אהבה מחושבת

ז'אנר: רומן רומנטי הוצאה לאור: שלגי הוצאת ספרים עמודים: כ-208 אף אחד לא מסרב לרפאלה מנזיני. הוא חתיך, מצליח וחסר רחמים, ותמיד משיג את מבוקשו. אך מאיה קמפבל העקשנית, שנחשבת לעילוי במתמטיקה, מהווה את האתגר הגדול ביותר בחייו, כי על מנת לרכוש את החברה שהוא רוצה יותר מכול, עליהם להתחתן ולהוליד ילד. מאיה נדהמת מהצעת הנישואים של רפאלה, אך משפחתה האהובה שרויה בצרות כספיות, וזו ההזדמנות להציל אותם. אולי ראשה של מאיה אומר לא לאיטלקי המושך להפליא, אבל גופה – וליבה – אומרים בתקיפות כן!

1
הבית הענקי לא הרחק מנאפולי, שהותווה לעומת השמיים השטופים אור ירח, נראה כאילו יצא מסרט אימה גותי. חסרה רק סופת הרעמים המתבקשת כדי לקבוע את האווירה, משום שעטלפים כבר התעופפו סביב הצריחים, הרהר רפאלה מנזיני בשעשוע אירוני, כשיצא ממכוניתו מלווה בשומרי הראש שלו.

"יופי של מקום," העיר סאל, שהיה בגיל העמידה ושימש כראש צוות האבטחה של רפאלה, עם פריבילגיה של אדם שהיה אחראי לביטחונו הפיזי של רפאלה, מאז ילדותו. "אני אצמד אליך הלילה, גם אם אתה לא רוצה. אני לא סומך על סבא-רבא שלך. השמועה אומרת שבעברו, הוא היה רוצח אכזרי."

"בטח סתם מעשיות." רפאלה צחק.

"היחס שלו לאביך היה מחפיר. אדם שמנדה את הנכד שלו מהמשפחה עושה עוול לבשר מבשרו, והוא כנראה מסוגל לכל דבר."

רפאלה שתק, כי הכיר את האיש המבוגר ממנו טוב מספיק כדי לדעת שהוא תמיד האמין בלהט בחשיבות של קשרים משפחתיים. אך המושג משפחה היה חסר משמעות, עבור רפאלה. אימו סבלה מפגיעה מוחית, כתוצאה מתאונה בגיל ההתבגרות, ולמרות התקפי הזעם הבלתי צפויים שלה, התנהגותה הכפייתית והדחפים הפרועים שלה, עדיין אפשרו לה לגדל אותו, בנה היחיד. לא שהיא גידלה אותו בעצמה, מיליארדרית ספרדית שכמותה. ברור שלא. רפאלה גודל בידי מטפלות, שרק מעטות מהן שרדו לאורך זמן, עם התנהגותה ההפכפכה של אימו. הוא מעולם לא זכה לחיבוק, כי אצל אימו חיבה גופנית היוותה "עילה להרחקה". הוא לא הכיר את אביו, עד שגדל והפך לגבר. וגם איתו, לא היה לו שום מכנה משותף.

לאמיתו של דבר, רפאלה ידע זה מכבר שהוא לא לגמרי נורמלי. בעוד שלאנשים אחרים היו רגשות, לו היה חור שחור ענקי. רק דברים מעטים ריגשו אותו. רק עסקים, רווחים וכוח הפעילו את המנועים שלו. וכמו כן, הוא ידע שרק סקרנות הביאה אותו אל סף דלתו של סבא-רבא שלו.

אלדו מנזיני אולי היה בן תשעים ואחת, אך שמו המאיים עדיין הלך לפניו. שמועות על קשרים עם המאפיה, שחיתות ורציחות, שלא לדבר על טקטיקות עסקיות אלימות, עדיין דבקו לשמו. למרות שבנו מת, אלדו עדיין נידה את נכדו, טומאסו, מחייו – משום שהמרה את פיו. הסבא אף פעם לא סלח לנכדו, לכן ההזמנה ששלח לבנו של טומאסו, רפאלה, לבקר באחוזתו המבוצרת, הייתה מוזרה מאוד.

ואלמלא רפאלה היה משועמם, הוא לא היה מגיע. פשוט מאוד. קשרים משפחתיים לא השפיעו על הגעתו של רפאלה. מותה של אימו היורשת, מהתקף אפילפסיה, השאיר אותו עשיר כקורח בגיל שמונה-עשרה, ובזכות הישגיו העסקיים מאז, הוא היה בלתי פגיע. בזירה הבינלאומית, הוא היה אדם הרבה יותר חזק מכפי שאלדו מנזיני היה אי פעם במולדתו, איטליה. הוא היה מושא לפחד, למחמאות ולשבחים, בכל אשר הלך. מיותר לציין, שזה התחיל לשעמם.

