אסירים בגן העדן

גיבור ספרו של הסופר הפיני ארטו פאסילינה, הוא עיתונאי הנקלע לטיסת מוות בדרכו לאוסטרליה בנסיעת עבודה. יחד עם עשרות ניצולים נוספים, גברים ונשים, הוא שורד את האסון ונותר עם הקבוצה על אי בודד.

אסירים בגן העדן עוסק בשנינות ובתבונה במצבם של אנשים הנקלעים באופן בלתי-צפוי למקום שעקרונית הוא גן עדן עלי אדמות, ועם זאת גם סביבה שונה לגמרי מכל מה שהכירו עד כה. הטוב והרע, היפה והמכוער, המוסרי והשפל, המרעיש והמשמים – מאפייניה של חוויה חריגה וחד-פעמית משתלבים באסירים בגן העדן לכדי מארג מקורי המעשיר את קוראיו ביצירה ספרותית יוצאת דופן, פרי עטו של אחד הסופרים הנודעים והנקראים ביותר בפינלנד. שניים מספריו של פָּאָסִילִינָּה, שנת הארנב והטוחן המיילל, כבר תורגמו לעברית וזכו להצלחה רבה גם בארץ.

1

המטוס היטלטל לו בחושך. טסנו מעל מימיו של האוקיינוס השקט, מתחתינו מֵלָנֶזְיָה. לא מזמן חצינו את קו הרוחב שלושים ואת חוג הסרטן.

עלה על דעתי שבאזור הזה הטמפרטורה אינה יורדת מתחת לשמונה־עשרה מעלות מעל לאפס אפילו בחודשים הקרים ביותר.

באותה שעה התקדמנו מעל לאזור הטרופי של כדור הארץ. המטוס היה באוויר כבר יותר משלוש שעות: אז יצאנו לדרך מיפן, המראנו משדה התעופה הבינלאומי של טוֹקְיוֹ.

אני עיתונאי. ברנש פיני כאחד האדם: הכשרה מקצועית עלובה, שאפתנות ששואפת לאפס, בעל מקטורן בלוי ואישיות צנועה, נטולת כל ייחודיות. העשור השלישי בחיי כבר מאחוריי. אני הבינוניות בהתגלמותה, דבר שמדי פעם בפעם עולה לי על העצבים.

כתבתי כמות אדירה של כתבות ומאמרים בשביל כל מיני אמצעי תקשורת, אבל רובם ככולם איבדו את חשיבותם לאחר שחדלו להיות אקטואליים. העיסוק בכתיבה על ענייני השעה כמוהו כשביל גלישה בשלג: הוא נחוץ לכל היותר במשך החורף, האביב בא ומוחק אותו, ובקיץ הוא בכלל אינו קיים עוד, ממילא גם אינו נחוץ, זה מכבר נשכח.

טסנו אפוא מעל לאוקיינוס השקט במטוס סילון, טְרַיְדֶנְט מתוצרת בריטניה. היה אז לילה והשתוללה סערה.

הדייל הראשי, אנגלי צעיר בעל אף ארוך, התיישב לצידי ואמר כמכר מימים ימימה, שזו חתיכת מזג אוויר שלא נדע, טלטלות רציניות כל הזמן.

הסכמתי איתו. המטוס אכן נענע אותנו כהוגן, כאילו אנחנו בתוך מערבל. מדי פעם בפעם נראו איפשהו במרחקים גם ברקים, אף שלא היה לי מושג אם הם נובעים מסופה טרופית או שמדובר בברקים רגילים.

הרגיז אותי שהזמנתי כרטיס לאוסטרליה דווקא במטוס הזה. נזכרתי ששנתיים קודם לכן התרסק ליד פריז מטוס שהיה בדיוק מאותו הסוג, והחקירות בדיעבד העלו שההתרסקות נבעה מפגם במנוע. מחברת התעופה נמסר שמשהו התקלקל במייצבי הגובה של הטְרַיְדֶנְט.

היה לי הרושם שאותה צרה צרורה מציקה עכשיו גם למטוס שלנו.

הדייל הראשי ידע שאני עיתונאי. הוא שאל אותי אם אני שייך ללשכת ההסברה של האו”ם. כשהשבתי בשלילה, אמר לי בתגובה שגם הוא אינו מועסק בארגון זה. הוא הוסיף וציין שהמטוס הושכר לאו”ם לצורך אותה הטיסה. כל יתר הנוסעים כאן – כך אמר לי על היושבים מסביב שעשו כמיטב יכולתם כדי להירדם, אף על פי שראשיהם נחבטו לפרקים במשענות מושביהם – הם עובדים בשירות האומות המאוחדות: אחיות, מיילדות, רופאים ויערנים.

