משחק הנקמה

ז'אנר: רומן רומנטי הוצאה לאור: שלגי הוצאת ספרים עמודים: כ-208 כשהטייקון הסיציליאני ראול די סאבו פוגש את לידיה הייוורד, הוא לא חושק רק באלגנטיות הקרירה שלה, אלא פועל מתוך מניע נסתר. אם יפתה את לידיה, הוא ימנע מיריבו משכבר הימים לזכות בה. לידיה, שרוצה נואשות להימלט מגורלה להימכר לזר, פונה אל ראול, והוא מבטיח לה רק לילה אחד, אלא שמגעו המיומן מעורר בה תשוקה שאין לעמוד בפניה. לידיה עוזבת כשהיא מגלה שהיא כלי שרת במשחק הנקמה של ראול... עד שמתברר לה שהשלכות בלתי צפויות יכבלו אותה לראול לנצח!  

1
שוב רומא... שוב רומא...

עיר האהבה.

לידיה הייוורד שכבה על המיטה בסוויטת המלון שלה, עטופה במגבת ורטובה מהמקלחת, והרהרה באירוניה.

כן, היא אולי ברומא ונפגשת הלילה עם גבר נחשק מאוד, אבל אין לזה שום קשר לאהבה.

עניינים מעשיים יותר, עמדו על הפרק.

כמובן, הדבר לא נאמר גלויות.

אימהּ לא הושיבה אותה ערב אחד והסבירה לה, שללא סכומי הכסף העצומים והכמעט אינסופיים שהגבר הזה יכול לספק, הם יאבדו הכול. והכול פירושו, הטירה שגרו בה, שהייתה גם העסק המשפחתי.

וכמובן, ואלרי לא אמרה שלידיה חייבת לשכב עם הגבר, שהיא ואביה החורג יפגשו הלילה.

ברור שלא.

עם זאת, ואלרי כן ביררה, אם לידיה משתמשת בגלולות.

"את לא רוצה להרוס את החופשה שלך."

ממתי, אימהּ גילתה עניין בדברים כאלה? לידיה כבר ביקרה פעם באיטליה, כשיצאה לטיול מטעם בית הספר בגיל שבע-עשרה, ובזמנו אימהּ לא טרחה להתעניין.

בכל מקרה, למה שהיא תהיה על גלולות?

לידיה חונכה "לשמור" את עצמה.

והיא עשתה זאת.

אך לא בגלל ההוראה של אימהּ – בעיקר כי היא לא ידעה איך להוריד את חומות ההגנה שלה.

אנשים חשבו שהיא קרירה ומרוחקת.

מוטב שהם יחשבו, כך מאשר שהיא תחשוף את ליבה.

וכך יצא שהיא שמרה את עצמה.

לידיה קיוותה לאהבה, בסתר ליבה.

זה כנראה לא יקרה, בגלגול הזה.

הלילה, היא תישאר איתו לבד.

המגבת נפלה, ולידיה משכה אותה בחזרה אליה והתכסתה, אפילו שהייתה לבד.

היא הייתה על סף התקף פאניקה, והיא לא סבלה מהתקף מאז...

רומא.

או שזה היה ונציה?

ונציה.

שתיהן.

אותו טיול בית ספר מחריד.

היא הסכימה להצטרף לנסיעה הנוכחית, לרומא כי קיוותה להשאיר את העבר מאחור. לידיה רצתה לראות את רומא מבעד לעיניים בוגרות, אולם היא פחדה מהעולם היום, בדיוק כפי שפחדה כמתבגרת.

קחי את עצמך בידיים, לידיה.

וכך היא עשתה.

לידיה קמה מהמיטה והתלבשה.

