מי שאהיה

"הרפתקה" נשמעת מילה מלהיבה שכל בן נוער רוצה לחוות בחייו, אבל במציאות רציתי לחזור לחיים הרגילים שלי, בלי אנשים בחליפות, בלי שמות בדויים, בלי לברוח, לשקר ולהעמיד פנים. בלי לפחד למות. אמה יונג הצעירה מתעוררת בבית החולים לאחר תאונת דרכים קטלנית שבה היא מאבדת את אימה ואת זיכרונה. בניסיון להשתקם ולהתחיל חיים חדשים היא עוברת להתגורר אצל דודתה בכפר קטן, אבל הרוחות אינן שוכחות. מה הסיפור של מרלין המסתורי? מי הוא אביה, שלו אין כל זכר? למה רודפים אותה האנשים בחליפות? והאם אי פעם תהיה מוגנת, מאושרת ומאוהבת?

בלוויית חבריה החדשים יוצאת אמה למסע בעקבות האמת והשאלה הגדולה מכולן, מי היא בכלל. זהו רומן מותח, מרגש ומעורר מחשבה שבו הדמויות עוברות מסע מסעיר, מתאהבות, נשברות, מתגברות ומתבגרות. 

תאיו פסי, אשת חינוך במקצועה, כתבה את הספר "מי שאהיה" כשהייתה בת שש-עשרה בלבד. מתוך חוויותיה האישיות כבת נוער היא מכניסה את הקורא לעומק עולמה הרגשי, הסוער והפואטי של בת נוער "רגילה" ומיוחדת במינה. 

פרק 1

פקחתי עיניים.

צבע תכלת אטום. "לא בסדר," אמר קול רדום במוחי. הכול נראה לי... מטושטש. איפה אני?

צפצוף מכני חזק, קרוב. ניסיתי להפנות את הראש כדי לראות מאיפה הגיע הצליל, אבל גיליתי שאינני יכולה לזוז.

צליל חריקה עדין וטריקה קלה. "דלת," הודיע הקול בראשי, "מישהו נכנס."

"לא לזוז," קול תקיף אבל רך. "נשי," נידב לי מוחי את המידע. ואז, לפני שהדופק שלי הספיק לעלות בבהלה, דקירה בזרוע, כאב ו... חושך.

כשעיניי נפקחו שוב למראה התקרה הצבועה כחול בהיר כל כך, הקול שהיה רדום בפעם הקודמת קפץ, כאילו באוטומט מוזר, וסיפק מידע. "בית חולים." ליבי החסיר פעימה. צליל מתכתי ציין זאת בהתאמה.

מה בכלל ציפיתי לראות? מה אני עושה פה? מי אני?

המחשבות שלי ריחפו; לא מחוברות. תהיתי למה אני לא מרגישה מבוהלת. כשחשבתי על זה, הבנתי שאני בעצם לא באמת מרגישה כלום. לא הרגשתי את הידיים והרגליים, ומלבד פעימת הלב החזקה שחשתי קודם, גם את הדופק לא הרגשתי. לא את העלייה והירידה של הריאות, לא את תחושת האוויר הנכנס לגוף ויוצא ממנו. פשוט לא הרגשתי. כמו צפה בערפל מאלחש כלשהו.

תמונה של תקרה משופעת — "עליית גג," תיקן הקול (מי הוא בכלל הקול הזה?)

תקרה כחולה כהה, שחורה כמעט, וכוכבים כתומים קטנים מנצנצים בצבע זהוב רך. המיטה צמודה לקיר הדרומי, ומראשותיה לקיר המזרחי. בקיר הצפוני קבוע חלון עם וילון בצבע ורוד בהיר. סמוך לקיר המערבי כוננית ספרים ושולחן כתיבה. "החדר שלי!"

"באמת?" אני תוהה, מופתעת.

"כן. בבית. איפה אימא? איפה..."

"אימא?" אני תוהה. למה אני לא זוכרת כלום?

תמונה של אישה בגובה בינוני, שיער בלונדיני גלי עד אמצע הגב, עיניים בהירות, עגולות, היא יפה. "אימא," לימד הקול.

"איפה היא?"

...

"איפה אימא?"

שוב הצפצוף המהיר והחזק. זה מוניטור. נזכרתי במכונה שראיתי בסרטים... אבל איפה אימא?

