פעם בקיבוץ

בראשית דרכה ובמשך עשרות שנים יצרה התנועה הקיבוצית מודל חינוכי ייחודי.
המודל החינוכי התבסס על פירוק המשפחה הגרעינית ויצירת מסגרת משפחתית חדשה, שבה הילדים הופרדו מהוריהם וחונכו בבתי ילדים כמשפחה אחת גדולה.
בבתי הילדים היו הילדים ישנים, אוכלים, לומדים ומשחקים ולמעשה מנהלים בהם את חייהם.
הילדים שגדלו כך כמעט שלא ראו או פגשו את הוריהם, אף שההורים היו קרובים אליהם, ממש בהישג יד.
כך, במשך עשרות שנים, גידלה התנועה הקיבוצית את ילדיה, דור אחר דור, והחדירה בהם ערכים של יחד ושיתוף, בניגוד גמור לערכי המשפחה המסורתית. ובכל זאת, בתוך המודל החינוכי המורכב הזה, היו גם חיי משפחה תוססים.
אחיי ואני, יחד עם הוריי, עברנו חוויות רבות ומשותפות, ועד היום אני מתגעגע לימי ילדותי ההם.
הספר נוגע בתקופה הזו מנקודת מבטו של ילד שגדל לתוך המודל החינוכי הזה; חיי היום־יום, אירועים ייחודיים, חיי קהילה ותרבות, יחסים בין שכנים, החוויה הייחודית של החיים המשותפים, חיות המחמד שמילאו בהם תפקיד משמעותי, חגים, משחקים בשכונה ועוד ועוד – הכול מסופר בצורה הומוריסטית ומצחיקה.
הקיבוץ שינה את פניו, שיטת החינוך ההיא כבר אינה קיימת, אבל הזיכרונות בעקבותיה, הן הטובים והן הרעים, הם חלק בלתי נפרד מהמבוגרים שהיו ילדי קיבוץ ולנצח חרותים בליבם.

עמ' ראשונים:
עוז לומד לרכוב על אופניים
כילד שגדל בקיבוץ, האופניים היו כמו רגליים בשבילי מגיל מאוד־מאוד צעיר.
חלק נכבד מהילדות שלי עבר עליי ברכיבה על אופניים ברחבי הקיבוץ ומחוץ לקיבוץ.
אלפי שעות משחק, התרסקויות מפוארות, ברכיים ומרפקים זבי דם, פנים וגב משופשפים ופה ושם גם איזה יד או רגל שבורות, והכול תוך כדי אנקות הנאה שנובעות מדהירה נטולת פחד על האופניים.
כמעט לכל ילד היו האופניים שלו.
וכך, אצלנו בקיבוץ יכולת לצפות בתערוכת האופניים הגדולה ביותר שיש, אופניים בכל הגדלים, המינים והצבעים.
כמעט לכל ילד היו אופניים, כמעט לכל הורה היו אופניים וכמעט לכל זוג סבים היו אופניים.
אצלנו במשפחה, לאבא היו אופניים גדולים שהוא הרכיב במסגרייה, שם עבד, מחלקי אופניים הרוסים שאסף לאורך זמן מפחי הזבל בקיבוץ.
לאחי הגדול, אופיר, היו אופני מרוץ ירוקים עם עשרה הילוכים שנחשבו למשוכללים בקיבוץ בזמנו, ושאותם קיבל במתנה לכבוד בר־המצווה.
כשאופיר קיבל את אופניו החדשים, אני קיבלתי את האופניים הכחולים בגודל בינוני שהיו שלו עד אז.
את האופניים הכחולים קיבל אבא כפרס לאחר שהתגייס בהתנדבות לעזור בעבודה במפעל העץ שלנו.
בדרך כלל הגיוסים במפעל העץ היו מתקיימים לאחר שהמפעל קיבל הזמנה גדולה לייצור ארגזים, והיה צריך לספק את ההזמנה בזמן קצר. מי שהתנדב הגיע למפעל בשעות אחר הצוהריים, לאחר שעבד מהבוקר במקום העבודה הרגיל שלו, והיה ממשיך את יום העבודה במפעל העץ עד לשעות הערב המאוחרות.
על פי השמועה שהתפשטה אז בקיבוץ, בכל פעם שמנהל המפעל היה צריך זוג אופניים חדש, הוא היה דואג שתגיע הזמנה גדולה.
אחי הצעיר, טושי, קיבל את האופניים הכתומים הבינוניים, שהיו שלי, ושעברו אליו ברגע שאני קיבלתי את האופניים הכחולים הבינוניים מאחי הגדול.
את האופניים הכתומים קיבל אבא כפרס על גיוס התנדבות במטע התפוחים של הקיבוץ.
מכיוון שבקיבוץ שלנו היו הרבה חברים פולנים, בעיקר החברים המבוגרים שבשלב זה כבר היו סבים לנכדים בקיבוץ, הגיוסים לקטיף תפוחים במטע לא הניבו רווחים גדולים, ואולי אף הביאו עימם הפסדים מסוימים.
הגיוס לקטיף התפוחים במטע היה תמיד מסתיים במכלי תפוחים חצי מלאים ובשקיות, שלא לומר שקים, מלאים בתפוחים, שהחברים היו לוקחים איתם בחזרה הביתה.
