יום יבוא ואמצא אותך

אור בגד בי. שבר את ליבי התמים. ערער את עולמי.

שון, קצין מהבסיס, חייל בודד שמעולם לא פגשתי, עוזר לי לאסוף את השברים.

הוא מציע לי כתף תומכת, אוזן קשבת וחברות אמיצה, אבל לא את ליבו.

הלב שלו שייך לאחרת.

בקרוב הוא יחזור לארצות הברית, לארוסתו שממתינה לו ימים ארוכים ולאביו המתגעגע, ושוב אישאר לבדי.

מתוסכלת מן המציאות שנכפתה עליה, נאבקת ליבי עם רגשות סותרים ותחושת אובדן. ברגע של חולשה היא פונה לנתיב הרסני, שטורף את חייה ומשנה את כל מה שהכירה.

האם תצליח למצוא את הדרך לשקם את חייה או שעבָרהּ ימשיך לרדוף אותה?

יום יבוא ואמצא אותך הוא סיפור על אהבה, בגידה, שיקום וגילוי עצמי, במציאות אפופת סודות.

זהו ספרה החמישי של תמר אורנשטיין. קדמו לו הספרים לו הייתי יודעת, תאנה וסברס; וכן סודה של אנקה ואל תספרו לה דבר, שתורגמו לאנגלית ונמכרים גם באמזון.

סנדי, 1989

אחזתי בחוזקה בידו של דן וסירבתי לשחרר, מתעלמת מהרעש וההמולה שמילאו את אולם הנוסעים בשדה התעופה קנדי. נראה שהוא כמעט ולא חש בנוכחותי. עיניו היו נעוצות במסכים הענקיים שעליהם נרשמו פרטי הטיסות היוצאות, ותשומת ליבו הייתה נתונה אל הכריזה, שקראה לנוסעים להזדרז ולהתקדם לכיוון שער היציאה.

"אני לא רוצה שתלך", לחשתי. גרוני התכווץ כשנאבקתי בדמעות שכבר מילאו את עיניי. "דן", הרמתי את קולי.

מבטו זינק אליי, כאילו נזכר פתאום בנוכחותי, והבעת פניו התרככה.

"אני לא רוצה שתלך". איך יכול להיות שהרגשות שלי עזים כל כך אחרי תקופת זמן כה קצרה?

"סנדי, דיברנו על זה", נימה של חוסר סבלנות השתרבבה לקולו. הוא שמע אותי בפעם הראשונה?

"אני יודעת", ניגבתי את עיניי בגב כף ידי. "זה פשוט... זה כל כך קשה". הימים האחרונים היו מושלמים. לא האמנתי אי פעם שאתאהב מהר כל כך ובחוזקה.

דן משך אותי בעדינות לזרועותיו, ועיניו נמשכו למסכים שוב. ליבו פעם כנגד הלחי שלי, ואני עצמתי עיניים והעמדתי פנים שהזמן עוצר מלכת, שהוא לא עוזב, ושפשוט נעמוד כאן ככה לנצח.

"אני אחזור בקרוב", הוא מלמל לתוך שערי, נשימתו חמה על קודקודי. "אני אסע לישראל, אספר להורים שלי על ההחלטה שלנו ואחזור".

"רציתי לבוא איתך". נאבקתי בבכי שאיים לפרוץ מגרוני. לא רציתי להיפרד ממנו באותו מעמד, ולא לעולם.

"בדירה של ההורים שלי אין מקום אפילו בשבילי. אני אמצא לנו מקום משלנו, שבו נוכל להיות יחד. אכין הכול כדי שתהיה לנו חתונה גדולה, כמו שאת חולמת".

"לא אכפת לי מהחתונה, החלום היחיד שלי הוא להיות אשתך. אני לא יכולה לחיות בלעדיך".

הוא נשק לראשי. "אתקשר אלייך כשהכול יהיה מוכן, ואז תבואי".

התנתקתי ממנו מעט כדי להביט בו. "מבטיח?"

"ברור", ידיו נשמטו לצדדים והוא התרחק. "אני חייב ללכת עכשיו, כדי שלא אאחר את הטיסה".

