דף הבית > אופק עקרב
אופק עקרב
הוצאה: ספרי קורל - הוצאה לאור
תאריך הוצאה: 06-2024
קטגוריה: ספרי רומנטיקה וארוטיקה
מספר עמודים: 224

אופק עקרב

         
תקציר

אלונה התייאשה מהחיפוש אחר אהבה. ללא משפחה תומכת ותוך שהיא מטפלת באימה הדיכאונית, היא נאבקת כדי לשרוד את החיים בעיר הגדולה.

החיים המשעממים שלה מתנהלים על מי מנוחות עד למפגש בלתי צפוי עם מפיקת חתונות, שמחליטה לקחת אותה תחת חסותה. מאותו רגע חייה משתנים, ואלונה נקלעת למצבים שונים המאלצים אותה להתמודד ולהילחם ותוך כדי היא מגלה את עצמה מחדש, וגם את האמונה באהבה, אך בדיוק כמו העקרב העוקץ את עצמו, מרוב כאב, אכזבות וחוויות מעצבות חיים, גם אלונה מתקשה להתמודד ולהאמין כי היא ראויה לאהבה

קומדיה רומנטית, קלאסית ושובת לב זו עוסקת בכאב ובסימני השאלה שמטרידים את כולנו; שייכות, קבלה, להיות אהוב ונאהב, וההבנה שכל אלה מגיעים לנו ושאסור לנו להתבייש בצרכים הבסיסיים האלה שיובילו אותו ליכולת לממש את עצמנו.

יעל כהן אלואה היא אסטרולוגית קבלית, בת מזל תאומים, עיתונאית לשעבר, נשואה, אם לארבעה ובעלים של כלב. זה ספרה הראשון.

פרק ראשון

פרולוג
יולי 2010

הכול התחיל בכלל מטעות. המצחיק הוא, שרגע אחרי שנטלתי את הכדורים, כבר התחרטתי. למען האמת, נבהלתי. שכבתי שם על המצעים הדהויים. מצעים בצבע בז׳ עם פרחים קטנים וצפופים בגוונים של אדום וכחול, שידעו ימים טובים יותר. הבטתי בתקרה המצהיבה וחיכיתי. חיכיתי וקיוויתי שמישהו יבוא ויציל אותי.

כשמישהו רוצה להינצל, אך מבין שאף אחד לא מתכוון להציל אותו, הברירה היחידה שיש לו היא להציל את עצמו. זה בדיוק הסיפור שלי. אף אחד לא התכוון להציל אותי. הזמנתי מונית וסחבתי את עצמי בקושי לתוך המעלית. זו הייתה מעלית ישנה בעלת שתי כניסות. הדלתות נסגרו. המתנתי שיפתחו בקומת הקרקע, אך פתאום נהיה חושך. שקט.

כשהתעוררתי, מצאתי את עצמי בחדר נקי ופלורסנטי מדי מאחורי וילון בצבעי פסטל בהירים וריח חזק של חומרי חיטוי. הראש כאב לי, הרגשתי כאילו מישהו מבחוץ לוחץ אותו חזק ומועך ומועך והגוף היה כבד. כואב, כאילו מישהו בעט בי מכל כיוון אפשרי מתברר שממש התרסקתי. פתחתי את הראש והרגליים שלי היו מלאות סימנים כחולים. אחרי שבדקו אותי וראו כי מלבד החתך בראש גם ברך ימין השתפשפה והשפה התחתונה נחתכה נפתחה מעט. תפרו לי את החתך בחמישה תפרים וסניטר נחמד העביר אותי בכיסא גלגלים להשגחה במחלקה.

