה שכבר שנים אני מציירת את אותו נושא מפחידה אותי.

"אני גאה," אני אומרת למארק לפני שאני לוגמת מהשמפניה.

הוא מרוקן את כוסו בלגימה אחת ולוקח אחת חדשה. "אז מה קורה? את נראית מוטרדת."

הוא אומר את זה במבטא בריטי מוגזם, חיקוי מדויק של וינסנט פרייס מסרט האימה המגוחך ההוא שאף אחד מאיתנו לא זוכר את שמו. כל מה שאנחנו יודעים זה שהיינו מסטולים כשצפינו בו לילה אחד בטלוויזיה, והשורה הזאת גרמה לנו לגעות בצחוק. אנחנו חוזרים עליה לעיתים קרובות מדי.

"זה פשוט מוזר. כל זה." אני משתמשת בכוסית השמפניה כדי להחוות לעבר הציורים השולטים בקירות, על האנשים העומדים בשורה לפניהם, על רנדל המנשק על לחייו זוג אירופאי נאה שבדיוק נכנס. "מעולם לא ציפיתי לשום דבר מזה."

אני לא מצטנעת. זו האמת. לו הייתי מצפה לתערוכה, הייתי בוחרת שמות לעבודות שלי. במקום זאת מספרתי אותן לפי הסדר שבו ציירתי אותן. ממספר אחת ועד מספר שלושים ושלוש.

רנדל, הגלריה, קבלת הפנים הסוריאליסטית הזאת – כל זה היה צירוף מקרים מוצלח. תוצר של הימצאות במקום הנכון, בזמן הנכון. המקום הנכון הזה, אגב, היה הביסטרו של מארק בווסט וילג'. באותה תקופה הייתי בשנה הרביעית שלי כאומנית הבית בסוכנות פרסום. העבודה לא הייתה מהנה או מספקת, אך שילמה את שכר הדירה על לופט מתפורר, גדול דיו להתאים לציורי היער שלי. לאחר שצינור התפוצץ ודלף על קיר הביסטרו, מארק נזקק למשהו שיסווה זמנית את נזקי המים. השאלתי לו את מספר שמונה כי הוא היה הציור הגדול ביותר והצליח לכסות את השטח הגדול ביותר.

הזמן הנכון היה כעבור שבוע, כשבעל גלריה קטנה במרחק כמה רחובות משם הופיע בביסטרו לארוחת צהריים. הוא ראה את הציור, הסתקרן ושאל את מארק על האומן.

זה הוביל לכך שאחד הציורים שלי – מספר שבע – הוצג בגלריה שלו. הוא נמכר תוך שבוע. הבעלים ביקש עוד. נתתי לו עוד שלושה. אחד הציורים – מספר שלוש־עשרה הממוזל – משך את עינה של חובבת אומנות שפרסמה תמונה שלו באינסטגרם. המעסיקה שלה הבחינה בתמונה זו, שחקנית טלוויזיה הידועה כקובעת טרנדים. היא רכשה את הציור, תלתה אותו בחדר האוכל שלה והציגה אותו במהלך ארוחת ערב לפני קבוצה קטנה של חברים. אחד מאותם חברים, עורך ב'ווג', סיפר לבן דודו, בעליה של גלריה גדולה ויוקרתית יותר. בן הדוד הזה הוא רנדל, שמסתובב בגלריה עכשיו ומחבק כל אורח שהוא רואה.

מה שאיש מהם אינו יודע – לא רנדל, לא השחקנית, אפילו לא מארק – זה ששלושים ציורי הבד האלה הם הציורים היחידים שציירתי מלבד אלה שציירתי לסוכנות הפרסום. במוח שלי אין רעיונות חדשים, ואין השראה שמעוררת אותי ליצירתיות. ניסיתי לצייר דברים אחרים, כמובן, יותר מתוך תחושת אחריות שלי כיוצרת לתת ביטוי לחושים שלי, ולא מתוך רצון ממשי. אבל אני אף פעם לא מסוגלת להניע את המאמצים הראשונים המגומגמים האלה. אני כל הזמן חוזרת לבנות.

אני יודעת שאני לא יכולה להמשיך לצייר אותן ולאבד אותן שוב ושוב ביער. לכן נשבעתי שלא לצייר עוד ציור אחד. לא יהיה מספר שלושים וארבע או מספר ארבעים ושש, או חלילה מספר מאה ושתים־עשרה.

זאת הסיבה שאני לא עונה כשכולם שואלים אותי על מה אעבוד עכשיו. אין לי תשובה. העתיד שלי הוא בד ריק המחכה שאמלא אותו. הדבר היחיד שצבעתי בחצי השנה האחרונה הוא הסטודיו שלי, באמצעות מברשת גלילה, כדי לשנות את צבעו מצהוב־נרקיס לכחול.

אם יש דבר שמטריד אותי, זה שאני סוס פוני שיודע רק טריק אחד. ציירת נועזת שעבודת חייה מופיעה על הקירות האלה.

על כן אני מרגישה חסרת אונים כשמארק עוזב אותי כדי לשוחח עם מלצר קייטרינג נאה ונותן לרנדל את הרגע המושלם לתפוס בידי ולגרור אותי אל עבר אישה דקיקה שבוחנת את מספר שלושים, העבודה הגדולה ביותר שלי עד כה. אף שאני לא יכולה לראות את פניה של האישה, אני יודעת שהיא חשובה. כל יתר האנשים שפגשתי הערב הובאו אליי במקום ההיפך.