היא קבעה להיפגש עם מוריס, אביה החורג, בשמונה, לארוחת בוקר. במקום לאחר, היא פשוט סירקה בחיפזון את שיערה הבלונדיני הארוך, שהתייבש בעיצוב פרוע במקצת. היא קנתה לפגישה שמלת פשתן, שצבעה חום-אפרפר, שכופתרה מהצוואר ועד האמרה – אף שהבחירה אולי לא הייתה מוצלחת, עם ידיה הרועדות.

הם לא מצפים ממך לשכב איתו!

לידיה אמרה לעצמה שמגוחך לגמרי מצידה, אפילו לחשוב כך. היא תשתה עם האיש הלילה, יחד עם אביה החורג, תודה לו על הכנסת האורחים שלו ואז תסביר, שהיא יוצאת עם חברות. ארבלה גרה כאן עכשיו ואמרה שהן צריכות להיפגש ולהתעדכן, כשלידיה תגיע לפה.

למעשה...

לידיה לקחה את הטלפון שלה והקלידה מסרון מהיר.

 

היי, ארבלה,

לא יודעת אם קיבלת את ההודעה שלי.

הצלחתי להגיע לרומא.

אני פנויה להיפגש הערב, אם תרצי.

לידיה

 

ועכשיו, לארוחת הבוקר.

לידיה יצאה מהסוויטה וירדה במעלית, אל חדר האוכל. היא הבחינה בהשתקפותה במראה, כשחצתה את המבואה המרשימה. לפחות שיעורי ההתנהגות הועילו במשהו – היא הייתה התגלמות הרוגע וראשה היה זקוף.

אך למעשה, היא רצתה לברוח.

 

"לא, גראציה."

ראול די סאבו סירב להצעת המלצר, למזוג לו אספרסו שני, והמשיך לקרוא את הדיווחים על מלון הגרנדה לוצ'יה, המלון שבו סיים כעת לסעוד את ארוחת הבוקר.

לבקשת ראול, עורך הדין שלו השיג מידע מקיף, אבל החומר הגיע רק הבוקר. בעוד שעתיים, ראול אמור להיפגש עם הסולטן עלים, כך שהיה עליו לעבור על נתונים רבים.

הגרנדה לוצ'יה אכן היה מלון מפואר, וראול הרים רגע את עיניו ממסך המחשב שלו ובחן את חדר האוכל הנפלא, שהיה ערוך כעת לארוחת בוקר.

הוא שמע נקישות נעימות של כלי חרסינה איכותיים ומלמול שקט של שיחות, ולמרות רשמיותו של החדר, שרתה בו אווירה נינוחה, שבזכותה ראול נהנה עד כה מנוכחותו במקום. תחושת העולם הישן שבחדר, התכתבה עם ההיסטוריה העשירה והיופי של רומא.

וראול רצה שהמלון יהיה שלו.

ראול השתעשע ברעיון, להוסיף את המלון לתיק ההשקעות שלו, וזה עתה בילה את הלילה בסוויטה הנשיאותית, כאורח של הסולטן עלים.

ראול לא ציפה להתפעל כל-כך.

אך זה מה שקרה.

כל פרט היה השלמות בהתגלמותה – העיצוב היה מהמם, העובדים היו קשובים אך דיסקרטיים, והמקום נראה כחוף מבטחים מהודר, הן לאיש העסקים המרבה בנסיעות והן לתייר האמיד.

כעת, ראול שקל ברצינות להשתלט על המלון הזה, שהיה לסימן היכר של יוקרה באזור.

ופירוש הדבר היה, שגם בסטיאנו שקל לרכוש אותו.

חמש-עשרה שנים עברו והיריבות ביניהם המשיכה ללא הפרעה.

שנאה הדדית הייתה מניע שקט, אך יומיומי – חבל שחור שחיבר ביניהם.

ובסטיאנו יגיע לכאן, בהמשך היום.

ראול ידע שבסטיאנו הוא גם חבר אישי של הסולטן עלים. ראול הרהר בשאלה, אם עובדה זו עלולה להשפיע על המשא ומתן שלהם, אך עד מהרה ביטל אותה. הסולטן עלים היה איש עסקים מבריק, וראול היה משוכנע שלחברותו עם בסטיאנו לא תהיה שום השפעה על עסקיו.