הפעמים הרבות שבהן ביקרתי את אימא בבית חולים אחרי האירוע המוחי שעברה והאשפוזים התכופים כילדה חולת אסטמה, עוררו בי סלידה עזה מבתי חולים. מהריחות החזקים. האור הבוהק והזמן שעומד מלכת הרתיעו אותי. שוב מצאתי את עצמי שוכבת שם על המיטה עם המזרן הקשה ועם המצעים הקרים. השמש שלחה קרניים ראשונות של בוקר. האור החיוור התנגש בווילון עם הצורות הגיאומטריות שנראה שלא הוחלף מאז שנות התשעים המאוחרות. מישהו באמת חשב שהצורות האלה והצבע הוורוד החיוור יכניסו רוגע במאושפזים? בכל אופן, רוגע היה הדבר האחרון שהרגשתי. הרגשתי מחנק. חיכיתי שאוכל לקום ולברוח. לברוח מהבדידות הרועמת ומהכאב שלא נגמר. לשכוח שכל זה קרה. רק לחזור הביתה, להיכנס מתחת לשמיכה ולבכות את כל מה שעצור עמוק בפנים.

״אלונה רוזנפלד?״ מישהי קראה מהכניסה לחדר.

״זאת אני.״ עניתי בקול צרוד. אישה מלאה בעלת שיער קצר ואדמוני עם משקפיים מנומרים בסגנון חתולי ושפתון בצבע בורדו נעמדה מולי. הבטתי בחולצת הטלאים הרחבה בגוני טורקיז מנומר וחשבתי לעצמי שהיא ללא ספק אחת מתאונות האופנה המחרידות ביותר שראיתי.

״נעים מאוד, אני אווה אמויאל-לוי, עובדת סוציאלית מטעם בית החולים. אנחנו יכולות לדבר?״ היא אמרה וחייכה אליי.

״האמת היא שהכל בסדר. הבנתי את הטעות שעשיתי, אני מתחרטת עליה. אני לא רוצה למות.״

״אני מבינה.״ היא הביטה בי בחשדנות. חזרה שוב עם הטיית ראש ונענוע כבד.

״תראי אלונה, בית החולים לא יכול להכריח אותך ללכת לטיפול פסיכיאטרי. יחד עם זאת לפי פרוטוקול בית החולים, אני מחויבת לדווח והפסיכיאטר המחוזי יאבחן את מצבך ויחליט על המשך הטיפול שלך. אנחנו רוצים להיות בטוחים שלא תפגעי בעצמך. עלייך לדעת שישנם גורמים שיוכלו לעזור לך להתמודד עם מה שאת מרגישה.״

כל מילה שהעובדת הסוציאלית הוסיפה הרגשתי את הדמעות מתנקזות בשפת העין, מאיימות לפרוץ ולשטוף אותי ואת תחושת ההשפלה שחנקה אותי. השפה רעדה והגרון כאב מהמחנק. העובדת הסוציאלית התיישבה ליד המיטה, הסירה את משקפי הראייה שלה.

״אני מבינה שעברת הליך רפואי להפסקת הריון לאחרונה, נכון?״ אמרה בלחש והכאב בליבי התחלף בכעס. רציתי לצעוק עליה שתניח לי, אך לא יכולתי לדבר. איך היא יודעת על זה? באיזו זכות היא מחטטת לי בחיים האישיים? בכלל מותר לה לעלות נושא כל כך אישי וכואב? רתחתי מבפנים ושתקתי.

הכאב התחלף בכעס. מה? מה? מה? איך את בכלל יודעת דבר כזה? הקול בתוכי צעק, אבל לא יכולתי לדבר. הרגשתי חוסר שליטה על גופי ועל התחושות שהציפו אותי מכל עבר. לא מסוגלת להביט בה.

״אתמול בלילה כשהגעת היית מעורפלת וסיפרת על כך לצוות הרפואי,״ היא השתעלה שיעול יבש. ״הצוות היה חייב להעביר לי את המידע.״

אני אשמה... בלית ברירה לקחתי נשימה עמוקה ואספתי את עצמי. ״אני בסדר עכשיו. אם לא אכפת לך, אני עייפה. אני רוצה להיות לבד.״

היא מתחה את חולצת הטלאים המחרידה ויצאה מהחדר.

