התעוררות

דיוויד פלייאר

מה אני יכול לעשות מלבד לספר לכם את האמת? זה המעשה הראוי היחיד.

ראו הוזהרתם, זה סיפור לא פשוט. ייאמרו דברים שלא ייאמנו. הלב שלכם עלול להונות אתכם ולטעון שסיפורי מעשיות כאלה לא יכולים להתקיים בעולם. אני אבין לליבכם. לעזאזל, אם לא הייתי חווה על בשרי את הדברים שאני עומד לשטוח בפניכם הייתי מתקשה להאמין בהם בעצמי. אין רגע שבו אני לא מייחל לכך שסיפורי לא היה אמיתי, שהיה זה חלום בלהות.

ובכן, הבא נתחיל בסיפור. הוא צריך להיות מוצג בשני חלקים, האחד חשוב לא פחות מהשני. הייתי ילד כשהאסונות החלו, וכשהם שבו כבר הייתי הורה. לא אחסוך מכם דבר, אני מבטיח, ואתם, זרים בלתי נראים, תהיו השופטים האחרונים שלי.

התעוררות מאת סופר רבי המכר העולמי ג’יימס דשנר הוא מותחן פסיכולוגי מרתק שיבלבל אתכם, יגרום לכם לחשוד בכל אחד וישאיר אתכם מרותקים לספר, נואשים לגלות את האמת. הספר תורגם לשפות רבות ואף נרכשו זכויות ההסרטה.

דשנר כתב את הטרילוגיה המצליחה הרץ במבוך. ספריו כיכבו במשך חודשים רבים בראש רשימות רבי המכר של ניו יורק טיימס ושל אמזון, הופקו לסרטים הוליוודיים ואף תורגמו לשפות רבות וזכו בפרסים רבים.

פרולוג

אני זקן.

לפחות זה מה שהילדים שלי אומרים לי. ואם אהיה כן עם עצמי ואיתכם – וזה מה שגמלתי בליבי שאעשה בעודי מגולל סיפור זה – זה לא רק מה שהילדים שלי אומרים, זה מה שהם חושבים בפועל. הם באמת חושבים שאני זקן. שאני נמצא במרחק צ'יזבורגר כפול אחד מהתקף הלב שישלח את אביהם הזקן לקברו נוטף המים והבוצי.

טוב, ילדים הם טיפשים. אני לא זקן. אני בן ארבעים וארבע. אנשים מבוגרים ממני מטיסים מטוסים – לפחות תנו לי להגיע לחמישים לפני שנקפיץ את הפתולוג מהספה שבמשרדו הקר והמעופש. אולי אפילו לשבעים או שמונים. (אני לא מעוניין להגיע לגיל תשעים, אז בואו לא נגזים).

אבל. תמיד יש אבל.

האם אני מרגיש זקן? זו שאלה שונה לחלוטין.

כן, אני מרגיש זקן. אני מרגיש זקן כמו עצי הפקאן שנקרעו מהאדמה על ידי הוריקן 'הוגו' בחצר המוריקה של הוריי והושמדו, התרחשות שהייתה עלולה להיות בלתי אפשרית בעיניי, לולא ראיתי אותה בעצמי. הרגשתי מלנכוליה אדירה כשהבטתי בפקעות השורשים ההם, שנותקו באכזריות מביתם החמים שמתחת וחפנו באצבעותיהן הלבנות והארוכות את רגבי אדמה. נגזר עליהן שלא לשוב אל ביתן עוד לעולם, אלא להישרף עם העץ כולו בשדה, שכבר לא היה פורה דיו כדי להניב תבואה. הייתי יכול להתעכב על זה עוד, וייתכן שהיה זה ראוי, אך אני מוכרח להתקדם עם הסיפור.

כן, הסיפור. תמיד יש סיפור לספר כשנמצאים במעבה היער, והסיפור הבא הוא הסיפור שלי.

לא תהיה שום אחיזת עיניים במה שאני עומד לחלוק, שום רמאות, אז הרשו לי להגיד זאת מההתחלה: הרבה אנשים רואים בי רוצח. גרוע מרוצח. מפלצת. מפלצת כה מפלצתית, שהעולם לא ראה כמותה מימיו.

קצת מלודרמטי, בוודאות, אך כך אני מבין את ההנחות האלה. אתם מסוגלים לדמיין את זה, נכון? אם הייתם יודעים שדברים שכאלה נאמרים עליכם, איך הייתם מרגישים?

