חיי סבא וסיפורי סבתא

דודה אווה, "חוה-חנה" בשמה העברי, לא נולדה כסבתא.

היא נולדה ב-ג' סיוון, תר"ן (1890), כדודה לאחיינים באמסטרדם שבהולנד, לאביה הבנקאי יוסף יצחק יעקובסון האמיד ולאימה בטי, עקרת בית, שהייתה אשתו השנייה, לאחר פטירתה של הראשונה.

דודה אווה נולדה כילדה השלוש-עשרה במשפחתה ואחריה עוד נולדו דודה עדה ודודה יוספינה. היא גדלה בבית גדול מאוד, ובו שלוש קומות ומרתף, באזור יוקרתי על גדות אחת התעלות באמסטרדם שבהולנד, במרחק הליכה קצר מבית הכנסת הפורטוגזי בעיר, שבו התפללה המשפחה האשכנזית הזו, כיוצאי דופן באותה קהילה.

אביה, יוסף יצחק הלוי, היה צאצא ישיר של רבי משה אורי בן יוסף הלוי, שהיה הרב הראשון של היהודים האנוסים שבאו מפורטוגל לאמסטרדם בשנת 1593. הם פגשו בו ב"אמדן", עיר נמל בצפון-מערב

גרמניה, הסמוכה לגבול הולנד, בדרכם בשתי ספינות מפורטוגל. שם החלה לפעול האינקוויזיציה בשנת 1592 – בדיוק מאה שנה לאחר הגירוש מספרד.

בשל סערה שפקדה אותם בים, התעכבו עשרת היהודים האנוסים וארבעת ילדיהם בנמל של אותה העיר וביקשו ממנו לשמש להם מוהל, רב ומורה הוראה. ר' אורי בן יוסף הלוי נענה להם. בנו, ר' אהרון הלוי, שימש רב הקהילה ומוהל אחריו.

ר' אורי הלוי הביא עימו לאמסטרדם ספר תורה, שעדיין מצוי בבית הכנסת אך חבוי בכספת, לאחר ניסיון של ישראלים לגנוב אותו. מדובר בפריט ייחודי בן יותר מ-430 שנה.

הסופר שמואל יוסף עגנון, בספרו "ימים נוראים", מספר בהרחבה את תולדותיהם בפרק "יום הכפורים הראשון של אנוסי ספרד באמסטרדם"

••

(עמוד שנ"ז). כל צאצאי ר' אורי הלוי "האשכנזי" זכו להתפלל בבית הכנסת הפורטוגזי המיוחד, בחזית – במקום של כבוד,

ור' יוסף יצחק הלוי, אביה של דודה אווה, היה אחד הפטרונים שדאגו לתקציב הקהילה. יחודיות בית הכנסת נובעת מכך שהתאורה

בו אינה חשמלית אלא מבוססת על עששיות עם כ-800 נרות

ושרצפתו מכוסה בחול, כזיכרון לחורבן בית המקדש. כל ספרי התורה בהיכל הם עם זרועות "עץ חיים" כמקובל אצל יוצאי אשכנז, כפי שהנהיג בזמנו ר' אורי הלוי האשכנזי.

דודה אווה גדלה לתפארת, למדה שפות רבות, ובהתבגרותה נסעה לאחיה הרופא המבוגר ממנה בשנתיים, פריי-אפרים, שחי בגנואה באיטליה. היא סייעה שם בניהול ביתו ושם אף הכירה את בעלה – האדון יוסף – שניהל סיטונאות ירקות, תפוחי אדמה, בצלים ותפוחי עץ לתעשיית יין התפוחים בעיר פרנקפורט שבגרמניה. לרגל עסקיו ברחבי אירופה, התארח בבואו לאיטליה בבית משפחת אופנבכר, ידידים טובים של האח אפרים.

האדון יוסף הכהן נולד בפרידברג שבנפת הסן, בסביבת העיר פרנקפורט, למשפחה שעסקה בסחר בקר, ולימים ניהל בפרנקפורט עם בן דודו "יוסף הגדול", שהיה גבוה מאוד ביחס אליו, "יוסף הקטן", סיטונאות גדולה לממכר תפוחי אדמה, פירות וירקות.

יוסף את יוסף היו רוכשים קרונות רכבת מלאים ממקום גידולם

ברחבי אירופה, שולחים לפרנקפורט ומספקים לקמעונאים בעיר.