משכתי את השמיכה מעל לראשי. הדמעות שטפו את פניי. לא מנעתי מהן להרטיב את הכרית ואת גלי שיערי הפזור שנחו עליה. קברתי את פני בכרית וצרחתי בקול, מחניקה את הבכי והכאב בתוך הכר, יודעת שאין מי שישמע. כל גופי כאב. אני בחרתי להפסיק את ההיריון. אני בת עשרים ושלוש והדבר האחרון שרציתי בחיים הלא מתפקדים שלי זה ילד. למזלי, הפסקתי את ההיריון בשלב מוקדם. עברתי את זה בשלום. זה קרה לפני יותר משנה. אז למה לעזאזל, אני שוכבת פה ובוכה בגלל זה? אני מרגישה בודדה יותר מאי פעם. לא סיפרתי על כך לאיש. אפילו אחותי לא יודעת. עם השאלות, הבושה והריקנות הגדולה בכיתי עד שנרדמתי. שם במיטה הקרה בחדר הזר, לחה מדמעות ועטופה בעייפות של שנים.

״אלונה רוזנפלד?״ הפעם היה זה קול עמוק של גבר.

״זאת אני.״ עניתי בקול חלש וצרוד. לחדר נכנסו שני גברים שנראו בשנות החמישים לחייהם. האחד כפוף לבוש בחלוק לבן, שיערו מאפיר ופרוע, על אפו התנדנדו משקפי ראייה. הגבר בחלוק הלבן הביט בי, ויישר את המשקפיים על אפו. הוא עיין בגיליון הרפואי שבידיו, ושוב הרים אליי את מבטו, ״אלונה, שלום אני דוקטור שרון וזה פרופסור כאמל, הפסיכיאטר המחוזי. שמעתי על המקרה שלך. אני מציע שנשאיר אותך גם הלילה להשגחה. אנחנו רוצים לראות שהיציאות סדירות ושהחבלה בראש לא מזדהמת. אם לא יהיו שינויים במצבך ופרופסור כאמל יאשר את השחרור, מחר בבוקר תוכלי לחזור לביתך.״

הנהנתי בהבנה. הוא הסתובב והתחיל לצעוד. ״כן, דוקטור.״ קול בקע מעבר לווילון.

אומייגוד! לרגע לא חשבתי שיש איתי עוד מישהו בחדר. מתי לעזאזל היא עברה לכאן? האם היא שמעה את השיחה בבוקר עם העובדת הסוציאלית? האם היא שמעה אותי בוכה?

״אלונה?״ הרופא המקריח בעל המבטא הערבי הביט בי במבט רך, מעביר את עיניו ממני לגיליון הרפואי המפורט שלי.

״את בת עשרים ושלוש? בריאה בדרך כלל?״

״כן.״

״האם יש מחלות רקע במשפחה?״

״לא.״

״האם יש מישהו שיודע שאת פה?״

״לא.״

״בעקבות הפציעה שלך והנסיבות איתן הגעת, האם מישהו פגע או ניסה לפגוע בך?״

״לא.״

״האם את ניסית לפגוע בעצמך?״

״כן...״ עניתי בלחש. הוא המשיך לחקור אותי על משפחתי, על ההפלה שעברתי, על הילדות שלי ועל מה שקורה היום בחיי.

בסוף השיחה, הוא הסתכל עליי והודיע לי שיאשר את שחרורי מחר בבוקר. הוא ציין שעליי לפנות לקופת החולים שלי לקבלת המשך טיפול רגשי ונפשי.

כשפרופסור כאמל יצא מהחדר שרר שקט מביך ביני ובין שכנתי לחדר. לקחתי את הטלפון שהיה מונח על השידה שלצד המיטה והעליתי לאינסטגרם פוסט עם תמונת סלפי מבית חולים. הוספתי לתמונה את הכיתוב "שתמיד נהיה בריאים". ולא שכחתי להוסיף גם האשטאג "בריאות זה הכל" והאשטאג "תודה על הכל".