מה אני יכול לעשות מלבד לספר לכם את האמת? זה המעשה הראוי היחיד.

ראו הוזהרתם, זה סיפור לא פשוט. ייאמרו דברים שלא ייאמנו. הלב שלכם עלול להונות אתכם ולטעון שסיפורי מעשיות כאלה לא יכולים להתקיים בעולם. אני אבין לליבכם. לעזאזל, אם לא הייתי חווה על בשרי את הדברים שאני עומד לשטוח בפניכם, אם לא הייתי רואה אותם במו עיניי, הייתי מתקשה להאמין בהם בעצמי, שלא כמו מה שקרה לעץ העקור ולשורשיו הגלמודים. אין רגע שחולף שבו אני לא מייחל לכך שסיפורי לא היה אמיתי, שהיה זה חלום מכושף שהוטל עליי על ידי קוסם כדי שאחיה אותו במרתפי מוחי יום אחר יום, לילה אחר לילה.

אך אבוי, זו האמת כולה. האמת לאמיתה, כפי שעשויים להכריז עורכי דין. העובדה שאני פוצח בסיפורי בכנות שכזאת, מציג בפניכם את הדבר שהכי פוגע בי, מפיחה בי שלווה. אנשים כה רבים רואים בי מפלצת; כל מה שאני יכול לטעון נגד זה הוא: בחדרי ליבי, כפי שדיקנס עשוי היה לומר, אני יודע בוודאות שאני לא רוצח, ובוודאי לא מפלצת.

ובכן, הבא נתחיל בסיפור. הוא צריך להיות מוצג בשני חלקים, האחד חשוב לא פחות מהשני. הייתי ילד כשהאסונות החלו, וכשהאסונות שבו כבר הייתי הורה. לא אחסוך מכם דבר, אני מבטיח, ואתם, זרים בלתי נראים, תהיו השופטים האחרונים שלי.

1

סאמטר, דרום קרוליינה

שבעה־עשר בדצמבר 1979

בן שבע

הרגשתי את חג המולד באוויר. רוח קרירה סחפה את האבק והרקידה אותו בתעלות הביוב שברחוב הראשי. כמעט יכולתי לגעת בהתרגשות שהציפה את הרחוב כולו.

אותה הרוח צבטה את עורי ושלחה צמרמורות עד לשד עצמותיי, אך התחושה לא הייתה שונה מהציפייה הרוטטת שחוויתי כמה דקות לפני כן, כשישבתי בחיקו של סנטה קלאוס בכבודו ובעצמו, וזאת אם סנטה קלאוס היה עובד במשרה חלקית בחנות חלקי הרכב 'ברוגדון' והיה מדיף ריח קל של ג'ין.

ביקשתי דבר אחד ודבר אחד בלבד, מתוך מחשבה שאגביר את סיכויי לקבל את מה שאני רוצה אם אבטל כל בקשה לא חיונית. מושא התשוקה היחיד שלי היה משאית צעצוע מחברת 'טונקה' שרק יצאה לשוק: דחפור אמיתי שכלל משאית משלו. מובן שידעתי שבעצם אלו היו שתי משאיות, אך קיוויתי שסנטה יחשיב זאת כמתנה אחת, מפני שהן היו צמד. או לחילופין, שהוא יהיה עייף מדי מכדי לתת את הדעת על ההבדלים.

"משאית טונקה, הא?" רטן אליי בחדווה קולו החורק בעוד רגלו השמנה קיפצה מתחת לישבני. "זו מתנה מעולה לבחור בגילך. אתה חושב שהאלפים הזקנים והטובים שבקוטב הצפוני יוכלו לארגן לך את זה?" הוא חייך. שיניו היו צהובות מאוד, בעיקר כשהבזיקו מתחת לזקן הלבן המזויף.

"כן, אדוני. אני חושב שכן," עניתי, משדר את כל הביטחון שיכולתי לגבש תחת נסיבות מלחיצות כאלה.

"ובכן," אמר סנטה, "אני מניח שנחיה ונראה. עכשיו הגיע הזמן ללכת ולהיות ילד טוב לאימא ולאבא שלך בחווה. הם מהאנשים הטובים ביותר שפגשתי בחיי. תגיד להם שג'פרי הזקן מוסר להם דרישת שלום חמה."