ראול קיווה מאוד, שנוכחותו במלון תעורר בבסטיאנו אי-נוחות מסוימת, כי אומנם הם הסתובבו בחוגים דומים, אך דרכיהם כמעט לא הצטלבו. ראול לא חזר יותר לקסטה, אפילו לא כשאביו מת.

לא היה לו שום כבוד לחלוק לו.

עם זאת, קסטה נשארה הבסיס של בסטיאנו.

בסטיאנו הפך את המנזר הישן למלון מרגוע יוקרתי, עבור אנשים עשירים כקורח.

ראול ידע שלמעשה, מדובר במוסד גמילה יוקרתי ביותר.

אימו הייתה מתהפכת בקברה.

מחשבותיו הקודרות של ראול נקטעו, כשהאדון עב-הבשר בגיל העמידה שישב לימינו הביע בקול את מורת רוחו.

"עם מי צריך לשכב כאן, כדי לקבל קצת שירות?" רטן האיש, באנגלית שהעידה על השכלה איכותית.

נראה שהתיירים מאבדים סבלנות!

ראול חייך לעצמו, כשהמלצר המשיך להתעלם מהאנגלי הנפוח. למלצר נמאס. האיש הזה התלונן, מהרגע שהובל אל שולחנו, ולא הייתה לו שום סיבה לקטר.

ראול לא היה נדיב בהבחנה זו. הוא העביר לילות רבים במלונות – בעיקר אלה שהיו בבעלותו – לכן היה ביקורתי במיוחד.

יש דרכי התנהגות מקובלות, ולמרות המבטא שלו, האיש הזה לא הקפיד עליהן. הוא ככל הנראה הניח, שברומא איש לא מדבר אנגלית, ולכן הרשה לעצמו לפזר עלבונות.

ראול החווה באצבע ובאמה שלו על ספל החרסינה הקטן שעל שולחנו, רק מפני שהיה יכול. התנועה הייתה מרומזת, רבים כמעט לא היו מבחינים בה, אולם די היה בה כדי לסמן למלצר הקשוב, שראול נמלך בדעתו ובעצם ישמח לעוד קפה.

ראול ידע שהיחס המועדף שיקבל, ירתיח את הסועד שלימינו.

לפי נשיפת הזעם ששמע, כשהמשקה שלו נמזג, הוא הצליח.

יופי!

כן, החליט ראול, הוא רוצה את המלון הזה.

ראול עיין שוב במספרים והחליט לערוך כמה בירורים נוספים, כדי לרדת לשורש הסיבה האמיתית, שהסולטן מוכר מלון איקוני כזה. למרות החקירות המקיפות שערך ראול, הוא לא מצא שום סיבה למכירה. אומנם ההוצאות היו עצומות, אך המלון היה רווחי. שמנה וסלטה של החברה התארחו בגרנדה לוצ'יה, וכאן ילדיהם הוטבלו והתחתנו.

בוודאי הייתה סיבה שעלים רצה למכור, וראול התכוון לגלות מהי.

בדיוק כשראול החליט לעזוב, הוא נשא מבטו וראה אישה נכנסת לחדר האוכל.

ראול היה רגיל לנשים יפהפיות, והחדר היה עמוס מספיק, כדי שהוא בכלל לא ישים לב, אך משהו בה משך את העין.

היא הייתה גבוהה ודקיקה, ולבשה שמלה חומה-אפרפרה. שיערה הבלונדיני הארוך נראה חפוף וגלש על כתפיה. ראול ראה אותה משוחחת בקצרה עם המלצר הראשי, ואחר-כך מתחילה לפסוע לכיוונו.

ראול עדיין לא הסב את מבטו.