הטלפון של האישה לידי החל לצלצל, ״כן?״ הקול שלה היה מאוד רשמי וחד, ״אהמממ..״ היא מקשיבה לאדם מעבר לקו.

״מה זאת אומרת היא לא חוזרת מחופשת הלידה?״ היא הרימה את קולה. מעט מלחיצה ולרגע אחד אני לא בטוחה שאני אמורה להקשיב לשיחה שלה, אבל היא נשמעה לחוצה וזה גרם לי להרגיש אי נוחות.

״איך אמצא מישהי בזמן כזה קצר? זה מרתיח כמה שזה לא בסדר. תעדכני אותה שתכין חפיפה מסודרת. ממש חוצפנית שהיא מודיעה ככה.״

היא השתתקה לרגע. ״בסדר... בסדר. נדבר במשרד. לא בטוח שאגיע היום.״

שקט. היא כנראה ניתקה.

״חמודה, איפה את עובדת?״ שמעתי את האישה שואלת, אבל אף אחד לא ענה. יכול להיות שהיא מדברת שוב בטלפון, או שהיא מדברת עם מישהו בחדר.

״את לא שומעת?״ היא הרימה את קולה.

״את שואלת אותי?״ עניתי בהיסוס.

״את רואה פה עוד מישהו? ברור שאני שואלת אותך!״

״אני מלצרית בקפה "לנדוור" ודוג-ווקרית, למה?״ ניסיתי להבין מה היא רוצה ממני.

היא הסיטה את הווילון והתיישבה על המיטה. הסתכלתי עליה, היא הייתה מסוג הנשים הללו שנראות צעירות לגילן, אך כאשר מתמקדים בכפות הידיים ניתן לגלות את הגיל האמיתי. והיא נראתה במראה הכולל בת חמישים. העור נראה מתוח מרוב טיפוח ובוטוקס. אך הידיים הראו שהיא מתקרבת לגיל שבעים. שיערה היה מטופח ומסופר היטב בצורת קארה. נראה שהיא הספיקה לעשות פן הבוקר. עורה בהק מבריאות. מסוג הנשים שמקפידות על תזונה ירוקה ושותות הרבה מים. נשים שהן לגמרי לא אני. ובכל זאת היה בה משהו מנחם. אולי היו אלה העיניים הכחולות-ירוקות שלה שהרגישו כמו מערה תת קרקעית של עצב.

״מלצרית ב"לנדוור"? ממממ…״ היא חושבת עם עצמה, מביטה בנייד שלה ואחר כך מרימה אליי את המבט. ״ניסיתי שלא להקשיב.״

״אבל הקשבת.״ אני עונה בחוסר נימוס.

״נכון. מישהו אמור להגיע לבקר אותך?״

״לא. ותעשי לי טובה ואל תרחמי עליי.״

״האמת שלא התכוונתי לרחם עליך.״

״אז מה את רוצה ממני?״ התחלתי לאבד את הסבלנות שלי.

״תראי, אני גם פעם הייתי בכזו תחתית. רגע כזה שהכל בו נראה שחור. אז רציתי לראות אולי אני יכולה לעזור. אני יודעת שהייתי שמחה אם מישהו היה מציע לעזור לי, אי שם בעבר הרחוק שלי.״

התחלתי קצת להפשיר, ״תודה. אבל לא נראה לי שיש באמת איך לעזור לי.״

״מה התוכניות שלך כשתצאי מפה?״ ברגע שהיא שאלה את השאלה הזו, משהו התכווץ בי. ידעתי שאני לא רוצה לחזור שוב לחיים העלובים שלי.

״אני באמת לא יודעת. וחוץ מזה, אני בטוחה שלא היית בתחתית שאני נמצאת בה.״

״תתפלאי. ואגב, אני גם איבדתי פעם הריון.״

אני בולעת את הרוק מרוב הלם. על ההערה הכל כך אישית.