צחקתי. העובדה שמר ברוגדון הזקן לא טרח להעמיד פנים שהוא סנטה בכבודו ובעצמו הייתה משעשעת מאוד בעיניי. אך כל הילדים ידעו טוב מאוד שלסנטה היו עוזרים רבים, פזורים ברחבי העולם. זה לא הפריע לי כלל ולא העמיד במבחן את אמונתי האיתנה. בזמנו, העליזות שלי הייתה חסרת גבולות ולא הייתה תלויה בדבר. אם רק הייתי יכול להקפיא את היקום, את הזמן עצמו, לעצור את הגדילה הבלתי נמנעת שלי, להיות כמו חרק מאובן בענבר.

כמה דקות לאחר מכן עמדתי על המדרכה לצד השלט 'הדראגסטור של רקסאל', שפשפתי את ידיי יחד וחיבקתי את עצמי בניסיון להפיק קצת חום. האוויר היה קר ואבא היה אמור להגיע בכל רגע, לאחר שהוריד אותי שם ונסע לשוק כדי למכור כמה חבילות טבק מיובש ששמר מעונת הקציר.

בדרך כלל התחננתי להתלוות אליו כדי שאוכל להאזין למשתתפים במכירה הפומבית משוחחים בקצב מהיר יותר מתקליט שנוגן מהר מדי, אך לא יכולתי להרשות לעצמי להפסיד את ההזדמנות לדבר עם סנטה, נכון? טוב, עם עוזרו של סנטה, לפחות.

רכב פנה לרחוב הראשי מעט לפניי וכמעט פסעתי קדימה, עד שראיתי שזה לא הטנדר של אבא, אפילו שהוא היה שחור, מאובק וחבוט כהוגן. זה בכלל לא היה טנדר, למעשה. זה היה רכב לוויות – מהרכבים הגדולים והמפחידים שהסיעו דברים קטנים ומפחידים לא פחות, עם הכיתוב 'ויטאקר שירותי קבורה' מוטבע על דלתות הנוסעים. זה לא שהיה אפשר לפענח את המילים לאחר עשור או שניים של שימוש. רק כמה אותיות שרדו, עם איור של צריח כנסייה עתיק שהיה מוטמע ב־'ב' במילה 'קבורה'. בכל אופן, קריא או לא, היה רק בית לוויות אחד בעיר שאסף מתים, ורק אדם אחד שנהג ברכב הלוויות החבוט והישן.

המנוע שיהק וירק אדים רעילים כשהתגלגל בכביש הדו־סטרי. החלונות היו כה מאובקים, שלא יכולתי לראות את האדם שישב מאחורי ההגה. היה זה, כמובן, פי־וי גסקינס, איש רב כישרונות בכל הקשור לליווי המתים. פי־וי היה מספק כל דבר שלו היה זקוק ויאט ויטאקר – שינוע המתים, רחיצתם, חניטתם, הלבשתם וקבורתם. אנשים בעיר אמרו שפי־וי גסקינס יכול לחפור קבר מהר יותר מכפי שפרסון פינצ'ר נושא תפילת אשכבה. לא הייתי בטוח לגבי זה, אך הנחתי שהקרב יהיה צמוד.

רכב הלוויות קרטע ועצר במרחק של כחמישה מטרים מהמקום שבו עמדתי. המנוע נהם ושיהק ולבסוף כבה בסדרת נקישות ולחשושים. בדמיוני, דרקון ענק התמקם כך לשינה לאחר יום ארוך של ציד כבשים ונסיכות. אני לא מתבייש להודות שצמרמורת התגנבה במעלה גבי באותו רגע, משהו שחרג לגמרי ממה שאפשר היה לצפות לו ביום חורפי שכזה.

הדלת נפתחה ולחלקיק שנייה הייתי בטוח לחלוטין שאראה שד יוצא מהמכונית, שד בעל עור אדום ומבריק, פה פעור ומלא שיניים חדות ועיניים צהובות וצרות. כתפיי התרפו בהקלה כשפי־וי גסקינס הקטן החליק מבעד לדלת ונחת על רגליו כאילו הרגע ירד מאונייה גדולה. אבא תמיד אמר עליו, 'הוא יכול ללכת לאיבוד בשדה חיטה גם אם יעמוד על קצות אצבעותיו', ולאף אחד בעיר לא היה מושג איך, למען השם, הוא הצליח להתנהל עם כל הגופות.