ביקשתי ממנו שיואיל בטובו להביא לי כוס מיץ, והוא קם, מוכן ומזומן להיענות לבקשתי. ברגע האחרון שיניתי את דעתי וביקשתי ממנו להביא לי במקום זה כוס ויסקי. עם כל הקפיצות האלה מעלה מטה, הוספתי, אולי זה יהיה עדיף.

הדייל צחקק וניגש להביא לי את הכוס. מצידו האחר של המעבר ישבו שתי נשים שנראו מיילדות. הן העיפו בי מבט נוזף כשהבחור הושיט לי את המשקה.

הדייל שב והתיישב לצידי. שוחחנו על הא ועל דא במשך כחצי שעה. נראה שבינתיים הסערה רק הלכה והתגברה, והדייל התקשה כאשר התאמץ להביא לי את כוס המשקה השנייה. הוא עצמו לא שתה דבר. מאחורי המשענת של המושב שלפניי נשמע רחש קל, וכשהצצתי מבעד לרווח שבין המושבים, ראיתי שהצעירה הבלונדינית היושבת שם משייפת את ציפורניה. היא שיגרה לעברי מבט ידידותי. איש משנינו לא פצה פה.

הדייל נאחז במשענת המושב שלפניו. המטוס היטלטל עכשיו ביתר שאת, ורק בקושי לא התזתי את המשקה מכוסי.

הבחור שלצידי נפנה אפוא להביט בי ואמר לי בקול חרישי, כך ששאר הנוסעים לא יוכלו לשמוע, שלמעשה כבר כלל לא נהיר לו איפה אנחנו בדיוק. כשהבעתי את פליאתי ותהיתי כיצד ייתכן הדבר, העיר בקול חרישי עוד יותר שלמיטב הבנתו גם לקברניט לא נהיר עוד מהו מסלול הטיסה. מכל מקום, לא בוודאות גמורה.

הדייל ציין אז שלמעשה הוא כלל לא היה אמור להגיד דברים מעין אלה, ואולם לנוכח המצב ממילא קצרה ידו מהושיע ואחת היא מה יעשה או לא. אני מצידי השבתי שאולי בכל זאת יהיה עדיף לספר גם לשאר הנוסעים מה מצב העניינים. בתגובה שאל אותי הדייל אם זוהי באמת ובתמים דעתי, ותכף אחר כך הוסיף שבעצם ממש כך חושב גם הוא עצמו. לאחר שאמר זאת קם בדי־עמל ואיכשהו שירך את דרכו במעבר המתנודד לכיוון תא הטייס.

כעבור רגע קל בקע מהרמקולים קולו של הקברניט: הוא הודיע שאנחנו טסים בגובה של כעשרת אלפים מטר ושכיוון הטיסה הוא עכשיו דרום־מערב. אמנם היה אמור להיות לנו ברור גם איפה בדיוק אנחנו נמצאים, אמר, אלא שאיננו יודעים זאת... עם זאת, הוסיף הקברניט, לעת עתה הכיוון והגובה ברורים לחלוטין.

בהמשך להודעתו הוסיף הקברניט שהציג את עצמו בשם טֶיְלוֹר, ושגולל באוזני מאזיניו מגילה של טיעונים נבובים ונדושים, אבל מנוסחים לעילא ולעילא, שממש לא ייתכן שתעינו בדרך, חס וחלילה! בסך הכול יש קושי מסוים להתחקות אחר מקום הימצאנו הנוכחי בעקבות תנאי מזג אוויר חריגים, ולפיכך נהיר כמובן לכל מי שעיניו בראשו, שאין שום מקום לדאגה.

אף על פי כן התכבד הקברניט טֶיְלוֹר לבקש מהנוסעים שיהדקו את חגורות הבטיחות ויכבו את הסיגריות במקרה שעודם מעשנים. שתי הדיילות נחפזו להביא לנוסעים כריות שהיו מיועדות למרווחים בין הברכיים לבין המשענות של הכיסאות שלפניהם. במקביל לכך גם הציגו לצופים את דרך השימוש הנאותה במסכות החמצן, וכמו כן הראו לנוסעים איפה ממוקמות יציאות החירום ואיפה נמצאות חגורות ההצלה. בדקתי שחגורה כזאת אכן נמצאת מתחת לכס מושבי, ואמרתי בליבי מה נורא יהיה אם אכן ניאלץ ללבוש את האפודים האלה.

