זיגמונד פרויד מילא תפקיד כה חשוב בחיים האינטלקטואליים של העולם זמן כה ממושך, כמו ברנרד שוֹ,[3] עד כי הוא כמעט חדל להיות בן אנוש. הוא כוח תרבותי שאנו יכולים לייחס לו מקום היסטורי מובטח באבולוציה של הציוויליזציה.
"השוו אותי לקולומבוס, לדארווין, לקֶפּלֵר[4] והשמיצו אותי כמוכה שיתוק", ציין פרויד עצמו בסקירת ההיסטוריה של הפסיכואנליזה. עד היום יש מי שרואים אותו כהרפתקן מדעי. בעתיד יהללו אותו כקולומבוס של הלא־מודע.
קולומבוס, שביקש למצוא דרך חדשה לסין, גילה יבשת. פרויד, בניסיונו למצוא שיטה פסיכותרפויטית חדשה, גילה את היבשת הנמצאת במעמקי נפשו של האדם.
פרויד מבהיר לנו מהם הכוחות המשפיעים המצויים בתוכנו, הקושרים אותנו לילדותנו — לעָבָר היַלדִי האישי שלנו ולעָבָרו של המין האנושי. הפסיכואנליזה מאפשרת לנו להבין בפעם הראשונה את חידת הטבע האנושי.
זכיתי להיות אורחו של פרויד בהזדמנויות אחדות ובכל פעם הוא חשף בפניי היבטים חדשים של אישיותו המרתקת.
[2] George Sylvester Viereck (1884–1962), עיתונאי, סופר ומשורר אמריקני נודע במחצית הראשונה של המאה העשרים, בן לאב גרמני ואם אמריקנית. ראו גם אחרית דבר על אודות המראיין. [כל ההערות וההארות הן של המתרגמת ושל המערכת]. [חזרה]
[3] ג'ורג' ברנרד שוֹ (1856–1950), סופר ומחזאי בריטי ממוצא אירי, פעיל חברתי, חתן פרס נובל לספרות, 1925. הסופר הבריטי הרברט ג'ורג' וֵלְס ערך היכרות בין פיראק לשוֹ זמן מה לפני מלחמת העולם הראשונה ומאז נוצרה ביניהם ידידות מתמשכת. [חזרה]
[4] יוהאנס קֶפּלֵר (1571–1630), אסטרונום ומתמטיקאי גרמני. צידד בדעתו של קופרניקוס לפיה השמש היא מרכז היקום, ולא כדור הארץ. [חזרה]
"שבעים שנה לימדו אותי לקבל את החיים בצניעות עליזה."
הדובר היה פרופ' זיגמונד פרויד,[5] החוקר האוסטרי הגדול של מעמקי עולם הנפש. כמו הגיבור היווני, אדיפוס, אשר שמו קשור באופן כה אינטימי עם העקרונות העיקריים של הפסיכואנליזה, פרויד התעמת באומץ עם הספינקס.[6]
כמו אדיפוס, הוא פתר את חידתה. על כל פנים, אין בן תמותה אשר התקרב להסברת סודות ההתנהגות האנושית יותר מפרויד.
פרויד הוא לפסיכולוגיה מה שגליליאו היה לאסטרונומיה. הוא קולומבוס של הלא־מודע. הוא פתח אופקים חדשים, צלל למעמקים חדשים. הוא שינה את היחס בין כל דבר בחיים לבין כל דבר אחר על ידי פיענוח המשמעות הנסתרת של העדויות הרשומות על לוחות הלא־מודע.
שיחותינו התנהלו במעון הקיץ של פרויד על הזֵמֵרינְג, אחד ההרים באלפּים האוסטרים, מקום שבו שמנה וסוֹלתה של וינה אוהבת להתקהל.
בפעם האחרונה ראיתי את אבי הפסיכואנליזה בביתו הצנוע בבירה האוסטרית. השנים שחלפו מאז ביקורי האחרון, וביקור זה, הוסיפו קמטים על מצחו. הם העצימו את חיוורון פנֵי המלומד שלו. פניו היו מתוחים כמו בכאב. מוחו היה ער, רוחו לא הייתה שבורה, אדיבותו הייתה ללא דופי ורבב כבימים עברו, אבל פגם קל בדיבורו הפחיד אותי.