"הנה היא, יקירה," מכריז רנדל, "האומנית עצמה."

האישה מסתובבת אליי ומביטה בי במבט ידידותי שלא ראיתי חמש־עשרה שנים. מבט שאת זוכרת. סוג המבט שכאשר הוא מכוון אלייך הוא גורם לך להרגיש כמו האדם החשוב ביותר בעולם.

"שלום, אמה," היא אומרת.

אני קופאת, לא יודעת מה לעשות. אין לי מושג מה היא תעשה או תגיד. או אפילו למה היא כאן. הנחתי שפרנצ'סקה האריס־וייט לא רוצה שום קשר אליי.

אך היא מחייכת בחום לפני שהיא מושכת אותי עד שלחיינו נוגעות. חצי חיבוק שרנדל עד אליו בקנאה מוחשית.

"אתן מכירות זו את זו?"

"כן," אני אומרת, עדיין המומה מנוכחותה.

"זה היה מזמן. אמה הייתה רק ילדה. אני לא יכולה להיות גאה יותר באישה שהיא הפכה להיות."

היא שולחת לי מבט נוסף. את המבט. ואף שתחושת ההפתעה לא עוזבת אותי, אני קולטת שאני שמחה לראות אותה. לא חשבתי שזה אפשרי. "תודה, גברת האריס־וייט," אני אומרת, "זה חביב מאוד מצידך."

מצחה מזדעף. "מה השטויות האלה של 'גברת האריס־וייט'? אני פראני. תמיד פראני."

אני זוכרת גם את זה. אותה, עומדת לפנינו במכנסי החאקי ובחולצת הפולו הכחולה שלה, מגפיה המגושמים גורמים לכפות רגליה להיראות גדולות. תקראו לי פראני. אני מתעקשת על כך. כאן בחיק הטבע, כולנו שווים.

זה לא החזיק מעמד זמן רב. אחר כך, כשמה שקרה פורסם בעיתונים ברחבי הארץ, נעשה שימוש בשמה המלא, פרנצ'סקה האריס־וייט, בתו היחידה של איל הנדל"ן תאודור האריס, נכדתו היחידה של ברון העץ ביוקנן האריס, אלמנתו הצעירה של יורש הטבק דאגלס וייט. שוויה הוערך בכמעט מיליארד דולר, רובו כסף ישן, מגיע עד עידן הבהלה לזהב.

כעת היא עומדת מולי, לכאורה לא השתנתה עם הזמן, אף שהיא צריכה להיות בסוף שנות השבעים לחייה. היא נראית נפלא לגילה, עורה שזוף וזוהר. שמלתה הכחולה נטולת השרוולים מדגישה את גזרתה הדקיקה. שערה, בגוון מאוזן בין בלונדיני לאפור, נמשך לאחור בסיכה מהודרת ומציג שרשרת פנינים דקה סביב צווארה.

היא פונה שוב אל הציור, מבטה סורק את גודלו האימתני. זו אחת העבודות האפלות ביותר שלי – כולה בצבעים של שחור, כחול עמוק וחום־בוץ. הבד מגמד אותה, והיא נראית כאילו היא זו שעומדת בתוך היער והעצים עומדים לסגור עליה.

"זה מדהים," היא אומרת, "כל הציורים." יש משהו בקולה. משהו רוטט ולא בטוח, כאילו היא יכולה איכשהו לראות את הבנות בשמלותיהן הלבנות מתחת ליער הסבוך. "אני מוכרחה להתוודות שהגעתי לכאן בתואנת שווא," היא אומרת, עדיין מביטה בציור, נראה שאינה מסוגלת להסיט את מבטה, "אני כאן בשביל האומנות, כמובן, אבל גם מסיבה אחרת. יש לי מה שאת יכולה לקרוא לו הצעה מעניינת." היא מתרחקת מהציור ומביטה בי בעיניה הירוקות. "אשמח לשוחח איתך על כך כשיהיה לך זמן."

אני יורה מבט אל רנדל, שעומד מאחורי פראני במרחק דיסקרטי. הוא מסמן בשפתיו את המילים שכל אמן משתוקק לשמוע: הזמנת ציור. הרעיון מניע אותי לומר מייד, "כמובן." בכל מצב אחר, הייתי מסרבת.

"אם כך, הצטרפי אליי לארוחת צהריים מחר. בואי נקבע לשתים־עשרה וחצי, אצלי? זה ייתן לנו הזדמנות להתעדכן."

אני מוצאת את עצמי מהנהנת, אף שאני לא לגמרי קולטת מה קורה. הופעתה הבלתי צפויה של פראני. ההזמנה העוד יותר בלתי צפויה שלה לארוחת צהריים. הסיכוי המפחיד אך המפתה להיות מוזמנת לצייר עבורה. זו עוד נגיעה סוריאליסטית לערב שהיה כבר מוזר. "כמובן," אני אומרת שוב, לא מוצאת מה עוד לומר.

פראני קורנת. "נהדר."

היא לוחצת כרטיס ביקור בידי. הדפס כחול על קלף לבן. פשוט אך אלגנטי. הוא נושא את שמה, את מספר הטלפון שלה ואת כתובתה בפארק אווניו. לפני שהיא עוזבת היא מושכת אותי לחיבוק נוסף ואז פונה אל רנדל ומחווה לעבר מספר שלושים. "אני אקח את זה," היא אומרת.