כשטָנְטֶה רוזה היתה בת אחת־עשרה, היא קראה בַּשבועון למשפחה בשם "בינינו", את הידיעה הבאה, מתחת לתמונה של הנסיכה ויקטוריה במדי פרשים:
"הנסיכה ויקטוריה בת השמונה־עשרה סקרה את משמר הפרשים המלכותי. הוד מעלתה הנסיכה היתה לבושה באותה עת על פי צו האופנה; בכובעה הצבאי, מגפי הדרבנות וחליפת המדים כבשה כתמיד את לבותיהם של בני ארצה ופרשי המשמר".
זמן קצר אחרי שנחרתו בזכרונה המילים 'כבשה את לבותיהם' ומראה הסוסים בתמונה, טנטה רוזה החליטה שהיא תהיה לוליינית על סוס. היא סיפרה על כך לאמא שלה, שקראה בדיוק פרק מתוך רומן בהמשכים בשבועון למשפחה "בינינו":
"החודשים נדמו לשנים, הימים לשבועות, והוא, על מנת שלא יראה את כרסה התופחת של אחותו, פרי חטאה קורע הלב, הסיט מִבֶּטֶן זו את עיניו, שתשוקה להילחם בחיות פרא נשקפה מהן, וכדי להקשיח את לבו, הרך ביסודו כחמאה, ולהפיח בו איבה כלפי פרי החטא התמים שיוולד, פן ישפוך דמעות בגלל כפויית הטובה, והיא הלא אינה ראויה לכך..."
האמא של רוזה שמטה את הרומן באֵימה, ובצדק שמטה, ורצה לאבא של רוזה, שהיה ערב לאושרה של הבת לשמונה־עשרה שנים. האבא היה אדם נוקשה, אבל חסר אונים נוכח ריטוניה של רוזה הוא מסר אותה לקרקס, אם כי לא בלי ללחוש מילה או שתיים למנהל הקרקס. עוד באותו יום העלו את רוזה על הסוס הפרוע ביותר. רוזה המסכנה נפלה הרבה ביום ההוא, אבל היא כל כך שמחה בתלבושת המצוייצת ובחצאית הקפלים שלבשה, עד שבבית שכחה לגמרי מכאבי התופת באחוריה, והתמידה בעקשנותה להיעשות לוליינית על סוס. אחרי שקיבלה שיעור כואב למדי מהאבא שלה, נדמה היה שרוזה ויתרה על חלומה. כשהאבא של רוזה נפטר, קודם שמימש את הערבות של שמונה־עשרה השנים, החליפה האמא המסכנה שלה את החֶברה והבטיחה מחדש את אושרה של בתה. לאבא החדש של רוזה לא היה אכפת במיוחד מתשוקתה להיעשות לוליינית על סוס. רוזה חזרה לקרקס. הפעם, נוכח לדעת מנהל הקרקס, הביאו את רוזה בלי ללחוש לו דבר, והבין שעור הישבן שלה זול יותר מספרי הלימוד. רוזה התקבלה בברכה. נערה שאין חפצים שתהיה לוליינית על סוס מעלים מיד על הסוס, אבל נערה ששולחים להיות לוליינית על סוס כדי להיפטר ממנה לעולם אין מעלים על הסוס. רוזה כבר לא נפלה מהסוס; לעומת זאת היא אספה בשקים את הגללים של חיות הקרקס ומכרה אותם לתושבי הכפרים. רוזה בכתה מאוד. היא בכתה מאוד מאוד. קודם שנאה את הגללים, אחר כך שנאה את הסוסים, ואחר כך שנאה את עצם הזנב שלה, כי עצם הזנב היתה המזכרת היחידה שנשארה לה מהסוסים. יהיו מן הסתם פסיכולוגים שיקשרו את תסביך הילדות הזה לעצירות החריפה שרוזה סבלה ממנה בזקנתה, אלא שהמאורע המשמעותי ביותר בחייה התרחש דווקא בימיה הראשונים של המלחמה האהודה ביותר של אותה תקופה.