״אני לא חושבת שזה עניינך.״

היא מרימה את משקפיה ומניחה על פניה בזהירות, מגלגלת אליי מבט.

״נכון.״ היא משתעלת שיעול קטן. ״תראי, אנחנו לא מכירות. מבחינתך אני איזו זקנה חטטנית שתקעו לידך. אבל גם יש לי הצעה בשבילך.״

אני מביטה בה וקופצת את שפתיי בעצבנות. אני רוצה לעוף מפה ולחזור הביתה.

״הרגע התבשרתי שהמזכירה שלי לא מתכוונת לחזור מחופשת לידה. ומשהו אומר לי לתת לך צ׳אנס. בדרך כלל האינסטינקטים שלי לא טועים. אולי תבואי אליי למשרד וננסה לעבוד יחד? נראה לי שאנחנו יכולות לעזור זו לזו.״

״נראה לי את קצת מטושטשת מהתרופות שנתנו לך פה.״

היא מחייכת, ״חוש הומור, אהבתי." היא מוציאה מהתיק שלה כרטיס ביקור ומגישה לי.

אני לוקחת ממנה בזהירות את הכרטיס וקוראת, "דליה הרמתי, הפקת אירועים בע"מ".

אני לא מספיקה לענות ולחדר נכנסה האחות.

״אלונה רוזנפלד?״

״כאן.״

״הפסיכיאטר המחוזי נתן אישור לשחרר אותך, אך אוסיף רשימת המלצות למרפאת אם" אחות צעירה עם תלתלים שחורים ומדים לבנים בוהקים בנעלי ספורט לבנות נעמדה מולי מחזיקה אייפד, כולה רעננה כאילו הרגע התחילה משמרת.

״או-קיי.״

היא מקלידה כמה הערות באייפד. ״אוקי תכף תקבלי מכתב שחרור מד״ר תמיר ותוכלי ללכת.״

היא מחייכת לשכנתי לחדר ואני מביטה שוב בכרטיס, ״דליה? למה את עושה את זה?״

היא מחייכת ומורידה את משקפיה מנגבת אותן עם חולצתה. ״בואי רק נאמר שאני ואת לא כל כך שונות כפי שנדמה לך. דברי איתי כשתתאוששי וננסה.״

היא נשכבה על המיטה, ״ועכשיו ברשותך אני רוצה לנוח״.

אני לא יודעת למה, אבל עניתי ״טוב״ ובראש קפצו לי מיליון שאלות, למה שארצה לעבוד בהפקת אירועים? בתור מה? למה היא מציעה לי את העבודה הזו? האם היא מרחמת עליי? מי היא בכלל? למה שארצה לעבוד איתה?

וכך בגיל עשרים ושלוש דליה מצאה אותי בבית חולים. בדיוק הייתי אחרי שטיפת קיבה. דליה לא סיפרה לאיש ואני בטוח שלא אספר. שכבנו מיטה לצד מיטה מתאוששות בפנימית ב׳ באיכילוב. דליה בדיוק הייתה במעקב אך יצא שהיא זו שהשגיחה עלי .היא מעולם לא שאלה אותי למה עשיתי את מה שעשיתי. בעצמי לא הייתי בטוחה מדוע עשיתי זאת. אולי כי הפחד הכלכלי בעולם יקר מדי הכניס אותי לפחדים, אולי כי לא היה לי באמת בית לחזור אליו? אולי עשיתי זאת כי הבחור האחרון שכל כך קיוויתי שיציל אותי מהבדידות התהומית שלי עזב בלי להסביר ממש למה והשאיר אותי מלאה בריקנות ושנאה עצמית .אולי כי גרמתי לעצמי כאב שלא הצלחתי באמת להתאושש ממנו? אך מה שזה לא יהיה ,זו הייתה תחתית כואבת.

לא היו לי תשובות. הדבר היחיד שידעתי הוא שמישהו שם למעלה החליט לתת לי הזדמנות להתחלה חדשה .