נעמדתי על קצות אצבעותיי, שלחתי את ידיי אל צווארו והצמדתי את שפתיי אל שפתיו בנשיקה ארוכה. "אני אוהבת אותך", אמרתי, מסרבת להרפות.

"סנדי, זה רק לכמה שבועות. הכול יהיה בדיוק כמו שתכננו", הוא התנתק מאחיזתי.

ניסיתי לחייך, אבל כאב הפרדה היה חזק ממני. "מה אם... מה אם משהו ישתנה?" לחשתי. רעד טיפס לאורך גופי לנוכח המחשבה.

"שום דבר לא ישתנה", הוא אמר בתקיפות וכיסה את פניי בידיו. "אני אוהב אותך, אנחנו הולכים להתחתן. את צריכה לסמוך עליי".

הנהנתי בחוסר חשק. מה אם ברגע שהמרחק בינינו יגדל, הכול יחמוק לנו מבין האצבעות?

"בסדר", הכרחתי את עצמי לומר, "אני סומכת עליך".

הוא נישק אותי ברכות והשתהה, כאילו מתענג על טעמו של הרגע, ואז התרחק באחת, וידו החליקה מידי. "אני אתקשר אלייך", הוא צעד לאחור.

הנהנתי שוב, לא מסוגלת לדבר. רציתי להיות חזקה בשבילו, בשבילנו, אבל בפנים נדמה היה שהכול מתפורר.

דן נעלם לתוך הקהל, ואני נשארתי עומדת באולם ההומה, בוהה בחלל הריק שהוא השאיר.

בחודש שלאחר עזיבתו של דן, התעוררתי בכל בוקר בציפייה למכתב או לשיחת טלפון. אבל תיבת הדואר נותרה ריקה, והטלפון שתק. הדממה הלכה וגברה בכל יום שחלף.

איפה הוא? למה הוא לא מתקשר כפי שהבטיח?

אני מתגעגעת אליך ואוהבת אותך. הלוואי שרק תגיד שהכול בסדר, כתבתי על דפים שנרטבו מדמעות ונותרו מיותמים על שולחני, משום שלא הייתה לי כתובת לשלוח אותם. איך ייתכן שהוא לא השאיר לי מספר טלפון או כתובת? ואם הייתי צריכה אותו?

"ילדה שלי", אבא ליטף את ראשי. מבט כאוב הופיע על פניו. "מגיע לך מישהו טוב יותר. הוא שיחק ברגשות שלך, את חייבת לשכוח אותו. יש הרבה בחורים נפלאים שיאהבו אותך וישקיעו בך, כמו שמגיע לך".

"לא אבא, הוא האחד שלי. אנחנו נתחתן. הוא רק נסע לסדר הכול לפני שאגיע אליו".

האמנתי בו. האמנתי בנו.

אך בכל יום שעבר התגבר הספק והתגנב פנימה.

"סנדי, את צריכה לקחת בחשבון שאולי הוא לא מתכוון לחזור". המילים של אבא היו רכות, אך הכו כמו אגרוף בבטני.

"מה פתאום!" יריתי, אוזרת את אמונתי בניסיון לדחות את הספק שניקר בי. "כשאתה היית קצין במרינס הצעת לאימא נישואים ומייד חזרת לים לשבועות ארוכים. זה בדיוק אותו דבר. כמו שאתה קיימת את הבטחתך וחזרת, גם דן יקיים את ההבטחה שלו. הוא אוהב אותי, הוא הבטיח. הוא כנראה עסוק בחיפושי דירה עבורנו. הדברים שונים בישראל, שם הם מתקדמים לאט יותר".

אבא נענע בראשו. "הוא השאיר לך כתובת? טלפון?"

הנדתי בראשי.

"יש לי רעיון. בואי נחפש את מספר הטלפון לפי השמות של הוריו?"

שתקתי.

"אין לך את השמות שלהם?" אבא נאנח.

השפלתי מבט לרצפה, כמו מקווה שהיא תפער את פיה ותבלע אותי.

"זה לא נראה לך קצת חשוד?"