בשנה הראשונה למלחמה, כשמדי הקצינים היו נוצצים מתמיד, ואהבותיהם מפתות מאי פעם, רוזה צפתה, כמדי ערב, בתרגילים של הלוליינית על הסוס, מבעד לנקב באוהל. באצבעותיה הרחיבה את החור, ודרכן היא צפתה ורקמה לה חלום, כאילו היא־היא הלוליינית המפליאה בתרגילים, חלום שאפילו צחנת הגללים שדבקה באצבעותיה לא יכולה היתה לנפץ.
"הנה אני קופצת, הנה אני נוחתת על הארץ. אני שוב על הסוס. אני מניפה רגל ומריעים לי בהיסטריה. ומי זה, שם מקדימה, הסגן עם העיניים הנוצצות, נוצצות אפילו יותר מהכפתורים שלו? הוא מסתכל עלי; הוא מאוהב בי עד טירוף; הוא בא כל ערב, בא לראות אותי. עכשיו אני אעשה בשבילו את התרגיל הכי מבריק שלי. אם רק הסוס לא ימהר יותר מדי, אם אני רק אספיק לעשות את הסלטה בזמן." והיא קופ... קופצת. ופתאום קול נפץ. קול נפץ באוויר. והבזק אור. האור גובר, בוהק יותר ויותר. וצווחות. חום, קולות נפץ, להבה, להבות. להבות לוהטות מלחכות את החלום, מכתרות אותו במהירות. רוזה הבחינה בלהבות המתפשטות מסביב. היא הבחינה בצופים המתרוצצים לכל עבר, במוטות האוהל העולים באש, במנהל הקרקס המקלל במרץ. היא הבחינה בנורות הצבעוניות בתקרת האוהל, המשחירות במהירות מהעשן, ובקהל הרץ לפתח האוהל, הפתח הצר של האוהל. אבל רוזה ראתה את עצמה, את הלוליינית, המבצעת למען אהובה את התרגיל האחרון:
"מיד כשהנפתי את הרגל שמעתי את רעש הפיצוצים והצעקות. כשהתאוששתי מהמכה הנוראית שחטפתי בראש כשהוא נחבט במעקה של הזירה הבנתי שהסוס שלי נבהל והשליך אותי מעליו. עכשיו הוא צוהל כמו משוגע ודוהר לקראתי. אבל אני לא פוחדת. אני יודעת שההוא עם הכפתורים הכי נוצצים והעיניים הכי בורקות יציל אותי עכשיו. הנה הוא כבר מדלג מעל המעקה. הוא תפס במושכות של הסוס. הסוס, שעוד רגע והיה מסתער עלי, נעשה כנוע כמו כלבלב. אז הוא רץ אלי. הוא קופץ על האוכף ואני בזרועותיו. הוא נועץ את הדרבנות הנוצצים של המגפיים שלו בצדי הסוס ואנחנו יוצאים בדהרה מהאוהל. אנחנו מדהירים את הסוס הרחק מהצווחות, העשן והלהבות, לעבר היום המפציע."
רוזה כבר לא נאלצה להרחיב את הנקב באצבעותיה; הלהבות פערו קרע ענקי באוהל. היא ראתה את הסוס המבוהל משליך ארצה מגבו את הלוליינית ונעמד על רגליו האחוריות, כמטורף. את הנערה השרועה על הארץ אמנם לא הצליחה לראות, אבל את הסגן, המדלג מעל המעקה, ראתה. רק אותו ראתה מבעד לצווחות והעשן. הסגן דילג מעל המעקה. הוא השתלט על הסוס, עלה על גבו ונמלט בדהרה ממקום השריפה. כששעטו לעבר היציאה רוזה ראתה שהסוס רמס את הנערה.
טנטה רוזה ראתה את תמונתה של הנסיכה ויקטוריה על הסוס בשבועון "בינינו", והבינה שלא תוכל להיות לוליינית על סוס.
אתר ביבוקס הוקם בכדי לאפשר חווית רכישה נוחה ומהירה לקהל חובבי הספרים.
אנו מציעים מגוון ענק של ספרים בקריאה דיגיטלית באפליקציה או במשלוח עד הבית.