פרק 1

דצמבר 2019

תשע שנים מאוחר יותר

ג׳וני, הביגל המעורב, רץ במעגלים בעודו מנסה לברוח מלקסי, הרועה הכנענית. החול הספוג בפיפי נמהל במי הגשם וגורם לתחושה מיוחדת של גועל. בגינות כלבים יש את החבר'ה הקבועים שמדברים זה עם זה, יש את אלה שמתבודדים בצד, מחכים שהכלב שלהם ישחק עם מישהו ויש אותנו, הדוג ווקרים. אני משתדלת לא להגיע לגינות כלבים, כי הן פשוט מסריחות מדי ומלאות זבובים. לפעמים, כשאני עם הכלבים הממושמעים, אני מביאה אותם לפה לפרוק אנרגיה. אני משחררת אותם ויושבת על הספסל. אחרי עשרים דקות בערך אני ממשיכה בדרכי ואם יש לי מזל אז אני פוגשת את סשה, הקולגה והחברה הכי טובה שלי וזה קצת פחות מרגיש לבד .

לשמחתי, היום היא פה ואנחנו יכולות לעצור לקפה בין הטיולים. היא מספרת לי על שלושת הבחורים שהיא יוצאת איתם במקביל ועל הדירה שהיא חייבת לפנות ועל המבחן שלא עברה בלימודי הווטרינריה. סשה היא הדמות המושלמת שאני מביטה אליה בקנאה. הבחורה מטר שבעים ואחת עם גוף של דוגמנית ולב, איזה לב... היא אוקראינית מופרעת שיודעת לשמור על עצמה ומבינה אותי כמו שאיש לא מבין. ככה זה אצלנו הסדוקות. אנחנו יודעות איך זה להתפרק ולהתחבר מחדש. ותכלס, אנחנו קולגות בעולם הדוג ווקרים. לי יש שמונה כלבים שאני מוציאה בשני סבבים, ולסשה יש עשרים. זו העבודה היחידה שלה, אני מתזזת גם בעיצוב אירועים.

אנחנו יושבות על שולחן עץ חום שספסלים מקובעים אליו משני צידו. ״קלטי את הג׳ורג׳ הזה. שם, עם הפאג הסיני. הוא כזה חתיך, אבל הוא בטוח לא בצד שלנו. חבל...״ סשה מחווה בסנטרה לעבר הבחור החדש העומד בכניסה לגינה במרחק מהן, עם סיגריה חדשה תלויה לה בין השפתיים, והיא שורכת את הנעל שלה. ומדליקה לעצמה סיגריה. ״תני לו עוד פעמיים והוא מפסיק להגיע לכאן. הוא נקי מדי בשביל הגינה הזאת.״

לסשה אין בעיה עם גברים. זה לא רק המראה שלה, זה הביטחון שלה. היא משתמשת וזורקת, רואה בהם שעשוע נחמד לחמם איתו את הלילה. היא אומרת שהיא מחכה לנסיך שיפיל אותה מהרגליים ויפשיר לה את הלב מכל הציניות. אבל בינתיים זה לא קרה. בינתיים אני, מטר שישים ושלוש, רזה עם תחת שהתעגל בצבא וציצי בינוני מינוס. הכי ממוצעת. אבל אם תשאלו את החברים שלי, מבחינתם אני הכי יפה שיש. אבל בעיניים שלי תמיד אני רוצה לרדת עוד חמישה קילו. אימא שלי תמיד אומרת "מי שיאהב את העיניים הכחולות-אפורות שלך ,את האף הקטן, את השיער הזהוב, הנמשים ואת השפתיים העבות, יאהב את כל החבילה". מילים של אימא שלי. לא שלי. אבל אני בוחרת להאמין להן.

״הפאג של הבחור החדש עושה שם קקי.״ סשה אומרת ולוקחת עוד שאכטה מהסיגריה. אני כבר יודעת על מה היא חושבת. האם ג'ורג' החתיך יאסוף את הקקי של הפאג שלו או שהוא ישחק אותה לא רואה וישאיר מאחוריו את הקקי על הרצפה...