שעמום הטריף את רפאלה. הוא ניסה להיאבק בשעמום, בכל דרך אפשרית. קצב התחלופה של נשים במיטתו התגבר עוד יותר. הוא ניסה צניחה חופשית, טיפוס הרים, צלילה ותמיד חיפש את הדבר שיפיג את השעמום. כי הוא ידע כמה בר-מזל הוא, שנולד בריא ועשיר ושהיה בכוחו להשיג כמעט כל מה שרצה. ובגיל עשרים ושמונה היה לו הכול: נשים יפהפיות, מסיבות שחיתות, נסיעות, חוויות מגוונות. ועם זאת הוא עדיין היה משועמם...

משרת קשיש הוביל אותם לתוך האחוזה המצמררת. אולם הכניסה הענקי התפאר בהוד המיושן של עידן אחר, ההפך הגמור מכל מה שרפאלה אהב, אך לראשונה זה זמן רב, רפאלה לא היה משועמם. מסדרון ארוך ספון עץ, מקושט בשורה של דיוקנאות משפחתיים קודרים, הוביל אל מה שהזקן כינה "המשרד של האדון". רפאלה הופתע לגלות שהיה שמח להקדיש רגע או שניים לסקירת אבות אבותיו, אך הוא הדחיק את הדחף המפתיע הזה, וכל תא עור בגופו הגבוה מאוד והחזק ניצת, למראה האיש הקשיש עוד יותר שישב מאחורי המכתבה, עם עוזר שהמתין לצידו. תווי פניו היו נשריים ומתוחים, אך עיניו הכהות היו עדיין חדות כעיני עוף דורס.

"אתה גבוה מאוד, יחסית למנזיני," העיר אלדו, באיטלקית.

"כנראה קיבלתי את גן הגובה," השיב רפאלה באותה השפה, שבה דיבר שוטף כפי ששלט בחצי תריסר שפות אחרות.

"אימא שלך הייתה גבוהה מאבא שלך. לא יכולתי לסבול את זה, אצל אישה," הודה אלדו.

רפאלה משך בכתף רחבה, שהייתה עטויה בחולצת כותנה לא רשמית. "אני מניח שלא הזמנת אותי לכאן כדי להתרפק על זיכרונות מההורים שלי."

"גם השיער שלך ארוך מדיי," המשיך אלדו להעיר. "והיית צריך להתלבש כראוי, לרגל המאורע. תשלח מכאן את שומר הראש שלך, ואני אשלח את שלי. השיחה שלנו צריכה להיות חסויה."

רפאלה הטה את ראשו אל סאל, והלה קימט את מצחו אך נסוג מהחדר בצייתנות, מלווה בבן-לווייתו של אלדו.

"ככה עדיף," קבע אלדו. "אתה יכול למזוג לנו משקה, אם אתה רוצה." יד מסוקסת הצביעה על ארון המשקאות שליד הקיר. "ברנדי, בשבילי."

לשם שינוי, רפאלה עשה כפי שהתבקש וחצה את החדר. פיו רטט בבדיחות, לנוכח אופיו החזק ויהירותו של האיש הזקן, שעמדו בסתירה לקליפת הגוף השברירית, הלכודה בכיסא גלגלים.

"אתה מרבה להתראות עם אבא שלך?" שאל אלדו, כשהנין שלו הניח גביע ברנדי בטווח ידו.

"לא. פגשתי אותו רק כשכבר הייתי מבוגר. אני רואה אותו כמה פעמים בשנה," השיב רפאלה, בחוסר שימת לב.

"טומאסו הוא חרפה למשפחת מנזיני, והוא חסר עמוד שדרה כמו מדוזה!" הכריז אלדו במרירות.

"הוא מאושר," ענה רפאלה, בביטחון גמור. "וזה, יחד עם העסק הקטן שלו והמשפחה שלו, מספק אותו. לכל אדם, יש חלומות אחרים."

"הייתי מסתכן ומנחש שהחלום שלך לא כולל בית וילדים," מלמל הזקן ביובש רב.