אך שבועות לאחר כל גיוס כזה, כל מה שאנחנו, הילדים, היינו אוכלים אצל הסבים שלנו זה תפוחים בשלל צורות; פאי תפוחים, ריבת תפוחים, תפוח בדבש, כי משום־מה הסבים היו מתעקשים שצריכים תמיד להיות מוכנים לראש השנה, וישנה אגדה על סבתא אחת שאף הצליחה להכין פשטידת רועים מתפוחים.
כשעוז, אחי הצעיר, הגיע לגיל חמש, אבא החליט שעוז יכול לרדת מהכתפיים שלו ולעבור לרכוב על אופניים.
אבא גם רצה שעוז יהיה הראשון מבין בני גילו שירכב עצמאית על אופניים. תמיד הייתה תחרות סמויה בין ההורים, ובעיקר בין האבות, של הילדים בני אותה שכבת גיל, מי יהיה הילד הראשון שירכב על אופניים, כי הילד הראשון שהצליח לרכוב על אופניים באופן עצמאי, היה מסב הרבה נחת להורים ובעיקר גאווה לאבות.
אבא שאל והתעניין הן במפעל העץ של הקיבוץ והן במטע התפוחים של הקיבוץ אם יש גיוסים בקרוב, אך שב עם תשובה זהה בשני המקרים: במפעל העץ התברר שכרגע אין איזו הזמנה גדולה באופק, ובמטע התפוחים אמר לו מנהל המטע שעונת התפוחים רחוקה מלהתחיל. תוך כדי דיבור אכל שלושה תפוחים שזה עתה קטף מן העץ הסמוך לצריף ארוחת הבוקר של המטע, ובין נגיסה לנגיסה הישיר מבט תמים לעבר אבא והוסיף ואמר שהשנה ממילא אין הרבה תפוחים במטע.
אבא הבין שאין מנוס ושעליו להשיג איכשהו זוג אופניים לעוז, אחי הקטן. הוא ישב וחשב ויום אחד הבריק במוחו רעיון שכמעט שעלה בחייו של עוז.
אבא, ברגע שעלה במוחו רעיון, מייד עלו במוחו גם חלקי הביצוע שלו, וכך, הרעיון של אבא, שנראה פשוט וקל ליישום, הסתבך תוך כדי ביצוע.
הרעיון חולק לשלושה חלקים עיקריים:
החלק הראשון, שבו כולנו היינו מעורבים, היה בעיקרו איסוף חלקי אופניים ברחבי הקיבוץ והבאתם למסגרייה של הקיבוץ.
החלק השני, שבו אבא היה מעורב לבדו, היה הרכבת כל חלקי האופניים יחדיו לכדי אופניים חדשים, צביעתם והכנתם לרכיבה.
החלק השלישי היה ללמד את עוז לרכוב על אופניים.
את החלק השלישי, אבא, בהחלטה תמוהה ולא מובנת עד היום, הטיל עליי ועל אחי הגדול, אופיר.
כשאבא הביט בעוז, שהיה ילד גבוה יחסית לגילו, בטעות גורלית גם חשב שעוז יצליח להבין את העיקרון שברכיבה על אופניים מהר יותר מכפי שאנחנו הבנו בזמנו.
אבא, שלימד את אחי הגדול, אחר כך אותי ולבסוף את אחי הצעיר לרכוב על אופניים, הרגיש, משום־מה, שאפשר לסמוך עלינו. הוא כבר היה רווי מריצות אחרינו ואחרי האופניים בזמן שלימד אותנו לרכוב, וחשב שאנחנו, שכבר לא היינו ילדים קטנים, נוכל לעשות את העבודה.
כל המשפחה נרתמה למשימה.
שלושה וחצי שבועות לקח לנו לסרוק את פחי הזבל של הקיבוץ עד שהצלחנו להביא כמעט את כל החלקים שצריך לטובת הרכבת אופניים חדשים.
חלק אחד לא הצלחנו למצוא בשום מקום, זה היה החלק של מעצור היד הקדמי של כל אופניים.
בשלב מסוים החליט אבא שהוא יחל בהרכבת האופניים ללא מעצור היד. הוא קיווה שהחלק החסר יימצא מתישהו, וברגע שיימצא הוא יחבר אותו לאופניים החדשים שזה עתה החל בבנייתם.
אבא נעלם עם חלקי האופניים שאספנו בתוך המסגרייה של הקיבוץ, ולאחר ארבעה ימים, אלפי נקישות פטיש על ברזלים ואין־ספור הברגות וחיתוכים, נפתחה לבסוף דלת המסגרייה, ואבא, מפויח כולו מכף רגל ועד ראש, יצא בצליעה קלה החוצה לחצר המסגרייה, כשהוא גורר לצידו זוג אופניים חדשים.
את זוג האופניים החדשים צבע אבא מחוץ למסגרייה, בצבע ירוק זית.
הוא לא שכח לחבר לכידון של האופניים החדשים פעמון מצלצל.
בשביל ללמד רכיבה על אופניים, היה נהוג לחבר לחלק האחורי של האופניים מוט ממקל מטאטא, שבו המורה היה אוחז ורץ אחר התלמיד הרכוב על האופניים. מטרת מוט מקל המטאטא הייתה למנוע התרסקויות מיותרות בשלב הלמידה ולייצב ככל האפשר את האופניים לנוחות התלמיד.