אדון יוסף קיבל את הכינוי "קרטופל אופנהיימר" (אופנהיימר העוסק במכירת תפוחי אדמה), כדי להבדילו ממשפחות אחרות בשם אופנהיימר, ובכללן בן גילו היהלומן המיליארדר, שהמיר את דתו והיגר לדרום אפריקה.

החתונה בין האדון יוסף לדודה אווה התקיימה באמסטרדם בנר שני של חנוכה תרע"ד, בשלהי שנת 1913, ברוב עם ובהדרת מלך, בבית מלון מפואר.

כל האורחים הגברים קיבלו מתנה – חנוכיית נחושת מפוארת, והנשים קיבלו אריח חרסינה מקושט מ"דלפט" שבהולנד, שמעברו השני הודפס תפריט הסעודה. הכלה קיבלה נדוניה זהה לכל אחיה ואחיותיה בסכום של 100,000 גולדן זהב, הון עתק באותם ימים.

באותה חתונה הושיבו בשולחן אחד את שתי אחיותיה הצעירות הרווקות של דודה אווה – דודה עדה ודודה יוספינה, ולידן את בן דודו ושותפו של האדון יוסף, "יוסף הגדול", ואת חברו הטוב ביותר של האדון יוסף. מפגש זה ליד שולחן אחד הביא לשני זיווגים – של יוספינה עם "יוסף הגדול" ושל דודה עדה עם ארתור אישנהויזר.

שלושת הזוגות החליטו לעבור אל מגורי הגברים בעיר פרנקפורט על נהר המיין שבגרמניה.

אדון יוסף שיתף את ארוסתו אווה בחלום שלו ביחס לירח הדבש הצפוי שלהם וביקש ממנה שלא לנסוע לשוויץ או לריוויירה הצרפתית, כפי שהיה מקובל אצל רוב הזוגות הנישאים באותה עת, אלא להפליג לארץ ישראל – ארץ חלומותיו כציוני. דודה אווה הסכימה לרצותו והצטרפה, מופתעת למדי.

הם יצאו לירח הדבש ימים ספורים לאחר נישואיהם דרך ציריך בשוויץ, פלורנץ ורומא באיטליה, הפליגו לארץ ישראל מנאפולי והגיעו לנמל יפו בינואר 1914 – שם היו מעבירים את הנוסעים בסירות מהאונייה שעגנה בלב ים עד לרציף. דודה אווה המפונקת נישאה על כפיו של ערבי מהאונייה לתוך סירה מתנדנדת – קבלת פנים מרשימה!

תל אביב עדיין הייתה קטנטונת והתרכזה בסביבת יפו – בשכונת שבזי, ולאחר שהייה של ימים אחדים עלו על "דיליג'נס" רתום

לשני סוסים ונהוג בידי יהודי ועלו לירושלים, לביקור מקיף בעיר ובמקומות הקדושים.

מייד עם הגיעם ארצה בראשית שנת 1914 הכריז סבא יוסף באוזני סבתא חוה, בחגיגיות ובהתרגשות, כי בכוונתו לעלות יום אחד ארצה עם ילדיו ולהשתקע בארץ. סבתא נדהמה מההצהרה אך הייתה מעשית וסברה שמדובר בחלום שבוודאי לא יתגשם, כי הרי סבא בעל עסק גדול ומורכב, ויחד עם זאת מעורה בחיי הקהילה בפרנקפורט – כלומר הציונות היא בגדר חלום בלבד. סבתא ענתה שאינה סבורה שיתאים להם לגור בארץ מדברית ובמושבה קטנה המוקפת ערבים רבים.

מירושלים המשיכו סבא וסבתא לפתח תקווה, ומשם למושבה כנרת שנוסדה ב-1908. הם ערכו שַיט בכנרת, המשיכו לסאאמאך – יישוב ערבי (צמח של היום) – ולנו בטבריה, שבו לתחנת הרכבת בסאאמאך ונסעו לחיפה, שם התאכסנו במלון "הרצליה" שהיה המלון העברי הראשון בחיפה.

בתום הסיור המקיף בארץ ישראל, המיושבת במעט יהודים, המשיכו סבא יוסף וסבתא חוה ברכבת מחיפה לטיול במצרים ובפירמידות, וביקרו בקהיר, באלכסנדריה ובפורט סעיד. בתום ירח הדבש שבו בשביעות רצון – ובאנחת רווחה מצד סבתא – לפרנקפורט שבגרמניה.

מששבו, חיו כזוג צעיר בדירה מרווחת ומרוהטת בסגנון הולנדי עתיק, ובחלוף שנה נולדה שם בתם הבכורה אימא ליזל-אלישבע.