"נכון, אבל אני לא נוטר לאבי טינה, על החלום שלו," השיב רפאלה, ועיניו הכהות שצבען היה זהב בוהק התרחבו באזהרה, כשבחן את סבא-רבא שלו. הוא רצה ש"העוף המוזר הזקן" יקלוט את המסר, שאומנם הוא לא בדיוק קרוב לאביו, טומאסו, לאשתו השנייה של אביו או לשלוש אחיותיו למחצה הקטנות, אך הוא יגן עליהם, מפני כל מי שמבקש לפגוע בהם.

"תן לי לעדכן אותך בהיסטוריה ישנה." אלדו נשען לאחור בכיסא הגלגלים שלו.

רפאלה ערסל את הוויסקי ביד שחומה אלגנטית והשתרע בכורסה. הוא קיווה שהסיפור לא יהיה ארוך, משום שכבר התחיל להתחרט על הדחף שהביא אותו לכאן.

"כשהייתי בן עשרים ואחת, הייתי מאורס לג'וליה פאריזי. המשפחות שלנו ניהלו עסקים מתחרים. האבות של שנינו רצו שנתחתן, אבל שיהיה לך ברור–" אלדו זקר את סנטרו הגרמי, כדי להדגיש את הנקודה "–הייתי מאוהב בה מאוד. שבוע לפני החתונה, נודע לי שהיא שוכבת עם אחד מבני הדודים שלה ושהיא לא האישה הצעירה ההגונה שחשבתי שהיא. הייתי צעיר, פגוע... דפקתי לה ברז בחתונה, כי רציתי לבייש אותה כמו שהיא ביישה אותי."

"ו...?" דובב אותו רפאלה, כשהזקן שקע במחשבות על העבר.

"אבא שלה רתח מכעס על הזלזול שהפגנתי ושינה את הצוואה שלו. בן למשפחת מנזיני לעולם לא יוכל לקנות או להשיג את העסק של פאריזי. העסק יכול להחליף ידיים, רק באמצעות נישואים בין שתי המשפחות ולידת ילד."

רפאלה גלגל עיניים. "קוצר ראייה, בלשון המעטה–"

"העסק הוא עכשיו אחת מחברות הטכנולוגיה הגדולות בעולם," הודיע לו אלדו, מגיע לשורה התחתונה. "ואם תעשה את מה שאני רוצה שתעשה, הוא יהיה שלך–"

"איזו חברה?" דחק בו רפאלה, שהעניין שלו סוף-סוף התעורר. הוא מנה שמות שונים, עד שאלדו הנהן באישור. "ברצינות? והיא יכולה להיות שלי? במחיר של אישה וילד?" תווי פניו השחומים הרזים התכרכמו בשאט נפש. "כמו שתיארת לעצמך, לא הסגנון שלי."

"מאז ג'וליה, טיפחתי שאיפה להשיג את החברה הזאת. השאלה לא עלתה בדור של בני, כי למשפחת פאריזי לא היו בנות בגיל מתאים, אבל כשהנכד שלי, טומאסו, הגיע לפרקו, הייתה להם בת פנויה בשם לוצ'יה."

"ואבא שלי דפק את ההזדמנות שלו," התערב רפאלה. "הוא כבר סיפר לי את החלק הזה בסיפור. אתה רצית שהוא יתחתן עם לוצ'יה, אבל הוא כבר היה מאוהב באימא שלי ובמקום זה בחר בה."

"יופי של ראיית הנולד," עקץ אלדו בעיקום פה. "היא נשארה נשואה לו רק עד שאתה נולדת ואז זרקה אותו. כמה אבות חורגים היו לך?"

רפאלה משך בכתפיו. "חצי תריסר. אבא שלי אולי לא היה העיפרון הכי מחודד בקלמר, אבל הוא היה הכי טוב מתוך חבורה מפוקפקת."

"אתה לא יודע את כל הסיפור," טען אלדו. "לא רק שטומאסו לא התחתן עם לוצ'יה, אלא הוא גם שילם ללוצ'יה ולמאהב שלה מכספי שלי, כדי שיברחו לאנגליה ויחמקו מחמת הזעם של משפחתה!"

רפאלה חשק את פיו החושני הרחב. הוא כמעט פרץ בצחוק לשמע ההכרזה האיומה הזאת, שלמרות כל השנים שחלפו, עדיין ככל הנראה עצבנה ביותר את הזקן. "הוא גילה יוזמה," אמר בנוקשות. "עם זאת, אני מאמין שהיא כבר הייתה בהיריון מהמאהב שלה, ולא יכולת לצפות מאבי להתחתן איתה, למרות–"

"למה לא?" צווח אליו הזקן, במרירות נוקבת. "כל ילד היה ממלא את תנאי הצוואה, אם הוא היה מתחתן עם לוצ'יה פאריזי."