לאחר מכן ציינתי באוזני הדייל הראשי שכבר הראו לנו את כל אמצעי הבטיחות הללו שעות אחדות קודם לכן, כאשר המראנו מטוֹקְיוֹ.

“זה לא בהכרח אומר שנקלענו לסכנה,” הגיב הבחור שלצידי בחוסר ודאות. הרושם שלי מנעימת קולו היה, שיש בהחלט מקום לדאגה.

תהיתי אם אזכה בכלל להגיע אי־אז לאוסטרליה, ליבשת שבמשך השנתיים האחרונות תכננתי את נסיעת העבודה הזאת אליה, למקום שסוף כל סוף נמצאתי בדרכי אליו.

כעבור רגע קט החלו מחשבות אחרות להעסיק את דעתי. המטוס נטה בבת אחת אל צידו האחד, משמאלי. ישבתי מימין למעבר, ליד החלון והצצתי החוצה, אך ראיתי רק חושך. כוסי נפלה על הרצפה. הדייל הראשי כלל לא שם לב. הכוס הריקה התגלגלה לאורך המעבר עד שנחבטה בדלת תא הטייס ונשברה. רסיסים זה מזל, אמרתי בליבי כמסרב להאמין.

המטוס התנודד מגושם מצד לצד, ואז כבו האורות. הייתה לי הרגשה שהמנוע מימיני חדל גם הוא לפעול. בדיעבד התברר שכך אכן אירע.

הטְרַיְדֶנְט החל לצנוח בסיבובים לכיוון מי האוקיינוס.

קול הקברניט רעד ברמקול. הוא כבר לא נשמע רגוע. על סמך קולו היה ברור שברצון הטייס להורות לנוסעים להתכונן לנחיתת אונס. להתפנות מהמטוס בלילה, בסערה, בלב האוקיינוס השקט.

הנשים צרחו. האוזניים נסתמו לי והעיניים נמלאו דמעות. דומה היה שהמטוס יצנח ישר לים.

בתום צניחה שנראה כאילו תימשך לנצח התייצב המטוס בתנוחה מתקבלת יותר על הדעת, ושוב היה אפשר לשמוע את קולו של הקברניט. הודעתו נשמעה בחשכה: “אנחנו טסים במקביל לקו המים. המנוע הימני הפסיק לפעול. בעוד רגע ננחת באוקיינוס.”

הקברניט הורה לנוסעים לשמור על קור רוח והוסיף שאם יתמזל מזלנו, תתאפשר הנחיתה בקרבת מקום לחופו של איזשהו אי. כמו כן, הודיע האיש שמטוס מעין זה לא בהכרח יתרסק בעקבות נחיתת אונס בין הגלים, כך שקיימת סבירות מסוימת שהנוסעים יספיקו להתפנות דרך יציאות החירום לפני שהמטוס ישקע במים.

הרגשתי בבירור איך המטוס מתחיל לחוג מעל פני המים בנטייה לצידו האחד והסקתי מכך שייתכן שהטייס הנבון שלנו באמת תר אחר חוף של אי כלשהו, שהרי חוף חולי שאורכו כקילומטר יוכל מן הסתם לשמש מסלול נחיתה.

האורות בתא הנוסעים נדלקו. הדיילות קמו מייד ממקומותיהן והחלו לחלק חגורות הצלה. קיללתי את מי שתכננו את האפודים האלה: מרוב חיפזון הסתבכו הכתפיות זו בזו, ורק בנס הספקנו כולנו איכשהו לחגור עלינו את הזוועות האלה.

האורות שבו וכבו. בצידו השמאלי של המטוס הופיע תריז אור מבריק, כנראה אות לכך שרגע הנחיתה ממשמש ובא.

פתאום הייתה הרגשה שהמטוס נתקל חזיתית בקיר. כולנו הושלכנו ממשענות המושבים וראשינו נחבטו במושבים שלפנינו, דם ניתז על הכריות שלברכינו, והאורות כבו סופית. הכנף הנוטה לצד חלוני ניתקה כליל ונשאה עימה חתיכה רצינית מדופן המטוס. אז גם ראיתי בחושך להבות אש, אבל הן בכל זאת נעלמו תכף ומייד.

