קצת לפני שהחשיך הגיעה שוב לנקודת ההתחלה. חשבה שהסתחררות ברחוב מעגלי מנוקד בבנייני מגורים שמספריהם דהויים, חיוורים ומטושטשים, היא מזימה הגדולה מכוחותיה.
חסיה שלפה שוב את הפתק המקומט והרכיבה את משקפי הקריאה. האותיות הכתובות בכתב יד בעיפרון בהיר עיצבו את המילים — "עדינה, רחוב פתחיה שלושים וחמש".
היא הבחינה בספסל שהתחבא מתחת לעץ אלון קשיש וגררה את עצמה לעברו. השעה הייתה שבע, שעה שלמה אחרי הזמן שנקבע.
השוטטות העקרה בת כשעה ברחוב הטבעתי, המתח, עקצוצי ההתרגשות ובמיוחד נעלי העקב החדשות עשו בה שמות.
היא ידעה שעברה על כל החוקים. התדריך המפורט של אמה זמזם לה בראש:
"לא לאחר, בשום אופן לא לאחר. הרושם הראשוני קריטי, הגברת עלולה חלילה לחשוב שאת בחורה לא אחראית. עלייך להתייצב לפגישה רעננה, נינוחה, אופטימית ורגועה".
"רגועה, רגועה", חזרה בקול על מילת הקסם, נלחמת לא לקרב את ציפורני ידיה, שטופחו במיוחד לכבוד פגישה מכריעה זו, אל פִּיה.
היא זכרה היטב — ציפורני אצבעות מכורסמות הן כרטיס ביקור מפוקפק לעלמה הגונה, וגם סלסול קווצות שיער סביב אגודל כף ידה הנו הרגל שראוי להימנע ממנו, במיוחד בפגישות הרות גורל.
חסיה, פקדה על עצמה, תחייכי, תירגעי, עכשיו!
היא העמיקה את ישיבתה על הספסל, חלצה את נעליה ועקבה מהופנטת אחרי השלפוחיות בנות השעה שצצו בעקבים. היה זה כאילו צפתה בתופעת טבע נדירה.
הרחוב החשיך ופנס רחוב בודד נדלק ויצר מעגל של אור סביב הספסל; גם בדירות בבניין שמול הספסל החלו לעלות אורות.מהדירה בקומה הראשונה נשמע קול של שדרן רדיו, קול מוכר בעיר זרה.
לא היה לה ספק — היא איבדה את דרכה. לעולם כבר לא תגיע לפגישה וגם לא תדע לחזור לביתה.
אם נאה היה הדבר, הייתה רוצה לשבת על הספסל ולהתייפח בבכי עד שתבוא הישועה, אבל חסיה יודעת שזו התנהגות מגוחכת, מבישה, לא הולמת. בחורות רגילות מבתים טובים לא מתייפחות על ספסל ברחוב זר גם כשהן הולכות מעט לאיבוד.
היא נזכרת איך פעם, כשהייתה כבת שתים־עשרה, נשלחה על ידי אביה אל החייט במרכז העיר. "המשימה פשוטה", הבטיח לה, ואמה הוסיפה: "זה אימון חשוב ברכישת עצמאות, כל ילד בן עשר יבצע אותה בקלות. את עולה לאוטובוס העירוני, סופרת שלוש תחנות ויורדת בתחנה הרביעית, חוצה את הכביש, פונה ימינה, סופרת שני רחובות ושם, ברחוב השלישי, בבית השני מימין, בקומת הקרקע נמצאת