מתברר שגידול ממאיר בלסת העליונה שלו חִייב ניתוח. מאז הורכב בפיו של פרויד מתקן מכני כדי להקל את הדיבור. כשלעצמו הדבר אינו שונה מהרכבת משקפיים, אבל הימצאותו של המתקן המתכתי הביך את פרויד יותר מאשר את אורחיו. לאחר שיחה קצרה, כבר אי אפשר היה כמעט להבחין בו. בימים טובים כלל אי אפשר להבחין בו. אבל לפרויד עצמו המתקן היווה מטרד מתמיד.
"אני מתעב את הלסת המכנית שלי, כי המאבק עם המתקן מבזבז הרבה אנרגיה יקרה. אבל אני מעדיף שתהיה לי לסת מכנית על שלא תהיה לי לסת בכלל. אני עדיין מעדיף קיום על כיליון. ייתכן שהאלים נוטים לנו חסד," המשיך ואמר אבי הפסיכואנליזה, "כאשר הם הופכים את חיינו גרועים יותר כאשר אנחנו מזקינים. בסופו של דבר המוות נראה פחות בלתי נסבל מאשר כל מיני המשאות שאנו נושאים על גבנו."
פרויד מסרב להודות שהגורל מתייחס אליו בזדון מיוחד.
"ומדוע," הוא אמר בשקט, "שאצפה אני ליחס מיוחד? הגיל, על כל מגבלותיו השונות, מגיע לכולנו. הוא מכה אדם אחד כאן ואת האחר שם. המכה תמיד נופלת על נקודה חיונית. הניצחון הסופי תמיד שייך ל'תולעת השַלֶטֶת'."[7]
כָּבוּ — כָּבוּ כָּל הָאוֹרוֹת!
וּמֵעַל כָּל דְּמוּת רוֹטֶטֶת
הַמָּסָךְ, תַּכְרִיךְ שֶׁל לְוָיוֹת
יָרַד בִּסְעָרָה שׁוֹעֶטֶת,
וְאִלּוּ מַלְאָכִים, חִוְּרִים וְקוֹדְרִים
עוֹלִים, חוֹשְׂפִים הַכְּסוּת וּמְוַדְּאִים
שֶׁהַמַּחֲזֶה הוּא הַטְּרָגֶדְיָה "אָדָם",
וְגִבּוֹרוֹ הַתּוֹלַעַת הַשַּׁלֶּטֶת.
"בסופו של דבר, אינני מורד בסדר העולמי," המשיך חוקר המוח האנושי, "חייתי יותר משבעים שנה. היה לי מה לאכול. נהניתי מדברים רבים: מחברותם של אשתי, של ילדיי, משקיעות השמש, התבוננתי בצמחים שצמחו באביב. מדי פעם אחזה בי יד ידידותית. פעם אחת או פעמיים פגשתי בן אנוש שכמעט הבין אותי. מה עוד אני יכול לבקש?"
"זכית בתהילה," אמרתי, "עבודתך השפיעה על הספרות של כל הארצות. בזכותך האדם מסתכל על חייו ועל עצמו בעיניים שונות. ולאחרונה, ביום הולדתך השבעים, התאחד כל העולם לכבד אותך — מלבד האוניברסיטה שלך."
"אילו הכירה בי האוניברסיטה של וינה הדבר רק היה מביך אותי. אין שום סיבה שהם יאמצו אותי או את תורתי בשל היותי בן שבעים. אינני מייחס חשיבות מיוחדת לעשורים. התהילה באה לנו רק לאחר מותנו ולמען האמת, מה שבא אחר כך לא מעניין אותי. אין לי כל שאיפה להוקרה לאחר מותי. צניעותי איננה מידה טובה."
"האם העובדה ששמך יונצח היא בעלת משמעות כלשהי עבורך?"
"כלל וכלל לא. גם אם שמי יונצח, מה שבכלל לא בטוח, חשוב לי הרבה יותר עתידם של ילדיי. אני מקווה שחייהם לא יהיו כה קשים. אינני יכול לעשות את חייהם קלים יותר. המלחמה ממש מָחֲקה את כל הוני הצנוע, את כל חסכונות חיי. אולם, למזלי, הגיל אינו מעמסה כבדה מדי. אני יכול להמשיך! עבודתי עדיין מסבה לי הנאה."
התהלכנו הלוך וחזור על השביל הקטן התלול בגינת הבית.
פרויד ליטף בעדינות בידיו הרגישות שיח פורח.
"השׂיח הפורח הזה מעניין אותי הרבה יותר," הוא אמר, "מאשר כל מה שיקרה לי אחרי מותי."
"אתה, אם כן, בסופו של דבר, פסימיסט נחרץ?"