היא פילסה את דרכה בין השולחנות בקלילות אלגנטית, וראול שם לב שהיציבה שלה נפלאה. עור פניה היה חיוור ושמנתי, ופתאום ראול רצה שהיא תהיה קרובה מספיק, כדי שיוכל לבחון את צבע עיניה. היא הרימה יד בנפנוף קטן, וראול חש אכזבה נדירה מאוד.

היא איתו, הבין ראול. היא כאן, כדי לאכול ארוחת בוקר עם האיש המעצבן שלימינו.

חבל.

היפהפייה הבלונדינית חלפה על פני שולחנו, והוא שם לב בעל כורחו לטור הכפתורים העדין, שעיטר את השמלה מהצוואר ועד לאמרה. אך הוא החזיר בהפגנתיות את תשומת ליבו למסך המחשב שלו, במקום להפשיט אותה בדמיונו.

ברגע שהבין שהיא עם מישהו, הוא איבד בה עניין מבחינתו.

ראול שנא רמאים.

עם זאת, ניחוח הבוקר שלה היה רענן ומשכר – ענן עדין שנישא אל ראול, שניות אחדות אחרי שהיא עברה, ונותר עימו כמה רגעים נוספים.

"בוקר טוב," אמרה כשהתיישבה, ובניגוד לגבר שאיתה, קולה היה נעים.

"המפפף."

האנגלי הישוב כמעט לא התייחס לברכת השלום שלה. יש אנשים, שפשוט לא יודעים להעריך את הדברים המשובחים בחיים, פסק ראול.

והגברת הזאת בהחלט הייתה בין המשובחים ביותר.

גם המלצר ידע זאת.

הוא הרעיף עליה מייד את תשומת ליבו והעריך את מאמציה, כשניסתה להזמין תה באיטלקית של תיכוניסטית, נזכרה בנימוסיה והוסיפה "פר פבורה" מגושם.

איטלקית עלובה כזאת, לרוב הייתה נענית באנגלית, בנזיפה יהירה, אך המלצר הנהן בראשו. "פרגו."

"אני אשתה עוד קפה," אמר האיש, ולפני שהמלצר הספיק לעזוב, פנה אל האישה והוסיף בקול רם למדיי, "השירות כאן איטי להחריד – העובדים מקשים עליי, מהרגע שהגעתי."

"טוב, לדעתי השירות מצוין." קולה היה צלול ולקוני, וביטל מיידית את ממצאיו. "גיליתי, שבבקשה ותודה מחוללים פלאים – כדאי לך מאוד לנסות, מוריס."

"מה התוכניות שלך היום?" שאל.

"אני מקווה לבקר בכמה אתרי תיירות."

"את צריכה לעשות קניות – אולי כדאי שתשקלי לקנות משהו קצת פחות בז'," הוסיף מוריס. "ביררתי אצל השוער, והוא המליץ על סלון שיער ויופי, במרחק קצר מהמלון. הזמנתי לך תור לארבע."

"סליחה?"

ראול עמד לסגור את המחשב הנייד שלו. העניין שלו בה גווע, מהרגע שהתחוור לו שהיא עם מישהו.

כמעט.

אך אז, האיש המשיך בדבריו.

"אנחנו פוגשים את בסטיאנו בשש, ואת רוצה להיראות במיטבך."

ראול עצר, לשמע שמו של האויב המושבע שלו, והזוג שוב זכה לתשומת ליבו המלאה, אף שהוא לא הסגיר כלל את סקרנותו.

"אתה פוגש את בסטיאנו בשש," השיבה היפהפייה הבלונדינית. "אני לא מבינה למה אני צריכה להיות שם, כשאתם מדברים על עסקים."

"אני לא מתווכח איתך. אני מצפה ממך להיות שם, בשש."

ראול סיים את האספרסו שלו, אך לא קם. הוא רצה לדעת מה הקשר שלהם לבסטיאנו – כל מידע פנימי על האיש המתועב היה יקר ערך.