סשה היא מזל גדי, היא רצינית חדה ומאוד קרה כלפי חוץ, והיא אוהבת להיות השוטרת של הגינה. בכלל, אם יש משהו שלא בא לה טוב, היא מייד נדרכת, מעירה. היא תנסה לתקן או להעיר למי שצריך.
״על מה אנחנו מתערבות שהוא לא אוסף?" אני אומרת ומצביעה לעבר הפאג.

“הפוך וכריך ב״נחת״?" סשה ישר חותמת את ההתערבות.

“אני אומרת לא אוסף.״

סשה ממשיכה להביט בו בריכוז. ״אני אומרת אוסף, ואם אני טועה, את מביאה לו את השקית ואני חייבת לך קפה.״

אנחנו מביטות בפאג השמן מרותקות לסיטואציה כאילו מדובר בסרט מתח. הכלב מסיים לעשות את צרכיו והבחור שורק לעוד כלב בוקסר שרץ לעברו מצידה השני של הגינה ומתחיל להתקדם לעבר השער. סשה נותנת בי מבט של 'חמודה, הפסדת. יש לך עבודה לעשות...

אני יורדת מהספסל, מוציאה שקית מהפאוץ׳, אוספת את הערימה החמה והולכת בעקבות הבחור.

״היי!״ הוא מסתובב לכיווני. dam! אם הייתי צריכה לשים תמונה של גבר בלוח ההשראה שלי, הוא לגמרי היה מתאים למשבצת. גבוה, זקוף, נקי, שיער פרוע, לסת מסותתת וסוודר של ראלף לורן מבליט את חזהו השרירי. גברים כמוהו עם וייב של אנשי עסקים שמדיפים ניחוח גברי, עושים לי את זה. אני מדמיינת איך זה יהיה להסניף לו את הצוואר.

״אני חושבת ששכחת פה משהו.״ הוא מסתכל עליי במבט של מי שלא ממש מבין מה אני רוצה ממנו. אני ממשיכה להביט בו, הוא לגמרי עושה לי את זה עם הגומות בצידי הפה והעיניים בגוון חום אגוז ו... טוב. זה לא באמת משנה כרגע. הפסדתי בהתערבות. יש לי התחייבות שעליי לקיים.

הוא מביט לצדדים, מצביע על עצמו ונועץ בי מבט שואל. הוא עדיין לא מבין מה אני רוצה ממנו. אני מתקרבת אליו ומושיטה לו את השקית עם הקקי. ״זה שלך?״ אני בקושי מספיקה לסיים את המשפט ולהגיש לו את השקית, כשאני מרגישה מכה חזקה וכואבת ברגל. אני מאבדת את שיווי המשקל ונופלת. ואז, כמו בהילוך איטי, עיסה חמה ודייסתית צונחת על הברך שלי. אני לא מספיקה להבין מה קרה, ואני מבינה שאני שרויה על הקרקע החולית.

״גיורא!״ אני צועקת, גיורא אחד הכלבים מהלהקה שלי נתקע בי בחוזקה תוך כדי סיבוב הריצה. מה שגרם לי לשחרר את שקית הקקי שלא הייתה קשורה והתפזרה לה לכל עבר.

אני מרימה את מבטי ורואה את פניה הקפואות של סשה. אני מסובבת את מבטי הצידה ורואה את הבחור החדש. הוא עומד ומביט בי בהלם. הבגדים היפים שלו שלפני רגע היו מבריקים, מכוסים עכשיו בנקודות חומות ומסריחות.

דממה בגינת הכלבים כאילו מישהו הכניס אותה לפאוז. אלמלא הכלבים שממשיכים לשחק, הייתי בטוחה שהמקום קפא. כולם עכשיו מביטים בי ואז בבחור ושוב בי. הוא עומד שם מביט לעצמו על הבגדים כאילו מנסה להבין מה הוא אמור לעשות עכשיו.