רפאלה הבין שהוא לא מתעסק עם אדם הגיוני ולא הופתע כלל, שאביו ברח לאנגליה ולסגנון חיים צנוע, שהיה רחוק מאוד ממשפחתו העשירה. טומאסו, שהיה גבר שקט ועדין, לא היה מצליח להתמודד עם האישיות של סבו השתלטני או עם דרישותיו. בצורה דומה למדיי, אימו של רפאלה, ג'ולייטה, רמסה את טומאסו כמו מכבש קיטור. "זה היה מצער," אמר, כשהניח את כוסו על השולחן והחליט להסתלק מהאחוזה בלי לבזבז זמן נוסף.

"אבל לא מצער כמו שזה יהיה, אם גם אתה תתעלם מהאפשרות להתחתן עם בת למשפחת פאריזי."

"אני לא מוכן להתחתן עם אף אחת," הבהיר רפאלה, בפסקנות קרירה.

"אבל האישה הזאת יפהפייה, ואתה לא תצטרך להישאר נשוי לה," ציין אלדו מנזיני והשליך תיקייה על השולחן. "תעיף מבט..."

לרפאלה לא הייתה שום כוונה להעיף מבט בצאצאית כלשהי לשבט פאריזי. הזקן היה כפייתי ולא מאוזן, ורפאלה פגש די והותר אנשים כמוהו, כשגדל עם אימו הפגועה. "אני לא מעוניין. אני לא זקוק לכסף או לחברה," השיב חלקות וקם מכיסאו.

"אם תסכים לשקול את ההצעה, אני אחתום בזה הרגע שאני מעביר לידיך את האימפריה העסקית שלי. עורך הדין שלי מחכה בחדר הסמוך," אמר לו אלדו. "לוצ'יה פאריזי-לשעבר ומשפחתה כבר בכיס שלי."

"על מה אתה מדבר?"

"לוצ'יה התחתנה עם אידיוט. הם שקועים בחובות עד מעל הראש, והחובות שלהם שייכים לי. מה אתה חושב שאני מתכוון לעשות איתם?"

"בכלל לא מעניין אותי," השיב רפאלה בכנות וחשב על ההצעה, הנוגעת לאימפריה העסקית של אלדו. חברת טכנולוגיה דועכת שזקוקה למהפך חדשני, אתגר עסקי מהסוג האהוב עליו מכול. זה מה שמשך אותו, לא הכסף, לא. האתגר של לבנות מחדש, לעצב מחדש, להחדיר מרץ חדש הוא שדחף את מוחו הפיקח לפעולה, לראשונה מאז נכנס לחדר. הוא אהב סדר, מסגרת, אחרי ילדותו הכאוטית.

"ואם אתה רוצה לרכוש את החברה השנייה, שתשתלב נפלא עם החברה שלי, תתחתן עם היפהפייה. אני יודע שרק יפהפייה תפתה גבר עם... בוא נאמר... תיאבון כמו שלך?" אלדו נהנה לראות שהקפיא את רפאלה במקומו ולגלות שהמחקר שערך על אופיו של הנין שלו הצדיק את עצמו.

כמו אלדו, רפאלה היה ממזר אכזרי בעסקים, מעסיק קשוח ותובעני ושאפתני ביותר. כמו שאלדו היה פעם, הוא היה מומחה בנשים יפות. כמו אלדו, הדבר שהכי הלהיב את רפאלה היה אתגר עסקי. אך רפאלה קיבל דברים רבים מדיי, בשלב מוקדם מדיי, בגיל צעיר מדיי. יותר מדיי כסף, יותר מדיי הצלחה, יותר מדיי נשים. הוא היה זקוק למשהו או למישהו, שיקרקע אותו בחזרה במציאות. אלדו גיחך בינו לבינו, כשראה את רפאלה מרים את התיק, שלפני רגעים בלבד סירב אפילו לבחון: מלכודת הדבש.