"אני לא יכולה להגיע," אמרה. "אני נפגשת עם חברה, הלילה."

"תעשי לי טובה!" האיש הנורא נחר. "שנינו יודעים, שאין לך שום חברות."

ההערה הייתה מחרידה, וראול שכח להעמיד פנים שהוא לא מצותת וסובב את ראשו, כדי לבחון את תגובתה. רוב הנשים שראול הכיר היו מתערערות קמעה, אך האישה רק חייכה חיוך דק ומשכה בכתפה.

"אז ידידה. אני באמת עסוקה הלילה."

"לידיה, את תעשי את מה שטוב למשפחה."

שמה היה לידיה.

ראול המשיך לצפות בה, והיא כנראה הרגישה שמצותתים להם, משום שהעיפה מבט ועיניהם נפגשו בחטף. הוא ראה שעיניה כחולות כחרסינה.

שאלתו בדבר צבע עיניה נענתה, אך כעת היו לו הרבה יותר שאלות.

מבטה רפרף הלאה והשיחה נקטעה, כשהמלצר הביא להם את המשקאות.

ראול לא טרח לעזוב.

הוא רצה לדעת יותר.

משפחה נכנסה למסעדה והושבה בקרבתם. הפעילות גברה על המילים מהשולחן שלצידו וחשפה רק רמזים מהשיחה.

"איזה מנזר ישן..." אמרה, והספל הקטן שבידו קרקש מעט, כשפגע בצלוחית.

ראול קלט שהם מדברים על העמק.

"נו, זה מוכיח שהוא מתעסק עם בניינים ישנים," אמר מוריס. "מסתבר שהמקום זוכה להצלחה אדירה."

תינוק שנדחס לכיסא אוכל עתיק החל ליילל, וראול הקדיר פנים בחוסר סבלנות, כשילד מבוגר יותר הכריז בקול שהוא רעב ושהוא רוצה שוקו.

"סקוזי..." הוא קרא למלצר והביע את מורת רוחו, במילים בודדות ובתנועת יד קלה לכיוון המשפחה.

 

המלצר לא היה היחיד שהבחין במורת רוחו, אלא גם לידיה.

למעשה, היא הבחינה באיש, מהרגע שהמלצר הראשי הצביע על השולחן של אביה החורג, מוריס.

אפילו ממרחק, אפילו בישיבה, יופיו של האיש היה ניכר.

הוא לכד את תשומת ליבה, כשחצתה את חדר האוכל.

אף אחד לא אמור להיראות טוב כל-כך, בשמונה בבוקר.

שיערו השחור הבריק, ועם התקרבותה לידיה הבינה שהוא לח ושהאיש כנראה התקלח, במקביל אליה.

מחשבה כל-כך משונה.

שהפכה במהירות למחשבה כחולה.

הראשונה שלה, בנוכחות מושא הפנטזיות!

היא מיהרה להסב את מבטה, ברגע שראתה שהוא עוקב אחריה במבטו.

בטנה ביצעה סלטה קטנה ורגליה ביקשו ממנה לעקוף את מוריס ולשבת איתו.

מחשבה כה מגוחכת, כי היא בכלל לא הכירה אותו.

והוא לא היה נחמד.

את המעט הזה, היא ידעה.

לידיה הפנתה קלות את ראשה וראתה שהמשפחה הועברה מקום, בהוראתו.

הם רק ילדים, למען השם!

האיש הזה עצבן אותה.

הזר הזה עצבן אותה, הרבה יותר משזר אמור לעצבן, והיא הקדירה אליו פנים בהסתייגות. צווארה התלהט ועקצץ, כשהוא משך קלות בכתפיו וסגר את המחשב שלו.

ממילא עמדת לעזוב, רצתה לידיה לציין. למה המשפחה נאלצה לעבור מקום, אם ממילא עמדת ללכת?