ואז מתקרב לעברי ומביט בי במבט אוהד, ״את בסדר?״

המבט שלי מושפל לעבר מכנסיי. אני מהנהנת במבוכה, לא מסוגלת להיישיר אליו מבט. כואב לי בישבן. אני מתרוממת וקמה מהארץ. גם ככה זה משפיל.

פתאום שער הכניסה לגינה נפתח בתרועת חריקה.

“OMG, Ben!What the fuck just happen?״ צועקת הבחורה על נעלי העקב המנומרות הגבוהות. המבטא שלה כל כך אמריקאי שלרגע חשבתי שאני בפרק של הקרדשיאנס. המראה הכאילו קלאסי שלה, מכנסי סקיני שחורים באורך שבע שמיניות וחולצת וולנים לבנה, טראשי לחלוטין. נראית לא קשורה למקום.

היא רצה לעבר הבחור ולוקחת ממנו את הפאג הסיני. מניחה את הכלב על הרצפה קשור ברצועה ומוציאה מתיק הגוצ׳י שלה מגבונים כדי לעזור לבן להתנקות מהזוועה שעפה עליו.

אני שולחת אליו מבט מתנצל ומשפילה את עיניי. נעלי הסטן סמית' שלי מטונפות. אני לובשת ג׳ינס דהוי, מרוח בקקי, קפוצ׳ון כחול כהה עם כתמי בוץ ו... קקי. הוא בטח חושב שאני כל כך עלובה ווולגרית לעומת הקים קרדאשיאן שעומדת פה לידי. אני מנחשת שזו החברה שלו. הוא לא נראה ישראלי. זה מסביר את הפנייה שלה אליו באנגלית. הוא נקי מדי לישראליות המאובקת והדביקה שלנו הישראלים שחיים בסרט בורקס עם פירורים, בזמן שהם נראים כמו סדרת נעורים יפה על תיכון בבוורלי הילס. ואני בתפקיד הלוזרית שעומדת ובוהה בנסיך האמריקאי.

“What the fuck did you do?״ הקרדשיאן צורחת באנגלית ומתקרבת אליי. היא מקללת, מניפה ידיים, והוא פשוט אוסף את הבוקסר ואת הפאג ויוצא מהגינה. הגברת קרדשיאן נעמדת מאחוריי, מחכה לתשובה. אני מסתובבת אליה ומביטה לה בלבן של העין.

“Next time tell your boyfriend to pick the kakki, here it’s not like in America.״ אני מניפה את האצבע המורה שלי:"In Israel we pick the Kakki ״

היא מביטה בי פעורת פה. סשה נעמדת לצידי.

״חמודה, פה זה ישראל אז כדאי שתלמדי עברית. בלאט.״ סשה אומרת במבטא רוסי לייט ומצילה אותי מהקרדשיאן שמתחילה להתחמם.

“את משוגעת,! crasy! Crasy" היא אומרת במבטא כבד ומסמנת לי עם האצבע המושלמת שלה שאני משוגעת. "זה כלב שלי. לא שלו." היא מסתובבת ומדדה על עקבי השנים עשר סנטימטרים שלה בעקבות מיסטר פרפקט.

אני מביטה בהם מתרחקים.

״את בסדר, משוגעת?״ סשה מניחה את ידה על כתפי.

״כן... קצת מושפלת, אבל בסדר.״ אני אומרת ושתינו מתחילות לצחוק.

מה חשבו הקוראים? 0 ביקורות
המלצות נוספות עבורך
דיגיטלי 29 ₪
קינדל 28 ₪
דיגיטלי33 ₪ 29 ₪
מודפס98 ₪ 59 ₪
דיגיטלי33 ₪ 29 ₪
מודפס59 ₪ 98 ₪
דיגיטלי 150 ₪
מודפס 200 ₪
עוד ספרים של ספרי קורל - הוצאה לאור
הירשמו לרשימת התפוצה של ביבוקס
Powered by blacknet.co.il