"בהחלט לא. אינני מרשה להָגוּת פילוסופית לקלקל את התענוג שלי מן הדברים הפשוטים בחיים."
"האם אתה מאמין בהישארות הנפש אחרי המוות בכל צורה שהיא?"
"אינני מקדיש לכך כל מחשבה. כל מה שחי — מת. מדוע שאני אשרוד?"
"האם היית רוצה לחזור באיזו צורה שהיא? לחזור מן העפר? במילים אחרות, אין לך כל שאיפה לחיי נצח?"
"בכנות — לא. אם מכירים במניעים האגואיסטיים אשר נמצאים בבסיסה של ההתנהגות האנושית, אין רצון כלשהו לחזור. החיים, כיוון שהם נעים במעגל, יהיו עדיין אותם חיים.
יתר על כן, אם מהלך 'הישנות הדברים הנצחית', 'החזרה המתמדת'[8] אם להשתמש במושג של ניטשה, יעטה עלינו שוב מלבושי בשר ודם, מה הטעם בכך ללא זיכרון? לא יהיה שום קשר בין עבר ועתיד. ככול שהדבר נוגע לי, אני שבע רצון לחלוטין לדעת שהמטרד הנצחי של החיים יסתיים אחת ולתמיד. חיינו הם בהכרח סדרה של פשרות, מאבק בלתי פוסק בין ה"אני" והסביבה שלו. הרצון להאריך את החיים בצורה מוגזמת נראה בעיניי כאבסורד."
"האם אתה דוחה את ניסיונותיו של עמיתך שְטָיינָאך[9] להאריך את מעגל הקיום האנושי?"
"שטיינאך אינו מנסה כלל להאריך את החיים. הוא רק נלחם נגד הזקנה. על ידי ניצול מאגר הכוח בתוך גופנו הוא מסייע לרקמה לעמוד בפני המחלה. הניתוח של שטיינאך עוצר לעיתים תקלות ביולוגיות, כמו סרטן בשלבים הראשונים. הדבר עושה את החיים קלים יותר, אך הדבר אינו עושה אותם ראויים יותר. אין כל סיבה שנרצה לחיות חיים ארוכים יותר. אבל יש הצדקה שנרצה לחיות באי־נוחות קטנה ככל האפשר. אני מאושר במידה נסבלת כי אני אסיר תודה על שאין לי כאב, ובשל ההנאות הקטנות של החיים, בשל ילדיי ובשל הפרחים שלי!"
"ברנרד שוֹ טוען ששנותינו מעטות מדי. הוא חושב שהאדם יכול להאריך את תוחלת החיים שלו. ואם אכן הוא רוצה בכך, האדם יוכל לעשות זאת באמצעות הפעלת רצונו להשפיע על האבולוציה. האנושות, שו חושב, יכולה להחזיר לעצמה את אריכות חייהם של האבות."
"ייתכן," השיב פרויד, "שהמוות עצמו אינו הכרח ביולוגי. ייתכן שאנחנו מתים מפני שאנחנו רוצים למות. ממש כמו ששנאה ואהבה יכולות לשכון בליבנו בה בעת, כך כל חיים משלבים בתוכם לצד התשוקה לשמר את עצמם, תשוקה אמביוולנטית לגרום להשמדתם. ממש כמו שגומייה נמתחת נוטה לחזור לצורתה המקורית, כך כל החי שואף באופן מודע או לא מודע לחזור אל האינרציה השלמה והמוחלטת של קיום אנאורגני. משאלת המוות ומשאלת החיים דרות בכפיפה אחת בתוכנו. המוות הוא בן זוגה של האהבה. יחדיו הם שולטים בעולם. זה המסר של ספרי מעבר לעקרון העונג.[10] בתחילה הפסיכואנליזה הניחה שהאהבה היא החשובה. היום אנחנו יודעים שהמוות חשוב במידה שווה. באופן ביולוגי כל יצור חי עורג, ללא קשר עד כמה החיים בוערים בקרבו, לנירוונה, עורג לסופו של מה שנקרא לחיות. נכסף לחיקו של אברהם.[11] ייתכן שהתשוקה הזאת מוסווית תחת אין־סוף גיבובי מילים, אבל המטרה הסופית של החיים היא להביא לסיומם."