רפאלה לטש עיניים בצילום הצבעוני. היא הייתה גבוהה ובהירה, עם שיער משיי ארוך שהשתפל עד מותניה, עור חרסינה מושלם ועיניים בצבע רענן של שרכי אביב. תווי פניה היו... מושלמים, קלאסיים. אך בעולמו, נשים יפות יש כמו זבל, והוא היה מעדיף לחתוך את זרועו הימנית, מאשר להתחתן עם מישהי וללדת ילד. הוא דפדף הלאה וגילה שמנת המשכל שלה גבוהה משלו, ורפאלה היה פיקח פי שניים מרוב האנשים. המחשבה על יפהפייה אינטליגנטית קסמה מאוד לגבר, שהשתכנע זה מכבר שכל הנשים היפות באמת מטורללות על כל הראש, כמו אימו המנוחה, או משעממות ורדודות וכל-כך מאוהבות במראה שלהן, עד שהן כלל לא טרחו לבדוק אם יש להן משהו נוסף להציע לעולם. אך מאיה קמפבל, בתה של לוצ'יה פאריזי, תהיה התנסות שונה בתכלית השינוי...

"אני מגיש לך אותה על מגש. הנציגים שלי כבר דרשו ממשפחתה לפרוע את החובות. אתה יכול להופיע, כמו אביר על סוס לבן, ולהציע לה חבילת הצלה."

"אם לדבר גלויות, אני לא הטיפוס של 'האביר על הסוס הלבן'," אמר רפאלה ביובש. "אם אני אלך על זה, אני אהיה גלוי מההתחלה. אני לא משחק משחקים. אני מסרב להיות מישהו, מלבד מי שאני."

"כך מדבר גבר צעיר מיוחס מאוד," העיר אלדו.

תגובתו של רפאלה הייתה משיכת כתפיים חיננית אדישה. היו לו מעט מאוד אשליות לגבי אופיו, אך רק אנשים מעטים ידעו מה הוא עבר כילד וכמתבגר, כשהיה צעצוע חי ומדבר של אישה עם בעיות נפשיות, יום אחד סובל מהתעללות, למחרת מפונק עד בלי די. הוא לא היה בקטע של רחמים עצמיים, כפי שלא היה בקטע של חמלה. הוא לא סמך על אנשים, וזה לא פגע בו. לא היה לו אכפת מאנשים, וזה שמר עליו בבגרותו, מהסיוטים שרדפו אותו בילדותו. אם אין לך ציפיות, אתה לא מתאכזב. הגישה התאימה לו.

הוא קיווה שהיא תתאים גם למאיה קמפבל, משום שהוא רצה את החברות הללו. הוא ייקח אותן ויעשה כל מה שנדרש, כדי לשקם אותן ולהחזיר לשתי היוזמות העסקיות את הצמיחה והרווחיות.

"אני מתחיל להתעייף," נאלץ אלדו להודות, כשראשו החל לצנוח. "לקרוא לעורך הדין שלי?"

רפאלה חייך את חיוכו הנדיר-מאוד. "תודה לך על חוויה מבדרת, אלדו. ועל הסיכוי לבידור נוסף באופק."

"היא באמת יפהפייה."

"לא האישה, העסק!" סתר אותו הנין שלו בקוצר רוח.

המסמכים למסירת הנכסים של אלדו כבר הוכנו לחתימה. עורך הדין הופיע מלווה בשני עדים, שניהם רופאים.

רק בצאתו מהאחוזה, גילה רפאלה מה דחף את אלדו מנזיני להחליט למסור את האימפריה שלו לפני מותו.

"דמנציה," אמר לו אחד הרופאים, בהינד ראש. "בעוד כמה חודשים, מי יודע מה הוא יהיה עדיין מסוגל לעשות? בגילו, ההידרדרות עלולה להיות מהירה, והוא יודע את זה."

רפאלה חש דקירת צער, בלתי צפויה לחלוטין, וידע שהוא יבקר שוב, בין אם יתחתן כדי להשיג את החברה השנייה ובין אם לא.

 

"אוי, אלוהים, בחיים לא ראיתי גבר יפה יותר!" זימרה ניקול, הכלה המיועדת, לצד מאיה.

"איפה?" דרשה לדעת אחת החברות האחרות של מאיה.

"ליד הבר... נכון שהוא פשוט חלום?" ניקול נאנחה בערגה.

מאיה העיפה מבט אינסטינקטיבי לכיוון הבר וראתה אותו. זונה ממין זכר, תייג מוחה מיידית. הוא התנשא לגובה מטר ותשעים ושלושה סנטימטרים לפחות, בנוי לתלפיות אך עדיין רזה וגמיש, שעון על הבר באזור האח"מים של המועדון, עם ביטחון מנצנץ שבהק כמו הילה של מלאך. גבר שהיה לו נוח מאוד להיות מוקד ההערצה של כל עין נשית בחדר, שרגיל לתשומת לב ולהערכה, למרות שלבש ג'ינס קרועים וחולצת טי שחורה ונעל מה שנראו כמו מגפי אופנוענים. אין ספק שהוא זכה להתפעלות, בכל אשר הלך.