כן, הוא עצבן אותה – כמו עקצוץ, שהיא הרגישה צורך לגרד.

אוזניה בערו ולסתה נחשקה, כשהמלצר הופיע והתנצל בפניו על ההפרעה.

הפרעה?

הילד ביקש שוקו, למען השם, והתינוק סתם בכה.

מובן שהיא לא אמרה כלום. תחת זאת, היא לקחה את קנקן התה, כשמוריס המשיך לנאום על התוכניות שלהם הלילה – או ליתר דיוק, מה לדעתו לידיה צריכה ללבוש.

"למה שלא תדברי עם סטייליסטית?"

"אני חושבת שאני מסוגלת להסתדר, בכוחות עצמי. אני מתלבשת לבד מגיל שלוש," הודיעה לו לידיה ברוגע, וכשצפתה בנוזל הענברי נמזג אל הספל שלה, היא ידעה – היא פשוט ידעה – שהזר שלצידה כורה אוזן.

הקהל שלה הוא שהפיח בה אומץ.

היא אומנם לא יכלה לראות אותו, אך היא ידעה שתשומת ליבו נתונה לה.

היא הרגישה מודעות, שלא יכלה להגדיר. הם ניהלו ללא מילים שיחה, שכמותה מעולם לא חוותה.

"אל תתחכמי, לידיה," סינן מוריס.

אך כך בדיוק היא הרגישה, בנוכחות הגבר הזה.

השמש זרחה, היא הייתה ברומא, והיום נפרש לפניה – היא לא רצתה לבזבז אף רגע ממנו על מוריס.

"שיהיה לך יום נהדר..." היא הרימה את המפית שלה והניחה אותה על השולחן מתוך כוונה לעזוב. "תמסור לבסטיאנו דרישת שלום."

"זה לא נתון למשא ומתן, לידיה. תשאירי את הלילה פנוי. בסטיאנו הטיס אותנו לרומא, בשביל הפגישה הזאת, והלין אותנו בשתי סוויטות מדהימות. לכל הפחות, תשתי איתו ותודי לו."

"בסדר," השיבה לידיה. "אבל קח בחשבון, שאני רק אשתה איתו. זה לא יהיה 'לכל הפחות', אלא 'לכל היותר'."

"את תעשי את מה שנכון, בשביל משפחה."

"ניסיתי את זה, במשך שנים," אמרה לידיה ונעמדה. "אני חושבת שהגיע הזמן, שאעשה את מה שנכון בשבילי!"

לידיה יצאה מהמסעדה בראש מורם, אבל למרות האיפוק המוחלט שלה, היא הייתה נסערת. הפחדים האיומים ביותר שלה התממשו.

זו לא סתם חופשה.

ולא מדובר רק במשקה.

לידיה ידעה שהיא מועלית לקורבן.

"סקוזי..."

יד על מרפקה עצרה אותה, ולידיה הסתובבה במהירות וכמעט חטפה הלם, כשראתה שזה האיש מהשולחן הסמוך.

"אפשר לעזור לך?" סיננה.

"ראיתי אותך עוזבת, פתאום."

"לא ידעתי, שאני צריכה לבקש ממך רשות."

"ברור שאת לא צריכה," השיב האיש.

קולו היה עמוק, והאנגלית שלו אומנם הייתה מצוינת, אך מתובלת בכבדות במבטא עשיר. בהונותיה ניסו להתקפל בסנדלים השטוחים שלה, לשמע הקול.

לידיה הייתה גבוהה, אבל כך גם הוא – היא אפילו לא הגיעה לגובה עיניו.

היא הרגישה בעמדת נחיתות.

"רציתי רק לבדוק שאת בסדר."

"למה שלא אהיה?"

"שמעתי חלק ממה שנאמר שם."

"אתה תמיד מצותת לשיחות פרטיות?"

"כמובן." הוא משך בכתפיו. "אני לא נוהג להתערב, אבל נראית לי נסערת."