"זוהי," הזדעקתי, "פילוסופיה של הרס עצמי. היא מצדיקה השמדה עצמית. היא תוביל באופן הגיוני להתאבדות העולם, כפי שחזה אדוארד פון הרטמן."[12]
"האנושות אינה בוחרת בהתאבדות," ענה פרויד, "כי חוק הקיום מתעב את הדרך הישירה להגיע למטרתו. החיים חייבים להשלים את מעגל הקיום שלהם. בכל יצור נורמלי, משאלת החיים מספיק חזקה על מנת להוות משקל נגד למשאלת המוות, אם כי בסופו של דבר מוכח שמשאלת המוות חזקה יותר. היינו יכולים לדבוק ברעיון דמיוני שהמוות בא אלינו מרצוננו, שהיינו יכולים להכניע את המוות, אלמלא בן בריתו שנמצא בתוך תוכנו, בחיקנו. במובן הזה," הוסיף פרויד בחיוך, "ייתכן שנהיה צודקים אם נאמר שכל מוות הוא התאבדות בתחפושת."
נעשה קר מדי בגינה.
המשכנו את שיחתנו בחדר העבודה.
ראיתי על השולחן ערמת ניירות כתובים בכתב ידו המסודר של פרויד.
"על מה אתה עובד עכשיו?" שאלתי.
"אני כותב כתב הגנה לפסיכואנליזה המתבצעת על ידי אנליטיקאים שאינם רופאים או אם תרצה, הדיוטות.[13] הרופאים רוצים שאנליזה שאינה נעשית על ידי רופאים תוגדר כלא־חוקית. אחרי כל תגלית חדשה ההיסטוריה חוזרת על עצמה: בתחילה הרופאים נלחמים בכל אמת חדשה. אחר כך הם מנסים להשתלט עליה."
"האם זכית לתמיכה רבה מן הלא־רופאים?"
"כמה מתלמידיי הטובים ביותר אינם רופאים," ציין פרויד.
"האם אתה עצמך עובד הרבה?"
"בוודאי. כרגע אני עובד על מקרה קשה. אני מנסה להתיר את הקונפליקטים הנפשיים של מטופל חדש ומעניין. כפי שאתה רואה, בתי גם היא פסיכואנליטיקאית."
ברגע זה, העלמה אנה פרויד הופיעה ואחריה המטופל שלה, ילד בן אחת עשרה, שעל פי מראהו היה ללא ספק אנגלו־סקסי. הוא נראה מאושר לחלוטין, לא מודע לתסביך או תסבוכת באישיותו.
"האם אתה עושה מדי פעם אנליזה לעצמך?" שאלתי את פרופ' פרויד.
"בוודאי. פסיכואנליטיקאי חייב לעבור אנליזה בעצמו באופן קבוע. ככל שאנו עוברים אנליזה בעצמנו, אנחנו מיומנים יותר לעשות אנליזה לאחרים. הפסיכואנליטיקאי דומה לשעיר לעזאזל של העִברים הקדמונים. האחרים מעמיסים עליו את חטאיהם. הוא חייב לבצע את עבודתו באופן הטוב ביותר כדי להסיר מעל עצמו את כובד המשקל המוטל עליו."
"תמיד נראה לי," הערתי, "שהפסיכואנליזה משרה על אנשיה רוח של צדקה נוצרית. אין דבר בחייהם של בני האדם שהפסיכואנליזה אינה מאפשרת לנו להבין. וכמאמר הפתגם הצרפתי, Tout comprendre c’est tout pardonner — להבין הכול, פירושו לסלוח על הכול."
"בדיוק להפך," רעם פרויד ותווי פניו קיבלו הבעת זעם עז של נביא עברי, "להבין אין פירושו לסלוח על הכול. הפסיכואנליזה מלמדת אותנו לא רק מה אנחנו יכולים לשאת, אלא גם מורה לנו ממה להימנע. היא מראה לנו את מה שעלינו לחסל. סובלנות כלפי הרוע אינה נובעת בשום פנים מיֶדַע."
לפתע הבנתי מדוע פרויד התקוטט במרירות כה רבה עם חסידיו שנטשו אותו. מדוע הוא אינו יכול לסלוח להם על שסטו מדרך הישר של הפסיכואנליזה האורתודוקסית. חוש הצדק שלו הוא מורשת אבותיו. זו מורשת שהוא גאה בה כמו שהוא גאה בגזע שלו.
"שפתי היא גרמנית," הוא הסביר לי. "תרבותי, הישגיי, הם גרמניים. ראיתי את עצמי כאינטלקטואל גרמני עד אשר שמתי לב להתגברות הדעה הקדומה האנטישמית בגרמניה ובאוסטריה מאז אינני חושב על עצמי כגרמני. אני מבכר לקרוא לעצמי יהודי."
הייתי מאוכזב למדי מהערה זו.