והדבר ניכר בו. הוא ידע בדיוק עד כמה הוא משגע.

שיער שחור מבריק נגע בכתפיו וצל כהה של זיפים הדגיש את לסתו החזקה ואת פיו המושלם, מבליט את עצמות לחייו הגבוהות, שמצדיקות התעלפות. ללא הזיפים, השרירים המפותחים והשיער הסתור, ייתכן שהוא היה נראה יפה או משורטט מדיי, כמו כמה מדוגמני-העל. טפט יפה, קטלגה אותו, אבל יש להניח שמופקר ביותר וממש לא הטיפוס שלה. היא איבדה מייד עניין והסבה מבטה.

מצד שני, היא לא "עשתה" גברים, כמו החברות שלה מהאוניברסיטה. למאיה לא היה זמן לדייטים, וגם התפרפרות בשביל ריגוש גופני מהיר אף פעם לא קסמה לה. החיים היו קצרים מכדי לבזבז אותם על גבר. פיה הרך התעקל מהמחשבה, והיא תהתה אם אביה, שהיה אדם נחמד ללא תקנה, גרם לה לסלוד מכל הגברים האחרים ובמידה מסוימת, הפך אותה למרירה.

אחרי ככלות הכול, אביה היה אדם מקסים, אוהב, טוב מזג ואכפתי, אבל בעסקים הוא היה אסון, ומציאות זו, בשילוב עם החובות שצבר, שלטו בחייה של מאיה, תקופה ארוכה מכפי שרצתה לזכור. שנות נעוריה היו טשטוש של פקידי בית משפט, גובי חובות, מכתבים מאיימים והדאגה המתמדת לגורל משפחתה. היא הייתה צריכה לדאוג להוריה, לאחותה התאומה, איזי, ולאחיה בן האחת-עשרה, מאט, שהיה מרותק לכיסא גלגלים. נראה שאיזי לא התרעמה על המציאות הקשה של חייהן ועל הוריהן חסרי האחריות, שגזלו מבנותיהם שנות נעורים נורמליות. אך מאיה תהתה תכופות איך הייתה מרגישה, לו היו לה הורים עצמאיים רגילים, שלוקחים על עצמם את הדאגה, במקום להניח לילדיהם לדאוג להם.

ובן רגע, היא הרגישה רע בגלל מחשבות אלו, בגלל האכזריות והאנוכיות ונטירת הטינה שלה.

הוריה לא אשמים, שהם תמיד היו עניים. אף אחד מהם לא ניחן בכישורים המבוקשים או בהישגים הלימודיים שדרשו מעסיקים, וממילא אימהּ יכלה לעבוד רק במשרה חלקית, בגלל הטיפול בבנה הנכה. מאיה אף פעם לא הבינה, איך אחד העסקים המתרסקים של אביה הצליח להכניס מספיק כסף, כדי לאפשר להוריה לקנות בית בלונדון, אך הבית היה ברשות הוריה עוד לפני שהיא ואיזי נולדו, והנכס הקטן היה הגורם היציב היחידי בעולם הכספי הקטסטרופלי שלהם. הוא היה היתרון היחידי שלהם, כמשפחה.

מאיה השלימה שני דוקטורטים במתמטיקה באוניברסיטה, אחרי שסיימה את לימודיה בגיל שמונה-עשרה. לתווית של עילוי שהוצמדה לה מגיל צעיר היו רק שני יתרונות, שהיא זיהתה. ראשית, הצטיינות אקדמית אפשרה לה לממן את לימודיה, כי זיכתה אותה במלגות ובפרסים. ושנית, היא סיפקה לה כושר השתכרות גבוה יותר במשרות ובפרויקטים זמניים, שדרשו התמחות במתמטיקה. מאיה תמיד יכלה להשיג עבודות נוספות, אבל אילו הייתה לה אפשרות בחירה, היא הייתה נכנסת למחקר אקדמי, כי מלבד הצרכים של משפחתה, כסף לא היה חשוב לה כל-כך. היו כל-כך הרבה דברים חשובים וקבועים יותר מכסף, חשבה בצער על רחבת הריקודים. היא תהתה למה ניקול נעצה בה מבטים מלאי משמעות, עד שיד נגעה קלות בכתפה, כדי למשוך את תשומת ליבה.