טלטלתי את ראשי מצד לצד. "אתם אף פעם לא אהבתם אותו. אתם רק רוצים שאשכח אותו", הטחתי באבא והתרחקתי ממנו בריצה.

סגרתי את הדלת של חדר ילדותי ונעמדתי ליד החלון. אבא טועה. אנחנו נתחתן. אבל מה אם קרה לו משהו? בטלוויזיה הראו תמונות מפיגוע גדול שהיה בישראל. מה אם קרה לו משהו? אולי זו הסיבה שהוא לא מתקשר. הייתי צריכה להתעקש ולנסוע איתו. עשיתי טעות, אבל לא מאוחר לתקן אותה. גם ככה לא יכולתי להמשיך לשבת בבית ולחכות, להמשיך לקוות כשלא זכיתי לתגובה מלבד שתיקה רועמת.

הייתי צריכה להוכיח להוריי שהם טועים, להוכיח לעצמי שלספק שהציף אותי אין מקום.

הייתי חייבת למצוא אותו.

האישה שישבה לידי במטוס הייתה מתנה משמיים. הודות לה הצלחתי להעביר את שעות הטיסה הארוכות בשיחה נעימה.

"את מזכירה לי את הבת שלי", היא חייכה, שחררה את חגורת הבטיחות ושאפה עמוקות. "יש לה שיער חלק ובלונדיני בדיוק כמו שלך, העור שלה חלק וקצת פחות בהיר, אבל העיניים שלכן זהות כמעט, גדולות ומלאות הבעה. והצבע שלהן... מזכיר דבש".

"נשמע שאת מתגעגעת אליה", חייכתי אליה.

"כן. הייתי רחוקה ממנה יותר מדי זמן", היא נראתה מהורהרת. "ושתיכן כאלה יפות".

יפה? אני?

אודם עלה על לחיי.

"היא אפילו מסמיקה כמוך כשמישהו מחמיא לה", היא צחקה, שלחה את ידה וליטפה את ידי.

"סליחה", היא משכה את ידה חזרה במהירות. "אני פשוט מתגעגעת אליה".

"זה בסדר", אמרתי ברוך. ידעתי איך מרגישים כשהגעגועים עזים. הרגשתי בדיוק כמוה.

היא שתקה והביטה בעצב בשמיים הכחולים שנשקפו מבעד לחלון הקטן.

"יש לך תמונה שלה?" שאלתי בחיוך.

היא שבה להסתכל עליי. "בטח, איזו שאלה. תוכלי לעזור לי ולהוריד את התיק שלי מהמדף שנמצא מעלינו?"

"כן". קמתי ממושבי ושלחתי את ידיי אל התא מעלינו. סוף סוף יתרון ל־175 הסנטימטרים שלי.

היא שלפה תמונה מהתיק הפרחוני והושיטה לי אותה בגאווה. הבת שלה הייתה יפהפייה.

"כמה זמן לא התראיתן?" הרמתי את מבטי לעברה.

"חודש. הייתי חייבת לנסוע, בגלל העבודה", לפתע היא פלטה צחוק קטן. "בטח נשמע לך מוזר שאני מתגעגעת כל כך אחרי חודש".

"בכלל לא!" אמרתי במהירות וסיפרתי לה על דן ועל הגעגועים אליו.

"אם יש משהו שלמדתי בחיים האלה, זה שאהבה אמיתית תמיד מוצאת את הדרך".

גם כשהשיחה גוועה הוסיפו המילים שלה להתנגן בראשי.

אהבה אמיתית תמיד מוצאת הדרך.

היא הייתה כל מה שהייתי צריכה. המילים שלה היו אלו שהייתי זקוקה להן, ואם לא די בכך, כשנחתנו היא עזרה לי לנווט ברחובות הלא מוכרים של תל אביב, עד לכתובת שהשגתי באמצעות המשרד שאיתו עבד דן בארצות הברית.

אהבה אמיתית תמיד מוצאת את הדרך.