"אני לא יודעת," השיב הקול, שקט יותר עכשיו. האם זה התת-מודע שלי? האם זה הניסיון הנואש להבין? האם זו תחושת הבדידות שאני אמורה אולי לחוש, שמוציאה אותי מדעתי עד כדי כך שאני מתחילה לשמוע קולות?

קול הקשה מהיר, רגליים רצות, הדלת נפתחת ונסגרת בטריקה רמה. "היא ערה," אמרה האישה שדיברה גם קודם. צמרמורת.

"אי... אימא." לקחו לי כמה רגעים להבין שהקול הדקיק והצרוד שייך לי.

פנים צצו על רקע התקרה התכולה. פנים עדינות, חלקות. "מאופרות" (תודה לך, תהיי בשקט!) משקפיים מרובעים דקיקים ושיער חום כהה אסוף לפקעת. "ששש," האישה הניחה יד רכה על שערי. חשתי בזה. "אל תבכי," היא לחשה.

לפני שאמרה זאת אפילו לא שמתי לב שאני בוכה, אבל עכשיו חשתי היטב ברטיבות על לחיי.

שמעתי את הנקישה הזכוכיתית של המזרק המרדים ממוקדם יותר. "מורפיום. סם הרדמה להשכחת כאבים." הידענית שבראשי, תהיה אשר תהיה, החלה להימאס עליי, אז התעלמתי ממנה. הפחד שמא היא תרדים אותי שוב בעזרת אותו מזרק, הוא זה שנתן לי את הכוח. פזלתי עד שהצלחתי לראות את התג הלבן המוצמד לבגד האחיות שלה. באותיות שחורות וברורות היו כתובות שתי מילים: "סוליי — אחות".

"ס... סול-ליי," גמגמתי.

"אל תדברי מותק, תכף תוכלי לישון שוב." היא החלה להסתובב ולצאת משדה הראייה שלי.

"לא!" הקול שלי היה חזק כל כך עד שהבהיל אפילו אותי. היא הסתובבה במהירות.

"לא רו-רוצה לי-לי-לישון!" הגמגום המעצבן חזר וחשתי צריבה משונה בגרון בעקבות הצעקה שלי.

הרמתי יד אל הגרון, אבל האחות תפסה אותה במהירות. שוב רגליים רצות ושוב הדלת נפתחה.

"סוליי!" הקול הגברי גרם לי להתכווץ. פנים רציניות, שחומות ומעט מקומטות הופיעו לצד סוליי. "היא לא רוצה לישון, דוק. היא... רוצה את אימא שלה." ניסיתי להנהן אבל זה גרם לכאב בכל גופי. מה קרה לי? מי אני בכלל?

"אל תזוזי, מתוקה," קולו של הגבר התרכך במקצת כשדיבר אליי, "נפגעת קשה, כמעט לא האמנו שתשרדי."

דבריו טלטלו אותי. "מ-מי א-אני?"

בינתיים הצטרפה אל דוק וסוליי אישה בחלוק התכלת של האחיות. שערה היה אפור וקמטי זקנה חרשו את פניה. היא נראתה כבת יותר מחמישים.

"היא זוכרת משהו מריוס?" שאלה האחות השנייה. פזלתי לראות את שמה, "שרה".

הבזק של זיכרון הציף אותי. נסיעה בלילה על כביש מהיר. שיר שאימא ואני אהבנו, צחקנו, דיברנו על... דניאל. מי זה דניאל? הבזק חד של אורות. וכאב.

נרעדתי ופלטתי יללה חנוקה.

"נראה לי שזה מתחיל לחזור," אמרה סוליי. שרה גידפה בשקט.

"אנחנו לא זקוקים לך כרגע, שרה," דיבר מריוס בשלווה, אבל ראיתי ששריר בלסת שלו נמתח. הכרתי את התנועה הזו, רק לא זכרתי מאיפה... שרה דידתה החוצה וסגרה את הדלת.

"ה-הייתה, הייתה תאונה." דוק וסוליי הביטו זה בזה לשנייה ואז הנהנו לאישור. "בואי, נושיב אותך. אנחנו צריכים לדבר." דוק הסתובב וקרא אחריו שהוא הולך להביא לי מים.

המחשבות התרוצצו במוחי, לא מחוברות, מרחפות. אימא שלי, החדר בבית, התאונה, דניאל... זה השם היחידי שזכרתי. אבל מי הוא? מי אני?