מאיה הסתובבה במהירות, ולמרות העקבים הגבוהים מאוד שלה, שהרימו אותה לגובה של מטר ושמונים, היא נתקלה בצורך הלא מוכר להטות את ראשה לאחור, כדי לראות את הגבר שפנה אליה. וזה היה הוא, הבחור מהבר. היא נדהמה, כי לא הייתה הימור מוצלח, והיא הייתה מצפה מגבר כמוהו לזהות זאת. הבגדים שלה היו שמרניים, התנהגותה שקטה, והיא לא שתתה. כל הדברים האלה היו אמורים לאותת לו בבירור, שהיא לא זמינה ל"בילוי לילי".

"תצטרפי אליי, למשקה," אמר לה. הוא בהחלט לא שאל; זו הייתה פקודה.

מאיה רק צחקה והחוותה, כהסבר, על הסרט הוורוד המטופש, שאולצה ללבוש. "מצטערת, אני בערב בנות. גברים לא מוזמנים."

היו לו עיניים כהות שקועות, קשות כמו גרניט שחורה, עם הדגשים זהובים קטנים, והוא לא הצליח להסוות את הבלבול שלו מהסירוב שלה, כי לשבריר שנייה עיניו התלקחו כמו זיקוקים לעומת שמי לילה. והיא סלחה לו כי מקרוב, הוא היה אפילו משגע מכפי שהיה מרחוק, והיא שיערה שלא היה לו ניסיון רב עם סירוב מצד נשים. הוא הקרין חיוניות זהובה שכללה עור ארד, מרץ ואנרגיה גברית מרוסנת. וכמו כל הגברים, היה לו אגו והיא פגעה בו מעט.

"את משוגעת?" סיננה ניקול באוזנה ותפסה בזרועה, כדי להצעיד אותה בחזרה אל השולחן שלהן ולספר לשאר הבנות מה מאיה עשתה.

מאיה נתקלה במקהלה של מחאות. היא הופתעה מהתגובה. הבנות היו מוכנות לעטוף אותה באריזת מתנה ולמסור לו אותה. טיעונים שונים נזרקו אליה, מבלי להתבקש: היא רווקה, מותר לה לנטוש את מסיבת הרווקות, כדאי לה לנצל הזדמנות שנקרית בדרכה, והיא חנונית מכדי להבין שגבר כזה מופיע רק פעם בחיים.

"הוא אמר, 'תצטרפי אליי, למשקה'. זו לא הייתה בקשה, זו הייתה פקודה," התגוננה מאיה, כשהצליחה לבסוף להשחיל מילה. "הוא ממזר יהיר."

"חייבים לצפות לכמה פגמים, בכל השלמות הזאת," התלוצצה מישהי, מבלי להתרשם מהטיעון.

"את באמת טוענת שבחור כזה לא עדיף על לחרוש בצדקנות כל לילה על המחשב שלך, כמו שאת עושה?" הגבירה מישהי אחרת את קולה.

וחיוכה המנומס של מאיה קפא קצת כי ההערות האלו בהחלט נטפו קנאה. למרבה הצער, היא הייתה רגילה להתמודד עם קנאה, אחרי ששימשה מטרה להצקות קשות בבית הספר בגלל הישגיה הלימודיים. חבריה ללימודים העדיפו להאמין שהיא צריכה לקרוע את התחת מהבוקר עד הלילה כדי להשיג את התוצאות שקיבלה, והיא הניחה להם להאמין בשקר הזה. מסתבר שחנונית חרשנית עדיפה על מישהי שניחנה בזיכרון צילומי ובמנת משכל שמגיעה למספרים התלת-ספרתיים הגבוהים ביותר. מאיה עסקה באלגברה מגיל שלוש; היא לא הייתה צריכה לחרוש.

רפאלה חזר אל הבר והרגיש מעורער קשות. הוא רצה לפגוש אותה במקום ניטרלי בתנאים שלו, אבל ממבט ראשון היא לא תאמה את ציפיותיו. היא הייתה לבושה בחוסר טעם; אי-אפשר היה להעלים עין מהמגרעה הברורה הזאת. השמלה השחורה גבוהת הצווארון שלבשה הייתה מעוצבת כמו שק, אבל למרות זאת לא הצליחה להסתיר את אורכן של רגליה הארוכות המטמטמות או את קימוריה העדינים, בשדיים ובירכיים. באשר לפניה, לתדהמתו של רפאלה, היא הייתה נטולת קוסמטיקה. פניה היו נקיות מאיפור, אפילו בלי אייליינר או מסקרה. למזלה, עור החרסינה החיוור שלה היה חלק ומושלם, הרהר ברוגז, ועיניה הירוקות היו כה כובשות, עד שהיא יכלה לוותר על תיחום מלאכותי. אך היא כן סירבה לו. רפאלה הזמין לעצמו משקה שני נדיר וחרק את שיניו הלבנות המושלמות.