הושטתי את ידי אל הפעמון. ליבי הלם בחזי, ולחצתי. הדלת נפתחה לרווחה ועל הסף עמדה אישה יפהפייה בהיריון מתקדם. תלתליה החומים הקיפו את פניה והדגישו את עיניה הירוקות שהביטו בי בתמיהה.

"שלום", מלמלתי מהופנטת.

"שלום?" היא בחנה אותי מכף רגל ועד ראש. "אפשר לעזור לך?" ידה הונחה על בטנה.

דן סיפר שהוא גר עם ההורים שלו. הנשימה נתקעה בגרוני. אולי זו אחותו.

"אני... אני מחפשת את דן", גמגמתי בקול חלש.

עיניה סקרו אותי לפני שהסתובבה וקראה מעבר לכתפה. "דן, מותק, יש כאן מישהי שמחפשת אותך".

מותק? אחות לא קוראת לאחיה מותק. המציאות התרסקה סביבי.

לא, זה לא ייתכן.

לא כך זה היה אמור להיות.

לפתע מילאה דמותו את הפתח, והרצפה כמו נטתה תחת רגליי. הוא נראה בדיוק כפי שזכרתי. גבוה, שחום, שיער שחור שמכסה עיני תכלת. הוא היה יפה כמו אל, אבל במבטו הופיע משהו שלא הכרתי. קור. ניתוק.

"שלום, את מחפשת אותי?" מצחו התקמט, כאילו הייתה זאת הפעם הראשונה שהוא רואה אותי. כאילו הייתי זרה.

פתחתי את פי לענות, אבל המילים נשארו תקועות בתוכי. איך יכולתי להיות טיפשה כל כך?

"דן?"

"כן, זה אני", הוא הטה את ראשו ובחן אותי. על אף העמדת הפנים שלו יכולתי להבחין בחשש המזדחל אל מבטו.

"אתה הבטחת לי. אמרת שאנ−"

דן בלע רוק במהירות וחייך אליי כפי שמחייכים לילד קטן. "אני מצטער, אנחנו מכירים?" החיוך נעלם באחת ופניו נותרו ריקות.

בהיתי בו, מחכה לסימן שזו טעות או בדיחה אכזרית, אבל כלום לא השתנה. היו בינינו רק שתיקה ועיניים קרות של גבר שחשבתי שאני מכירה.

כחכוח נשמע ועיניי נדדו לאישה היפה ששילבה עכשיו את ידיה. חיוך קטן, כמעט עצוב, עלה על שפתיה כשהביטה בי. "כנראה שהייתה כאן אי הבנה", אמרה ברכות, ומבטה התקשח כשהעבירה את מבטה אל בעלה.

אי הבנה. המילים הכאיבו כמו שוט שהוטח בעורי. זאת לא הייתה אי הבנה. הוא הבטיח לי. הוא אמר שנהיה יחד, שהוא יתקשר אליי, שאני האחת שלו. אבל כשהוא עמד שם, בפתח ביתו, עם המבט הזר והאכזרי בעיניו, כשאשתו ההרה לצידו, האמת הכתה בי.

אלה היו שקרים. הונאה. רמאות.

דן הניח יד על כתפה של אשתו, והעלבון העמוק שחשתי התחלף בגל של רחמים. רציתי לומר לה שהוא שקרן. שהוא בוגד. שהוא יהרוס לה את החיים כפי שהרס את חיי. אבל עמוק בבטן נבטה בי תחושה שהיא כבר יודעת.

דן משך את אשתו לאחור וסגר את הדלת בפניי, מותיר אותי מושפלת וחסרת אונים. גופי היה נוקשה ושריריי מכווצים.

אבא צדק. הייתי עיוורת. הוא מעולם לא התכוון לקיים שום הבטחה. הוא ניצל את התמימות שלי. אולי הוא אפילו צחק על האהבה הטהורה שהענקתי לו והשתמש בה להנאה חולפת.

'אני מציעה לך לא לחפש אותו', אמרה המזכירה שנתנה לי את כתובתו, ואני בתמימותי חשבתי שהיא רוצה אותו לעצמה.

כולם ידעו. רק אני הטיפשה.

אספתי את הכוחות המעטים שנותרו בי ויצאתי משם בלי מטרה.