"זה לא נכון," אמרה לידיה.

היא ידעה בביטחון מלא, שהיא מיטיבה לרסן את רגשותיה.

היא הייתה צריכה להתרחק באותו רגע. אך היא לא עשתה זאת. היא המשיכה בשיחה. "אבל התינוק כן היה נסער – ולא ראיתי אותך חוצה בעקבותיו את חדר האוכל."

"אני לא אוהב התקפי זעם עם ארוחת הבוקר שלי, והפעוט היה בעיצומו של אחד כזה," אמר. "חשבתי אולי ללכת לאכול במקום אחר. תרצי להצטרף אליי?"

הוא היה ישיר וגם שקרן, כי היא ראתה את המלצר מפנה את הצלחות שלו וידעה שהוא כבר אכל ארוחת בוקר.

"לא, תודה." לידיה נענעה בראשה.

"אבל לא אכלת."

"שוב," אמרה לידיה בקרירות, "זה לא העסק שלך."

 

אך בסטיאנו כן היה העסק שלו.

נקמה הייתה המניע שלו במשך שנים, ולמרות זאת בסטיאנו עדיין שגשג.

משהו היה חייב לקרות, וראול חיכה זמן רב לרגע הזה.

נראה שעכשיו הוא הגיע – בדמותו המעודנת של ורד אנגלי.

ראול לא היה טיפש, ומקטעי השיחה המעטים ששמע, הוא הבין קצת מהמתרחש.

בסטיאנו רצה שלידיה תהיה נוכחת בפגישה הלילה.

ולידיה לא רצתה ללכת.

זו הייתה סיבה מספקת כדי לפעול – מספקת ביותר. כי למרות השלווה שהקרינה, הוא ראה את הדופק מזנק בצווארה. יתרה מזאת, ראול הבין בנשים – הבין היטב.

היה ביניהם עניין נוסף.

היא הייתה מרוגשת.

וגם הוא.

הם נדלקו ממבט ראשון.

מהרגע שהיא חצתה את חדר האוכל, הם היו מודעים זה לזה ברובד הבסיסי ביותר.

"תאכלי איתי ארוחת בוקר," אמר. מקץ רגע הוא נזכר שהיא חובבת נימוסים והוסיף, "פר פבורה."

לידיה הבינה, שכל מילה שאמרה במסעדה נרשמה.

התחושה הייתה אמורה להיות פולשנית.

ואכן הייתה.

אבל בדרך נפלאה ביותר.

נשימתה הייתה חמה בריאותיה והתחושה החמימה, ממגע ידו הקל בזרועה, טרם התפוגגה.

היא רצתה להגיד כן – להיענות להזמנתו של הזר הכהה הזה ולצעוד בנתיב המסוכן הזה.

אך המעשה יהיה פזיז, ולידיה הייתה רחוקה מלהיות כזאת.

היה בו משהו שלא הצליחה להגדיר, וכל תא בגופה זיהה זאת והתריע על סכנה. הוא היה אלגנטי ומכובד – למעשה, לא היה בו דופי. אך למרות התנהגותו הרגועה, הוא הקרין אי-שקט. מתחת ללסת החלקה היה גוון כחול, שרמז על יופיו הדקדנטי הבלתי מגולח. אפילו ריחו תבע תשומת לב, מרומז ועם זאת משתלט.

ראול הביא אותה לסף פאניקה – פאניקה לא מוכרת.

הוא היה מצודד – כה מצודד, שהיא רצתה להיעתר. פשוט להשליך את הזהירות לכל הרוחות ולאכול ארוחת בוקר עם הגבר היפה הזה.

היא אפילו לא ידעה את שמו.

"אתה תמיד מזמין נשים זרות לארוחת בוקר?" שאלה לידיה.

"לא," הודה ראול, ואז הנמיך מעט את ראשו והנמיך את קולו באוקטבה נוספת. "אבל את משנה סדרי בראשית."