נשים לא הפנו את הגב לרפאלה מנזיני. זה לא קרה. הוא היה המום, כאילו כלב מאולף הוריד לו פתאום את היד בנשיכה. גברים אחרים נתקלו בנפנופים מצד נשים, רפאלה לא. היא בקושי העיפה בו מבט, התייחסה אליו מייד בביטול, חשב, ולסתו נחשקה אפילו יותר. הוא הזמין לה קוקטייל מפונפן ושלח אותו אל השולחן. היא נופפה לכיוונו בהתנצלות בבקבוק של מי סודה והעבירה את הקוקטייל אל אישה אחרת בשולחן. בשלב זה, רפאלה כבר היה מוכן לחנוק אותה, כי היא לא הייתה הטרף הקל שחשב שתהיה. הוא התעצבן, כשהסובבים אותו לא השתלבו במסגרת שקבע להם. הוא עזב את המועדון במצב רוח קודר, ותסכול זועם בעבע בו קרוב לפני השטח, כשהגניב לעברה מבט משתהה אחרון.

מדרה די כריסטו... משום מה, היא נראתה עכשיו אפילו יפה יותר, שיער בלונדיני בהיר מנצנץ כהינומה במורד גבה, כשהיא הניעה את ישבנה הקטן המעוגל לקצב המוזיקה עם אחת הנשים האחרות, רגליים מושלמות ארוכות מציצות, הסנטר הקטן הנחוש זקור ומודיע שלא אכפת לה משום דבר, מאף אחד. טוב, היא תלמד שזה לא נכון, נשבע לעצמו רפאלה והתכחש לפעימה במפשעתו, שניחנה ברצון משל עצמה; היא תלמד שהיא לא יכולה להתעסק עם רפאלה מנזיני ולצאת מזה ללא פגע.

"אני חושב שהיא בחורה נחמדה... לא התכוונה לפגוע בך." סאל פצח בנאום מפתיע על המדרכה, כשדלת הלימוזינה נפתחה כדי לאפשר לרפאלה להיכנס. "לא הסגנון הרגיל שלך. אין בה שום דבר פלרטטני, אין בשמלה שלה שום דבר חושפני, פשוט לא הטיפוס הרגיל שלך."

רפאלה סינן קללה באיטלקית וכעס על ההרגעה המנחמת, שסיפק מי שהיה קרוב לוודאי הדמות האבהית ביותר בחייו.

"לא הייתי יודע מה לעשות עם בחורה נחמדה."

"רובנו מתחתנים עם הבחורות הנחמדות," השיב סאל בעליזות.

כמובן, סאל ידע שהיא בת למשפחת פאריזי, מסוכנות החקירות שהוא שכר כדי לאתר אותה, עבור רפאלה. ועם זאת, הם טרם נפגשו רשמית. מאיה פאריזי... רפאלה התענג על השם. הוא התאים לה יותר מקמפבל, שם שהיה סתמי מדיי, בשביל בלונדינית שהצליחה לצוד את עינו גם בשמלת שק, בלי שום איפור או סיליקון או בוטוקס, או אף אחד מהשיפורים המלאכותיים שרפאלה התרגל לפגוש אצל הנשים שלקח למיטה.

אך אם הוא יתחתן עם מאיה, זה לא יהיה כדי להישאר נשוי לה, כפי שסאל רמז. מטרתו תהיה לשכב איתה ולהכניס אותה להיריון, הרהר רפאלה בקור. משום מה, הרעיון כבר לא דחה אותו כמו לפני שבוע. למעשה, הוא גילה שהוא מדליק את היצר המיני השחוק שלו, כי זה היה משהו חדש, משהו שונה. אבל רק לפרק זמן קצר, עד שהמטרה תושג. ולא, הוא לא יישאר נשוי לה, הוא ישחית אותה עם תענוגות ואז ייפטר ממנה, דבר שהיה שגרתי למדיי אצלו. אחרי ככלות הכול, הוא היה ידוע לשמצה, בטווח הקשב הקצר שלו עם נשים.