"אתה בסדר כאן, ילדון?" קרא פי־וי כשראה אותי מצטופף מתחת לשלט של 'רקסאל'. הוא היה עור ועצמות וגובהו מטר וחצי בקושי, ראשו מקריח ומה שנותר משערו היה דק וארוך והגיע עד לכתפיו. הוא נהג לגלח את פניו למשעי, כאילו ניסה להפגין לראווה את הצלקות שנותרו לו מהפצעונים של ימי הנעורים כאילו היו אלה עיטורי כבוד. אומנם היו לו עיניים אדיבות והחינניות הזאת הייתה היחידה שהושיעה אותו, אך הן נראו לא במקומן, כאילו היו ממוקמות על המרפקים שלו.

"בסדר גמור, אדוני," עניתי, עדיין מצטמרר מהקור העל־טבעי שפי־וי הביא איתו ברכב הלוויות. מתחתי את צווארי כדי להציץ אל הרחוב, בתקווה שהטנדר של אבא יופיע בדרך קסם.

"אימא שלך בחנות או משהו? זה לא חכם במיוחד לעמוד כאן בחוץ – אתה יכול להתקרר עד מוות, ילד."

אני בטוח שהייתי זוכה למחילה על כך שחשבתי שעיניו הבריקו כשאמר זאת. אולי העסקים דשדשו באותו שבוע ופי־וי הזקן היה זקוק לקצת עבודה להפגת השעמום. "אני מחכה לאבא, זה הכול. הוא אמור להיות כאן בכל רגע. בכל רגע," הוספתי במהירות ושלחתי מבט נוסף אל הרחוב.

"כל רגע, הא? ממש האבא הטוב ביותר שאי פעם שמעתי עליו." הוא ירק על המדרכה. "אז תהיה ילד טוב. אני צריך לעשות קניות."

פי־וי הנהן ואז ניגש אל דלת תא המטען, פתח את הנעילה והרים את הדלת הגדולה. הצירים צווחו ניגון עגום ואני עיוויתי את פניי. הייתי בטוח שהוא העיר את הברנש המת האלמוני ששכב מאחור, אם היה כזה. פי־וי שקע עמוק לתוך תא המטען של רכב הלוויות, שלף משהו ממעמקיו וסגר את הדלת בטריקה. קול החבטה הדהד ברחוב הראשי, נרדף על ידי הרוח המרירה.

לא הופתעתי כשראיתי שפי־וי אוחז באת החפירה הנאמן שלו בשתי ידיו. זה היה ידוע שהוא אהב להסתובב עם האת שלו כל הזמן, ממש כמו ילד קטן עם השמיכה האהובה שלו, ולעיתים קרובות נעזר בו כבמקל הליכה מאולתר.

היינו במרחק של כשמונה קילומטרים מבית העלמין, אך זה מעולם לא מנע מפי־וי גסקינס מלהתהלך עם הדבר הזה. אני מוכן להישבע בקברי אבותיי שראיתי אותו מחזיק אותו על ברכיו בכנסייה.

פי־וי הניח את אֶת החפירה על כתפו. המתכת הייתה חלודה ומכוסה בגושי עפר יבשים שיכלו להיות מהמאה הקודמת. יש שאמרו שהאת הזה שימש לקבורת חיילים ממלחמת האזרחים. קיוויתי שהיו אלה חיילים מתים.

הטנדר של אבא שלי הגיע סוף כל סוף מעבר לפינת הכביש ונסע לכיווננו. זה העניק לי אומץ פתאומי בלתי מוסבר, ושאלתי את השאלה שתרדוף אותי עד סוף ימיי. חשבתי עליה בלילות, אפילו עשרות שנים לאחר שהרשויות חשפו את הגופות שהיו שקועות עמוק בביצת פאדינג – הראשים של חלקן עדיין איתן, ושל חלקן – לא.

"היי, פי־וי," פלטתי כשהאיש חלף במרחק של מטר ממני ועשה את דרכו בצהלה במורד הרחוב לעבר חנות כלשהי.

"כן, ילד?"

הוא השתהה לשנייה, מחזיק בשתי הידיים באת שנח בין השכמות שלו. "למה אתה מסתובב עם הדבר הזה גם כשאין לך עבודה?" שאלתי.

פי־וי הזקן הנהן כמה פעמים, כשוקל את תשובתו. כשענה, פלט גיחוך שזכה לציון שיא של 96 מתוך 100 במדד ה'מצמרר'. "ובכן, בני," אמר, "לעולם אין לדעת מתי תצטרך לקבור גופה."

ואז הוא הלך משם, ואת החפירה ניתר על גבו עם כל צעד.