על נקלה אפשר לשער איזה מין תוהו ובוהו נשתרר אז במטוס. חשבתי לתומי שהמטוס התנגש לפחות בצלעו הטרופית של הר געש מֵלָנֵזִי, אלא שאז התברר לי כי למרות הכול הוא ביצע נחיתת חירום במים. אלא מאי? המים עלולים להיות קשים כאבן אם מזנקים לתוכם מגובה מספיק או במהירות מספיקה. במקרה שלנו הייתה הטעות כפולה ומכופלת.

דבר אחד הפליא אותי יותר מכול באותה נחיתת אונס, מייד לאחר שהמטוס נחת באוקיינוס. המפתיע מכול נראה לי שהמים מסביבנו כלל לא געשו: אדרבה ואדרבה, הגלים היו איכשהו נמוכים, בגובה מטרים ספורים בלבד. העניין התברר לי בדיעבד: הטְרַיְדֶנְט צנח באמצע שונית אלמוגים.

הנוסעים גיששו ומיששו עד אשר הצליחו לפתוח את הדלתות ביציאות החירום וקפצו מהפתחים למים. הרגשתי איך רגליי נרטבות ותכף התחלתי לשחות: לא התקשיתי בכלל לעשות זאת, כי הפִּרצה בדופן המטוס שאירעה בעקבות התנתקות הכנף אפשרה לי יציאה נוחה אל הגלים. חגורת ההצלה עשתה את שלה וכמו גיבור משכמו ומעלה הוספתי לצוף ולהשתכשך בקרבת הפִּרצה, וצעקתי לאלה שנשארו עדיין בפנים כמה וכמה הנחיות מבּין הנחשולים. למרבה הפלא, נראה שלמטוס, לפי שעה, לא הייתה שום כוונה לשקוע במצולות. עוד ועוד אנשים קפצו אל מימי האוקיינוס מהפִּרצה.

אין לי מושג מאין הורידו אל בין הגלים סירת הצלה, אורות נוצצים בהקו על דופנהּ. רבים מבּין אלה ששחו בקרבת מקום מיהרו לנתב את עצמם לכיוון אותה הסירה ולהיאחז בין הגלים בחבליה.

אני, לעומת זאת, ברוב טיפשותי, לא עשיתי כמוהם, אלא נשארתי ליד הפִּרצה, ומטורף מפֶּרץ גבורה, כאילו לקיתי בזעזוע מוח, ביצעתי מעשה נועז ופזיז אף יותר: התקרבתי לפֶּתח וצעקתי שוב ושוב פנימה, מעודד אחרים למהר החוצה ומתעלם מן העובדה שמימיו החמדניים של האוקיינוס מתחילים לזרום בשקיקה הולכת וגוברת פנימה, למעמקי קרביו של המטוס. שלדתו האדירה של אותו אווירון לא חדלה אף לרגע להתנועע במים, ובגלל תנודותיה
הבלתי־פוסקות רק בקושי הצלחתי למחרת היום לנשום שוב כאחד האדם: הגלים הטיחו את גופי במרץ כמה וכמה פעמים כנגד השלדה, ולכן, אחדות מצלעותיי, נשברו.

איש לא נשאר עוד בפנים, ומחזה הגבורה שלי היה אפוא מיותר.

בסופו של דבר החלה השלדה לשקוע מהר, ורק בשלב זה הבנתי שאם חיי יקרים לי, עליי להיחפז ולשחות הלאה משם במהירות הבזק. בדי־עמל עלה בידי להינתק מן השלדה הענקית כדי לא לטבוע יחד איתה. משאבת שקיעתה אמנם גרפה אותי למשך שניות אחדות עמוק אל מתחת לפני המים, אבל חגורת ההצלה סייעה לי בכל זאת לעלות בחזרה ושוב לצוף.

ניצלתי הודות למזלי הטוב, או ליתר דיוק, בזכות המיומנות המקצועית שהפגין הטייס הבריטי כאשר ביצע את נחיתת החירום: במשך חצי השעה שלאחר מכן טלטלו אותי גלי האוקיינוס עד שנשאו אותי אל החוף, שם נחבטו ברכיי פעמים אחדות עד שהצלחתי לזחול ולצאת מהמים. השתרעתי על האדמה ובסיוע שנת הישרים שישנתי, נפטרתי משאריות החמרמורת שהתלוו אליי במשך כל הדרך מטוֹקְיוֹ.